אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות שגגות· רבי אברהם די בוטון

פרק ב · הלכה ח

הלכה ו

כל העושה מצוה מן המצות וכו'. בפרק אלו דברים (דף ע"ב:) מימרא דר"י שמחלק בין אשתו ליבמתו כדברי רבינו בפרק ר"א דמילה בפלוגתא דר"א ור' יהושע גבי תינוקות פליגי ר"מ ור"ש בן אלעזר ור"ש סובר דהיכא דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה כולי עלמא מודו דחייב כי פליגי היכא דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה ומשום הכי קאמר דלא נחלקו היכא שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת ושכח ומל שלאחר השבת ואז לא עבד מצוה ואע"ג דחשב לעשות מצוה חייב כי פליגי על שני תינוקות אחד למול ע"ש ואחד בשבת ושכח ומל של ע"ש בשבת דאז מצוה עבד שכבר הגיע זמנו לימול וטעה בדבר מצוה וכיון דאיכא מחשבה לעשות מצוה וגם עשה פוטר ר' יהושע ור"מ סבר דהיכא דסבר לעשות מצוה ועשה והיינו חלוקה בתרא דאמרינן כולי עלמא מודו דפטור וכי פליג ר"א ומחייב לא הוי אלא כשחשב לעשות מצוה ולא עשה דהיינו חלוקה קמא דאמרינן מש"ה מחייב ר' יהושע ותו אמרינן התם תנא ר' חייא אומר היה ר"מ לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בע"ש ואחד למול בשבת ושכח ומל של ע"ש בשבת שהוא חייב על מה נחלקו על מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את שלאחר השבת ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והקשו בגמרא השתא ר' יהושע סיפא דלא עביד מצוה פוטר רישא דקעביד מצוה מחייב ותירצו כגון שקדם ומל של ערב שבת בשבת ולא נתנה שבת לידחות סיפא ניתנה שבת לידחות ע"כ. ומשמע דהך ברייתא דר"מ לא פליגא אברייתא דר"מ קמא ור"מ תרתי קאמר דהיכא דעבד מצוה כ"ע מודו דפטור והיינו דאמר בברייתא קמא והיכא דמל של שבת בע"ש לא נתנה שבת לדחות ואפילו דמל של ע"ש בשבת דעביד מצוה כולי עלמא מודו דחייב כיון שלא נתנה שבת לדחות והיינו דקאמר בברייתא בתרייתא כי פליגי היכא דחשב לעשות מצוה ולא עשה ויש ולד של שבת למול וניתנה שבת לדחות ומשום הכי נקט ר"מ בברייתא דפליגי במי שהיו לו שני תינוקות למול אחד לאחר שבת ואחד בשבת ולא נקט כגוונא דרישא היכא דלא מל של שבת בע"ש דבההיא כ"ע מודו דפטור כדאמר בברייתא קמייתא כיון דעבד מצוה ולכך אצטריך למנקט בגוונא אחרינא היכא דלא עבד מצוה כי היכי דליהוי פלוגתא וע"כ הוקשה בעיני בדברי התוס' ז"ל פרק אלו דברים שהקשו דאמאי לא נקיט בהך ברייתא בסיפא כגוונא דרישא היכא שלא קדם ומל של שבת בע"ש ולפלוג וליתני בדידה ואיך אפשר למנקט בסיפא גוונא דרישא הא בהאי גוונא לא פליגי כדכתיבנא ובשלמא מ"ש דברישא נקט של ע"ש בשבת דרבותא אשמעינן שאע"פ שעשה מצוה חייב ניחא אבל מ"ש דבסיפא נקט לאחר השבת לרבותא דאע"ג דלא עבד מצוה פטור קשה דאיך אפשר למנקט בסיפא בגוונא אחרינא הא לא משכחת פלוגתא אלא בהאי גוונא כדפרישית. זה הוא כלל הסוגיא אשר בפרק ר"א דמילה. ובפרק אלו דברים הקשו על ר"י מ"ש יבמתו דעביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה וכו' יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז מינה עוד אמרו שם ר"י כמאן אילימא כר' יוסי וכו' ואלא כר' יהושע דתרומה דתנן היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר"א מחייב ר' יוסי פוטר דלמא כדרב ביבי בר אביי דאמר רב ביבי בתרומה בערב פסח דזמנה בהול א"נ שאני תרומה דאיקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר וכו' עוד אמרו שם אמר רשב"ל נתחלף לו שפוד של נותר ושפוד של צלי ואכלו ר"י אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ודקדקו בגמרא אי פליג ר"י אר"ל או לא דבחד לישנא אמר דלא פליג וכ"ש בההיא דר"ל דלא עבד מצוה חייב ובלישנא בתרא אמרו דפליג והתם פטור בשפוד משום דלא ה"ל לשיולי ואחר זה הקשו ור"י מאי שנא יבמתו דקא עביד וכו' וכדכתיבנא לעיל: ואחר אשר הצעתי לפניך הסוגיות אני בא לדקדק הקושיות הנופלות בדברי רבינו. ואיכא לאתמוהי טובא חדא דבתחלת דבריו שאמר כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתן וכו' משמע דאית ליה דבעינן תרתי שטועה לעשות מצוה ויעשה מצוה והוא כלישנא דר"ש בן אלעזר דפרק ר"א שהבאתי לעיל דסבר דהיכא דלא עשה מצוה כ"ע מודו דחייב אפילו ר' יהושע דאע"ג דקי"ל כר' יהושע בהא פסק דחייב דבהא ליכא פלוגתא וכ"נ עוד בסוף הלשון שכתב ושבת דחויה היא אצלו ומצות עשה משמע דבעינן שיעשה מצוה וא"כ קשה דהיכא דמל של אחר השבת בשבת הא לא עשה מצוה כדאמרינן בגמרא וא"כ אמאי פסק בהא דפטור הא לר"ש בן אלעזר בהא כ"ע מודו דחייב ואיך רבינו ז"ל פטר בזה שכתב ואחד למול בע"ש או באחד בשבת וע"ק מה שנתן טעם לאשתו מפני שלא שאלה דא"צ טעם זה כלל וכיון דהוא פסק דכיון דלא עבד מצוה אע"ג דטריד בדבר מצוה חייב א"כ באשתו לא עבד מצוה דשמחת עונה ומצות פריה ורביה ליכא באשתו נדה ומה שהקשו בגמרא כן כתבו התוס' דהוא ללישנא דאמר דפליג ר"י אדר"ל בההיא דנותר דסבר דפטור ואע"ג דלא עשה מצוה כיון דטעה בדבר מצוה אבל רבינו דפסק דצריך לעשות מצוה וכן בההיא דנותר פסק לקמן בפרק זה דחייב כלישנא קמא דלא פליג ר"י אדר"ל דלא צריכנא לטעמא גבי אשה דלא שאלה. מיהו לזה י"ל דרבינו פליג על פירוש התוס' וסובר דכי היכי דביבמתו הוי מצוה ביאה ראשונה אע"ג שהיא נדה והוי מצוה הבאה בעבירה ה"נ קרינן באשתו שמחת עונה אע"ג שהיא נדה מצוה הבאה בעבירה ומש"ה פריך בגמ' אפילו ללישנא קמא דבאשתו נמי איכא מצוה ותו קשיא דטעמא דזמנו בהול משמע דר"י לא סבר ליה דביבמתו ליכא טעמא דזמנו בהול מדדחו בגמרא הראיות דמייתי ר"י שאני התם דזמנו בהול משמע דבמלתיה ליכא הך טעמא וא"כ כיון דרבינו פסק כר"י איך כתב למטה הואיל וזמנו בהול שאינו מדוקדק. ותו קשיא דבפ"י מהלכות תרומות כתב גבי כהן שיודע שהיה בן גרושה או בן חלוצה דאם היה תרומה בערב פסח דפטור מלשלם הקרן משום דזמנו בהול והרי טעם זה לא נאמר אלא לדחות דברי ר"י אבל לר"י דקי"ל כוותיה דלית ליה טעמא דזמנו בהול אין חלוק לתרומה בערב פסח לשאר ימות השנה דבכל גוונא פטור כיון שטרוד בדבר מצוה. מיהו לזה י"ל דכיון דבפ' ד' אחים אמר גבי מתני' דשנים שקדשו וכו' דמוקמינן לה כר"מ דר"מ סבר כר' יהושע וכי אמר ר' יהושע דפטור היכא דזמנו בהול משמע דהכי הלכתא וקושטא דמילתא דטעמא דזמנו בהול הוא לפי המסקנא ולר"י אע"ג דגבי יבמתו ליכא זמנו בהול מ"מ כיון דבזיז מינה ואינו יכול לשואלה הוי כטעמא דזמנו בהול התם ולכך אינו מדקדק ומאי דמקשה גמרא לר"י דילמא שאני התם דזמנו בהול כלומר דלא עדיף טעמא דיבמתו בזיז מינה כטעמא דזמנו בהול דהתם אבל לפי האמת טעמא דזמנו בהול טעם עיקר הוא. ותו קשיא דבפ' אלו דברים אמר ר' יהושע במשנה גבי פלוגתא דשחט ראויים לשם פסח דר"א מחייב ור' יהושע פוטר והשיב לו ר"א אימורי צבור יוכיחו שהם מותרים לשמן והשוחט לשמן חייב השיב ר' יהושע דשאני אימורי צבור שיש להם קצבה והקשו בגמרא דר' יהושע בדבר שיש לו קצבה מחייב והא תינוקות דבר שיש לו קצבה הוא דהוא יודע שאין לו למול בשבת אלא אחד ומ"מ פוטר ר' יהושע ותירצו דכי פוטר ר' יהושע גבי תינוקות היינו דשחט של ערב שבת ועדיין של שבת היה קיים אבל אם שחט כבר של שבת דאינו טרוד בשל שבת ודאי דחייב וכן גבי אימורים אי שחטינהו ברישא לאימורים חייב ואי לאו פטור. והשתא כיון דרבינו פסק דשחט ראויים לשם פסח פטור לקמן וכן פסק בפרק זה דאימורי ציבור דשחטן לשמן חייב כדכתב וכן אם שחט יתר על זבח היום חייב חטאת על התוספת א"כ צריך ע"כ כדי לחלק בין ההיא דתינוקות לשחט לשם אימורים להיכא דמל של ע"ש ברישא וכן להיכא דשחט אימורים ברישא דאי לאו קשיא אימורים אתינוקות דכולהו דבר שיש לו קצבה הם ור' יהושע במשנה לא חילק בין אימורים לזבחים ראויים ששחטן לשם פסח אלא בין דבר שיש לו קצבה לאין לו קצבה ועל זה קשה מתינוקות ואנו צריכין לחילוק הגמרא דאע"ג דק"ו דר"א לאו קושטא הוא לר' יהושע כדאמרו שם בגמרא דלדבריו של ר"א שני ר' יהושע והק"ו פריכא הוא דזה עוקר וזה טועה מ"מ הקשה עליו ר"א מאימורים היכא דשחט לשם אימורים דחייב והיכא דשחט זבחים הראויים לשם פסח פטור ואין דרך לתרץ זה אלא כשנחלק בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה ועל דא מקשו בגמ' מתינוקות דחילקו בכך וא"כ רבינו היה לחלק גבי תינוקות בין היכא שמל של שבת קודם וכן גבי אימורים בין היכא דשחטינהו קודם ומלשון רבינו אינו נראה כן אלא בכל גוונא פטור גבי תינוקות ומחייב בכל גוונא גבי אימורים. ותו קשיא למה הוצרך לומר ומל שניהם בשבת והרב בעל כ"מ הוקשה לו זה ותירץ דלחלוקה דאחד למול בשבת לא הוצרך רבינו לכך דהיה יכול לומר דנתחלף לו ומל של שבת לאחר השבת ושלאחר השבת בשבת וטעותו היה בזה ומ"מ הוא פטור דכששחט של אחר השבת בשבת עדיין היה שבת ראוי לדחות גבי אותו של שבת אבל בע"ש בשבת לא מצינו לומר דנתחלף לו דאם מל של שבת בע"ש כשבא שבת ושכח ושחט של ע"ש לא היה שבת ראוי לידחות ולכך הוצרך לומר דנתחלף לו דהיה סבור ששניהם בשבת ולכך מלן שניהם בשבת ואין סברא לומר דהיה סבור דשל שבת היה לאחר השבת ולא מל אותו עד לאחר השבת דזה דוחק. ולי נראה דדוחק לומר דחלוקה דמל שניהם בשבת לא נקטיה משום חלוקה דסליק מיניה דהיינו אחד באחד בשבת אלא משום חלוקה דפתח ביה דהיינו אחד למול בשבת ואחד בערב שבת ונ"ל לומר דרבינו פסק כרשב"א משום דסיפא דמתני' דפרק ר"א כוותיה דנקט חיובא אליבא דדברי הכל היכא דלא עבד מצוה ודוקא היכא דעבד מצוה פטר ר' יהושע ורבינו פסק כר' יהושע ומ"מ ר' יהושע לא פליג אר"מ דמאי דאמר ר"מ בברייתא בתרייתא דהיכא דמל של שבת קודם השבת דלא נתנה שבת לדחות דודאי חייב דאדרבא ר"ש מחמיר טפי מר"מ ובהא ודאי אית ליה דפטור דהך ברייתא בתרייתא דר"מ ככ"ע היא ולא פליג ר"ש אלא בברייתא קמייתא דאית ליה דהיכא דלא מל של שבת בע"ש אלא מל של ע"ש בשבת הוי פלוגתא אבל מל של אחר שבת בשבת כ"ע מודו דחייב משום דלא עבד מצוה דכיון דרבינו ז"ל פסק כר' יהושע הוצרך לומר משום חלוקה דאחד באחד בשבת דמל שניהם בשבת דאי לאו מאי מצוה עבד כשמל של אחר השבת בשבת אלא המצוה היא שמל שניהם בשבת והא דמל שניהם בשבת משום חלוקה דסליק מיניה נקטיה ולא משום חלוקה קמייתא הפך מדברי הרב בעל כ"מ דלחלוקה קמא שמל של ע"ש בשבת הא איכא מצוה בלאו הכי והשתא ניחא דרבינו פסק כר' יהושע כדמשמע מתחלת לשונו אבל מ"מ כל זה דוחק והקושיא שהקשיתי מתינוקות לאימורים עדיין במקומה וצ"ע. והרב בעל קרית ספר כתב דמאי דנקט רבינו ז"ל ומל שניהם בשבת לרבותא נקטיה דהוה אמינא דכיון דלא היה לו למול אלא אחד לבד ומל שניהם דליחייב קמ"ל ע"ש. עוד כתב הרב בעל כ"מ ששאלו לבנו של רבינו ז"ל דסוגיא דאלו דברים מוכחא דתינוקות והאי דזבחים ראויים שוים ורבינו מזכי שטרא לבי תרי ולא ידעתי היכן מוכחא כן דלא מוכחא אלא הא דאימורים ותינוקות כדכתיבנא:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות שגגות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה