אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי אברהם די בוטון

פרק ז · הלכה ז

הלכה ה

מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו וכו'. מה מאד נפלאו בעיני דברי רבינו ז״ל שלא חילק בין זבינא לזבינא דאיכא תלתא זביני מיצעא וחריפא ורמי על אפיה ואין הדין שוה בהם וכמו שמבואר בגמ' בפ״ג דנדרים (דף ל"א) והטור ז״ל ביארם יפה בסימן הנזכר עד שעלה בדעתי לומר דאולי רבינו ז״ל סבור דהך סוגיא פליגא אסוגיא דפ' הספינה (בבא בתרא דף פ"ז:) דאוקי מילתא דשמואל דהלוקח כלי מן האומן ע״מ לבקרו ונאנס בידו דקייצי דמיה אם רצה הלוקח ללוקחה הרשות בידו ולא כמו שפירש הר״ן ז״ל דסוגיות לא פליגי אלא דאית ליה לרבינו ז״ל דהך מקשה היה סבור דשוה בשוה הוי הנאה דמוכר ודלוקח וכיון דהוי הנאה דשניהם הוה ניחא ליה מתני' דקאמרה דשוה בשוה לא ימכור ולא יקח אבל מדקאמר שמואל חייב כשואל משמע דאית ליה דהוי הנאה דלוקח ולא דמוכר דאל״כ למה חייב כשואל הא אין כל הנאה שלו לכך הוצרכו לחלק בין זבינא לזבינא כדי לתרץ מלתא דשמואל אבל הסוגיא דפ' הספינה דמוקי מלתא דשמואל דקייצי דמיה נאמר דסברה כשמואל דאית ליה דשוה בשוה הנאה דתרווייהו דמוכר ודלוקח ומ״מ חייב הלוקח באונסין ומקרי כל הנאה שלו וכיון דקייצי והרשות בידו ללוקחה או להחזירה משא״כ למוכר שאין הרשות בידו דכיון דקייצי דמיה ואמר לו שיטלם בכך נסתלקה הבחירה ממנו ולכך חייב הלוקח כדין שואל כאילו כל הנאה שלו ולפי זה לא קשה לשמואל כלל מתני' ואין צריך לחלק בין זבינא לזבינא דכולהו זביני שוים ושוה בשוה הנאת שניהם ולוקח בפחות הוי הנאת לוקח לבד ומוכר ביותר הוי הנאת מוכר לבד ועם זה היו עולים דברי רבינו ז״ל כהוגן דפסק כסוגיא דפ' הספינה. אבל שבתי וראיתי כי א״א לומר כן מפני מה שכתב בפרק שלמעלה מזה ולא ימכור לו גזירה שמא יקח ממנו וכן כאן כתב כן והיינו ודאי כזבינא דרמי על אפיה כדכתב הר״ן ז״ל שם ובשאר זביני הלוקח והמוכר שוים דהוי הנאה לתרוייהו כדכתיבנא א״כ משמע דמחלק רבינו ז״ל בין זבינא לזבינא. ומ״מ במקומי אני עומד דאפשר לתרץ לזה דהכי קאמר אין גוזרין שלא ימכור בפחות דילמא יקחו בפחות או שוה בשוה ולעיל ג״כ ה״ק ולא ימכור ראובן לשמעון בפחות גזירה שמא יקח ממנו בפחות או שוה בשוה ונמצא נהנה ממנו אבל בין זבינא לזבינא לעולם דאינו מחלק:

שהרי לא נדר מאיש אחד. כתב כן לחלק למה לא גזרו כאן כמו שגזרו גבי מודר הנאה. עוד הקשה הר״ן ז״ל בפ' אין בין המודר (נדרים דף מ"ג) וז״ל וא״ת והא אפילו במודר הנאה מחבירו בלבד תנן לקמן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למתני שניהם אסורים משום גזירה. י״ל דלאו קושיא היא כי גזרינן הכא ה״מ בהני בלחוד דתניא במתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למשקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בזה ליכא למגזר הילכך לא מצי תני שניהם אסורים ע״כ. וקשה לי על דבריו והרי דריסת רגל שהיא פחותה שבהנאות דלא הוי הנאה אלא לר' אליעזר דאית ליה ויתור אסור ומ״מ אמרינן במתני' דהריני עליך חרם דאם אחד הדיר על חבירו דחבירו אסור ליכנס והוא מותר וטפי טעו אינשי בהנאה פורתא כי האי מהנאה דהלואה דהוי הנאה טפי דודאי רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר גבי דריסת רגל דלא הוי הנאה ודאי מודו דההלואה הוי הנאה. ואולי יש לומר דאין ויתור אסור מן התורה אלא מדרך חומרא ודי לנו שנאסור ויתור לבדו ולא שנאסור לחבירו משום גזירה לו:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה