אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· רבי אברהם די בוטון

פרק א · הלכה טז

הלכה יד

המזיק את חבירו בכוונה. בפ' שור שנגח ד' וה' אמרו ואמר רבא נכנס לחצר בעה"ב שלא ברשות והזיק את בעה"ב או בעה"ב הוזק בו חייב הזיקו בעה"ב פטור א"ר פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיק בעה"ב חייב מ"ט וכו'. ואזדא לטעמיה דאמר רבא ואיתימא רב פפא שניהם ברשות ושניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבים הוזקו זה בזה פטורין ע"כ. ומדברי רבינו ז"ל כפי מה שפירשו ה"ה ז"ל כאן ובפ"ו נראה שהוא מפרש מ"ש דלא ידע אינו רוצה לומר דלא ראה לזה שנכנס אצלו כדפירש רש"י ז"ל אלא אפי' ראהו כיון שהיה כן כי שלא בכוונה הזיקו בעה"ב אבל כשידע דהיינו שהזיקו בכוונה חייב אע"ג דנכנס האחר שלא ברשות ומ"ש במימרא דשניהם ברשות וכו' הזיקו זה את זה חייבים הוזקו פטורים לאו דוקא הוזקו לחוד דאפילו הזיקו נמי אם היה שלא בכוונה פטורים והזיקו שלא בכוונה הוי כהוזקו ולפי זה מתני' דשנים שהיו מהלכין בדרך והזיקו זה את זה פטורין מצינן לאוקמה כפשטה דהוי הזיקו ולא כדדחי רש"י ז"ל דמוקי לה בהוזק ולא דק בלישניה אלא נימא דדק והך הזיקו איירי דהזיקו שלא בכוונה ולכך פטורים והזיקו דחייבים דקאמר רבא בהך מימרא הוי דהזיק בכוונה. ולפי פירוש זה כי אמרינן טעמא דשניהם ברשות או שלא ברשות אבל אחד ברשות וכו' לא קאי ארישא דמימרא דהזיקו זה את זה שהם חייבים דכיון דהזיקו זה את זה בכוונה אפילו שאחד ברשות ואחד שלא ברשות והזיקו ההוא שברשות לשלא ברשות חייב כדאמרינן גבי בעה"ב דהיכא דידע ר"ל דהזיק בכוונה אע"פ שהאחר נכנס שלא ברשות חייב אלא אסיפא דמימרא קאי דקאמר הוזקו זה בזה פטורים והוא הדין הזיקו זה את זה שלא בכוונה ובהא קאמר דהיינו טעמא דשניהם פטורים משום דשניהם שוים אבל אם האחד ברשות והאחד שלא ברשות אותו שלא ברשות חייב אע"ג דהזיק שלא בכוונה וכדאמרו לעיל דכשהוזק בעה"ב חייב אע"פ שהיה שלא בכוונה מפני שנכנס שלא ברשות. זהו דרכו של רבינו ז"ל אבל לרש"י ז"ל דרך אחרת דסובר דפירוש ולא ידע ר"ל שלא ראהו בעה"ב לזה שנכנס שלא ברשות ולכך פטור אבל ידע כלומר דראה אע"פ שהזיק שלא בכוונה חייב דלא שאני לן בנזיקין בין היזק שלא בכוונה להיזק בכוונה והזיקו זה את זה חייבים דקאמר רבא במימרא דשניהם ברשות וכו' הוי בין הזיקו בכוונה בין הזיקו שלא בכוונה והוזקו ממילא לחוד הוא דפטורים. ולפי פירוש זה טעמא דקאמר בגמרא אכולה מימרא קאי ארישא ואסיפא והכי קאמר טעמא דברישא הזיקו זה את זה חייבים ובסיפא פטורים משום דשניהם ברשות אבל האחד ברשות והאחד שלא ברשות ולא ידע ליה ההוא דברשות אז בכל גוונא פטור ההוא דברשות אפי' הזיקו בידים וההוא דשלא ברשות חייב אפילו הזיקו ממילא ולפירושו צריך לדחוק דמתני' דשנים מהלכים ברה"ר והזיקו זה את זה דלאו דוקא הזיקו אלא הוזקו זה בזה ולא דק בלישניה. ודברי הטור בריש הלכות נזקין תמוהים אצלי דמתחלה נראה דנטה לפירוש הרמב"ם שכתב ומיהו דוקא במזיקו במזיד אבל אם בשוגג הזיק בו פטור בעה"ב משמע דמפרש פירוש ידע ולא ידע דהיינו אם הזיקו בכוונה או שלא בכוונה כפירוש רבינו ז"ל ואחרי כן כתב היו שניהם ברשות וכו' אם לא ידעו זה בזה שלא ראו זה את זה פטורים ראו זה את זה אע"פ שלא כיוונו חייבים וכו' והיינו כפירוש רש"י ז"ל דפירש ידע הוי דראה שנכנס דממאמר לא שנו בדלא ידע וכו' נפקא ליה הא לטור ז"ל גבי שניהם ברשות וכו' דהא דבגמ' מדמה להו א"כ נראה משם דמפרש כפירוש רש"י ז"ל ונמצאו דבריו הראשונים סותרים לאחרונים דצ"ע. ודברי הרמ"ה שכתב הטור ז"ל נראים כפירוש רש"י ז"ל שכתב וכתב הרמ"ה ז"ל דוקא שלא ידע בעה"ב שנכנס בו וכו' משמע בהדיא כפירוש רש"י ז"ל אלא שיש לדקדק בדברי הרמ"ה ז"ל שנראה שהוא מפרש דמאי דקאמר בגמרא לא שני דלא ידע וכו' קאי נמי אבעה"ב שהוזק בו וה"ק לא שנו דהוזק בו בעה"ב חייב ואם הזיקו בעל הבית פטור אלא בשלא ידע בו בעה"ב אבל אם ידע בו בעה"ב אז אם הוזק בו בעה"ב פטור ואם הזיקו חייב ולכך כתב כן הטור בשמו ובסימן תכ"א כתב דהיכא דידע בו בעה"ב דפטור האחר כשהוזק בו וא"כ קשה אמאי אמרה למילתיה אסיפא ולא ארישא דקתני אבל ידע בו בעה"ב אם הזיקו חייב לימא נמי ואם הוזק בו בעה"ב פטור דהיינו רישא דמילתא וטפי הוה ליה למימר למלתיה ארישא מאסיפא. וי"ל דהך הזיקו דחייב בעה"ב כשידע בו הוא אפי' הזיקו שלא בכוונה כפירש"י ז"ל וכיון שכן רבותא אשמעינן טובא דאע"ג דהזיק שלא בכוונה הוא חייב לשלם כיון דידע ביה וכ"ש היכא דהוזק באחר דהאחר פטור ולא מפקינן מיניה ממונא כיון דידע ביה בעה"ב ולא נזהר בו כיון דמהני כ"כ ידע לאפוקי מבעה"ב ממונא ולחייבו היכא דהזיקו אפילו שלא בכוונה:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה