לחם משנה על משנה תורה, הלכות שגגות· רבי אברהם די בוטון
פרק ב · הלכה י
ונודע לו אח"כ שמשכו הבעלים וכו'. בפסחים פ' אלו דברים משנה שחט ונמצא טריפה בסתר פטור שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או נטמאו פטור מפני ששחט ברשות ובגמרא הקשו ממשנה זו וברייתא דאיתמר עלה לרב דאמר אשם שניתק לרעיה לא בעי עקירה ותירצו הא מני ר"א והקשו אי ר"א הא חטאת נמי מחייב דהא לית ליה לר"א טועה בדבר מצוה פטור וכו'. וא"כ יש לתמוה על רבינו כיון דהוא פסק לקמן בסוף הפ' גבי מי שהיה לפניו צלי של פסח ונותר דנתכוין לעשות מצוה ולא עשה מצוה דחייב א"כ הא היכא שנודע שמשכו הבעלים הוי נתכוין לעשות מצוה ולא עשה מצוה כלל וא"כ ליחייב, דליכא למימר דטעמא דמתני' דפוטר היכא שנודע שמשכו הבעלים וכו' משום דהוי אנוס דא"כ מאי פריך לר"א דהטועה בדבר מצוה חייב הא שאני הכא דהוי אנוס וכן כתבו שם התוס' והכריחו הדבר מכח קושיא זאת כדכתיבנא גם כתבו דשחט ונמצא טריפה דפטר במתני' משום הך טעמא הוי דטעה בדבר מצוה, וזה ג"כ קשה לרבינו ז"ל דהא לא עשה מצוה כיון שנמצא טריפה ואמאי פטור והתוס' כתבו דכולה מתני' ר"מ דאית ליה טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור אבל לרבינו ז"ל דפסק דחייב כדכתיבנא קשיא. מיהו בההיא דנודע שמשכו הבעלים אפשר לתרץ דעשה מצוה הוא כיון דהקרבן כשר דמאי דאמרינן בברייתא דכי האי גוונא בחול ישרף אוקמוה בגמרא כמ"ד הנשחטים לשם פסח פסולים אבל רבינו אית ליה דכשרים וכדפסק בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות וכיון דהקרבן כשר מצוה עבד וכדכתב רש"י ז"ל במתני' בפ' אלו דברים ומה שהקשו בגמרא לר"א הוא משום דאית ליה השוחט לשם פסח פסול והוי טועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אבל לרבינו ניחא אך גבי נמצא טריפה בסתר קשה דלא עבד מצוה כלל גם קשה שם במתני' בפרק אלו דברים על רש"י ז"ל שפירש גבי שמתו או שנטמאו דטעמא דפיטור דמתניתין הוי משום דאנוס הוא דלא משמע בגמרא כן דא"כ לא הוו מקשו כלל לר"א וכדהכריחו שם התוס' ז"ל וצ"ע:
אבל אם נמצא בעל מום וכו'. בגמ' אמרו לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור מה תיקן ותירצו תיקן בדוקין שבעין ואליבא דר"ע ורבינו אע"ג דבהל' שבת פסק דמקלקל בחבורה פטור דהיינו חובל אא"כ צריך לדמו מ"מ כתב כאן דכל בעל מום חייב משום דכשאמרו בגמ' במסקנא גבי הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז וכו' דתיקן להוציא מידי אבר מן החי ה"ה בבעל מום נמי דתיקן להכי ולא צריכינן לתירוצא דבדוקין שבעין ופשוט הוא: