לחם משנה על משנה תורה, הלכות תמורה· רבי אברהם די בוטון
פרק א · הלכה א
כל הממיר וכו' ולמה לוקין וכו'. בפי"ג מהל' שכירות הארכתי בלשון רבינו ז"ל ובלשון ה"ה ז"ל ע"ש: ועוד שאין לאו ועשה וכו'. בפ"ק דתמורה א"ל אביי וכל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו והרי ממיר ותירצו הוו ליה תרי לאוי וחד עשה וכו'. ורש"י ז"ל הביא גירסא אחרת דגריס בגמרא שאני ממיר דהוי לאו שוה בכל וכו' ורבינו כתב טעמי השני גירסאות דהוא ראה אותם וייטבו בעיניו השני טעמים ופירש דממיר לאו שלו שוה בכל בציבור ושותפין אבל העשה אינו שוה בצבור ושותפין ולכך לא אתי העשה הגרוע ודחי הלאו והקשו מאונס על זה כדפירש"י ז"ל לפי גירסא זו וא"ת בריש פירקא אמרינן דאתא קרא לרבויי אשה לתמורה והקשו שם בין לר"מ בין לר"י טעמא דרבי קרא לאשה הא לא רבייה קרא הוה אמינא כי עבדה תמורה לא לקיא והאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איצטריך מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל ע"כ. משמע דצבור ושותפין לא לקו היכא דעושין תמורה וא"כ היכי קאמר רבינו ז"ל כאן דהלאו שוה בכל ולקי ואין העשה שוה. וי"ל דרבינו ז"ל גורס כגירסת רש"י שכתב שם ה"מ לאו שיש בו מעשה אבל לאו שאין בו מעשה לא דהיקשא דאיש ואשה לא הוי אלא ללאו שיש בו מעשה כדקאמר קרא אשר יעשה. ואם תאמר מ"מ מאי מקשה מרב יהודה נימא דאי מהיקשא דאשה לאיש לא הוה ידעינן אלא דלקיא האשה על התמורה דהיקשא לעונשין הוי אבל מ"מ תמורתה לא הויא תמורה כיון דכל הפרשה דתמורה בלשון זכר נאמרה כדאמרינן התם והוה מקיימינן לישנא דקרא דמשמע בזכר דוקא והיקשא בכי ה"ג דלעונשין הוה שוה אשה לאיש דלקיא על התמורה אבל אין תמורתה תמורה מידי דהוה אצבור ושותפין לדעת רבינו דלקו על התמורה ואין תמורתן תמורה ולהכי אתא קרא לרבויי אשה שיהא תמורתה תמורה. וי"ל כיון דלעונשין שוים א"כ לתמורתן תמורה ג"כ שוים כיון דקרא אזהר לאיש ואשה וא"כ והיה הוא ותמורתו יהיה קדש נמי דקאמר רחמנא אכל מאן דמזהר עלייהו קאמר אבל בשותפין לא אמרינן הכי משום דמעטיה קרא ממעשר בהמה דיצא מן הכלל כדכתב רבינו ז"ל לקמן בפ' זה דמה מעשר קרבן יחיד ואינו עושה תמורה אף כל קרבן יחיד ולא שותפין. אבל מ"מ קשה דמיניה נמי ממעט קדשי נכרים כדכתב רבינו ז"ל לקמן ואיתיה בפרק קמא דתמורה וכן ממעט נמי קדשי בדק הבית בריש תמורה וכתבו רבינו ז"ל לקמן וכיון דקדשי בדק הבית וקדשי נכרים אימעיטו לגמרי דהעושה בהם תמורה לא לקי מדרבינו ז"ל לא הזכיר בהם מלקות כלל א"כ שותפין וצבור דאימעיטו מההוא קרא גופיה אמאי לא נמעיט להו לגמרי אפילו ממלקות מיהו לזה יש לומר דשאני הכא דהוי קרבן דמיחייב בו היחיד וכיון דאשכחנא ביה חיובא נאמר דלא אימעיט אלא מתמורה דלא הוי תמורה:
לוקה ארבעים וכו'. התוס' ז"ל הקשו בריש תמורה וא"ת אמאי לא תנא שמונים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו וי"ל דלא נחית למנין מלקות אלא כלומר דלקי עליה עוד י"ל לעולם דלא לקי אלא ארבעים ותרי לאוי צריכי חד בקרבן שלו וחד בשל חבירו וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יביא וימיר ע"כ. ורבינו אית ליה כתירוצא בתרא ולכך כתב לוקה ארבעים לבד ואע"ג דבריש תמורה בסוגיא שהבאתי למעלה אמרו הוו להו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דמשמע שהם שתי אזהרות בדבר אחד לא הוא אלא הם אזהרות בענינים חלוקים ומ"מ מיקרי שהעשה עוקר אותו כיון שאינו לוקה על שום אחד מהם מחמת העשה ופשוט הוא ובהדיא אמרו בברייתא בגמרא שם בריש תמורה (דף ט') דתרווייהו צריכי וכתירוץ בתרא דתוספות וכדעת רבינו ז"ל ולכן אני תמיה על תירוץ התוספות קמא איך רצו לומר דלקי שמונים דמשמע דהוא נגד הברייתא והגמרא אשר שם: