לחם משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי אברהם די בוטון
פרק א · הלכה ה
חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח וכו'. כתב הרב המגיד וטעם איסור החמץ בזמנו במשהו כתב רבינו פרק ט״ו מהל' מא״ס לפי שהוא דבר שיש לו מתירין. ואע״ג שהוא כתב בסוף ועוד אזכיר שם מה שאמרו וכו' וסוף פרק ד' כתב בפירוש המקיים תערובת חמץ בפסח אסור לאחר הפסח וא״כ נראה לכאורה דהאי טעמא דדבר שיש לו מתירים ליתא דהא אסור אחר הפסח. זה אינו כלום דהא כתב שם ה״ה דהיינו דוקא במקיים תערובת שהוא כזית בכדי אכילת פרס ואז אסור אבל משהו דבר שיש לו מתירין הוא. וא״ת איך קאמרי דטעמא משום דבר שיל״מ הא בגמ' בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ט:) קאמר דטעמא דרב קאמר בין במינו בין שלא במינו אסור משום דגזרו שלא במינו אטו מינו דכל איסורין שבתורה במינו אסור במשהו וא״כ לא הוזכר שם טעם דדבר שיל״מ כלל ואדרבה משמע מהתם דליתא דא״כ לר' יוחנן דקאמר התם דבזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ושלא בזמנו מותר אמאי הוי בזמנו בנותן טעם הא הוי דבר שיל״מ. ונראה דרבינו הוכרח לומר כן לרבא דפסיק התם (דף ל') כרב דבזמנו בין במינו [בין שלא במינו] במשהו וס״ל לרבינו דלא מצינא למימר דרבא אית ליה כל איסורין שבתורה במשהו וגזר שאינו מינו אטו מינו כרב וכרש״י ז״ל דהא ודאי קיי״ל בעלמא כל איסורין שבתורה בנותן טעם ורבא גופיה אית ליה בעלמא הכי וכמו שכתבו התוס' אלא ודאי דרבא פסיק כרב ולא מטעמיה וטעמיה ודאי משום דבר שיל״מ ור״י דלית ליה הך טעמא דדבר שיל״מ אפשר דס״ל דלא אמרינן דבר שיל״מ אלא כמו ביצה שנולדה ביו״ט שנתערב דהאיסור עצמו אילו היה בעין היה דבר שיל״מ אבל הכא דאיסור עצמו אילו היה בעין לא היה דבר מותר שהרי היה אסור אחר הפסח ואין זה נקרא דבר שיש לו מתירין אלא אחר העירוב ולא קודם ורבינו פסק כרבא דהוי בתרא דפסיק הלכה הכי וכטעמיה: