אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי אברהם די בוטון

פרק א · הלכה ו

הלכה ה

אין חייבים כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ וכו' וכל הדומה לו וכו' אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת. הרא״ש והטור ז״ל הבינו בדברי רבינו דהוא פסק כר״א וכן משמע מדהביא קרא דכל מחמצת וכו' דלרבנן לא דרשי כל כדאמרו שם בגמ' (דף מ"ג:) והבינו בדברי רבינו דמאי דקאמר במה דברים אמורים כשאכל היינו דאכלו שלא כדרך בני אדם והיינו משטר קא שטיר ליה דאמרו בגמ' (דף מ"ד) והיינו פלוגתא דרבנן ור״א ופסק כר״א וכמו שביאר הכל הרב בית יוסף ז״ל סי' תמ״ב. והראב״ד ז״ל נראה דהבין כך ומפני כך השיג עליו דהרב ז״ל פסק כרבנן מפני שבכותח הבבלי אין כזית בכא״פ כלומר כשאכלו דרך אכילתו ואם אינו דרך אכילתו בטלה דעתו אצל כל אדם ומפני שהבין כן בדברי רבינו שמ״ש בד״א כשאכל היינו שאכל שלא כדרך אכילתו ומפני כן לא השיג עליו דהיה לו לחייבו כרת דודאי אם היה אוכל כדרך אכילתו היה חייב כרת ורבינו לא איירי אלא שלא כדרך אכילתו דמרבינן לה מרבוייא דכל ולהכי לא חייב כרת ועשאו מצוה מיוחדת בפתיחת הלכות אלו ונתישבה קושית ה״ה ז״ל. ויש לתת טעם לזה משום דפסק כסתם מתניתין וכמו שפסק הר״ן הלוי ז״ל ואע״ג דבחמץ נוקשה לא פסק רבינו כסתם מתני' משום דבגמרא אמרו דאפילו ר״א מודה בחמץ נוקשה דאמרו (דף מ"ג) תניא כוותיה וכו'. והשתא אתי שפיר לפי זה שמה שהשיג הראב״ד על רבינו היא קושיא אבל לפי מה שהבין ה״ה ז״ל כמו שנבאר אינה קושיא כלל דלא השיגו אלא מצד הלשון דסתם כותח הבבלי אין בו כזית בכדי א״פ וזו אינה קושיא שהרי רבינו ביאר דבריו דדוקא כשהיה בו אע״פ שמן הסתם אין בו וכמו שכתב ה״ה ז״ל, ועוד דלא היה לו להשיגו מלשון ההלכות אלא מלשון הגמ' דאמר הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, מיהו לזה י״ל דאין לשון הגמ' מורה דבסתמיות הוא כך אלא ר״ל הנח לכותח הבבלי דאיירי שאין בו וכו' אבל ההלכ' כתבו היכא דליכא כזית וכו' כגון כותח הבבלי משמע דהסתמיות הוא כך. וא״ת אי דעת רבינו לפ' כר' אליעזר וכתב דלוקה משום רבויא דכל א״כ איך פסק כר״י בחצי שיעור דלא לקי דמפיק ליה מרבויא דכל חלב ביומא ריש פ' יוה״כ (דף ע"ד) דר' יוחנן משמע דלית ליה דר״א וכדכתבו התוס' בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ד) ד״ה לענין חמץ בפסח נמי וכו' דר״י לא לקי מרבויא דכל ור״א לקי מרבויא דכל וכיון דהוא פסק כר״א הוה ליה ללקות בחצי שיעור מרבויא דכל. וי״ל דשאני התם דמרבויא דכל מרבינן תרתי כזית וחצי שיעור כדאמרו שם בברייתא אע״ג דהכא מרבינן נמי כותח ושכר וזיתום וכו' כולה חדא מילתא היא. ועוד י״ל דהתם לא לקי משום דאכילה משמע כזית ופחותה מכזית לא מקרי אכילה ואתא כל ורבי לן ומפיק לקרא מפשטיה ולכך לא לקי אבל הכא כי אתא כל ורבי לא מפיק קרא מפשטיה דשפיר איקרי מחמצת עירוב חמץ ולכך לקי זהו מה שהבינו הרא״ש והטור ז״ל והראב״ד ז״ל כפי הנראה בדברי רבינו. וה״ה הבין בדברי רבינו והראב״ד ז״ל דרך אחרת והוא דרבינו פסק כרבנן ומה שכתב בד״א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת ר״ל שאכלו כדרך אכילתו שהוא בטבול והראב״ד ז״ל השיג על רבינו מצד הלשון דקאמר כגון כותח הבבלי ולדידיה י״ל במה שהביא רבינו קרא דכל מחמצת לאו דמרביה ליה מכל דרבנן לא דרשי כל אלא הביא האי קרא דכל מחמצת דמפיק לה מפשטיה דקרא וה״ה דמצי לאתויי קרא דלא יאכל חמץ, ונראה דטעמו ז״ל הוא מפני דאי רבינו פסק כר״א ור״א בעי אכילת פרס א״כ תקשי משכר המדי וכמו שכתב שם רש״י ז״ל דבמאי עסקינן אי ביש בו כזית בכדי אכילת פרס מאי טעמייהו דרבנן ואי ליכא כזית בכדי א״פ וכדכתב רש״י מאי טעמא דר״א דהא לפי דעת רבינו בעי ר״א אכילת פרס וכי תימא לא בעי ר״א כדי א״פ אלא בכותח הבבלי שאכלו שלא כדרך הנאתו אבל בשכר המדי דשותה כדרכו אפילו אין בו כזית מיחייב מ״מ קשה דמנא לן לרבות מכל מחמצת הני תרתי שהוא כותח הבבלי שאכלו שלא כדרך אכילתו בכזית ושכר המדי אפילו אין בו כזית נימא דקרא לא אתא אלא אאכלו כדרך אכילתו אפילו אין בו כזית בין לשכר המדי בין לכותח הבבלי ושלא כדרך אכילתו כזית בכדי אכילת פרס דגלה דעתו ובכי האי לא פליג ר״א אלא בחדא ומנא ליה לגמ' לומר דפליג עליה דרבנן בתרתי לכך פירש ה״ה ז״ל בדברי רבינו מה שפירש. וא״ת אי רבינו פסק כרבנן איך פסק בהל' איסורי מזבח פ״ה שאור ודבש אסורים לגבי מזבח ואיסורן בכל שהוא שנאמר כי כל שאור וכל דבש וכו' ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובת שלהן לוקה ע״כ. ובגמ' פ' אלו עוברין (פסחים מ"ג:) הקשו והתניא כל שאור בל תקטירו אין לי אלא כלו מקצתו מנין ת״ל כל עירובו מנין ת״ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר״א ע״כ משמע דהך ברייתא דעירובו מנין וכו' אתי כר״א דדריש כל דלרבנן דרבוי כי לא ס״ל וא״כ לדידהו בעירובו אינו עובר ואפילו במקצתו שהוא פחות מכזית אינו עובר וכי תימא הא דרבנן כי כל דרשי מ״מ לא מוקמינן כי כל אלא לרבות מקצת אבל עירובו מנא לן וכי תימא ס״ל לרבנן דכי כל ריבה הכל מקצתו ועירובו א״כ היכי קאמר בגמ' בזעירי דאמר דאף שאור בל תקטירו דאתי כר״א הא אפילו כרבנן אתי. וע״ק התם גופיה היכי פסק רבינו דהוי בכל שהו הא הוא ז״ל פסק לקמן דאין הקטרה פחותה מכזית ובגמ' (שם) מבואר בהדיא דלמ״ד אין הקטרה פחותה מכזית מאי דקאמר מקצתו אינו ר״ל משהו אלא לרבא פירושו זית שלם והוא חצי קומץ ולזעירי לפי פי' רש״י ז״ל ר״ל חצי זית איסור וחצי זית היתר אבל משהו לבד לא דאין הקטרה פחותה מכזית, מיהו לזה י״ל דרבינו נמי הכי ס״ל דבמשהו לבד אינו לוקה וסמך אמאי דכתב לקמן אין הקטרה פחותה מכזית לחייב מלקות ומאי דקאמר הכא אסורין ר״ל איסור לבד א״נ ר״ל איסורין אכל שהן שיהו בתוך הקומץ הוא נאסר אבל בתנאי שיהיה הקומץ כזית וכמו שיתבאר לקמן. ולקושיא הראשונה י״ל דאע״ג דהך קושיא מוכחא דאתי כר״א ולא כרבנן היינו משום דס״ל דרבנן לא דרשי כל אבל יש סוגיות אחרות בגמ' דמשמע דדרשי כמש״כ התוס' שם דרבי עקיבא דריש בפ' חטאת וכן רבנן נמי דרשי כל בריש מרובה דאמרי כל רבויא הוא ובפ״ק דסוכה גבי כל האזרח וא״כ ודאי דהך סוגיא אידחיא לה וטעמא דרבנן משום דלא דרשי כל אלא בעלמא דרשי כל והכא לא דרשי ליה משום דאין סברא, דומה למה שכתבו התוס' דבעירובו אין סברא אבל מ״מ בעירוב דשאור סברא היא כיון דכבר רבינן מקצתו לפחות מכי כל דהא רבנן כי כל דרשי א״כ סברא הוא לרבות ג״כ עירובו כיון דכבר רבינן מקצתו:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה