ליקוטי הלכות חושן משפט חלק א · אפוטרופוס ג
אות א
ובו יתבאר ענין פסח.
ע"פ התורה על מארבב"ח אקרוקתא (בסי' ג') ע"ש מבואר שם מענין נגינה שמי ששומע נגינה ממנגן רשע מזיק לו לעבודת הבורא. ולהיפך כששומע ניגנה ממנגן הגון וכשר טוב לו כי קול הנגינה נמשכת מן השתי צפרים חית טהוורת שהם יונקים מאתר דנביאים יונקין שהם בנין המלכות דקודשה. ע"כ נשתבח דוד ויודע נגן כי הנגינה היא בנין המלכות לכך ראוי הוא למלכות וז"ש אצלו מאחר עלות הביאו לרעות וכו' וזהו בחי' קול נגינה דקדושה של מנגן כשר. אך כשהמנגן רשע אזי הוא לוקח קול הנגינה שלו מצפרים אחרות שבקליפה שהם יונקים מדדי המלכות והם מוחין דמלכות דקליפה. וכד אתפליג לילא כדין כרוזא כריז כצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם. ותיקון הנגינה הוא ע"י שלימוד בלילה תורה שבע"פ שהוא גמרא שהוא בכחי' לילה וכו' ע"ש. וזהו קומי רוני שתהיה תקומה להרנה, בלילה ע"י בחי' לילה שהוא בחי' ש"ס תלמוד בבלי כשארז"ל במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי וכו'. אבל כשלומד שלא לשמה הלימוד אינו בחשיבות אך ע"י שלומד בלילה נמשך חוט של חסד ומגין עליו שיזכה ללמוד לשמה ע"ש:
אות ב
וזה בחי' פסח ויציאת מצרים שאז זכינו לשיר וניגון דקדושה כ"ש (ישעיה
אות ל
השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ועי"ז היתה עיקר הגאולה. כי אנו צריכין להכניע מלכות הרשעה שהיא מלכות פרעה ומצרים ולצאת משם ולהגיבה ולהעלות מלכות דקדשוה שהוא מלכות ישראל שלא יהיו משועבדים תחת יד פרעה שוהא מלכות הרשעה. רק ישראל יטלו המלוכה והממשלה וזה תלוי בתיקון קול הנגינה כמבואר לעיל שעיקר בנין המלכות הוא ע"י קול הנגינה כי מלכות דקדושה יונק משתי צפרים חיות טהורות שהם בחי' קול נגינה דקדושה. ולהיפך מלכות הרשעה דסט"א יונק משתי צפרים אחרות שבקליפה. ע"כ היתה עיקר הגאולה ע"י שיר וניגון הנ"ל כי ע"י שיר ונגון דקדושה דהיינו שירים ותושבחות להשי"ת בניגון וזמרה עי"ז נכנעת מלכות הרשעה ונתעלה מלכות דקדושה שזה היה עיקר הגאולה כנ"ל. כי עיקר כח פרעה הי' מקול וניגון דס"א כי פרעה אותיות הערף שהיה יונק מאחורי הפה, מבחי' תוקף הדינים שבגרון כמובא בכתבים היינו שינק מהגרון שמשם תוצאות הקול. כי כל הקולות יוצאין מהגרון כ"ש קרא בגרון (ישעי' נ"ג) אך פרעה ינק רק מהדינים מבחי' אחוורים שמשם אחיזת. המנגן דסט"א שמשם יונק מלכות הרשעה שהוא מלכות פרעה. וע"כ אמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, בקולו דייקא כי ינק מקול דסט"א כנ"ל:
אות ג
וזה בחי' איסור חמץ ומצות אכילת מצה. כי החילוק שבין חמץ למצה הוא רק מה שחמץ בנפיחה ומצה נאפית מיד כשנתנו מים על העיסה ואין מניחים אותה לעלות בנפיחה, היינו שחמץ שולט בו האויר והרוח הרבה על ידי שמשהין אותו שעי"ז עולה בנפיחה שהוא ע"י האויר והרוח. אבל מצה אופין מיד ואין מניחין שישלוט בו האויר והרוח שיעלה בנפיחה. כי האויר והרוח הור בחי' הקול כי כל הקולות הם ע"י העאויר כידוע וע"כ עכשיו בפסח בשעת יצי"מ שאנו צריכין לצאת ממלכות הרשעה שעיקר התיקון ע"י הכנעת קול דסט"א, ולהעלות קול דקדושה כנ"ל. ע"כ אסור עלינו עתה לאכול חמץ ח"ו כי אנו צריכין לשמור את העיסה מחמץ שלא תשלוט שם האויר והרוח של העולם שמשם תוצאות הקול שלא נזדכך עדיין מטומאת וזוהמת מצרים. כי הגאולה היתה שלא על ידינו כ"א באתערותא דלעילא לבד כמובא כי עדיין לא קבלנו את התורה וע"כ עתה אנו צריכין לשמור העיסה מאד מאויר העולם שאינו מזוכך עדיין שמשם הקול דסט"א שזה העיקר שאנו צריכין לתקן עתה כנ"ל, ע"כ צריכין להיזהר במחמץ מאד בבל יראה ובל ימצא מחמת ששם נאחז ביותר ואיר העולם שלא נזדכך עדיין שעל ידי זה העיסה מתחמצת כנ"ל. כי עיקר תיקון קול הנגינה הוא ע"י עסק התורה שבע"פ בלילה כ"ש שם ועתה עדיין לא קבלנו את התורה ואין בידינו לתקן ולזכך הקול בעצמינו רק מן השמים חמל עלינו והשמיענו הקול דקדושה ע"י משה רבינו דהיינו כל הנבואות שניבא לנו במצרים שמשם קול הנגינה דקדושה כנ"ל שעי"ז היתה הגאולה כנ"ל. אבל מחמת שעדיין לא קבלנו את התורה ולא זכינו בעצמנו עדיין לזכך ולברר את האויר בשלימות שמשם כל הקולות ע"כ עתה אנו צריכין לשמור עצמינו מחמץ מאד מחמת שיש בו שליטת אורי העולם שלא נזדכך עדיין כנ"ל רק אנו צריכין לאכול מצה. שאנו שומרים אותה מאד שלא תשלוט בה אויר העולם. רק תיכף כשבא מים על העיסה אופין אותה מיד. ועי"ז שאנו שומרים את המצה ואין מניחין אויר העולם לשלוט בה עי"ז אנו בורחין מכל וכל מאוירא דהאי עלמא שיש שם אחיזת הקול דסט"א, רק אנו זוכין לקול נגינה דקדושה שהם שיר והלל ניגון וזמרה להשי"ת שעי"ז היתה עיקר הגאולה כ"ש השיר יהי' לכם כליל התקדש חג כנ"ל:
אות ד
וזה שנקרא המצה לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה כשרז"ל היינו קולות דקדשוה שאנו עונין על המצה בפסח, כי מחמת ש אנו שומרין אותה מאוירא דהאי עלמא שמשם אחיזת הקולות דסט"א עי"ז אנו זוכין לענות עליו דברים הרבה היינו קולות דקדושה היינו בחי' הלל וניגון דקדושה כי כשזה נופל זה קם וכנ"ל. כי עתה בפסח הוא תחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, ועיקר ההתקרבות והדביקות של איש הישראלי להשי"ת הוא ע"י קול ניגון דקדושה כידוע גודל מעלת הנגינה לכל מי שרוצה לדבק א"ע בהשי"ת כי הנגינה יש לה כח גדול להמשיך את האדם להשי"ת. וע"כ לעתיד לבא שאז יהיה עיקר ההתקרבות והדביקות להש"י שזה יהי עיקר הקיבול שכר, אז יתער שיר ונגונא בעלמא כ"ש בזהור וכ"ש תבואי תשורי מראש אמנה וכמבואר בפסוקים רבים, כי עיקר ההתקרבות והדביקו הוא ע"י קול נגינה וכמובן בדברי אדמו"ר ז"ל בכמה מקומות ובפרט בהמעשה מז' בעטלירש של יום הג' ויום הד' וים הששי מגודל עוצם מעלת הנגינה וכמבואר עוד בשיחותיו הק'. ע"כ עתה בפסח שאנו צריכין עתה להתקרב להשי"ת ע"כ אנו צריכין לתקן קול הנגינה ולשמור עצמינו מקול ניגון דסט"א ע"כ צריכין ליזהר מחמץ ולאכול מצה וכנ"ל:
אות ה
וזה בחי' פסח מצה ומרור. וזה בחי' מצות סיפור יציאת מצרים שזהו בחי' פסח פה סח שזהו העיקר לשוח בכל נפלאותיו ולהרבות לספר בזה כ"ש וכל המרבה לספר ביצי"מ הרי זה משובח. כי קול הנגינה יקר מאד מאד ויש לו כח גדול לעורר את האדם היינו לעורר את המוחין בבחי' קול מעורר הכונה. אבל עיקר שלימות הקול הוא כשמקשרין אותו אל הדיבור בקשר אמיץ וחזק שזה עיקר בחי' כלל כל היחודים לייחד ולחבר הקול עם הדיבור כמובן בזוה"ק ובדברי אדמו"ר ז"ל בהתורה ששון ושמחה ימצא בה' וכו' (בסי' קע"ח). וזהו בחי' מה שצריכין לחבר ולקשר הדע תאל הלב שזה עיקר שלימות הדעת האמתי כ"ש וידעת היום והשבותה אל לבבך כ"ש אדמו"ר ז"ל במ"א. כי הקול שהוא בחי' מוחין כי הקול פוגע בהמוח בבח'י קול מעור רהכונה, עיקר שלימותו כשנמשך לתוך הלב עד שיתחמם לבו עי"ז בהתלהבות דקדושה עד שיזכה לדיבורים קדושים בבחי' חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. כי הקול אע"פ שהואיקר מאד כי על ידו עיקר הדביקות וההמשכה להשי"ת כנ"ל אעפ"כ כל זמן שאין הקול מתייחד עם הדיבוריש עדיין אחיזת הסט"א שעיקר אחיזתם מלעמא דפרודא מבחי' הקול שרחוק מהדיבור שמשם אחיזת או"ה והרשעים שאחיזתם מבחי' קול ניגון דסט"א דהיינו ממנגנים רשעים שיש להם כח להמשיך את האםד ח"ו להבלי עוה"ז ותאותיהן. וזה בח'י פרעה שהוא אותיות הערף שיניקתו מהגרון שמשם תוצאות הקול כנ"ל, ואיתא בכונות עבדים היינו לפרעה במצרים, שהוא בחי' מה שרצה פרעה לעכב המוחין במיצר הגרון ולא יתפשטו ולא יתגלו לחוץ כי משם היה יניקתו, שכל זמן שהמוחין סתומים למעלה במיצר הגרון הוא יונק משם ועי"ז גם ישראל למטה משועבדים תחתיו. ועיקר יצי,מ הוא בחי' שנתפשטו ונתגלו ויצאו המוחין ממיצר הגרון וכו' ע"ש. היינו כי שורש הקול שהוא בחי' מוחין הוא ממקום גבוה ועליון מאד מבחי' התנוצצות אלקות שמתנוצץ לכל אחד בדעתו. כי השי"ת ברחמיו מצמצם א"ע בכמה צמצומים להאיר לכ"א בדעתו התנוצצות אלקות ובזה מרמז לו וקורא אות ושימשך אחריו וזאת ההתנוצצות הוא בחי' קולות שבאין מלמעלה לקרות את האדם שימשך אחריו ית' וכל הקולות נמשכין משם. וע"כ יש להקול כח גדול להמשיך את האדם אליו ית' מחמת שנמשך בשרשו ממקום גבוה מבחי' התנוצצות אלקות. כי עיקר התגלות אלקות הואבחי' קול בבחי' קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. אבל השי"ת נתן בחירה לאדם ומי שבוחר בחיים כששומע את הקול הזה שהואבחי' הכרוז הבא מלמעלה הואנמשך אחריו ומקדש ומטהר א"ע מכל תאות עוה"ז והבליו ואזי זוכה להמשיך הקול שהוא בחי' המוחין לתוך הלב עד שזוכה לקבל דיבורים קדושים מלמעלה שיהיה נעשה מהקול צירופי אותיות ודיבורים עד שידע רצונו ית' ומצותיו. כי אפילו כששומעין בחי' קול מלמעלה עדיין אין יודעין שום מצוה עד שזוכין לקדש ולטהר א"ע כ"כ עד שיהי' נעשה מהקול דיבור עד שיזכה שידבר ה' עמו ויודיע לו תורתו ומצותיו. שזהו בחי' אבות העולם שזכו לשמוע בקולו ולדבקה בו ולהמשך אחריו עד שזכו שדיבר השי"ת עמהם וגילה להם כמה מצות, עד שבא משה רבינו שהוא זכה לזה בתכלית השלימות עד שזכה בכל עת ע"י מעשיו הטובים לעשו"ת מהקול דיבורים כ"ש וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים וכו' ועי"ז קיבל את כל ד'ברי התורה הזאת ונתנה לנו. אבל את זה לעומת זה. כי פרעה וכיוצא בו כשהגיע להם בח'י קול מלמעלה לא רצו להשליך מעשיהם הראעים ולהמשיך אחריו וע"כ לא קשרו את הקל שהוא בחי' המוח אל הלב ולא עשו מהקול דיבורים אדרבא הפכו את הקול והדעת לדרכיהם הרעי. כי ישירים דרכי ה' וצדיקים ילכו גם ופושעים יכשלו בם. כיהם מחמת שאינם רוצים להשליך מעשיהם הרעים פוגמיםבהקול והדעת ומהפכין את הדעת לסברותיהם עד שה םנתעים ונבוכים לע"ז וכפירות, וע"כ גם בהע"ז וכפירות יש שם איזה ניצוצות מהתנוצצות לאקותו ית' כ"ש בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי דקרו ליה אלהא דאלהיא, כי גם להם הגיע איזה כרוז והתנוצצות מלמעלה שהוא בחי' קול, רק שקלקלו אות וע"י מעשיהם הרעים ועי"ז נתעו לדרכיהם הרעים. וזהבחי' מה שפרעה ינק ממיצר הגרון ורצה שיתעכבו ויתעלמו המוחין שם ולא יתפשטו למטה כי לא רצה שיבא הקול לתוך הדיבור שיגלה השי"ת רצונו ע"י הדיבור שזה בחי' קבלת התורה, רק שיתעכב הקול והמוח למעלה כדי שהוא יינק משם שיהיה לו כח להפוך הקול והדעת כרצונו שיוכל לילך בשרירות לבו הרע. וזהו כלל כל הפגמםי של כל המחקרים ושל כל הנבוכים החכמות של הבל ובדעות זרות ובעצות רעות. וכל זהמחמת שכשקוראין אותם להשי"ת ע"י הקול והכרוז הבא מלמעלה בכל עת שהם ההרהורי תשובה וההתעוררות הבא על האדם בכל יםו. אזי אינם נמשכין אחרי הקול הזה ואינם חושבים עצות איך לתקן מעשיהם רק הולכין אחרי תאותיהן ואזי כמה פעמים נתקלקל אצלם בחי' הקול עד שהם מהפכין בחי' הקול שהוא הדעת לדרכיהם הרעים ואומרים כמה סברות של הבל באופן שיהיו הולכים בשרירות לבם ולא ישווב אל האמת לאמתו. וזה בחי' גלות מצרים שכולל כל הגליות. דהיינו שהקול והמוין מעוכב במיצר הגרון שמשם יניקת הסט"א שמהפך דברי אלהים חיים. ואינו מניח את הקול והמוחין שיתפשטו ויצאו לחוץ דהיינו שיתגלה רצונו יתברך באמת שנדע מה לעשו"ת ואיך להתנהג באמת. וע"כ עיקר תקון הקול הוא ע"י לימוד גמרא שהוא תורה שבע"פ כנ"ל כי תורה שבע"פ הוא בחי' דיבור בחי' מלכות פה ותורה שבע"פ קרינן לה. כי תורה שבכתב ותורה שבע"פ הם בבחי' קול ודיבור כידוע וצריך לקשרם ול ייחדם בקשר אמיץ כי זה עיקר בחי' היחוד לייחד ולחבר הקול והדיבור כנ"ל. היינו כי תורה שב כתב היא עדיין בבחי' קול מחמת שמתורה שבכתב עדיין אין יודעין שום דין בבירור איך להתנהג במצות התורה ע"כ הוא עדיין בבי' קול שהוא שורש הדיבורשהוא תורה שבע"פ שהיא מגלה לנו כל פרטי דיינ התורה איך להתנהג בכל מצוה שזה עיקר הדיבור שהוא מגלה הרצון שבלב. כי ע"י הקול יכולין לקרות אה האדם אליו אבל עדיין אינו יודע מה הוא רוצה. אבל כשבא אליו והוא מדבר עמו בדיבורים אזי הוא יודע רצונו. וע"כ אע"פ ששורש יניקת המלכות הוא מבחי' קול כנ"ל אבל עיקר הנהגת המלכות הוא ע"י הדיבגור שמלגה רצון המלך למען נדע מה לעשו"ת ובמה נעבוד אותו ונעשה נחת רוח לפניו, שזהו בחי' תורה שבע"פ שהיא בחי' דיבור שמבאר ומפרש את בחי' הקול שהוא בחי' תורה שבכתב וכנ"ל:
וזה עיקר בחי' יציאת מצרים שזכינו ע"י משה רבינו שזכה להוציא הקול והמוחין לחוץ עד שגילה לנו כמה מצות תיטכף בשעת יצ"מ כ"ש החדש הזה לכם וכו' ואח"כ נתן לנו את התורה עי"ז וכנ"ל:
אות ו
וזה עיקר החילוק שבין אדם לבהמה דהינו בין ישראל לעכו"ם. כי אתם קרויים אדם וכו' כי גם הבהמה יש לה קול אבל אין לה דיבור אבל גדר האדם הוא מדבר היניו שהאדם בחי' ישראל יכול לעדות מהקול דיבורים ולייחד ולקשר הקול הבדיבור שזהו העיקר כנ"ל. וזהו בחי' פסח פה סח שמצוה עלינו לספר ביצ"מ וכל המרבה וכו' כי אנו צרייכן להוציא את הקול והמוחין ממיצר הגרון ולהביאו ולהכניסו בתוך דיבורים קדושים לשוח בכל נפלאותיו לקשר הקול עם הדיבור שעי"ז עיקר התגלות אלקותו ומלכותו עלינו שזהו עיקר בחי' יצי"מ למען דעת כל עמי הארץ כיה ' הוא האלקים אין עוד:
אות ז
וזה בחי' הקרבן פסח שצריך כ,א להביא בפסח, בתחילת ההתקרבות להש"י כי כלל הקרבנות הוא לברר רוח האדם מרוח הבהמה בבחי' מי יודע רוח בני האדם העולה הוא למעלה ורוח הבהמה היורדת וכו' שזהו בחי' בירור קול הנגינה מהסט"א אל הקדוה, לברר הקול מאוירא דלעמא ולעשו"ת נגונים דקדשוה להתקשר עי"ז להשי"ת כמובן בדברי אדמו"ר ז"ל בהתורה קחו מזמרת הארץ בכליכם וכו' בסי' ס"ג בלק"ת ובמכה מקומות. וע"כ צריך כ"א להביא קרבן בפסח כי אז צריכין לברר קול הנגינה שזהו בחי' קרבן כנ"ל. וזהו בחי' פסח מצה ומרור, כי מצה הוא מאכל דקדושה ששומרין אות ומאוירא דעלמא שלא יתאחז בו בחי' קול ניגון דסט"א כנ"ל, ואחר קבלת התורה עיקר בירור הקול נגינה הוא ע"י לימוד גמרא כנ"ל. אבל עכשיו עדיין לא זכינו לזה כי עדיין לא קבלנו את התורה רק שהשי"ת ברחמיו האיר עלינו את בחי' הקול מלמעלה וכנ"ל וע"כ צריכין לאכול מצה וכנ"ל. וע"כ אנו צריכין לאכול מרור עם המצה ע,ש שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים כ"ש וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו'. היינו כי המרור מרמז על לימוד גמרא שעי"ז עיקר תיקון הקול שעי"ז עיקר הגאולה כנ", היינו שצרכין לסבול מרירות גדול קודם שמבררין הקול דקדושה שזהו בחי' לימוד גמרא שהוא בח'י חשך ומרירות בחי' במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי שהוא בחי' וימררו את חייהם בעבודה קשה בקשיא, בחומר בחומרא דשמעתתא, ובלבנים דא ליבון הלכתא כ"ש בזה"ק. אבל עתה עדיין אין אנו זוכין לזה לברר הקול על ידינו ע"י לימוד גמרא כי עדין הוא קודם קבלת התורה רק אנו אוכלין מרור לרמז ולזכר על זה. נמצא שמרור הוא בחי' לימוד גמרא שעי"ז מבררין הקול ומכניעין הקול דסט"א שהואבחי' חמץ ששולט בו אוירא דלעמא שהוא בחי' קול ניגון דסט"א, וזוכין לקול דקדושה שהוא בח'י מצה ששומרין אותה מאוירא דעלמא כי עונין עליה דברים הרבהשהוא קולות דקדושה. וזהו בחי' דברים הרבה דייקא רמז שתיקון זה נמשך מלימוד תורה לשמה דהיינו ע"י למוד גמרא הרבה כשרז"ל כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. וע"י כל זה יכולין לאכול הקרבן פסח בבחי' על מצות ומרורים יאכלוהו כי עיקר בירור הקול בשלימו תהוא בחי' הקרבן שבא מבהמה שיש לה קו לאבל הוא קול בהמה, וע"י שעולה לקרבן מבררין הקול מבההמ הלאדם מבחי' עכו"ם לישראל מבחי' חזנים ומנגנים רשעים למנגנים כשרים וצדיקים: וזהו לא תזבח על חמץ דם זבחי כי א"א להקריב הקרבן פסח שהוא בחי' בירור הקול דקדושה כל זמן שיש לו חמץ בביתו שהוא בחי'קול דטס"א כי נאחז בו אוירא דעלמא שלא נתברר עדיין על ידינו כנ"ל:
אות ח
וזהו בחי' כהנים בעבודתן ולוים בשירן וזמרן וישראל במעמדן. כי בשעת עבודה צריכין הלוים לעסוק בשיר וזמרה לברר הקול נגינה דקדושה שזהו עיקר בחי' הקרבן כנ"ל. וזהו בחי' ישראל במעמדן שהיו עוסקים אז בתורה כדי להמשיך ולקשר ולייחד הקול עם הדיבור שזה עיקר שלימות תיקון הקול, כשמקשרין הקול אל הדיבור היינו אל דברי התורה כנ"ל:
אות ט
וזה בחי' ארבע כוסות של יין בפסח כי אין אומרים שיר אלא על היין. ועתה עיקר התיקון לברר קול השיר והניגון כנ"ל:
אות י
וזה בחי' קריעת י"ס שאז נגמר הגאולה והחירות מפרעה ומצרים. כי עד שביעי של פסח רדפו אחריהם ובז' של פסח נקרע הים ואז נפלו פרעה ומצרים לגמרי, וישראל נגאלו לגמרי מהם. כי קריעת י"ס הוא בחי' בירור הקול שירה ונגינה דקדושה, מקול נגינה ושירה דסט"א. כי כל הקולות הם בבחי' מים כ"ש וקולו כקול מים רבים. ויש קולות דסט"א שהם בח'י מקולות מים רבים אדירים שהם בחי' קול נגינה דסט"א שמשם יניקת פרעה ומצרים שיונקים מהגרון וכנ"ל. וע"כ היה הנס במים שנבקע הים בפניהם ועיקר הנס היה ע"י בחי' קולות כ"ש קול ה' על המים אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים ופרש"י שם קול ה' על המים על ים סוף, ירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו וכו' היינו שנבקעו המשים שהם בחי' קולות ונתגרשו המים הזדונים שהם בחי' קולות דסט"א בחי' קולות מים רבים אדירים ונתגלו להם מימי החכמה והדעת שהם בחי' קולות דקדושה בחי' קול ה' על המים כנ"ל. וע"כ ראתה שפחה על הים וכו' כי נפתחו אז מימי הדעת שהם בחי' קולות דקדושה שהם בחי' מוחין ודעת דמלכות דקדושה כנ"ל. וע"כ זכו אז לשירת הים כי זכו לקול שירה ונגינה דקדושה שזה הי' עיקר הנס של קי"ס וכנ"ל. וזה עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, שעיקר הישועה והנס היה ע"י זמרת יה ע"י זמר וניגון דקדושה שנתברר מניגון דסט"א שעי"ז עיקר התגברות מלכות דקדושה על מלכות דסט"א. כי קול ניגון דקדושה הוא מוח וחיות דמלכות דקדושה. ולהיפך קול ניגון דסט"א הוא מוח וחיות דמלכות דסט"א כמבואר בהתורה הנ"ל ע"ש היטב. וע"כ סיימו השירה ה' ימלוך לעולם ועד כי ע"י שירת הים שהוא קול שירה וניגוןדקדושה עי"ז יתגלה מלכותו לעולם ועד וכנ"ל:
אות יא
וע"כ אחר שביעי ש"פ דייקא הותר החמץ. כי כבר בארנו שעיקר איסור החמץ מחמת שעדיין לא נתברר אויר העולם מקול ניגון דסט"א וכנ"ל, וע"כ אחר שביעי ש"פ שאז נבקע הים וזכו לקול שירת הים שעי"ז נתברר ונזכך אויר העולם ע"י שנתברר קול שירה וניגון דקדושה, מקול ניגון דסט"א, ע"כ אז בוודאי החמץ מותר מחמת שכבר נתברר ונזדכך אויר העולם ע"י שירת הים וכנ"ל. כי בליל א' של פסח אע"פ שזכו אז לשירה כ"ש השיר יהיה לכם וכו' שעי"ז היה עיקר הגאולה וכנ"ל. אעפ"כ השירה הזאת אינה נקרא תעל שמם כיאז אמרו את ההלל שיש בו לעבר ולעתיד ולימות המשיח וכו' כשרז"ל (בפסחים). כי אז לא זכו לשירה מעצמם כי אם בחסדי ה' הופיע עליהם אור גדול ועי"ז המשיך עליהם כח השיר שלעתיד שיתגלה בימי משיח צדקינו שהוא בחי' דוד שהוא נעים זמירות ישראל שהוא בחי' הלל שלם שנקרא שנקרא ע"ש דוד. וע"כ אנו צריכין לשמור מאד מחמץ ולאכול מצה מחמת שלא זכו לברר הקול בעצמם וכנ"ל. אבל ע"י שספרו אח"כ ספירת העומר ששה ימים עי"ז התחילו לטהר עצמם ואז זכו לשירת הים שנקראת על שמם על שם משה ובני ישראל. כי הם בעצמם זכו לשיר שירה הזאת ועי"ז זכו לטהר ולזכך האויר וכנ"ל וע"כ אז הותר החמץ וכנ"ל. וע"כ זכו לזה אחר שמנו ספירה ששה ימים דייקא כנגד ששה סדרי משנה שהם כלל הגמרא שעי"ז זכו להמשיך על עצמם בחי' כח התורה שבע"פ שהוא הגמרא שכלולה בש"ס משנה שעי"ז עיקר בירור קול הנגינה כמבואר בהתורה הנ"ל וע"כ אז דייקא זכו לשירת הים שהוא ניגון דקדושה ואז הותר החמץ וכנ"ל:
אות יב
וע"כ בשבועות שאז נשלמו ימי הספירה וזכו לטהר עצמן לגמרי וקבלו התורה שהיא כלולה מתורה שבכתב ותורה שבע"פ ע"כ אז מצוה להביא קרבן מחמץ דייקא שהם שתי הלחם כ"ש חמץ תאפינה כי אז נתבררו הקולות דקדושה בתכלית השלימות שזהו בחי' קול שופר וכל הקולות שראו ושמעו אז שהם בחי' קול ניגון דקדושה כ"ש הטיבו נגן בתרועה וכ"ש עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר זמרו אלהים זמרו זמרו למלכינו זמרו וכו'. ע"כ באים שתי הלחם שהם בחי' שתי תורתו בכתב ובע"פ מחמץ דייקא. כי ע"י שתי התורות בכתב ובע"פ עי"ז עיקר תיקון ובירור הקול. כי שורש הקול מבחי' תורה שבכתב שהיא עיקר הנבואה. כי משה רבן של כל הנביאים שמשם תוצאו הקול, ותורה שבע"פ שהוא שלימות תורה שבכתב הוא תיקון ובירור הקול היוצא מתורה שבכתב מבחי' נובאה, שלא יתאחז בו הקול דס"א ח"ו וכנ"ל. ע"כ ע"י שתי הלחם המתחמצים בבחי' זאת, מבחי' אויר וקול דקדושה הנמשך משם מבחי' שתי התורתו וכנ"ל, עי"ז עיקר התיקון ע"כ צריכין לבא מחמץ דייקא כי חמץ הזה של שתי הלחם נמשך מבירור וזיכוך האויר שהוא בחי' קול ע"י שתי התורות וכנ"ל שעי"ז עיקר התיקון וכנ"ל:
אות יג
נחזור לענין ראשון וזה בחי' אפוטרופוס וז"ל הש"ע סי' ר,צ ס"א מ ישמת והניח יורשים קטנים וכו' צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים וכו'. ואם לא מינהו, ב"ד חייבים להעמיד להם אפוטרופוס וכו'. ומבואר במשנה ומובא בש"ע סעיף ט"ז שאפוטרופוס שמינהו ב"ד צריך לישבע בנק"ח אבל מינהו אבי יתומים אין צריך לישבע:
כי כל אדם צריך לראות ולהשתדל לתקן בחי' מלכות שלו שהוא נתתקן ע"י תיקון קול הנגינה שהוא מוחין וחיות המלכות כנ"ל וכמבואר בסוף התורה הנ"ל על המשנה עשה לך רב וקנה לך חבר ע"ש. כי עיקר האדם בא לזה העולם רק בשביל זה כדי לתקן חלקי המלכות שיש בו כי כפי שמתקן חלק המלכות שלו בקדושה ובטהרה כמ וכן הוא מעלה ומרומם מלכותו יתב' כביכול אשר רק בשביל זה בא האדם לזה העולם כדי שיגדל וינשא ויפרסם מלכותו יתב' כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו שהוא בחי' מלכות. והכל נברא בשבי להאדם הבעל בחירה שהוא עיקר הבריאה, שנברא בשביל זה כדי שיגדל כבוד מלכותו כ"ש כבוד מלכותך יאמרו וכו' להודיע וכו' וכבוד הדר מלכותו וכו'. וכל העשירות והחפצים של האדם הם בחי' מלכות כי בחי' כבדו כ"ש והעושר והכבוד מלפניך. וע"כ בס' משלי מכנה כ"פ המלך בשם עשיר כ"ש עשיר ברשים ימשול וכתיב נותן לעשיר וכו' שפי' מלך כשפרש"י שם. וע"כ צריך האדם ליזהר מאד כל ימי חיו שבכל מה שחננו ה' איזה עשירות וחפצים שיתנהג בו בקדושה גדלה ע"פ התורה שישתדל שיתגדל כבוד מלכותו יתב' ע"י עשירותו וחפיציו וכו' כ"ש כבד א תה' מהונך ומראשית כל תבואתך. ועיקר בנין וחיות המלכות הוא ע"י הקול כנ"ל וזהו שדרז"ל א"ת מהונך אלא מגרונך דהינו קול נגינה שיוצא מהגרון כי הקול נגינה הוא קיום המלכות שהוא בחי' הון ועשירות נמצא שהונך וגרונך הם בח'י אחת וזהו א"ת מהונך אלא מגרונך וכנ"ל:
כי עיקר הנהגת המלכות והעשירות הוא ע"י הקול והדיבור. כי כ"א כפי הממשלה שיש לו הן שהוא מושל בביתו על עשירותו וחפציו הן שיש לו איזה ממשלה ומלכות על אחרים, כ"א מנהיג הממשלה והמלכות שלו ע"י הדיבור והקול שע"י הוא מושל ומצוה איך להתנהג בכל הדברים שתחת ממשלתו וע"כ הדיבור הוא בחי' מלכות כ"ש במ"א. ועיקר חיות הדיבור הוא הקול כי הקול מנהיג לדיבור וע"כ מקולו של אדם ניכר בחי' המלכות שלו כ"ש אצל התורה מישרא דסכינא וכו' (בסי' ל') ע"ש. כי הממשלה של האדם ניכר בקולות כנראה בחוש שמי שיש לו ממשלה על איזה דבר כגון על עשירותו וחפציו כשאומר ומצוה איך להתנהג אז יקולו חזק ועז בדרך ממשלה בחי' קול ענות גבורה, בחי' עשיר יענה עזות. אבל מי שאין לו ממשלה על אות והדבר כשאומר לפעמים איזה דעה הוא בקול חלוש ונמוך בחי' קול ענות חלושה כי מאחר שאין לו ממשלה שם, קולו נמוך וחלוש כי המלכות כפי הקול כי הקול הוא חיות וקים המלכות כנ"ל. וזה שהביא אדמו"ר ז"ל שם זה הענין כי יש קול ענות גבורה ויש קול ענות חלושה לענין בחי' המלכות שיש בכל אחד שניכר בקולו ע"ש:
אות יד
ועיקר חיות האדם הוא ע"י הקול והדיבור שהם עירק הרוח חיים שבאדם כ"ש ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא כ"ש אדמו"ר ז"ל כ"פ. ועיקר קיום חיות האדם בגופו הוא ע"י יחוד קול ודיבור שהוא כלל כל היחודים כמובא כי קול ודיבור הם בבחי' נפש וגוף כי הקול מחיה ומנהיג את הדיבור כמו הנפש את הגוף. ועיקר סטרא דמותא נמשך ע"י חטא אדה"ר שגרם פירוד בין הקול והדיבור. והאדם כל ימי חייו צריך להשתדל ע"י עבודתו לייחד הקול והדיבור שעי"ז קיום המלכות כנ"ל ועי"ז מתקיים נפשו בגופו. אבל מחמת חטא אדה"ר א"א אפילו להצדיק לברר הקול בחייו וצריך שיוגמר הבירור מדור לדור כידוע, ע"כ מוכרח כל אדם למות מחת שעדיין לא נשלם הבירור ועדיין א"א לייחד הקול והדיבור בתכלית שלימות היחוד עד זמן בלע המות לנצח. וע"כ ציותה התורה להניח הירושה לבניו אחריו כי העשירות והחפצים שלו שהם בחי' המלכות שעיקר חיותה ע" ייחוד קול ודיבור כנ"ל צריך להניח לבניו אחריו שהם ישלימו הבירור שעי"ז נעשה היחוד כידוע. כי האדם כל ימי חיו כפי מה שעסק בעבודתו וכפי מה שעסק בעשירותו במשאו ומתנו בכשרות כראוי ע"פ התורה שלא להונות את חבירו ושלא לעשו"ת שם רמאות ולהרבות בצדקה וג"ח ולקבוע עתים לתורה וכו'. כמ וכן זכה לברר עשירותו דהיינו לברר ניצוצות מעמקי הקליפות להעלותם אל הקדושה וכמ וכן זכה לייחד יחודים דהיינו יחוד הקול והדיבור. וכשמגיע זמנו להסתלק ואינו יכול לברר עוד, צריך להניח עשיראותו וחפציו לבניו שהם ישלימו לברר ולייחד כפי מה שיתנהגו בהעשירות בכשרות ע"פ התורה וכנ"ל כי עיקר המיתה היא שנסתלק הנפש מן הגוף שהוא הסתלקות הקול והדיבור שהם בח'י הנפש חיה שנסתלקין מן הגוף ועיקר הסתלקות נמשך מהסתלקות הקול מהדיבור שהוא בבחי' נפש לגבי הגוף כנ"ל:
אות טו
וע"כ חיב האדם למנות אפוטרופוס על נכסיו קודם מותו ולא יסמוך א"ע על הב"ד שהם ימנו אפוטרופוס רק צריך לראות שהוא בעצמו ימנה אפוטרופוס על נכסיו קודם מותו. כי עיקר קיום והנהגת הנכסים והעשירות הוא ע" יהקול והדיבור שהם בחי' הרוח חים כנ"ל, ע"כ כל עוד נפשו בו שהוא הקול והדיבור צריך למנות אפוטרופוס ולמסור לו הממשלה והמלכות בקול ודיבור שלו שהם חיות וקיום הנכסים והעשירות כנ"ל כדי שיוכל האפוטרופוס להנהיג הנכסים והעשירות כמו הוא בעצמו כי חיות וקיום של העשירו תשל כל אדם ואדם הוא מהקול והדיבור שלו דייקא. וע"כ צריך דייקא למנות האפוטרופוס בעצמו בעודו בחיים כדי למסור לו הקול והדיבור שלו שהם חיות וקיום והנהגת העשירות והחפצים שלו וכנ"ל:
אות טז
אבל אם לא מנה אפוטרופוס בעצמו אזי הב"ד צריכן להעמיד האפוטרופוס. כי מבואר בהתורההנ"ל שעאיקר תיקון הקול הוא ע"י תורה שבע"פ כנ"ל והב"ד הם בבחי' תורה שבע"פ כי כל הבתי דינים הכשרים מקבלים כח מהב"ד הגדול שבירושלים כי אנן שליחותא דידהו עבדינו וע"כ צריכין לשמוע אל דברי ב"ד הכשר כ"ש לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין וכו' ע"פ התורה אשר יורוך וע"פ המשפט וכו' שזהו בחי' תורה שבע"פ שאנו מוזהרים עליה באלו דלא תסור כשארז"ל. כי עיקר בירור דיני התורה שהב"ד פוסקין הוא ע"י תורה שבע"פ ששם מתבררין כל הדינים. נמצא שהב"ד הם בבחי' תורה שבע"פ שהוא תיקון הקול שהוא קיום המלכות. וע"כ המלכות והממשלה אצל הב"ד כי הם פוסקין המשפט כמלך וצריכין לציית אותם כי המשפט הוא בחי' מלכות כ"ש מלך במשפט וכו' וכתיב משפטיך למלך תן. וזהובחי' בי מלכים ימלוכו כי ע"י התורה פוסקין הדינים והמשפטים שהם בחי' מלכות. וע"כ כשלא העמיד הפוטרופוס בעצמו צריכין הב"ד להעמיד האפוטרופוס על הנכסים והעשירות שלו שהוא בחי' מלכות כי יש להם כח לתקן בחי' המלכו תשלו מחמת שאצלם התורה שבע"פ שהוא תיקון הקול שהוא חיות וקיום המלכות שהוא בחי' הנכסים והעשירות וכנ"ל. אבל עיקר התיקון, שיעמיד האפוטרופוס בעצמו בחייו כל עוד נפשו בו, שיש בו עדיין הקול והדיבור כדי שימסור בעצמו הקול והדיבור שלו להאפוטרופוס שהם קיום וחיות העשירות והנכסים כדי שיוכל להנהיג הנכסים ולהחיותם ולקיימם כמו הוא בעצמו כנ"ל:
וע"כ אפוטרופוס שמינהו ב"ד צריך לישבע בנק"ח אבל מינהו אבי יתומים א"צ לישבע. כי כשיש איזה הכחשה מטלין שבועה והשבועה הוא התקשרות כידוע היינו בחי' התקשרות ויחוד הקול עם הדיבור כי כל השקרים הם בחי' עלמא דפרודא בי' פירוד בין הקול והדיבור וע"כ ניכרין דברי אמת ומי שהוא איש אמת יכול להכיר באחר אם הוא דובר שקר כ"ש בהא"ב (אות א' אמת סי' ט'). כי כשמדבר איזה שקר א"א שיתיישב ויתייחד ויתקשר אצלו הקול עם הדיבור. ומי שהוא מבין ומסתכל על האמת יכול להכיר בקולו שמדבר שקר כי בוודאי אין הקול מיושב עם הדיבור כשמדבר שקר. וע"כ כשיש איזה הכחשה מטילין עליו שבועה שהוא בחי' יחוד והתקשרות הדיבור אל הקול שעי"ז מתבטל השקר שאחיזתו מהפירוד שבין קול ודיבור כנ"ל. כי השבועה היא בנק"ח והחפץ שהוא הס"ת הוא כלל הנבואה היא שורש הקול דקדושה כי הקול דקדושה נמשך מאתר דנביאים ינקין כנ"ל. וע,כ כשמקשר הדיבור אל שורש הקול דקדושה שהוא כלל הנבואה שהוא הס"ת שאוחז בידו עי"ז מתבטל השקר שאחיזתו מפגם הקול שהוא היפך הנבואה שהוא הקול שאינו מתייחד ומתחבר בשלימות עם הדיבור וכנ"ל נמצא שהשבועה היא בחי' יחוד והתקשרות הקול עם הדיבור שעי"ז מתבטל השקר. וע"כ אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים א"צ לישבע כי מאחר שמינהו בעצמו לאפוטרופוס קודם מותו קודם שנסתלק הקול והדיבור מהגוף שנמשך מפגם אדה"ר שגרם פירוד בין הקול והדיבור, כיהוא בעצמו מינהו לאפוטרופוס ומסרו לו הקול והדיבור בעצמו בעודם מיוחדים ומקושרים, ע"כ א"צ לישבע כי אין להשקר אחיזה מאחר שהקול והדיבור היו עדיין מיוחדים. כי עיקר אחיזת השקר ע"י הפירוד שבין הקול והדיבור וכנ"ל. אבל כשנסתלק ולא מנה אפוטרופוס בעצמו בחייו רק הב"ד הוכרחו למנות אפוטרופוס אחר שנסתלק הקול והדיבור בעצמו כנ"ל ע"כ צריך לישבע. כי אז יש שליטה ואחיזה להשקר שאחיזתו מהפירודשבין הקול והדיבור כנ"ל. ע"כ צריך לישבע כי השבועה היא בחי' התקשרות ויחוד שמקשרין ומייחדין הקול עם הדיבור שעי"ז מתבטל השקר וכנ"ל:
הלכות אפוטרופוס הל' ד נכלל' בה' פריקה וטעינה הל' ד או ל