לחם משנה על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי אברהם די בוטון
פרק ה · הלכה טז
האוסר פירותיו על חבירו וכו'. דברי רבינו ז״ל מתמיהין אצלי דלפי הנראה מהרא״ש והר״ן ז״ל והתוס' ז״ל מאי דבעי רב חמא בפרק השותפין (נדרים דף מ"ז) גבי אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן לאו בקונמות בלחוד קא בעי אלא בכל איסורי הנאה קא בעי תדע לך דהא פשיט לבעיא ממקדש בערלה ובכולהו מבעיא ליה דמדרבנן אי אסרינן בכל איסורי הנאה החליפין למחליף עצמו ולא מיבעיא ליה אלא לכתחלה אחר שהחליף אם נהנה מהם אבל אם נהנה מהם נהנה ומוכרח פירוש זה שם בגמ' דכדבעו למפשט מההיא דאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חובות באין וכו' וכן בההיא דמקדש בערלה דחו שם בגמרא דילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כלומר ואנן כי קא מבעיא לן לכתחילה הוא דקא מבעיא לן דאי בדיעבד אם נהנה ודאי דמותר והיינו דקאמר בהדיא מתני' דקונם שאני נהנה לך כו' ומתני' במקדש בערלה. וכיון שפירוש זה נראה מוכרח מדברי הגמ' אין מקום כלל לדברי רבינו מכמה קושיות. חדא דלמה פסק בספיקא דרבנן לחומרא ולומר דלא יהנה בהם ואם נאמר כדברי הרב כסף משנה ז״ל דמדאורייתא קא מבעיא ליה אי אסור ומשום הכי פסק רבינו ז״ל דאיסורא איכא ואינו לוקה, הא בעיא לא הוי אלא אי איכא איסורא לכתחילה כמו שהוכחנו אבל בדיעבד פשיטא ליה דמותר ואם היה מדאורייתא אפילו בדיעבד היה אסור א״ו מדרבנן קא בעי אי לכתחילה אסור ולשום צד מצדדי הבעיא אין כאן זכר למלקות וכדברי הרב בעל כ״מ ז״ל דכתב דמשום דלא איפשיטא בעיין אינו לוקה דאין הדבר כן וכמו שכתבתי. גם אני תמיה דכיון דרבינו ז״ל פסק בפ״ח מהל' מאכלות אסורות דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין וכמו שכתב שם בהדיא דהדמים מותרים ופירש שם הרב המ״מ ז״ל דדעתו כדעת הרמב״ן ז״ל דאפילו הוא עצמו מותר ליהנות מהן וכן משמע גם כן בפי״ג מהל' מאכלות אסורות שכתב שם ג״כ כמו שכתב בפ״ח דהדמים מותרים למוכר א״כ כיון דהתם החליפין מותרים למחליף עצמו גבי קונם נמי ליהוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק רבינו ז״ל כאן דלא יהנה הא בגמ' מדמה האיסורין להדדי דמדמה ערלה לנדר וכיון דבשאר איסורי הנאה אית ליה דמותר הוא הדין בנדר ועוד שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפי' החליפם אחר אסורים למודר. ועוד קשה עליו מה שהשיג עליו הר״א ז״ל דמשמע בגמ' דבגידולין לא קא מיבעיא ליה ומה שתירץ הרב ב״י ז״ל היה מספיק. ומיהו לזה נ״ל לומר דלא אמרו בגמ' דפשיטא ליה בגידולין אלא בגידולין דאין זרעו כלה דכיון דאין זרעו כלה הו״ל האיסור מעורב ודשיל״מ אפילו באלף לא בטיל אבל היכא דזרעו כלה דלא שייך טעמא דהאיסור מעורב וכמו שנראה מדברי הר״ן ז״ל בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ז) אז ודאי שייך הבעיא דהיינו בחליפין דהוי דבר שלא בא לעולם וליכא איסור מעורב כלל כלומר שאותו האיסור יאסר הכל ובאלו הגידולין כתב רבינו ז״ל שהם ספק כמו החילופין עצמם אע״פ שזה קצת דוחק מפני שרבינו ז״ל סתם דבריו אבל לכל שאר הקושיות אע״פ שעלו בדעתי תירוצים לא נראו בעיני והדבר צ״ע. גם מה שתירץ הרב כ״מ ז״ל לקושית הר״א ז״ל דאמאי הגידולין אסורין הא הוי זה וזה גורם ומותר דיש להחמיר בקונמות משום דהוי כהקדש, קשה דא״כ מאי פשטו בגמרא לנדרים מערלה שאני נדרים שראוי להחמיר בהם משום דדמו להקדש. ותו מי מחמירינן בהו יותר מעכו״ם דקי״ל בפ' כל הצלמים דזה וזה גורם מותר אפילו לגבי עכו״ם אבל מה שתירץ משום דהוי דבר שיל״מ אתי שפיר ומאי דפשטוה בגמ' מערלה שפיר פשטוה לבעיא דלא הוי דבר שיל״מ גבי מי שאוסר פירותיו על חבירו דלגבי הנאסר אין לו מתירין דאין בידו לשאול היתר לחכם אלא לאוסר וכיון דאין ביד הנאסר להתיר לא מיקרי דבר שיש לו מתירין. אבל מה שכתב דגבי תרומה נמי איכא למימר הך טעמא תמיה אני דבהדיא אמרו בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ח) דתרומה הוי דבר שאין לו מתירין אמרו דבנדרים מצוה לאתשולי עלייהו ולכך מיקרי דבר שיש לו מתירין. ודע כי מ״ש הרב״י ז״ל ביו״ד סי' רי״ו דמ״ש הרא״ש ז״ל במתני' דהנודר עצמו שאסר עליו פירות אלו אם החליפם אינו אסור אלא מדרבנן ודוקא המחליף עצמו הם כדברי ר״י שכתב שהבעיא דבעי רמי בר חמא בפ' השותפין גבי אוסר פירותיו על חבירו דלא איבעיא ליה אלא אם החליפו המודר עצמו אבל אם החליפו אדם אחר וכו' מותר למודר וכתב דזה דלא כדברי הר״ן ז״ל דלהר״ן ז״ל אפילו החליפו אחר אסור, היינו לנודר עצמו שאסר הפירות עליו אבל היכא דאסר הפירות על חבירו בהדיא כתב הר״ן כדברי ר״י דאם החליפן אחר מותר ונמצא דרבינו אית ליה כהר״ן ז״ל, אבל הרא״ש ז״ל ודאי דפליג על הר״ן דכתב דאפילו בנודר שאוסר פירות על עצמו אינו אלא מדרבנן ודוקא למחליף: