לחם משנה על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי אברהם די בוטון
פרק ז · הלכה ט
אסר על עצמו הנאת בני העיר וכו'. באמת שמה שפירש הרב כ"מ ז"ל בירושלמי נראה באמת כוונת רבינו ז"ל וכן כתב בב"י ז"ל ביו"ד סימן רכ"ח ודקדק כן מתשובת הרשב"א ז"ל שכתב על אחד שנשבע שלא יהיה גבאי או ממונה מהעיר נראה לי שהוא נהנה בשררותא דמתא וכו' וגם הצבור נהנין וכו' וכיון שהוא נהנה אינו נשאל לחכם שבעיר. הרי משמע מדתלה הדבר בהנאתו דאית ליה כפירוש הרב ב"י עם היות שקשה לי דברי הרשב"א ז"ל דהתם לא נשבע שלא ליהנות מבני העיר אלא שלא יהיה גבאי מהעיר ואע"פ שהוא נהנה בהיתרם מאי איכפת לן ואילו היה הרשב"א ז"ל תולה הדבר בהנאת הציבור והוי כאילו מתירין נדרי עצמן וכדברי הריב"ש ז"ל הוה אתי שפיר אבל מה שתלה טעמו בהנאתו לאו טעמא היא ומ"מ מדברי רבינו ז"ל ודאי דמוכח פירוש זה. והאמת קשה מאד מה שהקשה הרב כ"מ ז"ל ממה שאמרו בירושלמי אית תני תנויי אפי' על קדמיתא נשאל שאינו כמפר נדרי עצמו ומה דאתא האי תנא לומר דלא תיסק אדעתין למיסר משום מפר נדרי עצמו שותיה דמר לא ידענא דלפי פירושו שפירש דקמייתא דאוסר הנאה עליו שלא ליהנות מהם מה ענין זה לנדרי עצמו הלא אם הם מפירין כדי שיהנה מהם מה תועלת להם בכך. ואולי גירסא אחרת היה לו לרבינו בירושלמי ומה שהקשה הרב כ"מ ז"ל להריב"ש ז"ל דאמאי נשאל לחכם שבעיר כיון שהוא אינו יכול ליהנות מהם תמהני דהא קי"ל מלמדו תורה שבע"פ מפני שאינו מקבל שכר ואע"ג דאית ליה הנאת לימוד מצות לאו ליהנות ניתנו כדכתב הר"ן ז"ל שם וכן כאן נמי כיון דאינו נוטל שכר על היתר החכם דאינו יכול ליטול שכר דהוי תורה שבע"פ א"כ אינו הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו. ומזה הטעם נראה דכתב רבינו ז"ל דבדיעבד הוי התרה אלא משום דמכוער הדבר קצת אמרו שלא ישאל התרה ממנו אבל ודאי דמדינא מותר הלימוד בתורה שבע"פ: