אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי אברהם די בוטון

פרק א · הלכה ט

הלכה ח

ואסרו חכמים לאכול וכו'. בפ"ק (דף י"ב:) אמרו במשנה ר"מ אומר אוכלים כל חמש ושורפים בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלים כל ארבע ותולין כל חמש ושורפים בתחילת שש. ובגמרא תנן התם אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה וכו' אחד אומר בשלשה כו' אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דברי ר"מ ר' יהודה אומר עדותן קיימת ואיפליגו שם בגמרא אביי ורבא בפירוש הך מתני' והכלל העולה מההיא סוגיא דלאביי לחד לישנא לר"מ אין אדם טועה ולא כלום לדברי ר"י אדם טועה חצי שעה ולאידך לישנא דאביי לר"מ אדם טועה משהו לר"י אדם טועה שעה ומשהו ורב פריך ליה ואמר ומה אילו דייקינן בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחילת שלש והאי דקאמר חמש בסוף וכו' והויא עדות מוכחשת ולא קטלינן ליה וכו' אלא אמר רבא לדברי ר"מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו מעשה כי הוה בתחילת שתים או בסוף שלש וחד מינייהו קטעי שתי שעות חסר משהו לדברי ר"י אדם טועה שלש שעות חסר משהו מעשה כי הוה או בתחלת שלש או בסוף ה' וחד מינייהו קטעי שלש שעות חסר משהו עוד הקשו שם לרבא אליבא דר' יהודה וכו' מתחלת ארבע לא ניכול ותירצו חמש חמה במזרח ושבע חמה במערב וכ"ש ארבע והקשו עוד בחמש נמי ניכול ותירצו במסקנא אלא אמר רבא גזירה משום יום המעונן. עוד שם אמר רב אשי כמחלוקת בעדות כך מחלוקת בחמץ פשיטא היינו הך ואמרינן הא קמ"ל כו' ע"כ בגמרא. ונראה להקשות לכאורה טובא על דברי רבינו חדא בגמרא מוכח דמאי דתירצו יום המעונן הוא לומר דבחמש לא ניכול משום דשמא יטעה בשבע ביום המעונן דליכא חמה אבל אי הוה גזרינן חמש אטו שש לא הוה צריך ליום המעונן דבלאו יום המעונן נמי טעי אינש בחדא שעתא דכי היכי דטעי בשש ושבע כדאיתא שם שית יומא בקרנתא קאי הכא נמי טעי בין חמש לשש אלא ודאי דבגמרא לא רצו לומר כן משום דהוי גזירה לגזירה כיון דלא גזרו בשש אלא אטו שביעית הוי גזירה לגזירה. ועוד קשה דלכאורה משמע דכמחלוקת בכאן בחמץ כך מחלוקת שם בעדות כדאמרו שם בגמרא ומשמע דאם רבינו פסק כאן כר"י דאוכלין כל ארבע ובחמש גזרינן דטעו אינשי כולי האי א"כ היה לו לפסוק כן בעדות ואנן אשכחינן שכתב בסוף פ"ב מהלכות עדות עד אומר בשתי שעות ביום והשני אומר בשלש שעות היה עדותן קיימת שדרך העם לטעות בשעה אחת אבל אם אמר האחד בשלש והשני אמר בחמש עדותן בטלה ע"כ. א"כ הרי שם פסק כר"מ. מיהו הא לאו קושיא היא כלל דלאו הא בהא תליא דאע"ג דהוא פסק כר"מ דסבר דלא טעו אינשי כולי האי מ"מ כאן בחמץ פסק דטעי בין חמש לשבע גזירה משום יום המעונן כדאמר רבא בגמרא ובעדות לא שייך הך טעמא דבדקינן להו לעדים אי הוה יום המעונן אי לא ועוד דעדים זריזים הם להך מילתא אע"ג דלא ס"ל עדות לזריזים מסורה מ"מ בהא הם זריזים וכ"ת מ"מ למה פסק כר"מ בעדות נגד ר"י דהלכה כר"י לגבי ר"מ נ"ל משום דבמתניתין בריש היו בודקין הוזכרו דברי ר"מ בסתם ולא אמרו שם דברי ר"מ ואם כן הלכה כסתם משנה: ותו קשיא לי התם בהלכות עדות קושיא חזקה דנראה ודאי דלא פסיק התם רבינו לא כאביי ולא כרבא כלל דלאביי כבר הוכחתי דלר"מ לחד לישנא אינו טועה כלום ולר"י חצי שעה ולאידך לישנא לר"מ טועה משהו ולר"י שעה וחצי ולרבא לר"מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולר"י אדם טועה שלש שעות חסר משהו והוא ז"ל כתב שם שכן דרך לטעות שעה אחת והוא דלא כמאן והיה לו לפרש כרבא אליבא דר"מ דהכין הלכתא כרבא לגבי דאביי וה"ל למימר דרך אדם לטעות שתי שעות חסר משהו ונפקא לן דאי בדקינן להו לסהדי ואמרי בתחלת שתים או בתחלת שלש דלא מכחשי אהדדי ועדותן קיימת ולדברי רבינו במה שכתב שם שכן דרך העם לטעות שעה אחת הוי הכחשה דשתי שעות חסר משהו לא טעו והוא נגד האמת ועל צד הדוחק היה נראה במה שכתב רבינו דרך העם לטעות שעה אחת ר"ל בדבור הלשון שזה אומר שתים וזה שלש שבדבור כפי הנראה אין הפרש בהם אלא אחת אבל ודאי כד דייקת שפיר הוי טעות שתים ומשהו והוא דוחק גדול וצ"ע. ולקושיא הראשונה שמעתי משם חכם תשובה אחת של רבינו ז"ל שהשיב לחכמי לוניל על זה דאע"ג דבגמרא מוכח דטעו בין חמש לשבע ביום המעונן מ"מ רצה הוא לתת טעם אחר יותר קרוב לסברא ואע"פ שהגמרא לא אמרו אין חשש בזה דלא פליג על הגמ' בדינא. וכל זה איננו שוה לי כלל דודאי האי טעמא קלישא הוא דהוי גזירה לגזירה כדפרישית וצ"ע:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה