לחם משנה על משנה תורה, הלכות שגגות· רבי אברהם די בוטון
פרק ט · הלכה ג
ובן תשע שנים ויום אחד וכו'. כתב עליו הר"א ז"ל בהשגות אומר אני זה שיבוש וכו'. וכתב על זה הרב כ"מ ז"ל דספר מוטעה נזדמן לו בספרי רבינו ז"ל דאית ביה דהוא לוקה. ואינו כן דבסוף פ"ג מהל' איסורי ביאה איתא להשגה זו ופירשה שם ה"ה ז"ל וכוונתו להשיג על רבינו ז"ל דאית ליה דמביא קרבן הקטן דאמאי הקטן לאו בר עונשין הוא וכן כתב שם בהשגה בהדיא וקרבן זה מן העונשין הוא והיא כמו כן פטורה דהא מקשו אהדדי ע"כ. משמע דהיה לו בספרי רבינו ז"ל דהקטן חייב קרבן והשיג עליו דמ"מ אמאי חייב קרבן ולא כמו שחשב הרב בעל כ"מ ז"ל והקשה על הר"א ז"ל דאמאי לא השיג על רבינו ז"ל שאפי' בגדול אין האיש לוקה אלא האשה דלע"ד לא עלה על דעת הר"א ז"ל דרבינו ז"ל מחייב מלקות לאיש ונראה דטעם מחלוקת רבינו ז"ל והר"א ז"ל תלוי במ"ש התוס' ז"ל התם וז"ל דהא מקשו אהדדי הלשון אינו מכוון דהאיש הוקשה לאשה ולא אשה לאיש דהא כי האיש קטן האשה חייבת כדאיתא בת"כ ואיש פרט לקטן יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש וא"כ אשה לא איתקשה לאיש ע"כ. ורבינו ז"ל סובר כדברי התוס' ז"ל שכתבו שם שאין ההיקש גמור מכח ההיא דת"כ אלא האיש תלוי באשה ולא האשה באיש ומה שחייב לקטן קרבן הוא משום דבת"כ אמרינן דמקרא דואיש מרבינן אפי' קטן בן תשע שנים ויום אחד א"כ דקרא איירי בקטן בן תשע ובפירוש חייב קרבן לאיש ומלקות לאשה א"כ הקטן ודאי חייב קרבן דביה איירי קרא ולפי פירושא דא מה שאמרינן בפ"ב דכריתות אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור וגדול חייב ובשפחה חרופה אפי' גדול פטור היינו בגדול הבא על הקטנה דוקא. ואין לתמוה על זה דחלוקה דאחד שוגג ואחד מזיד דאמרינן דבשפחה חרופה פטור ע"כ ג"כ איירי בכי האי גוונא דהיא שוגגת והוא מזיד דכיון דהיא אינה חייבת מלקות הוא פטור אבל אי הוי איפכא דהיא מזידה והוא שוגג ודאי דחייבת היא מלקות והוא קרבן כדכתב שם רש"י ז"ל דשוגג ומזיד שוין בבא על השפחה וא"כ החלוקה דאחד גדול ואחד קטן ג"כ לא מיירי בכוללת אלא בגדול הבא על הקטנה וכן חלוקה דאחד ער ואחד ישן בער הבא על הישנה אבל ישן הבא על ערה ודאי דהיא חייבת וכן פירש ה"ה ז"ל בהל' איסורי ביאה פ"ג אלא שמה שכתב שם שחייב רבינו ז"ל קרבן לקטן מפני שסובר שהכל תלוי בה קשה לי דא"כ היה לו לחייב קרבן לישן הבא עליה כשהיא ערה כיון דהיא חייבת והכל תלוי בה ולא ראינו שחייב קרבן אלא לקטן הבא על הגדולה ולפי מה שפירשתי שטעמו של רבינו משום דכיון דמרבינן מקרא דואיש דאיירי בקטן בן תשע א"כ הרי חייב קרבן לקטן בן תשע דביה איירי קרא ניחא. וא"ת לדעת רבינו ז"ל א"כ כשהקשו בגמרא בפ"ב דכריתות והכא קטן חייב אמאי הוצרכו לדחוק לישנא דמתני' ולומר דהכי קאמר הכא קטן פטור וגדול חייב ושפחה חרופה אפילו גדול פטור לוקמה למתני' כפשטא בקטן הבא על הגדולה וה"ק בעלמא קטן פטור אבל הכא קטן הבא על הגדולה הקטן חייב קרבן דמרבינן לה מקרא דואיש דהא סוף סוף לפי האמת מתני' לאו בכל גוונא מיירי אלא בחלוקה חדא דהיינו גדול הבא על הקטנה ואדמוקים לה בהכי לוקמה בקטן הבא על הגדולה ומתני' אתיא כפשטא. וי"ל דגבי חלוקה דאחד ניעור ואחד ישן הקשו ג"כ בכי האי גוונא ותירצו ג"כ דכאן אפילו נעור פטור והתם לא מצינן לאוקמי בגוונא אחריתי ולהכי בעי לאוקומי תרי בבי בחד גוונא ואמרינן נמי גבי קטן דהכא אפי' קטן פטור ואיירי בגדול הבא על הקטנה, זה דרכו של רבינו ז"ל ולהר"א ז"ל דרך אחרת דסובר הפך דברי רבינו ז"ל ודברי התוס' ז"ל דלשון מקשו להדדי הלשון מכוון ותרווייהו איתקשו להדדי איש לאשה ואשה לאיש וכיון דע"כ מתני' בקטן בן תשע שנים ויום אחד מיירי מדקאמרה דבכל עריות הגדול חייב ואי בפחות מבן תשע אפי' בכל העריות הגדולה פטורה דאין ביאתו ביאה וכדכתב רבינו ז"ל בפ"א מהל' איסורי ביאה א"כ מתני' איירי בקטן בן תשע שנים ויום אחד ועל דא אמרינן בגמ' דהוקשו להדדי ושניהם פטורים בשפחה חרופה והלשון משמע דכשהיא פטורה הוא פטור וכשהוא פטור היא פטורה דהא בהא תליא ומתני' בכל גוונא איירי בין גדול הבא על הקטנה בין קטן הבא על הגדולה דשניהם פטורים ואפי' בן תשע שנים ויום אחד א"כ אידחייא לה ברייתא דתורת כהנים מקמי סוגיא דכריתות דקאמרה דההיקש הוי גמור ושניהם פטורים דמתני' בבן תשע שנים ויום אחד איירי בהכרח כדכתיבנא ואפי' הכי אמרה דשניהם פטורים וא"כ קמה לה ברייתא דתורת כהנים דלא כהלכתא זהו דרכו של הר"א ז"ל שהשיג על רבינו ז"ל וא"ת כיון דהר"א ז"ל סובר דההיקש לגמרי אמאי כשהיא מזידה חייבת על כל ביאה וביאה והוא אינו חייב אלא אשם אחד על כמה ביאות כדכתב שם רבינו ז"ל ולא השיגו שם הר"א ז"ל בדין ההוא דמשמע דמודה ליה דבשלמא לרבינו ז"ל טעמו כדכתב שם ה"ה ז"ל דלא מיעט רחמנא אלא לו מחטאתו אשר חטא אבל היא חייבת אבל להר"א ז"ל דההיקש לגמרי וכשהוא פטור היא פטורה אם כן לא תתחייב היא אלא חדא על כמה ביאות, ויש לומר דאין זה אלא כשזה חייב זה חייב וזה פטור כשזה פטור אבל שזה יהיה חייב אחת וזה תרתי לא איכפת לן כיון דסוף סוף כולהו חייבין וההיקש לא הוי אלא לענין החיוב לבד ולהכי כיון דביה חייב קרא חדא בכמה ביאות ובה לא איירי שבקינן לה כשאר איסורי דעלמא וחייבת על כל ביאה וביאה דההיקש מתוקם שפיר לענין החיוב בלבד כדפרישית: