אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים א בסוגי' דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו

ליקוטי חבר בן חיים א· רבי חזקי' פייבל פלויט

בסוגי' דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו

בסוגי' דאומן ב"ב פ' חזקת

מתני' כותל חצר שנפל כ' מד הפוסקי' דתנא רבותא אתא לאשמעי' דאף דקודם שנפל הי' הכותל יותר גבוה מד' אמות אעפי"כ אין מחייבין אותו לבנותו עכשו כבראשונה ע' בכ"מ בה' שכנים שם אבל כ' לתרץ בזה קו' הרא"ש שהקשה למה נקט תכא אין מחייבין אותו מ' דעכ"פ לא מצי מחי ואמאי לא הרי ממעט לי באויר עיי"ש ואמנם י"ל וודאי בתחלת הבנין יוכל למחות שלא למעט באוירו אבל מתני' בנפל מיירי דהשכן הזה כשקנה החצר כבר הי' בתוכו כותל גבוה כזה ואשמעי' בכה"ג חיובא לא מחייבי' אבל מחי לא מצי מחי:

בחזקת שנתן כ' רש"י אם תבעו לאחר שבנאו כ' ד' רש"י דמאחר שכ' רש"י דהך חזקה בנויי' ע"ז דמאחר דהוא בנה ולא צעק על חבירו וודאי פרע לו חלקו והתינח אם בא לתבע' אחר שבנה אבל בשעת הבנין מימר אמר אני אבנה שלי ואתה בנה שלך או פרע לי הוצאתי ואני אבנה בעדך והיינו דכ' רש"י וזה דלא כמ"ש הטור דבכל שפה ושפה אם תבעו יוכל לומר פרעתי: ותוכן סברת רש"י דבאמת אין לו רשות לבנות בעצמו ולתבוע אח"כ הוצאותי' דהרי יאמר השותף אני הייתי בונה בעצמי ובזול ועכ"פ צריך לזה רשות ב"ד ומדלא נטל רשות מב"ד ש"מ כבר נפרע ודייק לי' רש"י סברא זו מל' בחזקת שנתן דתנן דאי רק משום דנאמן לומר פרעתי מאי ל' בחזקת דתנן אלא ש"מ דר"ל הך חזקה שכ' רש"י דלא הוה בנה בלא רשות ב"ד ולד' הרא"ש באמת צ"ל דאגב דתני סיפא בחזקת שלא נתן תכא נמי רישא בחזקת שנתן ולעולם ל"ד תנן והנה מד' רש"י אלו יצא לי' לרש"י דהך יביא ראי' אינו רוצה לומר עדי' ממש כ"א ראיי' בעלמא שתבע אותו ולא נתן וא"כ ליתא שוב לחזקה זו ומה"ט כ' רש"י סברת בחזקת שנתן על יביא ראיי' להורות מאין יצא לו לפ' הך יביא ראיי' עד"ז וגם ל' הרמב"ם בפי' המשנה מ' כרש"י שכ' יביא ראיי' שלא נתן לו כלום ומאי בעי:

בזה אלא ר"ל דוודאי אם פרע לו מקצת שוב נאמן לומר על השאר פרעתי וכקו' הרא"ש על רש"י אבל לא נתן לו כלום דהיינו שאמר לו איני חייב לשלם וא"כ הו"ל כאומר לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמנם רש"י שלא ביאר כן אפשר דעתו דכיון דיש לו עדי' עכ"פ שתבע אותו שוב ל"ש לומר בחזקת שנתן ואו שישבע הנתבע שבועה בנקיטת חפץ או שהתובע כשבע ונוטל:

סמך לו כותל אחר כ' רש"י לאחר שהגבי' הרבה נ' כוונתו דאם מיד שהתחיל להגביה סמך לו כותל אחר א"כ מיד נתחייב מאי שייך לומר בחזקת שלא נתן דהרי נתחייב מיד אלא ממ"ש רש"י ולא רצה לסייע בהגבהתו א' לכאורה שכיון לד' תוס' דיש לתובע עדי' שהי' מסרהב וא"כ ליתא לדברינו אמנם אם תדקדק בד' רש"י שכ' לסייע בהגבהתו נ' דאדרבה שלא רצה לפ' כפי' תוס' שיש לו עדים שהי' מסרהב דא"כ היינו רישא דבעדי' כה"ג גם ברישא סגי לרש"י ולזה כ' רש"י דסיפא מיירי דעד ד' אמות סייעו בבנין ומד' אמות ולמעלה לא סייעו ומ"מ אין מזה ראיי' שלא נתן דלמא משום שהתחיל בבנין כותלו לא מסייעו בבנינו וצ"ל דמיירי לאחר שהגביה כותלו הרבה התחיל לסמוך וכמ"ש:

מגלגלין עליו את הכל כ' רש"י דגלי דעתי' כפי' קמא בתוס' ויל"ד מאחר שהביאו תוס' ראייה ברורה לפי זה למה חזרו בהם ונ' דלכאורה לא מהני הך סברא כ"א אם בעת שהוא בונה או סמוך לזה סמיך זה כותלו אבל אם אחר כמה שנים סמך כותל הרי אין ראיי' דמאחר שראה כי הכותל כבר עומד למה לא יהנה ולזה הוצרכו לומר תי' שני דזה מקרי חסר. ופי' דברי' עי' בהג"א:

ואולי ר"ל דמאחר שגם הוא העמיד כותל יש לו היזק ראיי' מכותל חבירו לכותלו:

והנה פי' רש"י בחזקת שלא נתן משום ומי יימר ולכאורה לר"ל א"צ לזה וכ' ד' רש"י דמאחר דמסקי' לר"ל דכל שפה ושפה שמני' הוא א"כ מאחר דהוא טוען שפרע לו ור"ל דהיה מיד ניחא לי' בהגבהתו וא"כ הוה שוב כל שפה זמני' ואין כאן פורע תוך זמנו וע"כ גם לר"ל הטעם משום מי יימר ועד"ז מתו' קו' תוס' ד"ה פרעתיך בזמנו דהו"ל להש"ס למימר דאיירי בתוך זמנו דלמ"ש אין כאן תוך זמנו שוב לר"ל ואף דהש"ס לאביי ורבא פריך מ' דלר"ל ניחא היינו דמ' להש"ס דלאביי ורבא דלית להו חזקה ה"ה מי יימר לא מהני ומתני' דמי יימר גם אביי ורבא מודו. ועד"ז כ' ג"כ התו"ח וקצת ע"ד אחר עיי"ש:

והנה מסוגי' זו הק' הרמב"ן הובא בנ"י על הרמב"ם דס"ל דבסיפא אינו נוטל התובע בלא שבועה הרי מי יימר עדיף ובחזקה פסק הרמב"ם דנוטל בלא שבועה היאך יגרע כאן ונ' דוודאי אי הוה שייך כאן תוך זמנו שפיר ק' אבל מאחר דבארנו דאין שייך כאן תוך זמנו ואין כאן חזקה כ"א סברא בעלמא מי יימר דמחייבי לי' נהי דאביי ורבא מודו דהך סברא אלימתא אבל מ"מ אין סברא זו כדאי להוציא עלי' ממון בלא שבועה דנהי דאביי ורבא אמרי דבחזקה אינו יכול להוציא ממון מהי"ת נימא דבמי יימר מוציא ממון וא"ש ד' הרמב"ם ואדרבה ד' החולקי' צריכין ביאור:

רש"י הקובע זמן כ' רש"י במלוה ר"ל הא דבעי' קובע זמן דמ' אבל מלוה סתמא לא וכמ"ש תוס' היינו דווקא במלוה אבל בשכירות אפי' בסתם אמרי' אין אדם פורע והסברא עד"ז דהא דסתם מלוה ל' יום גלי רחמנא מדכ' השבע שכת השמיטה דיש עוד שמטה אחרת דהיינו סתם מלוה וכשם דבשמטה איכו רשאי לתובעו דכ' לא יגוש ה"כ אינו רשאי לתובעו ואולי עי"ז הוא בכלל לא תהי' לו כנושה דכ' במלוה ולוה אבל במלוה לא כ' קרא דלא יפרע עד לאחר ל' משא"כ בשכירות כ' כשכיר שנה וילפי' מזה דשכירות שנה זו אינו משתלמת אלא בחברתה א"כ פטרה תורה השוכר מלפרוע קודם כלות הזמן ושפיר לא בעי' קובע בהדי' והיינו דמדמי' הש"ס פ' השואל שכירות לפדיון הבן דג"כ אמרה תורה מבן חודש תפדה:

ועדין יק' ל' שהלוהו שכ' רש"י דבמלוה לחוד סגי וכ' בד' רש"י לאפוקי ממ"ש הנ"י בשם ר"ה גאון דאפי' קבע לו זמן לאחר ההלואה שייך חזקה זו וד' רש"י דדווקא בעת ההלואה דאז שייך טעם הסמ"ע דמדבקש להלות לו עד אותו זמן מעיקרא ידע דלא מצי פרע לי' מקמי הכי משא"כ אם סתם הלוה אף שאח"כ קבע לו המלוה זמן ל"ש סברת הסמ"ע:

תוס' ד"ה ובא בזמנו הק' התו"ח דלגי' תוס' תפשוט דס"ל לר"ל אמרי' מיגו במקום חזקה דהרי נקט דווקא בא ביומא דמשלם זמני' דהו"ל מיגו דהעזה אבל לאחר זמנו אינו נאמן וכ' דהטו"ז סי' ע"ח כ' דאולי תוס' לא כ' זה דווקא כי היכא דלא תפשוט כ' לחלק בין מיגו דהעזה ולמסקנא אולי לא ס"ל לחלק כלל ומעתה י"ל דהיינו בעי' אי הא דנקט ר"ל ובא בזמנו ר"ל לאחר זמנו וס"ל דלא אמרי' מיגו במקום חזקה ותרתי קמ"ל דחזקה זו אפי' ממיגו עדיף או דלמא האי בא בזמנו י"ל ביומא דמשלים והטעם משום מיגו דהעזה אבל מיגו גמורה אמרי' אפי' במקום חזקה:

ועכ"פ מבואר מד' תוס' דלית להו כמ"ש הראב"ד הביאו הרמב"ן דמדנקט ר"ל וא"ל פרעתיך בתוך זמנו ולא קאמר בתוך זמנו פרעתיך ש"מ דביומא דמשלם מיירי דאי ס"ל לתוס' הכי א"כ האי ובא בזמנו מיותר:

ונ' ד' תוס' ע"ד שכ' הש"ך ע"ח על מ"ש המחבר דאם אמר לו תוך זמנו פרעתיך שוב הוחזק כפרן ואינו נאמן אח"כ לומר בזמנו פרעתיך והשיג הש"ך על זה דלמא משום דחייבוהו לפרוע פרע אח"כ בזמנו אעפ"י שלא היה חייב אחרי כי פרע תוך זמנו ומעתה אילו נקט ר"ל וא"ל תוך זמנו פרעתיך אינו נאמן הו"א כד' המחבר דלעולם אינו נאמן אפי' אמר פרעתיך בזמנו וכד' המחבר לזה נקט ר"ל וא"ל פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ר"ל דטענה זו אינו נאמן ואי אמר בתר הכי בזמנו יוכל להיות שהוא נאמן: ואמנם קו' הש"ך על המחבר כ' דהמחבר לא מיירי כשתבעו פ"א בב"ד דלא הזכיר מזה כלום כ"א בפני עדי' תבעו ואז א"ל פרעתיך תוך זמנו ומה"ט אם אח"כ אומר בזמנו וודאי הוחזק כפרן:

עביד אינש י"ל דר"ל ואביי ורבא כ"ע מודו דרוב בנ"א אינם פורעים קודם זמנם אלא דר"ל ס"ל דאנן סהדי דלא פרע אינש ואפי' ממון מפקי' בחזקה זו משא"כ אביי ורבא ס"ל דלא הוה כ"א רוב וברוב לא מפקי' ממונא: ובזה יש ליישב קושי' תוס' ד"ה כי היכא בסו"ד דמ"פ לר"ל הרי גם לאביי ורבא ק' לא היא דע"כ לא פליגי אביי:

ורבא כ"א להוציא ממון בחזקה זו אבל להחזיק גם אביי ורבא מודו ולפנינו בס"ד כבא עוד לענין זה:

תוס' ד"ה כי היכא הא דלא משני תוס' דהתם כיון דקודם זמנו אין כאן מצוה כלל למה זה יפדה וכ"ת א"כ מאי מדמה שוב הש"ס שכירות לפדיון הרי גם עתה הק' תוס' כן וכ' ד' תוס' דוודאי לרבנן דס"ל רוב וולדות בכי קיימא ודאמרה תורה מבן חודש תפדה גזה"כ הוא שפיר אמרי' דמקמי הכי לא רמיא מצוה עלי' אבל לרשב"ג דיליף מכאן לשלא שהה ל' יום ה"ז כפל א"כ הא דלא רמיא עלי' משום ס' כפל ואבל האב בעצמו אינו חושש ומחזיק לי' בבן קיימא ודלמא פדאו שפיר ק' להו והרי אנן קיי"ל כרשב"ג ולמה הוה בחזקת שלא נפדה:

והנה בב"מ כ' תוס' בתי' שמא יתעכל המעות בתוך ל' וכאן השמיטו זה דלרב ס"ל דהוה פדוי וא"כ אתה צ"ל דרב כר"ל ונח לנו לומר שמא ימות הבן ואמנם למ"ש לעיל דאביי ורבא דפליגי אר"ל ס"ל דלא הוה כ"א רוב ואין מוציאין ממון ע"י רוב משא"כ רב דס"ל מוציאין ממון ע"י רוב אליבי' לא נחלקו כלל אביי ורבא:

והנה בב"מ כ' ג"כ שמא יפול ביתו של שוכר וגם זה השמיטו כאן כ' דאם השוכר ירא שמא יפול ביתו לא הוה דר בתוכו משא"כ ביתו של משכיר שפיר י"ל דחושש שמא יפול:

וראיתי עוד כי בב"מ לא הק' תוס' כ"א לאביי ולא לרבא וי"ל משום דרבא קאמר בהדי' בקדושין פ"ק דמתנה ע"מ להחזיר מהני בפדה"ב וא"כ וודאי ל"ש טרדא דבמתנה ע"מ להחזיר בנקל יקבל מאחר ויפדה:

רש"י ד"ה פשיטא יל"ד ואמר נתתיו לך הו"ל לרש"י למנקט ומה ענין לאין לך בידי לכאן וכ' ד' רש"י דגם בנתתיו לך י"ל דנאמן משום דהרי הי' יכול לומר מיד בפ"א אין לך בידי ש"מ גם עכשו קושטא קאמר וזה ל"ש כאן לזה כ' רש"י דהך דהכא היה כאין לך בידי דמקמי שנגמרו הד"א הרי לא נתחייב לו ולאחר שנגמר מיד פרע לו והו"ל כאין לך בידי:

תוס' ד"ה אילימא אף שכבר כ' תוס' לעיל לחלק בזה מ"מ הכא גרע כיון דאנן סהדי דמשלו בנה הו"ל כהלוהו בעדי':

וע' רש"א וכ' דהוכרחו תוס' לכך דאס"ד בלאו הך חזקה דר"ל ג"כ הו"ל אנן סהדי א"כ תקשה ממתני' למ"ד המלוה בעדי' א"צ לפרוע בעדי' א"וו הא לא ק דאיהו מצי סבר כאביי ורבא אבל לר"ל ק' מאי מק':

כל שפה ושפה ביאר הש"ך סי' ע"ח דה"ק כיון דכל שפה ושפה יוכל לתובעו ל"ד לקובע זמן לחבירו וגם ר"ל מודה דשייך כי היכא דלא לטרדן ובזה מסולק מה שעורר התו"ח מאי מק' הש"ס מסיפא אאביי ורבא הרי גם אר"ל ק' למאי דאסיקנא כל שפה ושפה זמני' וזה שייך גם בסיפא ולד' הש"ך לק"מ בנבאר תחלה ד' רש"י לקמן שכ' בזמ' לאחר שגמרתי כותלי וידעתי כמה נתחייבתי ביאר לנו רש"י דהא דתנן מגלגלין עלי' הכל ר"ל לפי גובה כותלו היינו לר"נ לקמן ובזה מובן מדוע לא מגלגלין מיד כשהתחיל לסמוך אמנם עדן לא ידענא כמה יגלגלו עלי' אבל משגמר כותלו אף שלא נתן עדן תקרה שפיר ידעי' כמה יגלגלו עלי' וז"ש רש"י לאחר שגמרתי כותלי וידעתי כמה נתחייבתי ומעתה בשלמא ברישא דהחיוב על ד' אמות ולא יותר שייך טרדא בכל שפה ושפה משא"כ בסיפא מהי"ת יגלגלו עלי' כ"ז שלא גמר כותלו דכ"ז שממתין והוא יגבה יותר יהי' צריך לשלם לו ביותר: רש"י ד"ה מי יימר ואפי' בזמנו כ' כ"כ משום דק' לי' ג"כ קו' תוס' לקמן ד"ה ואמר לו אמאי לא מוקי לי' בתוך זמנו וצ"ל כתי' תוס' לקמן דמשום אביי ורבא משני הכי והקשה התו"ח דהרי שמעתא התם לר"ל אזלה אמנם כוונת תוס' מאחר דלאביי ורבא אית להו מי יימר אין חילוק בסיפא דמתני' בין בזמנו בין שלא בזמנו ואי לר"ל דווקא בזמנו מיירי א"כ הו"ל פלוגתא חדשה בין ר"ל לאביי ורבא ומה"ט משני הש"ס טפי דגם ר"ל אי' לי' מי יימר והן הן ד' רש"י כאן:

והנה ד' הרמב"ן דהאי מי יימר הוה כחזקה ואין כן ד' הרמ"בם כ"א ברישא נשבע היסת ובסיפא בנקיטת חפץ וכ' הא דברישא הנתבע נשבע היסת נפקא לי' מדקאמר הש"ס בזמנו פשיטא פי' מ"ש מכל פרעתי וק' הרי מתני' בחזקת שנתן תנן וזה עדיף מפרעתי והיינו דבפרעתי אם נתחייב לו שבועה ממק"א יכול לגלגל עליו משא"כ כאן דבחזקת שנתן אלא ש"מ דס"ל לש"ס דהך בחזקת ל"ד וה"ה בסיפא כמי בחזקת ל"ד ונשבע ואח"כ נוטל ונ' דיש להסביר פלוגתי' דרמ"בם והרמב"ן בב' תי' תוס' לעיל לתי' קמא דחייב משום גילוי דעת א"כ באמת הו"ל זה כהנה וזה לא חסר מסתבר דוודאי לא פרעו דבכ"הת כה"ג פטור ולתי' בתרא דבאמת הוה הכי חסר וצ"ל דהוא לא ידע מזה שוב אין כאן וודאי ומ' כהרמ"בם:

תוס' ד"ה ואפי' מיתמי אפי' תוך זמנו לרב פפא יל"ד מאחר דרב פפא כאביי ורבא ס"ל ואנן לא קיי"ל כר"פ למאי הל' כ' תוס' לר"פ ונ' דמאחר דכ' תוס' בדבור הקודם דבשכירות גם אביי ורבא מודו א"כ כ"מ שפיר לענין שכירות:

ובזה יש לישב ד' הר' יונה ברא"ש בשמעתין שדייק מדקאמר ר"ה ברי' דר"י משום צררי ולא קאמר משום פרעתי אלא ש"מ משום דנ"מ תוך זמנו וק' ג"כ הרי ר"ה ברי' דר"י כאביי ורבא ס"ל אמנם עכ"פ נ"מ לענין שכירות וכמ"ש וברם דאצטריך עיונא מ"ט אצררי לא מהימן בשבועה ואפרעתי מהימנינן לי' בשבועה ונ' דבאמת הא דמהימן לן בשבועה אע"ג דאי חשיד לן אממונא חשיד נמי אשבועתא היינו משום דאמרי' ס' מלוה ישנה יש לו עליו משא"כ בצררי דעכ"פ אין לו דין לתפוס חפצי חבירו שלא מדעתו ולא מהימן לן משום דחשיד אממונא וכ"ת אלמנה אמאי מהימנא לן בשבועה י"ל התם מוריא היתירא דטרחי קמי בעלה וקמי יתמי ולא חשידא למגזל:

וכ' ה"ר יונה טעם לד' תוס' דצררי עביד למתפס אפי' תוך זמנו ורא"ש כ' איפכא מסתברא ונ' ד' ה"ר יונה דבאמת וודאי גם ר"ל מודה לסברת אביי ורבא דעביד דפרע כי היכי דלא לטרדן אלא דד' ר"ל למה לי' לפרוע כיון שצריך למעות עד זמן שקבע משום כי היכי דלא לטרדן סגי בצררי: באו"ד כדאמרי' בהנושא ומד' אלו יש להק' על הריצב"א ברא"ש לפנינו שכ' טעמא דצררי באלמנה שלא תבזה בב"ד וא"כ אמאי בבנותיו אכתי חיישי' לצררי ונ' דהריצב"א מודה לסברת תוס' דהרי בהדי' אמרי' בנותי' דבתנאי ב"ד אלא דק' לי מכפל הבית ולזה נחית לתרוצי באלמנה על אופן אחר: באו"ד דשמא משום ר"פ אף דר"פ כאביי ורבא ס"ל ואנן לא קיי"ל כר"פ כ"כ למעלה דנ"מ לענין שכירות:

והי' יכולין לומר ג"כ משום דהיכא דלא קבלו עדות בחיי האב נקט מלתי' בגדולי:

ואין לומר בההוא סוגי' ע' רש"א ואכתי ק' הא ר"ה דאיירי התם כאביי ס"ל ושפיר נקט לר"ה נ"מ אחריתי וצריך שוב לומר דעכ"פ הוה מצי לאוקמי מתני' בשכירות תוך זמנו:

אלא שי"ל דלמא רב אסי ור"י כר"פ ס"ל ואנן דקיי"ל כוותי' לאו מטעמייהו וכ' דעד"ז הביאו תוס' מהאי דב"ק כלומר וכ"ת הרי ע"כ ר"י כר"פ ס"ל מסוגי' דב"ק ודחו תו דהתם גם ר"ה מודה והנה בענין לקוחות אם נוטל בלא שבועה לא דברו תוס' מאומה ואמנם המעיין בד' הרא"ש וכן בחי' רמב"ן שהביאו ד' ר"ה בענין לקוחות דצריך שבועה נמצא דעיקר טעמא משום דס"ל לר"ה אלו הי' הלוה אומר בברי אשתבע לי דלא פרעתיך צריך לשבע ובשלמא ביתומי אמרי' דהוה פקוד משא"כ בלקוחות דל"ש זה אמרי' אי לאו דזבין נכסיו או אם מת אם הי' חי הי' טוען אשתבע דלא פרעתיך וא"כ מאחר דתוס' כ' מכאן מ' דלא מחייב שבועה אפי' באשתבע לי דלא פרעתיך ור"ל דא"כ גם ליתמי טעני' כן ולית להו סברת הרא"ש דאי פרע הוה פקיד א"כ מהי"ת נימא דבלקוחות צריך שבועה ומשמע דד' תוספ' כד' הרמ"בם דנוטל בלא שבועה:

אלא דמ"מ ק' אמאי שבק הש"ס לקוחות ונקט יתומי' בשלמא להרמ"בם דלא מחלק בין יתומי' קטני' לגדולים י"ל דנקט יתומים דהו"ל חדא דאי' בי' תרתי יתומים וקטני' וכ"ש לקוחות אבל לד' תוס' דבאמת ביתומי' קטני' אינו גובה ק' מאי טעמא לא נקט לקוחות וכ' דהא דביתומי' בעי' שבועה היינו דכי היכא דאבוהון הוה מצי טעין פרעתי ה"כ אכן טענינן משא"כ בלקוחות דד' הלוה לא מעלין ולא מורידין לא לחייב ולא לפטור ה"ט דבעי שבועה דאמרי' אחרי כי פריעת ב"ח מצוה וודאי פרע האי גברא ג"כ וכ"ז לאחר זמנו אבל תוך זמנו דאין כאן עדן מצות פריעת ב"ח אהי'"ת נחייבו שבועה ואין כאן רבותא:

מי אמרי' וכו' הק' הר"י בר מרדכי דע דעיקר קו' ר"י בר מרדכי הי' משום דמצי א"ל בעל השטר אי פרעתו שטרך בידי מאי בעי מה"ט מ' לי' לר"י בר מרדכי דשטר כעדי דמי ותוס' דחי דכיון דזייר לי אפשיטי דספרא ל"ש למקרי כה"ג עדי':

אבל ק' מרמי בר חמא בש"מ כ' ד' דתי' אקו' זו הא דהתם בפקדון כיון דעומד לגבות מקרי מיגו להוציא משא"כ כאן הוה מיגו להחזיק והנה מכותלי' ד' השי"מ כ' דס"ל דעיקרא דמלתא בסוגיין אמלוה ע"פ איתמר וכן מבואר מסוף דברי' שכ' דהכא ע"כ בעדי' מיירי אמנם ממ"ש תוס' בדבור הקדום דמהכא א' דלא מצי אמר לי' אשתבע דלא פרעתיך מבואר דאדרבא א' להו עיקר שמעתין במלוה בשטר ועכ"פ בין בשטר בין בע"פ מיירי שמעתין ומעתה הא בשטר איכא ג"כ סברת שטרך בידי מאי בעי ונהי דהא דאמרי' במיגו דרמ"בח לא מהכי רק משום דהוה להוציא והכא הוה להחזיק אבל מאחר דאיכא הכא בהדי חזקה שטריך בידי מאי בעי הכי תרתי עדיפא ע"כ אפי' להוציא כנגד מיגו התי' הב' דהתם ה"ט משום דשטריך בידי מאי בעי היכא דלא שייך פשיטי דספרא אלים א"כ ה"כ כיון דאיכא שטריך בידי מאי בעי אע"ג דלא אלימא כ"כ בהדי חזקה לא גרע מהתם הג' כ' דאיבעי' הש"ס לא היה כ"א אם המיגו מהני לכה"פ דלא נימא חזקה להוציא שוב נימא כיון דאיכא בהדי חזקה שטריך בידי מאי בעי מאי אהכי לן מיגו אלא דהשי"מ כ' לתרץ בסברא זו קו' תוס' מיבמות:

וזה לכאורה ק' אחרי כי כ' תוס' דסוגי' לית לה דרב"ח שפיר יש לפ' דאבעי הש"ס הי' עד"ז אם המיגו מגרע לפחות דלא נוציאו עפ"י חזקה וכ' ד' תוס' דאבעי' הש"ס הי' ע"כ עד"ז האי חזקה מאי הוה אי הוה רק טפי מרוב דברוב הרי אין מוציאין ממון אמנם הך חזקה מוציאין בה ממון ע"כ דהוה כעין סתמא רפ"ק דגיטין דגם ר"מ ס"ל אבל בכל זאת מיגו עדיף כנגדה או דלמא הך חזקה הוה כאנן סהדי ובאכן סהדי וודאי ל"מ מיגו התי' הד' דהכא משום דמיירי בחזקת חיוב קמבעיא לן הנה למ"ש דעיקר קו' תוס' אמלוה בשטר א"כ הרי בשטר בכ"ג איכא חזקת חיוב:

ומ"ש תוס' דלא דמי במוחזק לן באחי' כוונתם דהתם לא סתרה מיגו לחזקה דתרוויי' מצי למהוי אמת וכן מ"ש דל"ד להחזיקה מלחמה בעולם היינו ג"כ משום דהתם לא חשדי לה דמשקרא דנימא אי בעי' לשקר הוה משקרא כה"ג כ"א דתלי' דאמרי בדדמי:

ואמנם קו' אחרונה מיבמות צ"ע דמאי ראי' הביאו מסוף נדרי' הרי למשנה אחרונה דקיי"ל הכי לא מהימנא בהשמים ביני לבינך ע' נדרי' שם וצ"ל ד' תוס' דהתם דלא מהימנא למשנה אחרונה משום דהבעל מכחישה אבל ביבמות ע"כ מיירי שהבעל שותק דאם אומר בעלתי הרי גם גט צריכה כדאי' בגמ' התם וכה"ג מ' להו דאפי' למשנה אחרונה מהימנה ומ"מ י"ל דמדאמר רבא התם דאינו יורה כחץ כסיפא לה למימר בב"ד אם אינו אמת הו"ל כעין מיגו דהעזה ויע"ל דאם אומרת לא נבעלתי הוא שותק ולא איכפת לי' ואם תוציא עלי' שם שאינו יכול לבעול הוא יכחישה ואז לא תהי' נאמן כלל למשנה אחרונה:

תוס' ד"ה אילימא י"ל ע"ד שכ' למעלה דכ"ז שלא עמד מלבנות אין חבירו תובעו דאינו יודע עד כמה יבנה נמצא דאין דרך לתובעו תוך זמנו וכן ביום שעמד מלבנות מאחר שעדן לא נתן תקרה כמו כן אינו יודע אם לא יבנה עוד ונמצא דוודאי אינו תובעו עד לאחר זמנו:

באו"ד לאביי ורבא נ' לפ' ע"ד שכ' למעלה דבשכירות כ"ע מודה דאין אדם פורע תוך זמנו והנה לאביי ורבא דע"כ אמרי' מי יימר א"כ י"ל בשכירות דחזקה עדיף ממיגו ולר"ל נימא דמיגו עדיף מחזקה להכי קאמר הש"ס דגם ר"ל אי' לי' מי יימר דלא ליהוי פלוגתא חדשה בין ר"ל לאביי ורבא: האומר לא לויתי ובשבועות מפ' רש"י במתני' הטעם משום דהוחזק כפרן כקו' תוס' כאן ונ' דאם אומר אין לך בידי וודאי הוחזק כפרן והש"ס הכי חידש לן דאם אמר לא לויתי דאז יוכל לומר מה שהודיתי היינו שיש לך בידי פקדון וזה החזרתי בנתים לך אבל כעת אתה תובע הלואה לא לויתי נמצא דלא הוחזק כפרן אבל אנן לא מתרצי' דבורי' אם הוא אינו מתרץ בעצמו:

רש"י והוא חזר ואמר התקבלתי עו"ש צריכה להביא כוונת רש"י לבאר קו' הש"ס לקמן אר"ח ממתני' ואמאי ליהמני' לשליש אטו תנן שליש ואי קאמר לזה כ' רש"י דפשיטא להש"ס דמתני' מיירי שחזר ואמר התקבלתי וכ"ת מנ"ל להש"ס הא דא"כ דלא חזר השליש פשיטא דצריכה ב' כיתי עדי' וכ"ת דס"ד דאף דלא חזר א"צ דאמרי' חזקה שליח עושה שליחותו ה"מ בדבר שבידו ואפי' קדושי אשה דלקמן לא ימלט דאשה א' בעולם תתקדש לו אבל הכא מאן יימר שהבעל רוצה לגרש את אשתו תדע דאמימרא דר"י מק' הש"ס ולימא חזקה שליח אשה שליחותו ואמאי לא מק' אמתני' כיון דאיכא עדי' דבפנינו אמרה עידי קבלה ל"ל לימא חזקה שליח עושה שליחותו א"וו דל"ש כאן שליח עושה שליחותו ומתני' בחזר ואמר התקבלתי דווקא:

וע"ז הוסיף רש"י דהש"ס הוה מפ' הך צריכה ר"ל להביא לפנינו דאילת"ה שוב לא מקש' מידי דבאמת צריכה שני עדי' בשעה שעשתה שליח קבלה כמ"ש הרמ"בם פ' ו' מגירושין ועידי קבלה ג"כ צריכין אלא דהמק' פשיטא לי' דצריכה דמתני' ר"ל להביא דל' צריכה מ' כשהאשה רוצה להנשא דאל"כ צריך ה"ל למתני ושפיר מק':

אא"כ ליתא לד' הרש"בא שכ' אד' רש"י לקמן כדמשני הש"ס ר"א היא פי' רש"י דאמר אין גט כשר בלא עידי מסירה דאין כוונת רש"י דצריכה להביא העידי מסירה דא"כ ק' קו' תוס' מאי תיקון העולם שייך לר"א אלא כוונת רש"י דמתני' לא קאמר כ"א דצריכה עידי מסירה ודקדק הרש"בא בא א"כ אין ל' צריכה שוה דעידי אמירה הרי צריכ' להביא כדאמרי' תינח בפנינו אמרה ועידי קבלה הפי' רק שצריכין להיות וזה ק' ולמ"ש מד' רש"י במתני' מבואר דמפ' צריכה להביא ומ' דקאי אתרווי' אעידי אמירה ואעידי קבלה ולכאורה מוכרח לפ' כן דאל"כ כ"א דמתני' בא לאשמעי' מלתא דר"א דע"מ כרתי למאי נ"מ אצטריך לאשמעי' כן בשליח קבלה אטו שליח קבלה עדיף מאשה עצמה אלא שק' קו' תוס' וק"ל עוד מזה דרש"י גופא לעיל פ' השולח כ' כד' תוס' דדווקא אי אתי בעל ומערער צריכין עידי חתימה או עידי מסירה לאחר תיקון העולם ולזה כ' לפ' תחלה קו' הש"ס תינח בפנינו אמרה לד' רש"י דמתחלה מק' הש"ס גם אעידי אמירה ומאי מ' להש"ס השתא לחלק בין אמירה לקבלה נהי דכ' תוס' דקו' הש"ס הי' דליסגי בב' עדי' שראוהו בידו שלם ואמנם בהנך ב' עדי' לרש"י לסגי גם בלא עידי אמירה אמנם לפי מה שהסביר הר"ן ד' רש"י א"ש דבגט בידו ג"כ יש חילוק בין עידי קבלה לעידי אמירה דעידי קבלה לא אצטריך כלל ומשעה שמסר הגט לידו הימני' למעבד בי' מאי דבעי ולענין אמירה ל"ש המני' עד דמטי לגבי אתתא הואיל ואי בעי מוסר לידה נמצא דהשתא שהגט נקרע אם ימצאו עדי' שראוהו בידו שלם אבל מעולם לא הי' עם האשה במקום א' ע"כ שפיר צריך עידי אמירה ועל עידי קבלה מק' ל"ל ליסגי בעדי' שראוהו בידו שלם וע"ז משני הש"ס דבאמת א"צ להביא לפנינו עידי קבלה דוקא כ"א סגי ג"כ בעדי' שראוהו בידו שלם אלא דאותבי ר"א דס"ל אין גט כשר בלא עידי מסירה ואי הוה נקט שנים שראוהו בידו שלם ס"ד דמתני' דלא כר"א דלר"א כיון דאיכא ג"כ עידי מסירה לייתי עידי מסירה להכי נקט תנא כי היכא דלא לטעי גם שנים שאמרו בפנינו קיבל ולעולם קיבל לאו דווקא ז"נ פי' הסוגי' ליישב ד' רש"י:

ובדברים אלו נבין ד' חי' הרמ"בן שכ' דהאי אפי' דמתני' לא הוה כאפי' דעלמא דהיינו לרבותא כ"א לפ' דלא נימא שני כתי עדי' דווקא וק' מאחר דלא תנן מתני' לא זו אף זו וכד' תוס' א"כ ליתני תנא בקיצור צריכה שני' שיאמרו אמרה שני' שיאמרו קיבל וקרע ולמ"ש א"ש וה"פ דמתני' צריכה להביא שתי כיתות עכ"פ דהיינו כת אומרים אמרה וכת אומרי' אפי' רק ראינוהו שלם וזה מרומז בשתי כתי עדי' וכשחזר התנא ופירש נקט קיבל דלא נימא מתני' דלא כר"א וכמ"ש:

רש"י ד"ה וקרע בגמ' פריך ל"ל למקרעי' ר"ל דקו' הש"ס ל"ל למקרעי לא קאי אליבא דרב חסדא כאידך קו' דמקמי כ"א קו' בפ"ע היא ומ"מ יל"ד מאי שייכא התם הך קו' ונ' דבתר דיישב הש"ס מתני' לר"ח שפיר בא לפ' דכ"ז דבעי' ב' עדי' בקרע דווקא אבל בזמן שהגט לפנינו א"צ כלום דשליש נאמן אם הגט בידו אבל לר"ה דאפי' הגט בידו ג"כ ס"ל דאין השליש נאמן מאי ארי' קרע אפי' לא קרע נמי אא"כ מאי משני הש"ס בשעת הגזירה שנו אכתי מאי אכפת לי' לתנא לאשמעי' שהי' אז שעת הגזירה ונ' דד' הרשב"א גט הקרוע קרע ב"ד פסול אפי' בעידי מסירה דלא כהרמ"בם ומעתה הכא ע"כ בקרע ב"ד מיירי דאל"כ אכתי יכול לתנו לה דהרי כשר אמנם בקרוע קרע ב"ד מיירי וס"ד כד' הרמ"בם כיון שאומרי' בפנינו קיבל אפי' הי' אז נקרע כשר לזה קאמר תנא דצריכין להעיד שאחר הקבלה נקרע ובשעת קבלה הי' שלם והיינו דאצטריך תנא לאשמעי' וז"ב כוונת רש"י שכ' הן האחרוני' שאומרי' בפנינו אמר לו לקבל כלומר דל"ת דל' אחרוני' שאינו מדוקדק דשניים הו"ל למתני וס"ד דנקט הכי משום דבעי' עדי' אקריעה דווקא לזה כ' רש"י דאקבלה הוא דבעי' עדי' דהיינו שהקבלה היתה בגט שלם לא זולת:

תוס' ד"ה אפי' לכאורה יש ליישב ע"ד אחר דהנה ש"ק הוא דבעי' עדי' למינוי משא"כ שליח להולכה ואם יהי' ב' העדי' כת אחת י"ל שישתכחו עידי אמירה לגמרי קמ"ל דלא חיישי' אא"כ סיפא אפי' א' מן הראשוני' אינו מיושב וזה ק' ג"כ לתי' הרמב"ן דהאי אפי' לאו לרבותא אתי כ"א לפרושי דב' כתי עדי' ל"ד ואכתי ק' סיפא אפי' א' מן הראשונים ל"ל: ואם באנו ליישב עד"ז יע"ל דעידי אמירה דווקא לאשה לא יהא קרובים אבל לבעל יכולין להיות קרובי' ומשכחת לה קרובי' ע"י חיתון שכשרי' לבעל אם הם קרובי אשה ופסולין לאשה אבל עידי קבלה גם לבעל לא יהי' קרובי' וס"ד דמה"ט בעי' ב' כתי עדי' דלא אתי לאכשורי עידי אמירה קרובי הבעל לעידי קבלה קמ"ל דלא גזרי' ואמנם תו ק' סיפא:

ותי' התוס' הסביר הר"ן דבעיר א' אין דרך לעשות שליח קבלה וסתמא דמלתא איירי מתני' בשתי מקומות והיאך איקלע דעידי אמירה הי' באותו עיר שקיבל השליח הגט אא"כ מל' אפי' מבואר דמתני' מיירי בב' מקומות וק' שכ' תוס' לקמן דלר"ה ניחא מתני' דמוקי לה בשני' בעיר א' א"כ יק' שוב מאי אפי' למה לא יזדמן בעיר א' שיהי' עידי אמירה עידי קבלה ונ' דבלא"ה יל"ד דהא דאצטריך תכא לאשמעי' האי אפי' היינו משום דתנן ברישא שתי כתי עדי' אמנם לתני תנא צריכה שני עדי' שיאמרו בפנינו אמרה ושני עדי' שיאמרו קיבל ומהי"ת נטעי ונאמר דראשוני' לא יהי' אחרוני' א"וו דרישא מיירי בעיר א' וקרי להו שתי כתי עדי' דאין רבותא בין שתי:

כתי עדי' או אם הראשוני' הם האחרוני' אבל בסיפא מיירי בב' עיירות וקמ"ל רבותא דאעפי"כ כשר בכת א' וכמ"ש תוס' נמצא דרישא ע"כ אתיא להיכי דשכי' בעיר אחת והן ד' תוס' דר"ה מוקי לה רישא בעיר א' ושם צריכין להביא הב' עדי' משא"כ בסיפא דלא מיירי בעיר א' אם גם צריכין העדי' אבל אין צריכין להביאן:

וא"ת יל"ד מאחר דהך קו' קאי ארישא למה לא הק' תוס' קו' זו תחלה וכ' דמתחלה הק' תוס' מאי ל' אפי' ובתר דתרוצי ק' להו נהי דאיכא קצת רבותא בסיפא מ"מ אס"ד דלכ"ע באמת צריכין כת א' ושתי כתות פסול לר"ע היאך שייך לומר אפי' אם לר"ע פסול בענין אחר א"וו גם לכ"ע כשר: ואמנם כ' הא דפשיטא להו לתוס' דגם לר"ע כשר היינו מדמק' הש"ס ב"ק מרובה שם לימא מתני' דלא כר"ע ואמאי לא מק' גם בשמעתין ש"מ דמתני' דידן אתיא כר"ע:

אא"כ יק' טובא אתוס' ב"ק שם שהסכימו דמתני' כרבנן אמאי לא קאמר הש"ס מתני' דלא כר"ע וכ' דהנה הרמב"ן תי' דעידי אמירה הוו עדות שלימה דהרי מעידין שידו כידה ואמאי לא ניחא לתוס' בתי' זה של הרמב"ן וכ' דתי' זה תליא בפלוגתת התוס' רי"ד עם ריטב"א בסוגי' דשליחות דתוס' רי"ד ס"ל כיון דקיי"ל מילי לא ממסרן לשליח שליח קבלה אינו עושה שליח והריטב"א כחלק עליו נמצא דהרמב"ן דכ' דש"ק ידו כידה מ' דס"ל כד' הריטב"א דאפי' שליח יכול לעשות אמנם ד' תוס' דש"ק אינו עושה שליח ולא הוה ידו כידה וק' להו שפיר אליבא דר"ע אמנם באמת מבואר במתני' ס"פ התקבל גבי זו הל' העלה ר"ח מבית האסורים וד' רש"י דהיינו ר"ע וא"כ ר"ע הוא דפליג א"ר יוסי ס"פ התקבל וס"ל מילי ממסרן לשליח וש"ק עושה ג"כ שליח וא"ש תי' הרמב"ן ומתני' לר"ע לטעמי' אתיא ותוס' לא כ' כ"א דלדידן דס"ל מילי לא ממסרן וליתא לתי' הרמב"ן ע"כ מתני' דלא כר"ע:

וכשאני לעצמי הייתי אומר דמטעם אחר א"ש מתני' בין לרבנן בין לר"ע דאמרי' לקמן התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד נמצא זה דומה להא דאמרי' בב"ק ומודה ר"ע בשנים אומרים קידש וכמ"ש רש"י משום דעפ"י עדותם נאסרה לעלמא וא"כ ה"נ הרי נאסרה בתרומה וכיון דבאשת כהן מקרי כולה דבר ה"ה באשת ישראל לא הוה חצי דבר:

ואמנם מה שצ"ע דבשמעתין פשיטא להו דלא מיקרי חצי דבר יען אם הגט בידו נאמן והתם בב"ק כ' כיון דצריך להיות הגט מיהת בידו שוב הוה חצי דבר:

ואולי הא תליא בפלוגתא דר"א ור"מ דלר"מ דאין גט כשר בלא עידי חתימה א"כ מה לי עידי קבלה מה לי עידי חתימה משא"כ לר"א דגט בלא עדים כשר לא מקרי משום הגט חצי דבר והנה בשמעתין מוקמי למתני' כר"א ומיירי מתני' בלא עידי חתימה וכמ"ש תוס' לפנינו לקמן א"כ הדין עם תוס' בשמעתין ואמנם י"ל קו' תוס' בב"ק שם אמאי אצטריך הש"ס לדיוקי מרב חסדא דאמר שליש נאמן דמתני' ר"א היא הרי בלא"ה אתיא כר"א דלר"מ הוה חצי דבר:

ואמנם י"ל דכוונת תוס' בשמעתין לדברי רמב"ן דעידי אמירה הרי אהני דליהוי ידו כידה וכ"ת הרי עכ"פ אינה יכולה להנשא בלא עידי קבלה לא היא כ"ז שהגט בידו יכולה להנשא והא דבעי' הגט בידו אין חסרון דהרי גם היא אם תרצה להנשא צריכה להראות גיטה מאי אמרת היא נאמנת לומר גרשתני ולא הוא הרי גם גרשתני אינה נאמנת אלא בפני בעלה ובזמן שבעלה מכחישה וזולת זה הרי צריכה להביא גיטה אם נתירנה להנשא ושפיר מקרי שליש ידו כידה:

ויש לעיין לד' כרש"י דאם הגט ביד השליש גם עידי אמירה א"צ א"כ ממ"נ או דבעי' תרווייהו עידי אמירה ועידי קבלה דהיינו אם אין הגט ביד השליש ובזמן שהגט ביד השליש אפי' עידי אמירה א"צ לד' רש"י אמנם לפמ"ש דנ"מ בין איכא עידי אמירה וליכא דאי איכא מגורשת משעה ראשונה ואי ליכא היא רק מגורשת משעה שהגיע השליח לגבולה א"כ שוב נ"מ שפיר מעידי אמירה ואמנם בר מן דין ג"כ לק"מ דמ"מ עידי אמירה בעי' דלא מצינן משוי שליח קבלה בלא עידי אמירה וכמו שביאר הרמב"ם אלא דק' למה לא בעי' בכל גיטין שיהי' עידי אמירה גם עידי קבלה משום חצי דבר וע"ז אמרי' כיון דעידי אמירה משוי ש"ק שוב לא הוי חצי דבר אף דלענין הבאה לא סגי בהני בלא הני או דלא נצטרך לחד מניי' אטו אנן אהבאה ק' לן אכולא מלתא דעידי אמירה ק' לן והא מיהת מתרצא:

ואמנם אי ק' הנה לפי' הרי"ף שהביאו תוס' בב"ק שם ע"כ צריכין לתי' תוס' בשמעתין דזולת זה אפי' כרבנן לא אתיא מתני' כפי' רב אלפס בב"ק שם והב"ש סי' קמ"א מכריח מראי' הרי"ף דהל' כר"ח דע"כ ס"ל דר"ה בכ"ג פליג דאל"כ מאי ראי' מקו' הש"ס וליהמני' לשליש דלמא בעיר א' או הרי הבעל לא יכחיש אלא ש"מ ס"ל להרי"ף דר"ה בכ"ג פליג דלא כתוס' והיאך מפ' למתני' לר"ה דלא ליהוי חצי דבר אם לא נפ' ע"ד שכ' לעיל: ונ' דק לד' הרי"ף קו' תוס' לר"ה מאי מהני בפני נכתב וצ"ל דהלא יק' להרי"ף מ"ט פליג ר"ה היכא דל"ש אם איתא הרי א"נ לית לי' המנ' במלתא דאי' כמ"ש תוס' הרי איכא מיגו ותוס' לטעמי' שפיר תי' וזה לא שייך לד' הרי"ף וצ"ל דלא מקרי מיגו דהבעל סמיך עצמו שלא תטלנו מידו ואמנם היכא דבאמת נטלה הגט מיד השליח ע"כ לא סמיך הבעל עצמו ע"ז ש"מ הימני' משום מיגו דאי בעי מסר לה והיינו דמהני בפ"נ כיון שנטלתו אמרי' למפרע גם לר"ה הימני' אמנם א"כ ה"ה היכא דהיא שויא תחלה לשליש בפני עידי אמירה לש"ק מהי"ת לא תקח הגט מידו א"כ גם כה"ג ס"ל לר"ה הימני' ודווקא היכא דליכא עידי אמירה ג"כ הוא דפליג ר"ה וא"כ עידי אמירה וודאי הוה כולא דבר דבאיכא עידי אמירה גם ר"ה מודה וכמ"ש: רש"י ד"ה שליש אומר שהיה הגט נתון ביד שליש פי' שעדן לא ניתן לאפוקי מפי' הרי"ף בתשו' דפלוגתיי' דר"ה ור"ח בשליח להולכה לאחר שנתנו לה והוא אומר שליח קבלה אני דייק הרמב"ן מד' רש"י דר"ל דאפי' עידי אמירה אין כאן וכמ"ש רש"י לפנינו לקמן בקו' הש"ס והרשב"א שדחה בזה ד' הרמב"ן בפי' ד' רש"י לא זכר ד' רש"י לקמן ואמנם מאי בעי' בזה רש"י כאן ונ' דרש"י בא לבאר קו' הש"ס לקמן ממתני' אר"ח דמק' לפי הבנת רש"י וכפשט הסוגי' למה לי בין אעידי אמירה בין אעידי קבלה ש"מ דמ' להש"ס דלר"ח אפי' עידי אמירה א"צ השליש וממילא ע"כ מפ' הש"ס פלוגתא דר"ח בשליח קבלה דאי בשליח הולכה מהי"ת יאמר הש"ס דס"ל לר"ח דבש"ק אפי' עידי אמירה א"צ וכ"ת אכתי יק' מנ"ל להש"ס לפ' הכי ד' ר"ח י"ל דמ' להש"ס דבדאיכא עידי אמירה גם ר"ה מודה דהימני' דהרי אי' לי' מיגו דמסר לידה והיא:

וודאי תקבל מידו כיון דשויתה ש"ק ונ' דע"ז כ' רש"י ג"כ והאיש והאשה יחד בעיר דמ' דהיא מגורשת משעת קבלתו ובליכא עידי אמירה כ' הר"ן אפי' לד' רש"י אינה מגורשת כ"א משעה שהי' השליח בצד האשה וע"ז כ' רש"י דמיירי ששניהם יחד בעיר וא"כ שפיר משעת קבלה מגורשת:

אמנם תוס' נחלקו על רש"י בזה וס"ל דבלא עידי אמירה גם לר"ח לא מהימן ויל"ד מנ"ל לתוס' דהש"ס מפ' כלל פלוגתא דר"ח ור"ה בש"ק דלמא כתשו' הרי"ף דבשליח הולכה אפלגו ולא הוה ק' להו מבפ"נ ומ"מ מק' הש"ס שפיר ממתני' כמ"ש הר"ן דמ"ש וכ' דתוס' דייקא להו מקו' הש"ס עלי' דר"ה מדתני' ושליש נאמן משני' ואס"ד כפי' הרי"ף דבשליח הולכה מיירי ויצא הגט מת"י מאי מק' הש"ס מהך בריי' הרי בהדי' תני' בסיפא דהך בריי' אימתי בזמן שהשלישות בידו אלא וודאי גם כאן מיירי בש"ק והגט עדן בידו:

ולד' הרי"ף י"ל דהתם נאמן משני' תנן א' שהשליש אינו אומר לא כד' זה ולא כד' זה ונאמן ואמנם אם א' מהבע"ד מוחזק לא מהימן השליש אחר שהוציא מידו לחייב המוחזק משא"כ הכא דהשליש אומר לגירושין א"כ הוי מסייע להאשה המוחזקת בגט ואם מ"מ קאמר ר"ה אינו נאמן למה יהא התם נאמן בזמן שהוא בידו אלא ש"מ דלא כר"ה וע"ז משני בממון גם ר"ה מודה: תוס' ד"ה בעל אומר לפקדון כוונת דבריו דפקדון טענה רחוקה דלא מקד' אינש פורענות אלא דר"ה לא אמר בגוונא אחריתי בעל נאמן וכ"ת אדרבא אי הוה נקט להולכה ס"ד בפקדון מודה ר"ה משום דלא מקדים אינש כיון דר"ה גם בהולכה היה אומר א"כ לית לי' המני' כלל דהרי בהולכה ל"ש אם איתא ומהי"ת יהא שליש נאמן בפקדון:

אמנם כ"כ לעיל דהבי"ש הכריח מד' הרי"ף דס"ל אפי' היכא דל"ש אם איתא ג"כ פליג ר"ה וצ"ל דמ"מ היכא דל"ש אם איתא ס"ל לר"ה דהוה ס' מגורשת משא"כ היכא דשייך אם איתא בעל נאמן אפי' לקולא ואם כהן הוא יכולה לישב תחתיו וא"כ לא ק' לנקוט בעל אומר להל' לא היא לפקדון נקט משום כחא דהתירא דבלפקדון דשייך אם איתא אפי' לקולא מהימן:

ואמנם אפשר דבאמת מה"ט מפ' הרי"ף בתשו' לכולא מלתא דר"ה וכ"ח בשליח הולכה לאחר שמסרו לידה וע"כ אצטריך הש"ס למנקט בעל אומר לפקדון לא זולת:

והנה יש לפנינו בפלוגתת ר"ה וכ"ח ג' שיטות תוס' ורש"י מפ' בשליח קבלה ורמב"ן ג"כ מפ' הכי אלא דס"ל דר"ה ל"פ כ"א כ"ז שהגט בידו וממילא בשליח הולכה לא פליג דלא כתוס' והרי"ף בתשובה מפ' לה בשליח הולכה דווקא והנה הרי"ף בפסקי' שהביא ראי' מהא דמק' הש"ס ולהימני' לשליש דהל' כר"ח ע"כ לא ס"ל הא דרמב"ן דאם אין הגט ביד השליש גם ר"ה מודה דהרי התם מיירי שאין הגט ביד השליש אמנם גם מפי' בתשובה כ' שחזר בו דהנה בנוסחא ישנה הוה ס"ל להרי"ף דאין ראי' מקו' הש"ס הזאת דבאין הבעל מכחיש גם ר"ה מודה ובפסקי' חוזר ופסק מהך ראי' כר"ח א"וו דמעיקרא הוה מפ' לה בשליח הולכה וא"כ ע"כ ר"ה מודה באין הבעל מכחיש דאלת"ה לא משכחת שליח הולכה לר"ה אם לא בכתב הרשאה מקוים וק' קו' הרא"ש ריש מכלתין א"כ בפ"כ ל"ל א"וו בלא הכחשה מודה ר"ה ואמנם בפי' חזר בו ומפ' דר"ה ור"ח בש"ק פליגי ואס"ד דר"ה מודה בלא הכחשה ק' קו' הרא"ש מאי מק' הש"ס ממתני' על ר"ח דווקא אטו מתני' בהכחשה מיירי ואמאי אתיא שפיר לר"ה ולדחוק באמת כד' הרא"ש ולפ' דבאמת גם לר"ה מק' הש"ס לא מסתבר להרי"ף א"וו דמ' להש"ס דממתני' דייק ר"ה לכולא מלתא מדבעי עדי' ש"מ שליש אינו נאמן וא"כ מוכח דגם בלא הכחשה פליג ר"ה ומוכח שפיר מקו' הש"ס לקמן וליהמני' לשליש דהל' כר"ח: ועד"ז כבין ד' ה"ה דהנה הרמב"ם מייתי מלתי' דר"ח בין בש"ק וגט יוצא מתחת ידו בין בהולכה וגט יוצא מתחת יד האשה והי' כ' עפ"י פשוט לפ' דהרמב"ם מפ' הסוגי' בשליח הולכה כרי"ף בתשובה ומ"מ גם בשליח קבלה פסק כן כמ"ש הרי"ף בתשו' גופא מקו' הש"ס על ר"ה אמנם ה"ה כ' דהרמב"ם מפ' הסוגי' בש"ק וצ"ע מ"ל למפסק כן גם בהולכה אם הגט ביד האשה וע' לח"מ אבל למ"ש נימוקו עמו דאי הרמב"ם מפ' לה בשליח הולכה א"כ ע"כ באין הבעל מכחיש ר"ה מודה ואין ראי' מקו' הש"ס דהל' כר"ח ולמה פסק הרמב"ם כתלמיד במקום הרב אלא ש"מ דהרמב"ם ס"ל דהסוגי' בש"ק ודייק ליה מקו' הש"ס דר"ה בכ"ג פליג:

אמנם הא דפסק הרמב"ם אפי' בשליח הולכה כן כ' דק' לי' קו' תוס' דאס"ד בשליח הולכה לאחר שהגט יצא מתחת ידו תו לא מהימן השליש בפ"נ מאי אהני לן ואפי' בא"י יק' נהי דבקיאי לשמה ועדי' מצויין מ"מ הרי יכול לערער ולומר לפקדון נתתי א"וו שליח הולכה נאמן אפי' לאחר שיצא השלישות מידו וכמו שהאריך בזה הרשב"א בחי':

תוס' ד"ה בעל אומר לגירושין לכאורה הי' אפשר לומר דפקדון טענה גרוע היא דלא מקדים אינש פורענות לנפשיה כדאמרי' בסוגי' דשמא יחפה גבי כתבי' ואותבי' בכסתי' ונרא' דבאמת מה"ט לא ק' להו לתוס' גם בא"י ניחוש דידעי תוס' דחששא רחוקה היא וכיון דלא הי' לרז"ל לחוש בא"י לא לקיום ולא ללשמה גם לחששא זו לא חשו אבל בחו"ל מאחר דכבר עשו תקנה כח הי' להם לתקן ב' שלוחי' ונהי' בטוח גם מערעור פקדון:

והנה עכ"פ מ' מדברי' דאערעור הוא דיש לחוש אבל לא דאנן חיישי' ובתי' התוס' מ' אפכא שכ' דר"ה מוקי לה בשלשתן בעיר א' ואכתי ק' הא באין הבעל מכחישו מודה ר"ה ועדי' ל"ל וכ' דוודאי אי אי' לי' לר"ה אפי' שלא בעיר א' אמרי' אם איתא א"כ לא משכחת שליח הולכה וע"כ צ"ל כד' הרא"ש ריש מכלתין דבאין הבעל מכחיש ר"ה מודה ומה"ט השמיט באמת הרא"ש תי' תוס' אמכם למאי דמסקי תוס' דדוקא בעיר א' אמר ר"ה איכא למימר דהאי אם איתא בעיר א' אלים כולי האי דגם אנחנו ניחוש לכך:

באו"ד שם להנהו דמצרכי והנה הרמב"ן כ' כיון דמעיר לעיר הוצרכו לתקן ושם הועילו בתקנתן לגמרי וכמ"ש תוס' שוב מערסא לערסא חל ג"כ תק"ח אף דלענין טענת פקדון לא מהכי וכ' ד' תוס' שמיאנו בתי' זה הפשוט ע"ד שכ' למעלה דעיקר קו' תוס' האי קולא הוא חומרא הוא נח הי' לחכמים שלא להאמין לשליח א' כדי שיבטל גם טענת פקדון וזה ג"כ ק' כאן הנהו דמצרכי מערסא לערסא הי' להם לתקן שישלחו הגט ע"י שנים ול"צ בפ"נ ויבטל ג"כ טענת פקדון ומה גם כי בעיר א' אין זאת חומרא אם יתקנו שיביאו שנים הגט:

ואמנם י"ל מאחר דלר"ה באמת לא שכיחא בעיר א' שיגרש ע"י שליח דאם הי' שכיח היאך שייך לומר אם איתא ואם מקלע גט ע"י שליח ע"כ הדבר מפורסם מדוע לא גירש זה ע"י עצמו וממילא אין חשש לעז כי ידע הבעל אשר הדבר מפורסם שגירש ע"י שליח:

באו"ד כתבו ותנו דברי' אלו תמוהים דכתבו ותנו לכ"ע צריכין אותן שאמר להם כן לכתוב בעצמן וליתן וא"כ הו"ל שנים או שלשה ושוב א"צ בפ"נ וע"כ כוונת התוס' שאמר לסופר ולעדי' כתבו ולשליח תן ותנו ל"ד ועיקר כוונת תוס' שהלך לדרכו קודם כתיבה דל"ש כה"ג לדידה הוה יהיב לה: תוס' ד"ה דהא הימני' יל"ד בדברי' מאחר דלד' אין גט בעולם כשר אם לא היו שם עידי מסירה א"כ השליש שאמר לגירושין ע"כ אומר שהבעל מסרו לו בפני עידי מסירה דאל"כ בלא"ה הגט פסול וא"כ ע"כ פלוגתיי' דר"ה ור"ח במסר לו בפני עדים ומה הל' אפי' אומר הבעל וכ' כוונת תוס' ל"מ אם הבעל מכחיש השליש ואומר ע"כ לפקדון נתתיו לך שהרי לא היה שם ע"מ וודאי השליש מהימן דהרי המני' מאחר דמסר בידו הגט בלא עדי' אפי' הביא הבעל עדי' ש"מ אם הביא הבעל העדי' נאמנין להכחיש השליש דלא כמ"ש הרשב"א בחי' וכן פי' רש"א כוונת תוס' לקמן ד"ה הא מני ר"א וטעמא מוחי כ' דכיון דעכ"פ העדי' לפנינו ואומרי' שלפקדון נתנו לו ומעולם לא הי' עידי מסירה לגירושין א"כ מאי אהני לן במה שפסל הבעל העדי' נגד השליש עכ"פ עידי מסירה אין כאן ולד' תוס' פסול כל גט בלא עידי מסירה וד' רשב"א תמוהים בזה לכאורה ובלא"ה צ"ע מאי ק' לי' לרשב"א נחזי סהדי מאי קאמרי ר"ה ור"ח פליגי בגט שיש בו עי"ח וא"צ להביא העי"מ לפנינו וכמ"ש רש"א הנ"ל ע"ד תוס':

ואמנם ד' הבריי' שאמרה הודאת בע"ד כק' עדי' ושליש נאמן משני' מ' לכאור' דשליש נאמן יותר מק' עדי' וכד' הרשב"א וי"ל דבממון וודאי ד' רשב"א שרירין וקיימין דפסול לי' לכולהו עדי' לגבי שליש דהרי המכי' אבל בגיטין דבעי' ע"מ ל"ש זה מטעם שכ':

וכ"ת כדמק' הש"ס וכן לגיטין יק' גם אר"ח לא היא הרי ע"כ גם הודאת בע"ד ל"ש בגיטין ואף דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן היינו מטעם הואיל ובידו ולכ"ע מכאן ולהבא דווקא וכיון דאהודאת בע"ד לא קאי וכן לגיטין ע"כ ה"פ וכן לגיטין שליש נאמן אבל לא יותר מק' עדי': והי' נ' דהרי"ף בתשו' שמפ' פלוגתא דר"ה ור"ח בשליח הולכה היינו ג"כ משום דלא א' לי' דבמקום עדי' שייך הימני' ובשלמא בשליח הולכה א"צ עדי' אבל בש"ק ע"כ בעי' עי"מ ל"ש הימני' א"וו פלוגתיי' בשליח הולכה וכ"ת א"כ יק' שוב מאי פריך ממתני' הלא מתני' בש"ק דל"ש הימני' לק"מ דהמק' הוה ס"ל סתם מתני' דידן ר"מ וע"כ איכא עידי חתימה והרי"ף לית לי' ד' ר"ת דגם לר"מ בעי' עידי מסירה דאפי' לר"א ס"ל להרי"ף במקום עי"ח ל"צ עידי מסירה רק לכתחלה וכן פסק הרמ"בם:

באו"ד דאין לפ' כך הגי' לפנינו מ' מדברי' אלו דלד' רש"י דטעמא דר"ח משום מיגו ע"כ אם מסר לו בידיו ל"ש הימני' שהרי כ' רש"י המכי' כשמסרו בידו והיינו דאז מצי עביד בהגט מה דבעי' ובמקום עדי' עכ"פ כ"ז שהעדי' לפנינו אין בידו כלום כך הייתי סבור לפ' ד' תוס' אבל זה בדותא וכמ"ש דכיון דאנן בין ר"ה בין ר"ח כר"א קיי"ל דעי"מ כרתי ואפי' איכא עידי חתימה עכ"פ עידי מסירה בעי' ואימת קאמר ר"ח הימני' אם לא שנדחוק דד' רש"י במקום עי"ח אפי' לכתחלה א"צ עי"מ וכולא האי לא מיקל א' מהפוסקי' ולזה כ' פי' ד' תוס' דלרש"י דהטעם משום מיגו וק' מאי מיגו שייך הרי בשעת מסירה היו עדי' וצ"ל כד' הרשב"א דאמרי' דפסיל הבעל לעדי' וזה לא רצו תוס' להסכים כ"א כמ"ש:

והנה הביאו ראי' מסנהדרין הגי' בתוס' משובשת וברשב"א הקו' מבואר דהש"ס הניח שם ר"כ דס"ל בלא מיגו אין שליש נאמן בתיובתא ש"מ דלא בעי' מיגו וזה כוונת ד' תוס':

ואמנם לד' רש"י י"ל בממון וודאי לא בעי' מיגו כ"א הימני' אבל באי' ס"ל לרש"י דל"ש הימני' וכמ"ש רש"י בהדי':

אלא שהר"ן הק' מנאמונת עלי לומר שלא פייסתי בפ' כל הגט ובפ' מי שאחזו הרי דבגט שייך ג"כ הימני' והנה מפייסתי לא הוה ק' כלל דלרש"י פייסתי היינו גט ישן דרבנן ומשו"ה נאמנת אבל הסוגי' קאי ג"כ אתנאי אם לא באתי והתם הוה דאוריי' אבל המעיין ברש"י פ' כל הגט שכ' באומר בב"ד נאמנת עלי וכו' כוונתו בשעת התנאי מיד התנה שאם היא תאמר שלא בא ע"ז לא התנה שיהי' הגט בטל והרי תלה התנאי בדברי' משא"כ בסוגיי' אם הוא אמר לפקדון מ"מ לא גירש ומ"מ היכא דאיכא מיגו אגלאי מלתא למפרע דלא כפיו לבו וצ"ע:

באו"ד גם ר"ה מודה י"ל ד' רש"י דבשליש לית לי' לר"ה מיגו דמאי נימא הרי הי' יכול למוסרו א"וו קיבלו לגירושין אדרבא אם קבלו לגירושין הי לו למסרו לה ומ"מ אי לאו סברת אם איתא הייתי מאמינו מ"מ במיגו משא"כ השתא דאמרי' אם איתא אבל בדידה דהמיגו אי בעי' אמרה לדידה יהבה ניהלה י"ל באמת ד' רש"י דהגט בידה כהתי' קמא של הרא"ש לקמן וע' לפנינו וא"כ למה לא ניהמנה במיגו:

אבל אין לומר דרש"י מפ' כולא מלתא דאם איתא כפי' הרמב"ן דהשליש היה לו למסרו לה א"כ למה כ' רש"י בריש סוגיין שהאיש ואשה יחד בעיר הו"ל לפ' שהאשה והשליש יחד בעיר:

באו"ד כיון שהבעל אומר לפקדון פ' אף דלפני זה הי' בידו למוסרו לה זה מקרי מיגו למפרע ולא אמרי' והק' הר"ן ח"כ למה אמר ר"נ בסנהדרין בלי"ק מיגו דאי בעי' קלתה הרי עכשיו לא תוכל לשרוף השטר שהרי הוציאתו בב"ד אלא ש"מ דזה לא מקרי מיגו למפרע ואמנם לפי' תוס' בלי"ב בסנהדרין שם לק"מ שפי' דהא דאמרי' כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתה לא אמרי' היינו שהוציאתו בב"ד א"כ פליגו הני תרי לישני אי אמרי' מיגו למפרע או לא ור"נ לאו ממיגו אתותב כ"א הש"ס מסיק דלא בעי' מיגו לשליש כלל וכמ"ש כאן תוס' ולק"מ קו' הר"ן אלא שהר"ן הי' מפ' כרש"י שאתחזק בב"ד שכ' בו הנפק פי' מקמא דאתא ליד סבתא ומעולם לא הי' לה מיגו ושפיר הק' דבמקו' דהוה לה מיגו ל"פ לי"ב אלי"ק:

עוד הק' הר"ן מר"ה לקמן ומפ' לה הר"ן שהגט ביד שליש דומיא דאינך וכפי' בתרא של הרא"ש אמנם ד' תוס' כפי' קמא של הרא"ש ומיירי שהגט ביד האשה והמיגו א"ש:

וכ' תוס' דכ"מ לענין דברי' העשויין להשאיל וכו' אמנם למ"ש דבממון גם רש"י מודה דלא בעי' א"כ גם בדברי' העשויין להשאיל לרש"י השלשי נאמן: ודייקו תוס' דאם אמר לפקדון נאמן השליש מ' לאחרים הוא דנאמן אבל לעצמו ל"ש הימני' דאם אומר מכרת או נתתו לי אומר בעצמו שלא הי' שליש מעולם והודאת בע"ד כק' עדים והנה לקמן כ' תוס' דר"ה באמת ס"ל במלתא דאי' ל"ש הימני' וא"כ למה מודה בב' עיירות וצ"ל דלר"ה בעי' מיגו ובעיר א' לא שייך מיגו דמשום סברת אם איתא לא תקבל הגט וליכא מיגו משא"כ בב' עיירות דל"ש סברת אם איתא בוודאי תקבל הגט ואיכא שוב מיגו:

גמ' הודאת בע"ד וכו' יל"ד מה זה דקאמר כיצד מהו כיצד וכ' דס"ד אפי' שני הבע"ד מכחישים ג"כ יהא נאמן קמ"ל דווקא זה אומר כך וזה אומר כך אבל שנים מכחישין הם נאמנין ומטעם הודאת בע"ד:

ובזה יש ליישב דלכאורה מאי מק' הש"ס על ר"ה מהך בריי' דהרי במקום מיגו גם ר"ה מודה ודלמא מיירי במקום מיגו וכ"ש שק' קו' זו בסנהדרין דמק' מהך בריי' אר"נ דמצריך מיגו אמכם למ"ש דבריי' אשמעי' דשנים דאם שני' מכחישין הם נאמנין ואס"ד דמיירי באי' לי' מיגו למה לא יהא נאמן אפי' להכחיש שכי' אלא ש"מ בלא מיגו מיירי:

ואמנם בשמעתין יש לישב ג"כ ע"ד שכ' הרשב"א ליישב ד' הרי"ף במה שהביא ראי' מקו' הש"ס וליהמי' לשליש ומאי מק' הא התם גם ר"ה מודה ותי' הרשב"א כיון דר"ה רק מטעם מיגו מודה ל"ש וליהמני' לשליש וכן יש לתרץ בבריי' אמנם אד' תוס' יל"ד למה הוצרכו לומר דמ' למק' דבריי' בג' יחד בעיר הרי קו' הש"ס בלא"ה א"ש דאפי' אינם יחד בעיר מטעם מיגו הוא דמהימן ובריי' במיגו לא קמיירי וכמ"ש או לדעתינו או לד' הרשב"א וכ' דע"כ לא נחתי' להך סברא דלר"ה במיגו תלי' מלתא דווקא בתר דמשני הש"ס אליבא דר"ה שאני ממון דאתיהב למחילה ש"מ דר"ה לית לי' באי' כלל הימני' ודמודה באין שלשתן בעיר ע"כ מטעם מיגו מודה משא"כ המק' דלא ידע מזה עדן מנ"ל להק' דלמא גם ר"ה אי' לי' הימני' מלבד היכא דשייך אם איתא אע"כ דמ' לי' בריי' אפי' שלשתן בעיר:

וכוונת דברי' י"ל משום דהודאת בע"ד מיירי אפי' כששלשתן בעיר א' ה"ה סיפא דשליש נאמן ג"כ מיירי אפי' כלן בעיר א':

וכן לגיטין נ' דא"נ ס"ד דגיטי נשים קאמר ע"כ לא קאי אהודאת בע"ד דמאי הודאת בע"ד שייך בגיטי נשים ואף דבעל שאמר גירשתי כאמן למאן דס"ל הכי היינו להבא ומטעם הואיל:

גמ' וליהמנ' לשליש יל"ד אטו לא ידע המק' דמתני' בגט קרוע מיירי והי' כ' ראי' מזה לד' הרמ"בם דפסק דגט קרוע כשר בעידי מסירה וא"כ אם ימסרנה לה הרי הוא כשר ושפיר שייך הימני' שיכול למוסרו לה בעידי מסירה והתרצן דחה דבריו נהי דאם הבעל מוסר גט לאשתו גט קרוע כשר אבל אין שליח נאמן לגרש אשה בגט קרוע דדלמא באשפה מצאו:

אמנם באמת נ' דמעיקרא מיד הי' רק קו' המק' אתיבת קיבל דתנן ולזה הבין הקו' כפשוטו ותי' מי קנפיק גיטא וע"ז השיב לו המק' אתה הבנת כי קו' הי' בין אעידי אמירה בין אעידי קבלה ושפיר השבת לי' אבל קו' מעיקרא לא הי' כ"א קיבל ל"ל וזה כוונת תוס' שכ' בפנינו אמרה וזה מעולם לא הי' ק' לי וגם לרש"י פי' הסוגי' עד"ז אלא דרש"י בא להסביר לולא הי' הדין בגט שלם דלא בעי עידי אמירה היאך עלה ע"ד התרצן שהמק' יטעה כולי האי א"וו בגט שלם באמת לא בעי' עידי אמירה:

ואמנם אכתי אריכות ל' רש"י על תי' הש"ס מי קנפיק גיטא צריך ביאור ונ' כוונת רש"י דהא דשליש מהימן גם אעידי אמירה היינו ע"כ מטעם מיגו ומיגו זה לא הי' עד דאתי לגבי דידה וההיא שעתא קרוע הוה ולא הוה מיגו משא"כ עידי הקבלה דיו אם הי' נאמן בשעה ראשונה וכמ"ש הר"ן וא"נ עכשו קרוע הוא הרי קודם שנקרע כבר האבי' ועידי קבלה ל"ל:

בכל זאת מ"ש רש"י קיבל ל"ל הרי הגט בידו לפנינו ק' מאוד מה לכו בגט קרוע שהוא בידו וע"כ צ"ל כפי' תוס' ואין ד' רש"י מורין כן אשר ע"כ כ' כוונת רש"י ע"ד הרשב"א שכ' אם הגט מקויים אפי' קרוע כשר דבעל לא מקיים גיטא ומפ' רש"י קו' הש"ס עד"ז הנה מדתנן במתני' האשה שאמרה התקבל צריכה ב' כיתי עדי' ע"כ חידוש דין בשליח קבלה אתא תכא לאשמעי' מה שאינו באשה וא"כ אטו אשה שבאה בגט קרוע לפנינו נאמנת בלא עידי קבלה ולא יהא השליח עדיף ממשלח וכמ"ש ה"ה פי"ב מגירושין אמ"ש הרמ"בם דבעל נאמן לומר בשליח קבלה מזוייף אע"כ דמיירי בגט מקויים והיא א"צ עידי קבלה ואמאי הוא צריך כיון שהגט בידו והוא מקוים וודאי מיד הבעל קבלו דבעל לא מקיים גיטא וע"ז משני הא מני ר"א היא וכ' רש"י דאמר אין גט כשר וכו' ולא רצה רש"י לפרש כפירוש תוס' דמיירי ולא עידי חתימה דיק' שוב מ"ש בש"ק דאשמעי' תכא האי דינא בדידה כמי דינא הכי א"וו הכא מלתא אחריתא כיון דמתני' בגט קרוע מיירי י"ל כ"מ בין ר"מ לר"א דהנה הרמ"בם פסק גט קרוע אם יש עידי מסירה שהוא נקרע בשעת מסירה כשר והרשב"א הק' עליו מן התוספתא וי"ל ד' הרמ"בם דהתוספתא מיירי בלא עידי חתימה והמסירה לחודא כרתי וכיון שנקרע קודם המסירה פסול דבטולי בטלי' וכמ"ש הרשב"א והרמ"בם מיירי שיש עליו עידי חתימה כסתם גט לד' הרמ"בם וכיון דאיכא עידי חתימה מבואר ד' הרמ"בם דרק לכתחלה בעי עידי מסירה אבל באמת עידי חתימה כרתי ואף דנקרעו מ"מ לא בטלי אחר שעידי חתימה גמרוהו ז"נ בד' הרמ"בם ואמנם לד' רש"י י"ל כיון דלר"א אפי' איכא עידי חתימה אין גט כשר בלא עידי מסירה ובכ"ג ס"ל לר"א מסירה כרתי וא"כ אם הי' קרוע בשעת מסירה הי' פסול ה"ק תנא כיון שהגט עכשו קרוע צריך שני עדי' אשר בשעת מסירה לא הי' קרוע וה"פ דמתני' משום דנקרע בעי' עידי קבלה שהי' אז שלם וכ"ת אכתי הרי גם גבי דידה הי' דינא הכי ומאי אשמעי' תו הא מלתא בש"ק י"ל באמת לדיוקא אתא דווקא משום דנקרע בעי' עידי קבלה אבל לו הי' שלם לא הי' צריך וע"ז פריך הש"ס מאחר דמתני' רק לדיוקא אתא למימר דשליש נאמן בגט שלם ולמה לי' לתנא למנקט קרע דפשיטא דבעי ב' עדי' לינקוט גט שלם ולשמעי' בהדי' דנאמן ומשני בשעת הגזירה כלומר דקודם גזירה לא הי' מביאין עידי קבלה משום שהיה השליש נאמן ואח"כ בשעת הגזירה שהיו צריכין לקרוע הגט הוצרכו לתקן גם עידי קבלה ומיושב בזה למאי הל' אשמעי' תנא שהיתה גזירה כזאת ולמ"ש א"ש:

וכ' הרא"ש דקו' הש"ס הי' גם לר"ה דהרי באין הבעל מכחיש גם ר"ה מודה והתוס' לא כ"כ כ"א דלר"ה מתני' בג':

בעיר א' ומי' בהכחשה לא אכפת להו לתוס' מדלא הזכירו מזה וכ' פלוגתיי' התוס' לטעמי' דהימני' ל"ש לר"ה במלתא דאי' כ"א מיגו ובמקום אם איתא אין כאן מיגו וא"כ בעיר א' דשייך אם איתא י"ל דליכא מיגו דהיא לא תקבל דק' לה ג"כ מ"ט לא יהיב לדידה משא"כ הרא"ש ס"ל דגם ר"ה ס"ל הימני' רק במקום אם איתא לית לי' הימני' במלתא דאי' אך כ"ז שאין הבעל מכחיש הוא נאמן ובאמת לא מחלק הרא"ש כלל לר"ה בין עיר א' לב' עיירות שהרי הכריח ריש מכלתין מקו' תוס' דכשהאמינו רז"ל לשליח לומר בפ"נ על הכל האמינהו אפי' אטענת פקדון עיי"ש וסברתו כסברת ה"ר אבגדור דגם במזוייף טענת הבעל דאוריי' אבל מאחר שהאמינהו רבנן בדרבנן קודם שבא הבעל וערער שוב לא השגיחו בערעור הבעל וכן ה"נ מאחר שקודם שבא הבעל הי' נאמן מטעם שליש גם אח"כ האמינוהו אם אמר בפ"נ ובכולא סוגי' לא הזכיר הרא"ש אף דפסק לחומרא כר"ה מד' תוס': והנה הבי"ש הוכיח מראי' הרי"ף דהל' כר"ח מדמק' הש"ס ולהימני' לשליש ש"מ דהרי"ף ס"ל דר"ה פליג אפי' היכא שאין הבעל מכחיש דהרי התם הבעל אומר לגירושין וגם אפי' בב' עיירות דאל"כ שוב אין ראי' וא"כ ס"ל להרי"ף דר"ה לית לי' הימני' וכד' תוס' ואמנם גם מיגו לית לי' לר"ה כ"א גבי לדידה אבל לגבי שליש לא וכמ"ש לעיל בד' רש"י דעכ"פ אם לגירושין קבלה למה לא נתן לה משא"כ בדידה מיירי שהגט בידה הוה מיגו טובה ולהכי מודה ר"ה:

ועד"ז הי' נ' דשקיל וטרי הרי"ף בנוסחא ראשונה הוה ס"ל דר"ה מודה דאמרי' המני' היכא דאין הבעל מכחיש ודחה הראי' ובנוסחא אחרונה חזר בו וס"ל דר"ה בכה"ג פליג ומטעם דמ' מפשטא דסוגי' דקו' הש"ס ממתני' לא הי' אלא לר"ח אבל לר"ה ניחא ש"מ דר"ה בכ"ג פליג:

ואמנם לאחר העיון כ' פשט ד' הרי"ף בראיה שהביא עד"ז דלכאורה מאי מק' הש"ס כלל וליהימני' לשליש אטו לא ידע דמיירי שהגט אבד א"וו קו הש"ס הי' עד"ז כיון דהבעל נאמן לומר שעשאו שליש א"כ מה לי גט בידו או לא ומשני הש"ס דאין שליש נאמן אא"כ הגט בידו ומק' לי' שוב הרי הכא הבעל ע"כ נאמן שעשאו שליש ולמה לא יהא דיבור הבעל כמו גט יוצא מת"י ומשני לי' דהבעל אינו נאמן כ"א לומר גרשתי וכאן לא קאמר גרשתי ואין דיבורו מעלה או מוריד אמנם כ"ז אי הסוגי' לר"ח דס"ל הימני' שפיר עלה ע"ד המק' להק' משא"כ לר"ה דמטעם מיגו לחוד הוא דנאמן וכיון דאבד הגט מאי מיגו שייך א'"וו הסוגי' כר"ח:

ומודה ר"ה דאי אמרה וכו' יל"ד מה עלה ע"ד לומר כן והי' נ' ראי' מזה לד' הרא"ש בלי"ק דהך דמודה ר"ה מיירי בשהגט בידה וא"כ שפיר ס"ד דיהא השליש נאמן במיגו דהרי חזי' שקבלה הגט ומ"מ מק' הש"ס כיון דעכ"פ במה שהגט בידה לחוד לא מהימנא דהרי היא לא ידעה אם נתגרשה או לא והשליש לא מהימן מטעם אם איתא מהית"י תהא נאמנת:

ועד"ז מבואר דין שכ' הרמ"בם פי"ב דאם השליש נתן לה הגט אף שהיא אינה יודעת והבעל אומר לגירושין שליש מהימן וכ' לעיל דלמ"ש ה"ה דהרמ"בם מפרש הסוגי' בש"ק מנ"ל להרמ"בם הא מלתא אמנם למ"ש דהיינו ענין לי"ק דרבה וע"כ לא פריך הש"ס אלא דלר"ה לא ניחא ואס"ד דגם לר"ח לא ניחא טפי הו"ל להש"ס להק' אטו ר"ח מודה כה"ג אלא ש"מ דלר"ח ניחא: אלא שהרא"ש הק' אפי' זה א"כ מאי מודה שייך הא לא הוה מעין פלוגתי' והי' נ' באמת ראי' מכאן לד' הרי"ף בתשו' דסוגי' בשליח הולכה והוה שפיר מעין פלוגתיי' אמנם בלא"ה א"ש דהק' הש"ס א"כ דס"ל לר"ה דאם איתא עדיף מהימנא היינו בלא מיגו אבל במקום מיגו מיגו עדיף: ולד' הרא"ש בפי' בתרא י"ל דס"ד כיון דה"ט דלר"ה לא מהימן במיגו דהשתא דבעל אומר לפקדון שוב ליכא מיגו ומקמי הכי הו"ל מיגו למפרע אמנם איהי אמרה דכבר אמר לה השליש דלגירושין יהבה ניהילי' ואז הי' מהימן דהוה מיגו שפיר א"כ לא ליחשוב מיגו למפרע וליהמנה דאמר לה אז וע"ז דחה הש"ס דמאחר דעכ"פ עכשו אין בדבריו ממש לר"ה משום מיגו דידה א"א שתהימן:

ושליש אומר לגירושין יל"ד ושליש אומר נתתי לה הו"ל למימר כמו היא אומרת נתן לי ונ' דהרשב"א כ' אף דמל' הש"ס מ' דבש"ק דאומר הבעל גירשתי הבעל מהימן לית הל' הכי כ"א דיחוי בעלמא הוא דקאמר הש"ס לד' המק' ובאמת קיי"ל דאינו נאמן כ"א לחומרא ויש להסביר עד"ז דהש"ס לא קאמר כ"א מהא דאר"י כאן הו"ל דבר שבערוה לא תפשוט דס"ל בעל שאמר גירשתי נאמן היינו לחומרא דלמא לעולם אף לקולא והכא בשליח הולכה מיירי ולא קאמר כלל גירשתי אבל באמת ר"י אף בש"ק קאמר ומשו"ה קאמר סתם שליש אומר לגירושין וכ"ת בש"ק אמאי אומרת נתן לי י"ל לרבותא קאמר אף שאומרת נתן לי ולא עכב הגט בידו בכ"ז הוה דבר שבערוה: ודע דדוקא נקט הש"ס היא אומרת לבסוף דאם היא באה תחלה לבדה לב"ד ואומרת נתן לי באמת נאמנת דעדן ליכא דמסייע' לה:

ולהימני' לשליש כ"כ לעיל דקו' הש"ס הי' הואיל והבעל אומר שהימנ' וה"ט דפריך תחלה וליהימני' לשליש ובתר הכי וליהמני' לבעל דקו' שניי' מפ' הראשונה וכמ"ש:

ואמנם יע"ל דלהכי פריך תחלה וליהמני' לשליש דשליש אפי' למפרע בשעת קבלה נאמן כמ"ש הר"ן אבל הבעל אינו נאמן כ"א מכאן ולהבא:

אא"כ שהקו' בפ"ע ק' מאי עלה ע"ד המק' דשליש שאין שלישות בידו יהא נאמן וכ' דבריי' דלעיל אטעיתי' דמסיים בה במד"א בזמן שהשלישות יוצא מת"י ומ' לי' להמק' דדווקא התם דקאי אשליש נאמן משני' שהבע"ד מכחיש אותו הוא דקאמר דבעי' שלישות יוצא מת"י משא"כ הכא דגם הבעל אומר לגירושין השליש נאמן אפי' אין השלישות בידו והש"ס דחי לי' שפיל לסיפא דהך בריי' דמסיים אבל אין שלישות יוצא מת"י הרי הוא כשאר כל אדם וא"כ אינו נאמן כלל יותר מע"א:

ולימא חזקה שליח עושה שליחותו יל"ד מאי ס"ד דבחזקה שליח עושה שליחותו נתיר א"א לעלמא וכ"ת גבי גירשתני נמי נימא הכי התם הו"ל כאנן סהדי דאין אשה מעיזה משא"כ כאן והי' נ' לומר דק' לי' להש"ס למה אסור בכל הנשים ליזל בתר רובא ורובא וחזקה רובא עדיף ותו דהרי איכא חזקת היתר לכל א' וא' שירצה לקדש אלא. ש"מ דהך חזקה עדיפא טובא ואמאי לא ניזל גם כאן לקולא:

ויש עוד לומר דקו' הש"ס הי' דמטעם חזקה זו יהא השליש נאמן אף שאינו אלא כע"א דעלמא דמצינו בחזקה סמכו אע"א אפי' בא"א כמו בעיגונא דעיקר הסמיכה לד' הרמ"בם על חזקה דמלתא דעבידא לגלוי לא משקרי אינשי ומ"מ משני לי' נהי דהחזקה עדיפא היינו להיות שקול כרוב לחומרא אבל לא לדחות לקולא חזקת א"א וזה כ' שרמז רש"י לחומרא כי הא דר' יצחק כלומר אף דאיכא חזקת היתר מול חזקה זו דשליח עושה שליחותו:

ולהימנה לדידה צ"ע טובא מאי עלה ע"ד המק' דהיכא דהבעל אינו מכחישה נימא אין אשה מעיזה פניה והי' כ' לומר דהעק' הי' סבור דעיקר טעמא דרב המנונא משום דלא שבקה היתירא כיון דבעלה לפנינו ויכולה להתגרש בהיתר לא תאמר שכבר נתגרשה וכן מ' הל' דמתרץ לי' ה"מ דליכא דמסייע לי' והכי הול"ל הנ"מ היכא דהבעל מכחישה אלא ש"מ דלאו בהכחשה תלי' מלתא:

אלא שאין כ' כן דא"כ היכא דהבעל מכחישה גרע דהרי אינו רוצה לגרשה ואתמהה דל' אין אשה מעיזה וודאי לא מ' כן ולזה כ' דק' לי' לש"ס אד' רב המנונא דעיקר חסר מן הספר דהול"ל ובעלה מכחישה אלא ש"מ אפי' בעלה אומר איני יודע כלומר אני מסרתיו לשליח הולכה ואיני יודע אם מסרו או לא ג"כ מהימנא והכא מ"ש וע"ז משני הש"ס דבאמת זה כוונת רב המנונא אבל דווקא היכא דליכא דמסייע לה משא"כ כאן דהשליש מסייע לה אא"כ מבואר משמעתין דלא כד' הרא"ש שכ' לעיל גבי ומודה ר"ה לפי' בתרא מוכח דשליש מסייע לה לזו מפסידה ודווקא בעל מסייע וכ' דלק"מ דדווקא בשמעתין דהכא דהבעל אינו מכחישה ובלא"ה החזקה גרוע משו"ה אפי' השליש מסייע מפסיד משא"כ לעיל דהבעל אומר לפקדון ומכחישה והיא אומרת קמאי דידי או גירשתני דהחזקה אלימא טפי דכולי האי וודאי אינה מעיזה אף סיוע השליש אינו מפסיד חזקה זו:

ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה ב"ה וב"ש לעולם:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה