לחם משנה על משנה תורה, הלכות שגגות· רבי אברהם די בוטון
פרק ט · הלכה ד
כבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות וכו' לפיכך אם אמרו לו וכו'. תימה דאיך תלה רבינו ז"ל דין כשאמר לא בעלתי שנאמן משום דאינו חייב עד שיגמור דמשמע שאם היה חייב בהעראה בלבד אינו נאמן דהרי בעלמא אפילו בשאר ביאות אסורות אם אמר לא בעלתי נאמן וכדכתב רבינו ז"ל לעיל בפרק ג' דכשאמרו לו עדים אכלת חלב וכן בשאר איסורים שעשה והוא אומר לא אכלתי ולא עשיתי שהוא נאמן דהוי כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון וכן כתב רבינו ז"ל לקמן בפי"א כשאמרו לו נכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי דנאמן משום דהוי כאומר מזיד הייתי וא"כ איך תלה כאן רבינו ז"ל הטעם משום דבשפחה אינו חייב עד שיגמור ואע"ג דבכריתות פ' אמרו לו אמרינן מודה ר"מ בשפחה חרופה שאם אמר לא בעלתי נאמן דאי בעי אמר להו לא גמרתי ביאתי היינו דוקא לר"מ כדכתב שם רש"י ז"ל דאית ליה דלא אמרינן מגו דיכול לומר מזיד הייתי משום דלא משוי איניש נפשיה רשיעא ולכך גבי שפחה חרופה הוצרכו לזה הטעם לומר דה"ק לא גמרתי אבל לדידן דקי"ל כרבנן אפילו בעלמא מצי למימר מזיד הייתי וכשאמר לא בעלתי בשוגג קאמר ולא במזיד. וי"ל דרבינו ז"ל הוצרך לטעם זה לומר דבשפחה חרופה אפילו שיאמר בהדיא לא בעלתי לא שוגג ולא מזיד דנאמן משום דלא גמרתי ביאתי קאמר אבל בעלמא אם אמר לא בעלתי לא שוגג ולא מזיד אינו נאמן וכדכתבו התוס' בד"ה נפקא מינה לטומאה וכו' בכריתות (דף י"ב) וז"ל וה"נ מצי למימר נפקא מינה היכא דאמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד ע"כ כלומר דכיון דמכחיש לעדים אינו נאמן וכדכתבו התוס' אי טעמא הוי משום מגו אבל בשפחה חרופה לא הוי הכחשה דלא בעלתי דקאמר ר"ל לא גמרתי, כך נ"ל לתרץ דברי רבינו ז"ל: