לחם משנה על משנה תורה, הלכות מכירה· רבי אברהם די בוטון
פרק ב · הלכה ט
האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה וכו'. בפ' האשה שנפלו (דף פ"ג) כי אתא רב דימי אמר ר"י האומר לחבירו לך ומשוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלשים יום לאחר שלשים יום קנה ואפי' עומדת באגם ואוקמוה התם בדאמר מעכשיו ובהכותב (דף פ"ז) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי ר"ה מהו ואיכא שם תרי לישני בגמ' ללישנא קמא אינה מגורשת דצידי רה"ר כרה"ר דמי והקשו הא אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום דקני ואפילו באגם ותירצו אגם לחוד וצידי רה"ר לחוד כלומר דהוי כרה"ר וללישנא בתרא מגורשת וצידי רה"ר כאגם דמו ורה"ר לחוד ופסק רבינו בהל' גירושין כלישנא בתרא וסובר הוא ז"ל כפי מה שביאר שם ה"ה דהך דר"נ דמשוך פרה ולא תקנה וכו' איירי בדאמר מעכשיו והך בעיא דה"ז גיטך וכו' איירי בלא מעכשיו וזה שדמו בגמרא גט בלא מעכשיו למשיכת פרה מעכשיו הוי משום דמעכשיו דפרה הוי כמו בגט בלא מעכשיו וכבר ביאר הטעם שם ה"ה ז"ל והכריח כן ממ"ש רבינו ז"ל פ"ז מהלכות אישות דמעכשיו ולאחר שלשים דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, ויש לתמוה על דברי ה"ה ז"ל טובא דכיון דבגמ' דמו בגט בלא מעכשיו למשיכת פרה דמעכשיו ובגט בעינן שיהיה בצידי רה"ר ולא ברה"ר כמבואר בפ"ט מהל' גירושין איך כתב הוא כאן דבמשיכת פרה לאו דוקא אגם אלא אפילו רה"ר דזה אי אפשר דהרי ללישנא בתרא דפסק כן רבינו ז"ל השוו צידי רה"ר לאגם וכ"ש ללישנא קמא דאמרו דעדיף טפי ואם היה אומר ה"ה ז"ל דדברי רבינו דאמר ואפילו עומדת באגם באו שלא בדקדוק היה אפשר לומר דכתב כן לדעת רבינו ז"ל מפני שהוא נראה שפסק כאן דהך מעכשיו ולאחר שלשים יום תנאה הוי ואי תנאה הוי אפילו אינה עומדת באגם כדכתבו התוס' בפ' האשה שנפלו דכבר נתקיים התנאי אבל לעולם דברי הגמ' היינו אומרים שבאו בדקדוק משום דר"י אזיל לטעמיה דלא ס"ל לא תנאה ולא חזרה וכדברי התוס' בפרק האשה שנפלו ובפרק האשה רבה (דף צ"ג) אבל הוא ז"ל כתב דבגמ' נקט אורחא דמילתא וזה אי אפשר ליישבו לפי דברי הגמ' דהרי בסוגיא דהכותב מוכח איפכא גם בפ' האשה שנפלו אי אפשר לומר כן דהתם הם דברי ר"י ור"י לא ס"ל לא תנאה ולא חזרה. וע"ק בדברי רבינו ז"ל דאיך פסק כאן דמעכשיו ולאחר שלשים יום הוי תנאה ובהל' אישות פסק כרב דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי והוזכר בדברי ה"ה ז"ל בפ"ט מהל' גירושין דהרי בהאשה רבה (דף צ"ג) בד"ה קנויה לך כתבו התוס' ז"ל דהך דינא כר"י דמעכשיו ולאחר שלשים יום קני הוא משום דסבירא ליה בפ' האיש מקדש בענין קדושין דלא הוי לא תנאה ולא חזרה אבל לרב דס"ל דספקא הוי אי תנאה אי חזרה לא מהני מידי דדילמא חזרה הוי וכן כתבו בהאשה שנפלו. מיהו לזה אפשר לומר דדעת רבינו ז"ל לפסוק כשמואל דאמר בפ' האיש מקדש דתנאה הוי ומה שפסק בפ"ו מהל' אישות דמספקא לן אי חזרה הוי משום חומרא דקידושין פסק כן שהרי לטעמיה דרב כשבא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה מאמצעי אינה צריכה גט והוא ז"ל פסק דמכולהו צריכה גט וביאר טעמו ה"ה ז"ל שרצה להחמיר וחייש לכל מאי דאיכא למיחש אבל כאן בדיני ממונות פסק דתנאה הוי דהוא כשמואל דכן נראה לו לפסוק כשמואל דתנאה הוי ומה שלא פסק שם כן משום חומרא הוא כדכתיבנא. אבל באמת שזה קשה עד מאד שהרי שם ה"ה ז"ל מחזר על טעם רבינו ז"ל דאיך פסק כרב לגבי דר' יוחנן דרב ור' יוחנן הלכה כר"י וכתב משום דשמואל פליג עליה ולפי מה שפירשנו פסק בכלן כשמואל הפך הכלל המסור בידינו דהלכה כרב באיסורי וכיון דעיקר פלוגתייהו בקדושין הוא הוי איסורי אע"ג דהשתא מסקינן בממון בתר העיקר אזלינן וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק בתרא דנדרים על ההיא מתני' דהמודר הנאה מחתנו וכו' ועוד רב ור"י הלכה כר"י והוא פסק כשמואל ואדרבה היה ראוי לפסוק כרב כמו שפסק בקידושין דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא הוי הקנאה כלל ותיקום אחזקת מריה קמא ואיך רצה לפסוק דתנאה הוי כשמואל דהוי הקנאה זה באמת אין הדעת סובלתו. ואולי י"ל לזה דס"ל לרבינו דע"כ לא פליגי רב ור' יוחנן שם עליה דשמואל אלא התם משום חומר קידושין אבל הכא מודו ועדיין צ"ע: