לי לישועה (על התנך)· רבי ישועה ב"ר יצחק הלוי
תורה · ספר ויקרא
פרשת ויקרא
איתא במדרש ויקרא אל משה הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי עכ"ל ופי' הרב קרבן שבת ד' ל"ז ע"ג בהקדים מ"ש בס' הכונות שבחטא העגל לוקח ממשה תתקצ"ט חלקים מקרני הוד שעל פניו ועמד על חלק אחד כי בשעת מ"ת היו לו אלף חלקים, ובמקום אחר אמרו רז"ל שאל"ף זעירא של ויקרא היא סוד רשב"י שבאותו פרק היה משה רק במדרגתו של רשב"י ואח"כ נתן לו הקב"ה בעבור החסרון זה סוד עדיים שהתנצלו מהר חורב לז"א ויקרא אל משה וקשה למה האל"ף זעירא לזה בא כמתרץ אדם זה משה שהוא סוד אדה"ר אחד מאלף מצאתי ר"ל ממה שהי' לו בתחילה לכך האל"ף זעירא וא"ת למה זה ומתרץ בשביל עון העגל ונרמז באלה שאמרו אלה אלהיך וגם בתיבת ואשה שהנשים לא חטאו בעגל ע"ש ד"ק ופירוש תיבת ואשה דחוק כי למה ענין צריכים אנו לרמוז ענין העגל באשה והלא בתיבת אל"ה בכל מקום מוזכר על ענין זה אשר על כן נלע"ד לפרשו כהקדמת הרב ז"ל אבל בדרך אחרת יותר מכוונת והוא בהקדים מ"ש רז"ל והביאו הרב הנז' בדף זה ע"א על ענין מתן תורה שהוא נישואין והתורה היא הכתובה ומשה היה הסופר ושכר פשיטי דספרא היה קרני הוד והקידושין הם השבת ולכך כתיב ויקדש אותו מלשון קידושין וא"כ עכשיו יבא על נכון כיון שטעם קרני הוד דמשה היה בשביל שכתב כתובת ישראל שהיא התורה בשביל פשיטי דספרא רבה דישראל כשחטאו בעגל הלכו להם תתקצ"ט חלקים מקרני הוד ונשאר חלק והוא באחד הנרמז באל"ף של ויקרא וא"ת למה עשה ה' ככה מתרץ במדרש ואשה בכל אלה לא מצאתי כיון שחטאו בכל אלה אלהיך אזדא לה האשה כי הן בעון העגל אותי עזבו בקשתיה ולא מצאתיה וא"כ אין לו למשה ליקח שכרו במושלם כיד המלך מלכו של עולם האלף לך במקום חלק אחד כאשר ראוי לשלם לסופר שט"ו על הכתובה אבל הניח חלק אחד דוקא נשלם לו על טורחו והתוספת לא יכון כיון שהאשה הלכה לה אחרי הבעלים כי הטעם שנתן לו הקרני הוד היה בשביל ישראל ועכשיו שחטאו נטלו ממנו תתקצ"ט חלקים ופירוש זה מדוקדק יפה בלשון המדרש ודו"ק:
ויקרא אל משה אלף זעירא וכ' בס' הכוונות הנדפס בטעם אותיות זעירות דהטעם הוא משום דכשתטול א' נשאר ויקר להודיע דלאו"ה הקב"ה נגלה להם בחצי השם כמו ויקר אלד'ים אל בלעם אבל בישראל בדיבור שלם כאב לבנו עכ"ל, ואכתי איכא למידק דלמה באה האלף זעירא אם להפריש בין אותיות ויקר לאלף ה"ה דהיה היכר בהיות אלף רבתי ולמה זעירא ונ"ל לתת טעם כמ"ש רז"ל לא בחר הקב"ה בישראל אלא בשביל שממעטין עצמם כדכתיב כי אתם המעט מכל העמים הרי דישראל הם ענוים ומשו"ה בחר בהם השי"ת וא"כ שפיר רומז חשיבותם באלף זעירא כי דין גרמא להם החשיבות שנאמר להם דיבור שלם שממעטין עצמם באלף הזאת זעירא:
וידבר ה' אליו, כתב רש"י קול לו קול אליו וכו' וכתבו התוס' על התורה והעולם מקשים היכן מצינו האי קרא קול לו קול אליו שמביא רש"י וצ"ע וי"ל דהכי קאמר ת"ל קול לו קול אליו מדהוה ליה למימר לו והיינו מפרשים אליו כמו כל לי ולו הסמוכים אצל דיבור והיה נראה שלא נאמר לו הדיבור' לכך נאמר אליו שאין לפרשו אלא שלמשה עצמו נאמר ע"כ שמעתי עכ"ל, ותימ' הוא קושית העולם דדברי רש"י הם גמ' ביומא דף ע"ב ושם פירש"י לשון הברייתא דלא כתירוצם ז"ל יעו"ש:
חטאת הקהל הוא אשר נשיא יחטא, הנה המפרשים ז"ל דרשו סמיכות אלו הפסוקים וה' נחל קדומים הביא הרבה פירושים בהם ועדיין מקום הניחו לי לפרשם בהקדים מה שאמרו בגמרא שאמר שמואל לרב יהודה רישך בקרירי רישא דרישך בחמימי ונפקא לן מזה כשיש ראש על הקהל הנה הוא נושא על שכמו עונות הציבור בענינים שהציבור לפעמים בשגגה הם עושים, דרך משל אם יש איזה עני בדוחק גדול ומת ברעב ואינם משגיחים עליו או איזה פריצות ועון שיכולים למחות ואינם יודעים או אינם משגיחים מחמת שכל אחד הנה הוא נחבא ואומר מה לי ולצרה שלום עליך נפשי וכיוצא בזה אז כשיש נשיא או רב על הקהל הוא נכנס בעובי הקורה ועון תלוי על צוארו עד שיתקן והוא לבדו נכוה בחמי חמין וכל העם על מקומו יבא בשלום, לא כן כשלא יש נשיא אז העון הוא חוזר על הקהל ונענשים כולם עליו אע"פ שהם היו רובם או כולם שוגגים אשר לא ידעו מ"מ מידי עונש לא יצאו שהרי נעשתה נבלה בישראל וכן לא יעשה, ובזה מתפרשים היטב הפסוקים הנז' דהיינו אשר נשיא יחטא תיבת יחטא ר"ל יחסר כמ"ש והייתי אני ובני שלמה חטאים דכשחסר הנשיא חטאת הקהל הוא החטא חוזר עליהם שאם איזה אדם עושה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה אפי' שהוא בשגגה שהקהל היו שוגגים ואשם חייבים על עון זה, וליכ' בזה ח"ו עוות הדין מפני שהם חייבים לפקוד איש על העדה להשגיח בצרכי ציבור ולא עשו ומשום זה שגגתם עולה זדון שהרי בזדון עשו שלא נתנו עליהם ראש אחד:
ובמ"ש יתפרש הפסוק וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך שאע"פ שיהיו כולם חכמים לימודי ה' אפ"ה כשיהיה להם ר"ב אז יהיה שלום להם שלא ישאו עון העדה על שכמם כי רישא דרישא דוקא בחמימי והם יהיו בשלום:
פרשת צו
זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו אמרו בגמ' בסוף מנחות אמר ר"ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכו' שנא' זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת, וכתב הרב נח"ק דאע"פ שקורא בתורה אינו ממש כאילו הקריב דהרי מצינו דר"י כתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש אקריב חטאת שמנה ואמוראים ג"כ עשו כן וא"כ משמע דלא נפטרו מן הקרבנות לגמרי יעו"ש, וידוע דרז"ל אמרו דהגלות נקרא לילה הדומה לו, וא"כ זהו שאומר הכתוב זאת התורה לעולה כשיקרא תורת עולה יועיל דתור' אגוני מגנא ואצולי מצלא כל הלילה כל זמן הגלות עד שיהיה בוקר, אבל אז אש המזבח תוקד בו שצריך להביא עולה ממש.
עוד אפשר לפרש בדרך רמז בהקדים מ"ש ביומא דף ל"ז ע"ב ת"ר עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים לו למה לא עסקת בתורה וכו' ונמצא הלל ויוסף ור' אליעזר בן חרסום מחייבים אותם עש"ב, וזהו אומרו זאת תורת הנשמה העולה לעולם העליון הי"א העול"ה שהוא ר"ת "הלל "יוסף "אלעזר "המחייבים "עני "עשיר "ורשע "ליום "הדין שהוא ר"ת העול"ה:
ולבש הכהן מדו בד, כתב הרמב"ן על התורה וז"ל ואונקלוס תרגם מדו לבושין ונראה כי אצלו מדו יכלול שם כל בגדיו כאילו אמר ולבש הכהן בגדי בד וכן מדיו קרועים, שיורד על פי מדותיו על פי מלבושיו, חגור מדו לבושו, ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כ"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט עכ"ל, ופירוש דבריו הוא פשוט דכיון דאונקלוס תרגם מדו לבוש א"כ היה הכהן הדיוט לבוש כל בגדיו של פשתן אפי' אבנט, וא"כ אתיא כמ"ד בגמ' דיומא פרק א' דף י"ב ודף כ"ג דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ ולא של כלאים כמ"ד האחר, אלא שיש לדקדק בדברי הרמב"ן ז"ל דנקט הלשון בהפך שכרי מאן דאמר בגמרא אבנטו של כהן הדיוט לאו היינו אבנטו של כ"ג הוא מאן דאמר דאבנט של כהן הדיוט הי' של כלאים ולא של בוץ דפירוש הגמ' כך הוא אבנטו של כ"ג ביום הכפורים שהיה של בוץ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט של כל השנה וא"כ הי' של כלאים וא"כ אתייא אדרבא דלא כפי' אונקלוס וצ"ע כעת.
ידיו תביאנה, פירש"י שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזה נתונים בו, ויד כהן מלמטה ומניפן וכתב הרא"ם דהתוספות הקשו דהיכי מניח הכהן ידו תחת יד הבעלים ומניף והא הויא חציצה דהכי אמרינן במנחות אין תנופה בחיבורין פי' בשותפין וכו' ואי מנח חד מינייהו ידו תחת יד הבעלים ומניף חבירו הויא חציצה וכו' ותירצו בתירוץ שני דהכי פירושו שאוחז הכהן הכלי מלמטה והבעלים הכלי מלמעלה דהכי אשכחן גבי בכורים כ"כ התוס' בקידושין והקשה על דבריהם הרא"ם ז"ל וז"ל אבל קשה בעיני דלמה אין תנופה בחיבורין דאי משום היכי לעביד יניח האחד ידו בשפת הכלי מלמעלה וחבירו בשולי הכלי מלמטה דאין כאן חציצה עש"ד, ולכאורה קושית הרא"ם תמוה הרבה דאם מניח אחד מן השותפים ידיו למטה מוכרח הכהן להניח ידיו למטה מידיו והויא חציצה, ומאי מקשה וכן ראיתי שהקשה הרב צרור החיים בקונטרס תוצאות חיים וע"ש שהגיה דברי הרא"ם דכוונתו להקשות דשני הבעלים יאחזו הכלים מלמעלה והכהן מלמטה עכ"ד, ולע"ד אין אנו צריכים להגיה דברי הרא"ם ופי' דבריו נראה דכך הם דכיון דחידשו לנו התוס' דאינו צריך שיהיו ידי הבעלים פשוטות מתחת הכלי ודי באחיזה בעלמא א"כ השתא דאתית להכי יאחז שותף אחד הכלי מלמעלה והאחר יאחז אחיזה בעלמא בשולי הכלי והכהן נותן ידיו בשולי הכלי ממש דבשולי הכלי ודאי עסקינן דלא יש מקום כ"א לשתי ידים, אבל מ"מ השותף האחר יכול לאחוז אחיזה בעלמא מן הצדדים כיון שהתוס' חידשו לנו שאין צריך להיות הידים פתוחות ודי בתפיסה למעלה א"כ הוא הדין למטה ודו"ק היטב:
פרשת שמיני
ברש"י קח לך עגל להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה עכ"ל וכתב הרא"ם ז"ל בתוספתא בת"כ ובתנחומא וזה הטעם עצמו אמרו על העגל שהביאו הציבור וכו' אבל מ"ש להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל לא ידעתי היאך הודיע זה אם בעבור שנראה להם כבוד ה' ע"י קרבנות הללו וכו' אי הכי אפי' בלא עגל ידענו זה וי"מ וכו' ואין זה נכון דא"כ היל"ל להודיע שכבר נתכפר לו לא שמכפר לו וכו' ועוד היכן מצא זה רש"י והלא לא מצינו לרז"ל שאמרו אלא שהעגל בא לכפר על מעשה וכו' עכ"ד, והנה מבואר שהרא"ם הבין ברש"י שר"ל שבהבאת עגל זה מודיע לעולם שהקב"ה מכפר לאהרן מעשה העגל ואמטו להכי מקשה על רש"י כמש"ל אבל לענ"ד נראה דרש"י ר"ל שההודעה היא דוקא לאהרן וכי תימא היאך הודיע לו כמו שהקשה הרא"ם אם מאשר נראה אליהם כבוד ה' א"ה אפי' בלא עגל ואם בהזכרת עגל כמ"ש הי"מ הרי אינו מכוון לשון רש"י וגם אינו צריך לומר עגל אפי' פר הוינן דרשי כן וכמ"ש הרא"ם ז"ל באורך לזה נשיב שההודעה היא אומרו לך דהול"ל קח עגל וכמ"ש לישראל קחו ולא אמר לכם וכמ"ש במקומות אחרים למה אמר קח לך אלא ודאי לך להנאתך והיינו להודיע לו שמכפר הקב"ה על מעשה העגל ורש"י לא הביא דרשה זו כ"א לתרץ דיוק זה בפסוק כדרכו דאינו מביא כ"א הצריך ליישב דברי הכתוב ותו לא ומשום הכי לא הביא מ"ש המדרש בעגל של צבור שאף הוא ראה שאמרו שם שמכפר על מעשה העגל אלא כיון שלא יש הכרח מזה בפסוק כ"א דרשה ממושכל הענין לא הוצרך להביאו ודו"ק, ולפי דברי המדרש שהציבור הביאו עגל בן שנה לכפר ואהרן עגל בן בקר שהוא בן שתי שנים וכמ"ש הרא"ם לקמן ויש לחקור האם חטאת הציבור היה קל מאותו של אהרן שהביאו קרבן יותר קטן ואפשר שכיון שהחטא נחשב לפי גודל חשיבות החוטא כמ"ש רז"ל על רב לכם בני לוי וגם רב לך א"כ לגבי אהרן נחשב לו חטא יותר גדול והוצרך למכפר גדול אלא שמ"מ לקושטא דמילתא החטא של אהרן לא היה כ"א כעין שגגה ולפיכך לא עשה העגל כ"א חטאת שנקרב לגבי המזבח דמו ואמוריו והשאר נאכל ובא על שוגג לא כן עגל של הציבור היה עולה שכולו לאישים ושבאה על זדון ולא על שוגג וק"ל:
וידום אהרן, מסרה וידום אהרן וידום השמש, אפשר לפרש כמ"ש בנדרים דף ל"ט ע"ב שמש ירח עמד זבולה שמש וירח בזבול מאי בעיא והלא הם קבועים ברקיע אלא עלו לזבול ואמרו להקב"ה אם אתה עושה דין לבן עמרם (במחלוקת קרח) נצא ואם לאו לא נצא וכו' יעו"ש ואם כן כשקרח היה עושה מחלוקת כדי שאהרן לא ישמש בכהונה גדולה והיה רוצה לסלקו כדי שידום אהרן אז וידום השמש וכו' ודו"ק:
קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש וכו', תיבת קרבו יש לה שני טעמים תלשא ושני גרישין ועל חנם לא באו יחד, בהיות שני טעמים שיורו על השמחה ועל חוזק והתגברות בצווי מאיזה צד שהטעמים מסייעים ההבנה כידוע כמו שתנועות האדם בקולו יורו על כונתו וא"כ נ"ל בכאן ליתן טעם למה תיבת קרבו באה באלו הטעמים בהיות שמשה רבינו ע"ה הי' באותו מצב מצד אחד שמח שבני אחיו היו קדושים קרובי עליון ונפשו היתה שמחה בזה ומצד אחר לא יוכל להמלט מלהיות מעט עצב בדרך הטבע והגשמיות בראות במיתת בני אחיו וכנגד זה ההתפעלות נתחזק וציוה על מישאל ואלצפן בחוזק כדי שלא יתגבר עליו כי אם התפעלות השמח' דוקא וכל זה נרמז בתיבת קרבו ודו"ק.
וישאום בכותנותם, לכאורה תמוה מה בא להגיד שנשאום בכותנותם ומה צורך לידע איך נשאום והלא לא פירש שאר פרטי הנשיאה ונראה דאפשר דהכתוב מגיד לנו בדרך רמז סיבת מיתתם דאמרו בב"ר פ' אחרי מות פ"ך וז"ל וע"י שהיו מחוסרי בגדים וכתוב בו מיתה שנא' והיו על אהרן ועל בניו ומה היו חסרים מעיל שכתוב בו מיתה שנא' והיו על אהרן לשרת עכ"ד וא"כ רמז לנו הכתוב דהיינו טעמא שנענשו על שהיו בכותנותם דוקא ולא היה להם מעיל הצריך למי שראוי ליכנס לפני ולפנים וק"ל ומה שקשה על מדרש הנז' דמעיל אינו בגד כהן הדיוט אלא כ"ג כבר תירץ הרא"ש ז"ל דלפי טעותם שהחזיקו עצמם ככהנים גדולים שהרי נכנסו לפני ולפנים עברו על ונשמע קונו בבואו אל הקדש עכ"ל הרא"ש ז"ל הביאו המתנות כהונה ועיין שם ביד משה, וסוף דברי הרא"ש שאמר שעברו על ונשמע קולו בבואו אל הקדש לא זכיתי להבינם ואולי מי שיראה בתשובתו סי' ז' יתברר לו כוונתו דאם ר"ל דהמעיל היו בו פעמונים שמשמיע קול משום זה נענשו הוא דבר תמוה שהרי ביום הכפורים היה כ"ג נכנס בבגדי לבן ולא היה פעמונים למעיל וכן פירשו התוס' ישנים ביומא דנ"ב ע"א מ"ש בגמ' מתוך שחביבין ישראל לא הצריכן לשליח ופירשו ששליח קורא לפעמונים שמשמיעים קול והוו כמו שליח ע"ש וא"כ זה ונשמע קולו בבואו אל הקדש אינו מעכב ועוד קשה לי מה לו להרא"ש להביא טעם זה הלא די שלא היה להם אחד מן הח' בגדים של כ"ג להתחייב מיתה ואפשר שכל זה יתפרש מדבריו בתשובה וכעת אינו בידי:
זאת החיה אשר תאכלו וכו', איתא בילקוט הובא בספר פני דוד כל מי שאינו מודה בפרש' שקצים ורמשים כאילו כופר ביציאת מצרים ע"כ, ויתכן לפרש בהקדים מ"ש במנחות על פסוק וזאת החיה אשר תאכלו תנא דבי רבי ישמעאל ג' דברים הוקשה לו למשה מנורה ור"ח ושקצים עד שהראה לו הקב"ה באצבע, וכתב רש"י בפרש' זאת שמשה היה לוקח כל מין ומין בידו ומראה לישראל ועיין ברא"ם וא"כ אם יקום שום אדם שאינו מודה בזה ויאמר לא אפשר שהקב"ה יגע בשרץ טמא להראות למשה א"כ ממילא כופר ביציאת נוצרים שהיתה ארץ מלאה גלולים ונכנס הקב"ה לגאול את ישראל ולהרוג בכורי מצרים ולהוציא יקר מזולל כדי להפריש את ישראל מן הטומאה שחמורה מטומאת שרץ שאינו מטמא בעודו בחיים וק"ל.
וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, אמרינן בשבת דף י"ד ע"ב האוכל והכלים שנטמאין במשקין במשקין דמאי אילימא במשקין הבאים מחמת שרץ דאורייתא היא וכו' וכתב בס' אדני פז דף כ"א (הוא ספר קטן כולל כמה קושיות ותורפות נחמדות מגאוני אשכנז) וז"ל האוכל והמשקין וכו התוס' אמרו לר' עקיבא פריך דאית ליה בפסחים דף י"ד ע"ב משקין מטמא אחרים מדאורייתא ועל מה שמשני הש"ס אלא במשקין הבאין מחמת ידים פי' התוספות ועכשיו גזרו רבנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ועד השתא לא נגזרה גזרה עכ"ד התוס' וקשה קושיא עצומה דאם כן היאך דייק בפסחים דר"ע סבר משקין מטמא אחרים מדאורייתא דילמא לעולם מדרבנן ואין לומר א"כ מאי איריא באב הטומאה אפי' בראשון ושני נמי דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה דילמא באחת לא גזרו עדיין בימי הכהנים (מאי דעסיק ביה ר' עקיבא) האי גזרה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין ומה דתנן והאוכלין שנטמאו במשקין איירי במשקין שנטמאו בשרץ ולעולם ר"ע סבר שמשקין מטמאין דרבנן דוקא ולא מדאורייתא וכו' עכ"ד הספר הנזכר ונראה שהמחבר מבין שמאן דאמר טומאת משקין דרבנן אית ליה דתרתי גזרות גזרו רבנן הראשונה על המשקין שיטמאו כשבאין מחמת שרץ או מת ואחיך גזרו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ומשו"ה רמי ומקשי על הש"ס דמנ"ל לאוכוחי דר"ע ס"ל דטומאת משקין הוי דאורייתא משום שנטמאו שנטמאו מחמת נר שנגע במת דילמא לעולם ס"ל טומאת משקין דרבנן והאי דקאמר שנטמאו באב הטומאה היינו משום שהיה קודם הגזרה השניה שעשו המשקין תחילה אפי' ע"י שני ושלישי ולעד"ן דליכא הוכחה למימר הכי והאמת הוא דמ"ד טומאת משקין דרבנן סבר דלא היה כ"א גזרה אחת שגזרו כל הפוסל את התרומה עושה משקין תחילה ומקודם זה לא היה שום טומאה למשקין לטמא אחרים וכמו שמתבאר מדברי הש"ס ורש"י ותוס' בפסחים וכאן וממילא לא קשה קושית המחבר על הגמרא דפסחים דהוכחת הגמרא אלימא כשהוצרך רבי עקיבא לומר מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהדליק שמן שנטמא בטבול יום בנר שנטמא במת דהיינו שנטמאו באב הטומאה מדהוצרך לומר הכי מוכרח דס"ל דהיא טומאה דאורייתא דאילו אי הוה ס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ל"ל למיהדר על אב הטומא' אפי' נטמאו בשני או שלישי היו מטמאין אחרים מדרבנן וכשתאמר שהטומאה דרבנן ליכא תו לחלק בין אב הטומאה לשני או שלישי דכשגזרו עליהם טומאה גזרו על הכל בבת אחת ולא כמו שהבין החכם הנז' שהם ב' גזירות והשתא ל"ק ולא מידי:
פרשת תזריע
והתגלח הגימל גדולה היא אמצע התורה בפסוקים וכתב הרב נחל קדומים דדלית דרש משה הוא אמצע התורה בתיבות וגם וא"ו דגחון הוא אמצע התורה באותיות נמצאו שלשה אותיות גדולים הם אמצע התורה ע"ש מה שפירש ואפשר לרמוז כי אלו בג' אותיות הם גימטריא י"ג והוא גימטריא אהבה וזה נרמז תוכו רצוף אהבה דהיינו תוך התורה רצוף הם גימטרייא אהבה כדי ללמד שעיקר עבודת ה' יתברך ועשיית המצוה הוא לעשות מאהבה לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל פרס:
פרשת מצורע
וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת תמימה וכו' וכתב רש"י בפ' כי תזריע על פסוק בדד ישב מחוץ למחנה מושבו אמרו רבותינו מה נשתנה מכל הטמאים הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל עכ"ל גם ארז"ל דלה"ר הורגת שלשה האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו ואפשר כי על כן מביא ג' קרבנות שני כבשים וכבשה ביום טהרתו לכפר על הג' שהורגת הלשון הרע וכיון שהוא הפריד בין איש לאשתו גם הוא מביא שני זכרים ונקבה כנגד הג' שהרג ע"י לה"ר שלו ב' זכרים ונקבה:
פרשת אחרי מות
איתא במדרש רבה הביאו הרב נח"ק כשראה איוב מיתת בני אהרן אמר אף לזאת יחרד לבי וכו' ופי' הרב דנדב אמר לאביהוא אימתי ימותו ב' זקנים הללו ואביהוא לא עשה מאומה כי אם שמע דברי נדב ואפי"ה נענש וא"כ איוב שהיה לפני פרעה כשיעצוהו להזיק לישראל ושתק גם הוא ראוי לעונש עכ"ד בקיצור, ואני עבדו ברגליו אעבורה ונוסיף נופך בפירוש סוף הפסוק הנז' שהוא ויתר ממקומו שהם אותיות יתרו דגם יתרו היה שם ושמע ואף כי בורח הוא מ"מ נראה לו לאיוב שמוכח ממיתת בני אהרן דגם יתרו חייב דהרי אביהוא מה היה לו לעשות כששמע דברי אחיו, לברוח אינו צריך כי הדברים ששמע אינם דברים המביאים לידי מעשה, וא"כ למה נענש, אלא ודאי שנענש על שלא מיחה, וא"כ יתרו ג"כ היה לו למחות ולא יספיק לברוח, וא"כ גם יתרו ממקומו יחרד ולא יועיל מה שיצא ממקומו:
ובדרך אחר אפשר לפרש ובו יתורץ מה שקשה על המדרש הנז' דפסוק אף לזאת יחרד לא אמרו איוב כ"א אליהוא בן ברכאל הבוזי והוא בהקדים מה שמדומה לי שראיתי המפרשים דאליהוא בן ברכאל הבוזי היה אליהו הנביא ז"ל וידוע מ"ש הרב האר"י ז"ל דרוחות נדב ואביהוא נתלבשו בפינחס כמ"ש יהי נא פי שנים ברוחך נ"א ר"ת נדב אביהוא, ואם כן כשראה איוב מיתת בני אהרן אז אמר האומר שהוא אליהוא אף לזאת יחרד לבי והכונה היא אליהו אמר לאיוב שהיסורין שסובל כדי לתקן נפשו שהוא גלגול תרח כידוע, וכשראה איוב שמתו בני אהרן, אז אמר אליהו וזה לך האות שיש בעולם ענין זה של הגלגולים שהרי לזאת גם אני יחרד לבי לתקן נשמותם שתקנם במעשה זמרי.
בזאת יבא אהרן אל הקדש, כתב רש"י בזאת גימט' ת"י שנה רמז לבית ראשון והרא"ם דקדק דלמה לא מנה בית שני וגם יש לחקור למה לא נזכרו שנים של מדבר ושל שילה והנה לפי דברי רש"י יבוא הרמז על נכון בתיבת בזאת יבוא בזאת גימ' ת"י שנה ותיבת יבא ר"ת יתקיים בית א' להגיד שבמנין כזאת נתקיים בית א.'
שם בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר, כתב הרב מדרש תלפיות ע' זכות משם המפרשים וז"ל בפר בן בקר זכות אברהם ואל הבקר רץ אברהם איל זכות יצחק ולא נזכר זכות יעקב לפי שביום זה יום הכפורים צריך לשחד לס"מ שרו של עשו שלא יקטרג ואם יזכור יעקב יזכיר ס"מ שרו של עשו שרימה אותו בבכורה ובברכה עכ"ד, ואפשר שגם זכות יעקב נזכר ברמז שכתב הנח"ק על פ' ונשא השעיר עליו את כל עונותם ארז"ל את כל עונותם עונות תם זה יעקב מלמד שביום הכפורים נוטל כל עונות ישראל ומשים על פ' עכ"ד, ובזה נפרש מ"ש הכתוב בפ' וישלח ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני ואפשר דס"מ א"ל ליעקב שלחני שעיר המשתלח כי עלה השחר אותו שחר הידועה שעולה ביום כפור ויעקב משיב לו לא אשלחך גדי עזים מן הצאן כ"י ר"ת יום כפור כי אם ברכתני שתעלה לבית דין של מעלה ותאמר יש לך אומה בעולם שדומים למלאכי השרת וכמ"ש רז"ל שכך אומר השטן ביוה"כ ובזה משים עצמו שקרן ומשלם מביתו עונות ישראל ואז ישלח לו יעקב שעיר המשתלח עם עונות ישראל.
והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם, כתב הרב י"מ מח"ד ח"ב פ"א (הובאו דבריו בחידושים שבסוף ספר פרח שושן) דטעמא דגזר דינו של אדם נחתם ביום הכפורים הוא מפני שבו נימול אברהם ובו נעקד יצחק ובו נתנו הלוחות שניות הנז' ע"ש ויתכן לרמז במלת עול"ם ר"ת "עקידה "לוחות "מילה.
פרשת קדושים
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כתב הנח"ק דרשו רז"ל והביאו רש"י ז"ל איש למעוטי אשה שרשות אחרים עליה ואפשר שלזה סמך ואת שבתותי תשמרו כשם שהאשה פטורה משום דרשות אחרים עליה כך אתה פטור מכיבוד אב ואם אם יאמר לך חלל שבת עכ"ד ובדרך אחר אפשר ג"כ שאעפ"י שפטרתי האשה מכיבוד אב ואם משום שרשות אחרים עליה אעפ"י כן בשבת חייבת לשמור שלא לחללו ורמז לזה ר"ת את שבתותי תשמורו הוא אש"ת שאעפ"י שרשות אחרים עליה היא חייבת לשמור השבת.
הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, אפשר לפרש שלא יאמר אדם איני מוכיח לחבירי על דבר קל עד שאראה את חבירי עובר על עון ופשע אז אכי מוכיח אותו לזה אומר הכתוב הוכח תוכיח על כל דבר ודבר ולא תשא כלומר ולא תמחול עליו אפי' חטא שהוא שוגג אלא תוכיחנו אפי' על דבר קל:
פרשת אמור
איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום וכו' הרמב"ם ז"ל בספר המצות מנה לשתי ומצות ל"ת כהן בעל מום עובר וכהן בעל מום קבוע שעבדו וכמ"ש בסי' מ' ומ"א, והרמב"ן ז"ל חלק עליו במצוה מ"א וז"ל ואבי אומר שהמצוה הזאת עם הקודמת ומצות ל"ת אחת והוא שמנעו הכתובים כל בעל מום מן העבודה, ביארו שכל המומין במניעה הזאת, ושניהם יחד להשלים הדין במנין זה עכ"ד, וכתב עליו הרב מגילת אסתר וז"ל כ"ל נכון כדברי הרמב"ם ז"ל שמנאם לשתי מצות, וזה כי לאו הראשון שכתבנו הוא מניעה על הכניסה, וזה הלאו הוא מניעה על העבודה, אמנם הרמב"ן הולך לשיטתו שסובר כי הלאו הראש' שכתבנו הוא לאו על העבודה, כי על הכניסה בלבד לא יתחייב, וכבר הכרעתי כדעת הרב עכ"ד, ודברים אלו תמוהים דמה ענין כניסה ועבודה עם מ"ש הרמב"ן על מום עובר ומום קבוע, וענין זה אין לו הבנה אם לא שנאמר דהיה לו השגת הרמב"ן כתובה על מצוה ע' והבין שהרמב"ן חזר להשיג מה שכבר השיג על מצוה ס"ט שכתב שם דלא ימנה לאו על כניסת בעל מום במקדש בלא עבודה, וכשמנה הרמב"ם במצוה ע' עבודת בעל מום הבין הרב הנז' שהרמב"ן משיגו באומרו שזאת המצוה ע' עם הקודמת שהיא מצוה ס"ט שהוא הלאו על הכניסה שתיהם אחת וע"ז משיב הרב מגי"א דהנכון למנותם שתים וכו' הנ"ל ליישב ומ"מ הרואה יראה דהרמב"ן כבר השיג על מצוה ס"ט ואמר שלאו של כניסה לא ימנה ולמה יחזור להשיג בקיצור מ"ש כבר השיג באורך, וצ"ע:
פרשת בהר
יובל היא שנת בחמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו וכו' כתב הרמב"ם ז"ל בס' המצות מצות לא תעשה רכ"ד וז"ל הזהיר מעבוד הארץ בשנת היובל והוא אומרו לא תזרעו כמו שאמר בשמיטה שדך לא תזרע וכמו שהשמיטה אסור בה בין עבודת הארץ ועבודת האילן כך היובל ולפיכך אמר לא תזרעו על הכלל כולל ארץ ואילן עכ"ל, וכתב עליו הרב פרשת דרכים בדרך מצותיך ח"ב וז"ל ולא הבינותי כוונת הרב שדקדק מדכתיב לא תזרעו בל' רבים שהוא לכלול ארץ ואילן עכ"ל שהריבוי לא קאי על הזריעות אלא על האנשים הזורעים ומפני שהתחיל הכתוב בל' רבים וקדשתם כו' וקראתם וכו' יובל היא תהיה לכם סיים הכתוב ג"כ בל' רבים ואמר לא תזרעו ואם כוונת הר"מ דגבי שמיטה אף שהתחיל בל' רבים כדכתיב כי תבאו אפ"ה סיים בל' יחיד שדך לא תזרע אין זה בקושי דהרי מקודם זה הכתוב דשדך לא תזרע כבר דבר הכתוב בל' יחיד תזרע שדך וכו', ומשו"ה כתב אח"ז שדך לא תזרע בל' יחיד ועוד מה יענה הרב לא תקצרו לא תבצרו דכתיב גבי יובל בל' רבים וגבי שמיטה כתיב בל' יחיד והנה אין שום דבר חסר ביובל ממאי דכתיב בשמיטה והדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ל, הרב תנא הוא ופליג ליה רביה יקרא ואנכי עפר אדון לפניו בקרקע בהורמנותיה דמר אימא דודאי הרמב"ם ז"ל אומן בקי בהגיון ומשפטי הלשון לא יעלה על דעתו לומר דלא תזרעו בל' רבים משמע לנו זריעת קרקע ואינן דפשיטא דנ' רבים קאי על הזורעים ולא היתה כוונתו לדקדק זה אלא הוא אומר דבשמיט' נאמר זריעה וביובל ג"כ נאמר איסור זריעה ומה מצינו בשמיטה שאסר עבודת הארץ ועבודת אילן מדכתי' בחריש ובקציר תשבות (וכמ"ש הוא ז"ל בהלכות שמיטה ויובל פ"ה) אף כאן שאסר זריעה הכוונה על כלל שתיהן ומ"ש שהוסיף הרמב"ם ז"ל ואמר ולפיכך אמר לא תזרעו על הכלל ר"ל שאמר הכתוב לא תזרעו סתם ולא פירש שדך כמו שאמר בשמיעה לא תזרע שדך דכאן קאי על הכלל הכולל עבודת הארץ ואילן וענין זה מוכרח הוא ממ"ש במצות ר"כ ורכ"א במצות שמיטה דהוציא עבודת הארץ מלא תזרע שדך ועבודת אילן מלא תזמור ובכאן דלא כתיב לא תזמור הוציא הרמב"ם ז"ל איסור עבודת אילן מדכתיב לא תזרעו סתם כדי שתלמוד ממ"ש בפי' בשמיטה ודו"ק היטב:
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, הקשו המפרשים שהרי הנוהג שבעולם הוא לאכול בשנה הזאת ממה שנזרע שנה הקודמת וא"כ מה זו שאמר מה נאכל בשנה השביעית הרי יש להם תבואה משנה ששית ואם יש לצעוק הוא על שנה השמינית עד כאן דבריהם ז"ל.
ואפשר לי לפרש המשך הכתוב הוא כך וכי תאמרו מה נאכל כיון שלא נזרע הלא יחסר לנו מזון ולעולם חוסר המאכל אינו כי אם בשנה הח' בהיות שבשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו כדי שיהיה לנו למשמרת לשנה הח' וק"ל, אח"ז ראיתי למהר"ם אלשיך ולהרב אורח חיים ז"ל שפי' קרוב לזה אלא שיש חילוק קצת בין דבריהם למש"ל,
לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם וכו' את שבתותי תשמרו ומקדשי וכו', אפשר לדרוש סמוכים על הפסוקים הנז' כמ"ש בגמרא כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כאנוש מוחלים לו וזהו אומרו לא תעשו לכם אלילים ואם עברתם על מצוה זו תשובתו בצדו את שבתותי תשמרו כל השומר שבת כהלכתו מחול לו,
פרשת בחוקותי
והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי, אמרו רז"ל בגמרא כתיב לא יומתו אבות על בנים וכתיב פוקד עון אבות על בנים, ותירצו באוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וכפי' רש"י לעיל בפסוק ובעונות אבותם אתם ימקו ע"ש, ובזה אתי שפיר פירוש הפסוק והתודו את עונם וגם אותו העון של אבות בעשותם אותו וזהו אומרו במעלם בעשותם הבנים את אשר מעלו בי האבות, ובזה יתורץ ההרגש שיש בפסוק הזה שתחילה אמר עונם בלשון רבים ואחר כך עון בלשון יחיד ודו"ק:
עוד אפשר לפרשו כמ"ש רז"ל שמחשבת האב והאם בשעת הזווג היא היתה בעוכרם של הבנים ונותנת יד לפושעים בהיות שהסט"א קדמא ואתיא על אותו הגוף הנולד ע"י מחשבות זרות כמ"ש כי בנים זרים ילדו בהקריבם א"ש זרה מחשבת פיגול אשר לא מהתלהבות הקדושה הוא ואם כן זהו עון בל' יחיד עון אבותם אשר אב ואם החלו חולין הוא להם וכן אתה מוצא ר"ת אבותם במעלם אשר מעלו הם א"ב א"ם, עוד יתכן לפרש כמ"ש משם האר"י ז"ל שהגלגול הראשון נקרא אב וכשאנו מתודים ואומרים חטאנו אנחנו ואבותינו כוונתינו היא על גלגול הקודם שנקרא אבותינו וא"כ זה יהיה כונת הכתוב והתודו את עונם ואת עון אבותם וכו' וא"כ אשר הלכו עמי בקרי ר"ל וגם צריכים להתודות על שלפעמים יארע לאדם כמו שאירע לאיוב שבאו לו יסורים ופשפש ולא מצא בידו עון אשר חטא ובחוסר דעת היה תולה הדבר בדרך מקרה וכמ"ש ארץ נתנה ביד רשע ומקרה אחד לצדיק ולרשע ולא ידע כי בנפשו אשר לא טהורה היא ועל כן באו לו היסורים כמו שאמר לו אליהו בן ברכאל שהגיד לו שנשמתו בגלגול אחר עשתה רשע שהיתה נשמת תרח כנודע וזה גם כן עון הצריך להתודות שהלכו עם ה' בקרי ר"ל במקרה שחושבים שכל הבא עליהם מקרה הוא ולא יד ה' ח"ו עשתה זאת.
וזכרתי את בריתי יעקב וגו', הנה המפרשים ז"ל פי' הפסוק הנז' כל אחד לדרכו בהיות שזה הפסוק שהוא בלשון ברכה כתוב בתוך הקללות ואחריו כתוב והארץ תעזב מהם ועי' בס' פני דוד שכתב משם הרדב"ז ז"ל שפסוק הזה מין קללה הוא שזכירת האבות הקדושים מוסיף חרון אף על הבנים שאינם מהוגנים וגם טובת הארץ מחייבת את יושביה הרעים, וכתב עוד בשם הרב מחנה אפרים לסתור דברי הרב הנז' כי הפסוק הזה הנקבע בזמירות לעורר רחמים ולא יתכן שיהי' פירושו ב"מ קטגוריא על ישראל ומכח זה פיר' הוא ז"ל שזכירת האבות היא לטובה אבל והארץ אזכור היא לרעה שלפחות ישיב להם גמול על עון הארץ, ואם כן אזכור הראשון שהוא בריתי אברהם אזכור הוא לרחמים, לא כן והארץ אזכור הוא לפורענות עש"ד וכן כתב מהר"מ אלשיך ז"ל, אלא שלעולם קשה כיצד אנחנו מזכירים בתפילתינו תיבות והארץ אזכור לעורר הדין ב"מ כי לארץ ל"ו ישולם, אשר על כן נלע"ד לפרש הכתוב בהקדים מ"ש רז"ל דאברהם אבינו בחר הגלות לבניו כדי לפטרם מן הגהינם וידוע כשנחרב בית המקדש עשה הקב"ה חסד גדול עמנו להגלותינו ולשפוך חמתו על עצים ואבנים כמאמר רז"ל וא"כ זהו שאומר הכתוב וזכרתי את בריתי כו' שבזכות האבות אני מגלה את הבנים ואני שופך חמתי על הארץ, וזהו והארץ אזכור ואני מגלה אותם כמ"ש והארץ תעזב מהם וכו' ודו"ק.
יען וביען במשפטי מאסו, אפשר לרמוז בכפל יען וביען בהקדים מ"ש בגמרא דסנהדרין שישראל ישבו בא"י שתי שנים פחות למנין ונושנתם דהיינו תת"ן שנה והנה כשתחשוב השמיטות של תת"ן שנה יעלו קכ"א והיובלים י"ז הרי קל"ח שנה כמנין וביע"ן בדקדוק, ואע"פ שאפשר ששמרו איזה שמיטו' מהם המנין הראוי קל"ח לא שמרו ודו"ק.