לחם משנה על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי אברהם די בוטון
פרק ח · הלכה י
שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו וכו'. לאפוקי מדברי הרא"ש והטור ז"ל שכתבו ומותר גם באכילה ושתיה כיון שלא הוציאו בפיו, ע"כ. ועוד כתב הרא"ש ז"ל דלא דמי לרישא דאישות בכלל הנאה כלומר דאילו אמרינן ברישא היכא דאמר קונם שהיא נהנית לי לעולם דאסור דאישות משום דאישות נכנס בכלל הנאה שלאישות נקרא ג"כ הנאה ואין דרך לקרוא כדרכו [אבל] טיפת צונן אע"ג דבכלל מאתים מנה דכיון דהוא אינו שותה טיפת צונן כ"ש דאינו שותה ואוכל שתיה ואכילה כתקנה מ"מ כיון דאין הדברים כפשטן דזה לא נתכוון לטיפת צונן ולאכילה ושתיה לא אמר ולכך מותר כנ"ל. אבל מ"מ קשה על הרא"ש ז"ל דגבי קונם שדי שאני חורש בה אית ליה דאם אין דרכו לחרוש הוא מותר לחרוש ושאר כל אדם אסורין לחרוש לו בה ולימא ג"כ התם שאני חורש קאמר דמשמע לישנא דהוי לדידיה וכיון דאמרת דלדידיה הותר דלא נתכוון לכך גם האחרים יותרו לעשות לו דאין במשמעות לשונו איסור האחרים אלא איסור עצמו והא שרית ליה ויש לחלק. ומ"מ דברי רבינו ז"ל נכונים והכי איתא בתוספתא כדכתב הרב ב"י ז"ל: