לחם משנה על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי אברהם די בוטון
פרק ה · הלכה ה
שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה וכו'. כבר מבואר בדברי הרב כ"מ ז"ל שרבינו ז"ל גורס משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור וכמו שהביא הגירסא הר"ן ז"ל ופירשה אבל מה שתירץ הר"ן ז"ל דלא דמי נשבע שיאכל לנשבע שלא יאכל משום דנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויים דדברים שאינם ראויים לא היה צריך לישבע עליהם כו' אבל כשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי חובתו, נ"ל דרבינו ז"ל אינו מתרץ כן אלא טעמו דכיון דאכל הדבר אפי' שאינו בר אכילה הא אחשביה באכילתו אבל כשנשבע מתחילה שלא יאכל אע"ג דאכלו אח"כ לא אחשביה דחזקה דאינו עובר על שבועתו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכיון שנשבע קודם שלא יאכל הרי גילה בדעתו שאותה האכילה שיאכל אח"כ אינה חשובה אצלו אבל אם לא היה קודם לו שבועה שלא יאכל כיון שאכל ודאי שהיא חשובה אצלו האכילה ההיא וא"כ טעמא דאחשביה לעולם איתיה בין לפי מאי דס"ד בין לפי המסקנא וזהו שדימה רב מרי הא למתניתין דקונם אם אכלתי אם שתיתי אע"ג דטעמא דהתם משום דאחשביה ג"כ הכא גבי שאוכל עפר טעמא הוי משום דאחשביה ודחה לו המתרץ דלא דמי הך אחשביה לאידך דמתניתין כיון שבעת שנשבע כבר אכל הרי בעת השבועה היה אותה אכילה חשובה אצלו שכבר אכלה אבל היכא דנשבע שיאכל עפר ואכל אע"ג דאח"כ אחשביה מ"מ בעת שנשבע לא ידענו שהיתה חשובה אצלו האכילה ההיא דמי ידע אם באותה שעה היתה חשובה אצלו ולא נשבע אלא על אכילה גמורה, ונסתלקה בזה תמיהת הרב כסף משנה ז"ל על רבינו ז"ל דלעולם טעמא דאחשביה הוי טעמא דרבא שאמר שאכל עפר פטור אלא מה שדחה הדוחה הוא דלא דמי אחשביה לאחשביה כדכתיבנא. ורבינו ז"ל לפי האמת דקי"ל כרבא ודאי דמדמי אותם ומ"ש שכבר הם חשובים אצלו שהרי אכלם לא אמר כן משום דבאותה שעה היו חשובים דאפילו אחשבינהו אחר שנשבע שיאכל סגי אלא כוונתו לומר שיש כאן חשיבות מפני שאכלה וכן ראיתי בפסקי הרא"ש ז"ל כשכתב גירסא זו של רבינו ז"ל שבועה שאוכל ואכל עפר פטור נתן טעם דהא אחשביה משמע דטעמא דאחשביה לעולם איתיה כדכתיבנא והוא טעם נכון בעיני לדעת רבינו ז"ל דמה שתירץ הרב כסף משנה ז"ל הוא (באפשר) [דחוק] מאד: