לחם משנה על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים· רבי אברהם די בוטון
פרק ב · הלכה ד
שאין שבות במקדש וכו'. בפרק אמר להם הממונה (דף ל"ד) הקשו שם על ר"י דאומר עששיות וכו' והלא מצרף ותירץ אביי דדבר שאינו מתכוין מותר והקשו והא תניא וכו' ואמר אביי לר"י דדבר שאינו מתכוין אסור ה"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש. כך היא גירסת התוס' ז"ל ורש"י ז"ל לא גריס ואין שבות במקדש אלא דאיסורא אפי' דרבנן ליכא כיון דהוי דבר שאינו מתכוין והוי צירוף דרבנן, ורבינו ז"ל שכתב ואין שבות במקדש נראה דגורס כגירסת התוס' ז"ל ותימה דלפי' התוס' לר"י דבר שאינו מתכוין בשבת אסור מדרבנן ולר"ש מותר גמור וכיון דרבינו ז"ל פסק כר"ש בפ"א מהל' שבת דדבר שאין מתכוין מותר א"כ הכא נמי ליכא איסורא כלל ולא שבות והיכי קאמר ואין שבות במקדש ובפרק כירה גבי מיחם הקשו בכי האי גוונא והלא מצרף ותירצו דאתי כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר משמע דלר"ש ליכא איסורא כלל. ונראה דרבינו ז"ל מפרש דהך צירוף דעששיות הוי פסיק רישיה דא"א שלא יצרף ויש הכרח לזה מדמדמי ליה לההיא דבשר ערלתו דהוי פסיק רישיה כדאמרי' בפ' ר"א דמילה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בפ"ג דיומא בד"ה הני מילי באיסורא דאורייתא וכו', ואע"ג דבפ' כירה כשהקשו שם והלא מצרף לא הוי פסיק רישיה אלא פירושו דאפשר שיצרף מדמתרץ דאתי כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ואי הוי פסיק רישיה אפילו ר"ש מודה דאסור מ"מ הך צירוף דעששיות אית ליה לרבינו ז"ל דהוי פסיק רישיה מדמדמי ליה לההיא דבשר ערלתו כדכתיבנא ותירץ אביי דדבר שאינו מתכוין מותר ואע"ג דהוי פסיק רישיה והקשו דקשיא אביי מדידיה אדידיה דאף ע"ג דאית ליה לאביי מעיקרא קודם שקבל מרבא דלר"ש פסיק רישיה מותר כדאמרי' בפ' ר"א דמילה מ"מ לר"י הוי פסיק רישיה אסור כדאמר גבי ההיא דבשר ערלתו לא נצרכה אלא לר"י וא"כ הכא דקיימינן אליבא דר"י דאיהו אמר בברייתא הא דעששיות איך תירץ אפי' אליביה דפסיק רישיה מותר ותירצו כי אמר אביי התם דפסיק רישיה אסור הוי באיסור מן התורה אבל הך איסור צירוף הוי דרבנן כלומר כשאינו מתכוין אע"ג דפסיק רישיה לא הוי אסור אלא מדרבנן אע"ג דבמתני' אסור מן התורה ומשום הכי תלה אביי טעם ההיתר בדבר שאינו מתכוין משום דאז ליכא אלא איסורא דרבנן כיון דהוי פסיק רישיה ואין שבות במקדש אבל במתכוין אסור מן התורה. ויש ראיה לזה ממ"ש רבינו ז"ל בפי"ב מהלכות שבת בתחילתו המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב וכתב שם ה"ה ז"ל שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכו' ועמ"ש רבינו ז"ל שם נ"ל ליישב הסוגיא הנזכר כמ"ש אבל מדברי ה"ה ז"ל שם נראה דאית לרבינו ז"ל מהך לישנא דהכא דצירוף דעששיות אפי' במתכוין הוי מדרבנן וקשה א"כ לפ"ז למה תלה אביי הדבר באינו מתכוין ואמר דבר שאינו מתכוון מותר אפי' מתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע: