לחם משנה על משנה תורה, הלכות שגגות· רבי אברהם די בוטון
פרק ט · הלכה ו
בעל שפחה והפריש וכו' וכן אם בעל חמש בעילות וכו' ונודע לו על אחת והפריש וכו'. קשה דבפרק כלל גדול (דף ע"ב) אמרו הכל מודים בשפחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת כרב המנונא ודרב המנונא אמרו שם לעיל מתקיף לה רב המנונא אלא מעתה בעל וחזר ובעל הפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה"נ דאינו חייב אלא אחת אמר ליה מעשה דלאחר הפרשה קאמרת מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא משמע דרב המנונא לא מיירי אלא במעשה דלאחר הפרשה כגון שהפריש בין ביאה לביאה אבל אם הפריש אחר כל המעשים בין ידיעה לידיעה אין לנו ואיך כתב רבינו ז"ל דאפילו אחר כל המעשים אם הפריש בין ידיעה לידיעה חייב על כל אחת ואחת. וי"ל דכי אמרו התם דבעינן מעשה לאחר הפרשה היינו למ"ד לא בעינן גבי אשם ודאי ידיעה בתחילה דאע"ג דקי"ל בעלמא הפרשות מחלקות גבי חטאות היינו משום דאיכא נמי בהדי כפרות ידיעות חשובות שגורמות כפרה אבל הכא דליכא אלא הפרשה לחודא לא מהניא כדכתבו שם התוס' ז"ל אבל למ"ד דבעינן גבי אשם ודאי ידיעה מתחלה דהידיעות חשובות ודאי דמהני הפרשה אחר כל המעשים בין ידיעה לידיעה ומאי דאמרו שם הכל מודים דרב המנונא היינו אפילו למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה דעל דא מתקיף רב המנונא התם אבל למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה וכדפסק רבינו ז"ל בפרק זה ודאי דהפרשות ידיעות לבד אמרינן התם דהוי מחלוקת ר"י ור"ל ולר"י דקי"ל כוותיה מחלקות אפילו הידיעות לבד ואע"ג דרבינו ז"ל פסק כן דהידיעות מחלקות לבד היינו משום דסובר דאידחיא סוגיא דפרק כלל גדול מקמי סוגיא דפ' ב' מחוסרי כפרה כדכתבתי בפרק ו' דלסוגיא דכריתות משמע דבשפחה חרופה אין ידיעות מחלקות לכ"ע אע"ג דבעינן ידיעה בתחלה משום דכיון דרבתה תורה קרבן אחד לביאות הרבה משמע בין שוגג בין מזיד ידיעות אינן מחלקות אבל הפרשות עם ידיעות ודאי מחלקות לכל הסוגיות ולכך פסק רבינו ז"ל דהפרשות מחלקות אחר כל המעשים. ומ"ש בסוף דבריו שדין השוגג והמזיד בשפחה אחת היא יש לדקדק שאין לו קשר עם מה שקדם ואין זה טעם לו כלל. לכך נ"ל לומר דכיון למ"ש בפרק ששי וחזרתי לרמוז פה דאית ליה דאע"ג דאשם ודאי בעינן ידיעה בתחילה אין הידיעות מחלקות משום דכיון דרבתה תורה קרבן אחד לביאות הרבה א"כ אין לחלק בין שוגג למזיד וכדסברה סוגיא דפרק כלל גדול כדכתב שם רש"י דלמ"ד בעינא בתחילה ידיעות מחלקות וקרא דרבתה קרבן אחד לביאות הרבה איירי במזיד דוקא ולא בשוגג דאידחייא לה סוגיא דפ' כלל גדול מקמי סוגיא דכריתות כדכתיבנא וסברא דאין לחלק בין שוגג למזיד ובכל גוונא אינו חייב אלא קרבן אחד ולפי זה מ"ש רבינו ז"ל שדין השוגג והמזיד וכו' קאי למאי דפתח רבינו ז"ל בתחלת דבריו הבא על השפחה ביאות הרבה בין בשוגג בין במזיד אינו חייב אלא אחד נתן טעם לזה אמר השוגג והמזיד אחת היא. כך נ"ל לישב לשון רבינו דהאי דין השוגג לעיל קאי ומהר"י מטראני ז"ל בספר קרית ספר כתב שדין השוגג והמזיד אחד הוא ואם היה מזיד והפריש קרבן וחזר ובעל במזיד פשיטא דחייב ע"כ. נראה דסובר דאדסמיך ליה קאי ומכל מקום קשיא לי אמאי פשוט לו יותר במזיד מבשוגג שלמד ממזיד לשוגג: