לחם משנה על משנה תורה, הלכות תמורה· רבי אברהם די בוטון
פרק א · הלכה ב
אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר וכו' הרי זה תמורה ואינו לוקה וכו'. ברפ"א מהל' איסורי מזבח כתב רבינו ז"ל דהמתכוין לומר שלמים ואמר עולה אינו כלום ואם עשה כן בבעל מום אינו לוקה אבל אם דימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדישו הרי זה קדוש ואינו לוקה ע"כ. וא"ת יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מי שדימה שמותר להקדיש דבקדשים תפוס והוי קדוש כאן אמרת דאינו לוקה בתמורה מי שנתכוין לעשות עולה ועשה שלמים דבקדשים לא תפיס ולא הוי כלל כאן בתמורה אמרת דלוקה, וי"ל דלענין המלקות אזלינן בתר הכוונה ובנתכוין לעשות עולה ועשה שלמים הרי נתכוין להמיר וכיון דנתכוין לאיסור לקי וכדכתב רבינו ז"ל גבי קדשים בריש הלכות איסורי מזבח אע"ג שנתכוין לאיסור אינו לוקה ובתמורה לקי כיון שנתכוין לאיסור דרבייה קרא יהיה אע"ג דלא נעשית מחשבתו שהוא רוצה לעשות עולה והיה שלמים אבל דימה שמותר להמיר כיון דאין כוונתו לאיסור אינו בדין שילקה אבל לענין התפיסה לא אזלינן אלא בתר מחשבתו והיכא דנתכוין לעשות עולה ועשה שלמים בדין הוא דאינו קדוש כיון דלא נעשית מחשבתו אבל היכא שדמה שמותר להקדיש בעל מום למזבח הרי נעשית מחשבתו שבעל מום שחשב להקדיש הקדיש אע"פ שטעה לענין הדין מ"מ הענין יצא לפועל כמו שחשב ולא דמי לנתכוין לעשות עולה ועשה שלמים דלא נתקיים הענין וגדול טעות הענין מטעות הדין וכיוצא בזה חילק הרב בעל כ"מ ז"ל לתרץ מה שהקשה הרא"ש ז"ל על רבינו ז"ל דהקדש טעות אינו הקדש ומדברי הר"א ז"ל בפ"א מהל' איסורי מזבח נתבאר שהשיג כאן על רבינו ז"ל בתרתי במ"ש שהמתכוין לומר הרי זו תמורת עולה ואמר הרי זו תורת שלמים דלקי על התמורה דאינו כן דאין מלקות על השוגג ולא נזכר המלקות בגמרא אלא לענין הגוזז והעובד ולא הכניס עצמו הראב"ד ז"ל בפירוש זה משום דלא משמע ליה מלקות בקדשים אלא בגוזז ועובד כדכתב כאן הרב בעל כ"מ ז"ל אלא משום דלא משמע ליה מלקות בתמורה על השוגג וכן השיג על רבינו ז"ל במ"ש דהיכא שדימה שמותר להמיר דלא לקי דלא קי"ל כחזקיה ואע"ג דאינו לוקה על ההמרה כדכתב רבינו ז"ל מ"מ לוקה הגוזז והעובד דזהו פירוש המלקות דנזכר שם. ואולי שטעמו של הראב"ד ז"ל דקי"ל כחזקיה לגבי ר"י ור"ל דרביה דר"י הוה א"נ דהנהו אמוראי לא פליגי אהדדי ובכולהו קי"ל דגבי תמורה קדוש ולוקה הגוזז והעובד וכשכתב בפירוש אמרו בגמרא דסבור שמותר להמיר והמיר וכו' ג"כ היה יכול לומר שאמרו בפירוש גבי אכנס לבית זה דלקי דבכולן אית ליה להר"א ז"ל ענין אחד דקדוש ולוקה הגוזז והעובד ולא הממיר ופירוש לקי ולא לקי לדעת הר"א ז"ל הוי כאומר קדוש או אינו קדוש דאי קדוש לוקה העובד ואי לא קדוש אינו לוקה הגוזז והעובד אלא דאמרה הר"א ז"ל בחדא והוא הדין באידך וגבי כסבור לומר שחור ואמר לבן אמרינן בגמרא דלקי וכיון דטעמו של רבינו ז"ל גבי נתכוין לומר עולה ואמר שלמים דמשום דנתכוין לאיסור לקי גבי תמורה ה"ה בהא ואע"ג דרבינו ז"ל לא הזכיר זה ממילא שמעינן לה דזיל בתר טעמא. ומ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל דרבינו ז"ל סובר דהנהו אמוראי לא פליגי אלא לענין מלקות אבל לענין שהוא תמורה מודו הא להא קשה דלוקה ותמורתו תמורה תרווייהו מרבינן ליה מקרא דיהיה דקרא דיהיה אתא לומר דלקי ג"כ וא"כ אי מרבינן להני לענין דתמורתו תמורה מקרא דיהיה ה"ה למלקות. ואפשר היה לומר דרבינו ז"ל סובר דפליגי אהדדי לגמרי בין לענין המלקות בין לענין התמורה אלא דבהא שנתכוין לומר עולה ואמר שלמים משמע ליה דכולהו מודו דלקי כיון שנתכוין לאיסורא ומשם הכי כתב דלקי ובאינך מספקא ליה כמאן הלכתא ולכך פסק לחומרא דהוי תמורה אבל מ"מ אין מלקין דאין מלקין על הספקות וכיון דהוה ספק אצלו לא חייבו מלקות, וגם זה דוחק דא"כ היה לו לומר ה"ז ספק תמורה כדכתב לקמן גבי המיר נכרי:
ונכנס ושכח. מלשון ושכח נראה דרבינו ז"ל מפרש כפירוש התוס' ז"ל וי"ל כלומר כשאכנס לבית זה תהיה בהמה זו תמורה מיד וזו קרי קדושה ונכנס והמיר וכו' ולא כפירוש רש"י ז"ל: