לחם משנה על משנה תורה, הלכות עדות· רבי אברהם די בוטון
פרק כב · הלכה ד
ואם הוציא אח"כ בין הוא בין אחר וכו'. לשון ההלכות בפ' כל הנשבעין כך הוא אבל היכא דאתא מלוה בהדי חד מינייהו גבי מיניה דהיינו דרב הונא וכו' ומפרש רבינו לשון ההלכות דאם אחר כך הוציא השטר האחר גובה אבל בעל התרומות פירש בשם רבינו אפרים תלמידו בהפך שכתב שם ומסתברא דאי טען לוה וא"ל לית לך גבאי כלום דהנך סהדי דבשטרא שקרי נינהו זיל אשתבע ושקול דינא הוא דמשתבע ליה ואי אתי בתר הכי ומפיק שטרא אחרינא וקא בעי לאשתבועי אמרינן ליה מה נפשך אי קמאי בקושטא קא מסהדי הני ודאי שקרי נינהו ואפי' בשבועה לית לך ואי הני סהדי בקושטא אהדר ליה לקמא מאי דשקלת מיניה והיינו דאמר הר"ן ז"ל אי אתא מלוה בהדי חד מינייהו גבי מינה אלמא מחד הוא דגבי וקרעינן ליה לאידך ומשתבע ליה ומיפטר ע"כ הרי ביאר דברי הרי"ף שאם גבה האחד שלא יוכל אחר כך לגבות האחר הפך דברי רבינו. עוד כתב שם בעל התרומות בשם רבינו אפרים על דברי הרי"ף ז"ל דמסתברא דהיכא דידעינן אנן דאיכא ביד ראובן שני שטרות על שני לווין בעדות שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו דכל חד מינייהו מצי מדחי ליה ולא מפקינן מינייהו ואפילו קרעיה לחד מינייהו מצי אמר ליה ההוא דקרעת הוא דקושטא והאי דאשתייר בידך הוא דשקרא ומ"מ לא דמי לדרב הונא ע"כ, הרי פירש דברי הרי"ף ז"ל דמה שאמר דגבי בחד מינייהו היינו היכא שלא ידענו שיש לו שני שטרות אבל היכא דידענו שיש לו שני שטרות שחתומים השתי כתות כל אחד מהלוין מצי מדחי ליה ואין נראה כן מדברי רבינו ומ"מ בדין השני מלוין שהוציאו שני שטרות על לוה אחד לא פליג ודאי רבינו אפרים דגמרא ערוכה היא בפ' כל הנשבעין (דף מ"ז:) ובודאי מודה דכל אחד נשבע ונוטל כדכתב הרי"ף ז"ל. והוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי לרב בית יוסף שכתב בח"מ סימן ל"א דהרב בעל התרומות כתב בשם רבינו אפרים דחולק על דין זה דשני מלוין ולא עבדינן כוותיה ולענ"ד אינו כן דהוא העתיק הלשון שכתבתי בשם בעל התרומות ושם לא כתב כן אלא בדין מלוה אחד שהוציא על שני לוין כדכתיבנא אבל בדין שני מלוין על לוה אחד בהא לא איירי כלל ובהא כ"ע מודו ואין בזה שום ספק כלל:
סוף הספר