לחם משנה על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי אברהם די בוטון
פרק ו · הלכה ז
ראובן שהשביע לשמעון וכו'. הרבה טרח עצמו הרב כ"מ ז"ל לומר דבפניו דכתב רבינו ז"ל בראשונה הוי פירוש מדעתו ובפניו שכתב באחרונה הוי בפניו ממש ולא ידעתי מי הזקיקו לכך דפשט דברי רבינו ז"ל הוא דאין לחלק בין שום נדר בין שיהיה לדעת חבירו בין לתועלת חבירו בכל גוונא מתירין לו בפניו ממש ופוסק כטעמא דמפני החשד ומ"ש כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו וכו' אכולא מילתא קאי ואחלוקה קמא גם כן השביעו חבירו וטעמא הוי מפני החשד. ומ"ש רבינו ז"ל השני חלוקות הוא משום דנראה כן בגמ' דמעשה דצדקיהו הוי השביעו חבירו ומודר הנאה מחבירו משמע שנדר מעצמו הנאה שלא יהנה מחבירו וכיון דלגמרא משמע ליה דתרווייהו שוים הביא ראיה מחלוקה דצדקיהו דהוי השביעו חבירו לחלוקה דנדר מעצמו דמשמע ליה לגמ' דתרוייהו איתנהו ולכך כתב רבינו ז"ל לשני הדינים. וכי תימא איך אפשר לומר לדעת רבינו ז"ל שמי שנשבע לפרוע לחבירו שיבא לב"ד ויתירו לו יש לומר דרבינו ז"ל כתב בסוף הלכות אלו דאין ב"ד מתירין אלא דבר שיש בו צורך הרבה או מצוה אבל אם אין שם שום אחד מאלו אין מתירין ובודאי שלפרוע לחבירו שאין מתירין כיון שעושין היזק לחבירו אבל מכל מקום אם התירו מותר ומאי דכתב כאן רבינו ז"ל שמתירין לכתחילה הוא בדבר שיהיה צורך הרבה או מצוה. כן נראה פשט דברי רבינו ז"ל והטור ז"ל לא הבין בדברי רבינו ז"ל שום חילוק בסימן רכ"ח שכתב והרמב"ם ז"ל לא חילק. גם כתב דצדקיהו ומשה אם היו נשבעין מעצמן לא היו צריכים היתר בפניו של המשביע ואמאי הא הוי השבועה לתועלת נבוכדנצר ויתרו דהוא כתב דכיון דהוא נוגע לחבירו אין מתירין אלא בפניו. מיהו לזה יש לומר דהוא אזיל לטעמיה דבפניו דחלוקה קמא הוי מדעתו ולכך קאמר דאם היו נשבעים מעצמם לא היה צריך ההוא בפניו דהוי מדעתו אלא בפניו ממש מפני החשד אבל מכל מקום פירושו דחוק מאד בעיני: