לחם משנה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· רבי אברהם די בוטון
פרק א · הלכה יז
ונתזה בקעת וטפחה וכו'. מ"ש רבינו ז"ל שלא ברשות כתב ה"ה י"ל משום דפסק רבינו ז"ל כלישנא בתרא דאמר בפ' המניח דהא דר' יוסי בר חנינא דאמר דחייב בארבעה דברים ופטור מגלות קאי ארישא אבל בסיפא קאמר ואם נכנס ברשות הוי חייב גלות. והרב בעל כ"מ ז"ל בהלכות רוצח פ"ו נתן טעם לדבר. וא"ת כיון דרבינו ז"ל פסק כלישנא דמתני' דרישא א"כ כל הא שקלא וטריא דשקלינן בלישנא קמא דאקשינן מההיא דהזורק אבן לרה"ר והרג הרי זה גולה ומוקמינן לה בסותר את כותלו כו' בדותא היא וליתיה להאי אליבא דלישנא בתרא אלא מתני' כפשטא דאע"ג דשוגג קרוב למזיד הוא גולה ואע"ג דבפ' אלו הן הגולין אמרו על מתני' האי שקלא וטריא כבר כתבו התוס' בפ' המניח דאתי ההיא סוגיא כמאן דמתני ר' יוסי בר חנינא אסיפא אבל מאן דמתני' ארישא אע"ג דהוי קרוב למזיד גולה ואע"ג דבריש פרק אלו הן הגולין דרשינן בשגגה פרט למזיד ומוקי ליה באומר מותר וקרי ליה מזיד משום דאומר מותר ופטור מגלות לא דמי האי קרוב למזיד דמתניתין דהזורק אבן לרשות הרבים לההיא דריש אלו הן הגולין דהתם קרוב למזיד טפי ולכך פטור מגלות אבל (הכא) לא הוי כולי האי קרוב למזיד ולכך גולה זו היא דעת התוס' ז"ל ואם כן היא דעת רבינו ז"ל קשה כיון דפסק כאן כלישנא בתרא איך פסק כי כל האי שקלא וטריא בפ' ו' מהלכות רוצח. לכך נראה דרבינו ז"ל סובר דכיון דאיתמר סתמא הך סוגיא דפרק אלו הן הגולין משמע דס"ל כדתריץ בגמ' בסותר את כותלו הוי ללישנא בתרא דאם לא כן תקשי ליה מההיא דריש פרק אלו הן הגולין דבשגגה פרט קרוב למזיד דפטור מגלות וא"כ איך קאמר מתני' דחייב גלות גבי זורק אבן לר"ה ואין נראה לו לרבינו ז"ל לחלק בין קרוב למזיד דהכא דקרוב למזיד דהתם וכמו שחלקו התוס' ז"ל אלא תרוייהו שוים לדעת רבינו ז"ל ולכך אפילו ללישנא בתרא בעינן להך שקלא וטריא כי היכי דלא תקשי ליה ההיא דריש פ' אלו הן הגולין והמתרץ שתירץ בסותר את כותלו הוה מצי למימר ולטעמיך תקשי לך ההיא דריש פרק הגולין דאמר בשגגה פרט לקרוב למזיד דפטור מגלות והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן כי היכי דליתי סוגיא דפ' אלו הן הגולין דמקשה על מתני' לרה"ר מזיד הוא ככ"ע ודלא כתוס' שכתבו דלא אתי אלא ללישנא דמתני לה אסיפא דזה נראה לו דוחק דכיון דקי"ל כלישנא בתרא א"כ הוי סוגיא דגמרא דלא כהלכתא. ומ"מ קשה כיון דרבינו פסק כלישנא בתרא למה לא ביאר דהיכא דנכנס ברשות והוי שוליא דנגרי ומסרהב בו רבו לצאת ולא יצא פטור מגלות אבל אם הוא אחר אם נכנס ברשות ומסרהב בו לצאת יצא ולא חייב גלות וכמו שהוכרחו לומר כן בגמ' להאי לישנא בתרא כדי לתרץ ברייתא אחת שהקשו שם ולא ראיתי לרבינו ז"ל שהזכיר כלל מזה בהל' רוצח וצ"ע. ומ"ש ה"ה ז"ל דהך שלא ברשות הוי אע"ג דלא ידע ליה שאני נגר שרגילים ליכנס אצלו וכו' אפשר דאמר כן לתרץ הקושיא שהקשה ריב"א ז"ל שהוזכרה בדברי התוס' דאם ראהו היה לו להתחייב גלות אע"ג דלא נתן לו רשות ליכנס כדאמרינן גבי נפח דהיכא דלא הוי שוליא דנגרי חייב ואע"ג דהוי כשלא ברשות דהרי מסרהב בו לצאת. ולפ"ז ניחא דכיון דלא ראהו לא דמי לההיא ומכל מקום קרי ברשות משום דהכל רגילים לבא אצלו. והפירוש הראשון שמפרש דידע בו יתרץ לקושיא זו כמו שתירצו שם התוס' יע"ש: