לחם משנה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה ה
הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה וכו'. ה"ה ז"ל כתב כאן דרבינו ז"ל פסק בהלכות רוצח כר"ש ואע"ג דבפ"י מהלכות נזקי ממון כתב דפסק רבינו ז"ל דלא כר"ש גבי שור שנתכוין להרוג את ראובן והרג את שמעון כבר כתבתי לעיל ליישב זה ומ"מ נראה דעת ה"ה ז"ל כדכתיבנא דכוונת רבינו ז"ל לפסוק כר"ש ודלא כהרב בעל כ"מ שכתב בפ"ד מהל' רוצח במסקנא דרבינו ז"ל פוסק כרבנן וכבר דחיתי דבריו למעלה ומה שהקשה שם דלמה נקט רבינו ז"ל לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל אינה קושיא דהיינו ממש גוונא דגמ' דקאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו וכן הם דברי רבינו ז"ל הזורק אבן לתוך עדה משמע אע"ג דיודע העומדים שם ונתכוון לאחד מהם יהיה מי שיהיה והוי כאילו ראובן ושמעון עומדים שם ונתכוון לאחד מהם יהיה מי שיהיה וגוונא אחרינא דהיינו כסבר ראובן והיה שמעון היינו שהתחיל בתחילת דבריו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור וא"כ שפיר פסק רבינו ז"ל כר"ש ומטעמו של ה"ה ז"ל. אלא שעדיין אני תמיה על דברי ה"ה ז"ל שכתב שרבינו ז"ל פסק כחזקיה בחדא דאין חילוק בין שוגג למזיד ובאידך דאין חילוק בין מתכוון לשאינו מתכוון כרבי דאמר בהנשרפין דחייב ממון דלא כחזקיה דהא בפ"ד מהל' רוצח כתב פטור מן המיתה ומן התשלומין והיינו דלא כרבי דלרבי חייב בתשלומין מקרא דונתת נפש תחת נפש: