לחם משנה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· רבי אברהם די בוטון
פרק א · הלכה יד
המתכוין לבייש את הקטן. קשה דבפ' החובל (דף פ"ו) אמרו על הא ברייתא דאתיא דלא כר"ש דאמרו שם ואי ר"ש הא אמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור מ"ט כי קטלא מה קטלא עד דמתכוין ליה דכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין ליה בושת נמי עד דמתכוון ליה דכתיב ושלחה ידו והחזיקה במבושיו ופירש רש"י ז"ל מדשמעינן ליה לר"ש גבי קטלא באלו הן הנשרפין נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ה"נ לא שנא דטעמא דהתם משום וארב לו ה"נ כתיב במבושיו ע"כ. וא"כ כיון דרבינו ז"ל פסק כר"ש בריש פ"ד מהלכות רוצח שכתב שם המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד וכו' והיינו כר"ש איך פסק כאן דמיחייב דמי בושתו של קטן. וי"ל דרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל דקאמר דר"ש לא אמר הכי בהדיא גבי בושת דנתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור אלא שבגמ' נפקא ליה הכי מדשמעינן ליה הכי גבי קטלא משום דכתיב וארב לו הכא נמי כתיב במבושיו דלישנא דגמרא דקאמר ואי ר"ש הא אמר נתכוון לבייש את זה וכו' משמע דאמרו ר"ש בהדיא גבי בושת ופליג על רבנן בהדיא בתרתי גבי קטלא וגבי בושת ולאו הא בהא תליא אלא תלי הגמרא הא בהא משום דר"ש אזיל בחדא שיטה בתרוייהו דאזיל בתר כוונה לכך אמר מ"ט כי קטלא אבל לעולם דלא תלינן הא בהא ולכך רבינו ז"ל בפלוגתא דקטלא כיון דבפ' הנשרפין אמר דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבנן וכדכתב שם הרב בעל כ"מ ז"ל לכך פסק רבינו ז"ל דלא כוותייהו אבל גבי בושת דלא אשכחן ברייתא דמסייעא לר"ש הדרינן לכללין דהלכה כרבים לגבי יחיד והלכה כרבנן לגבי ר"ש דיחידאה הוא ולכך פסק גבי בושת דחייב ואין לדמות בושת לקטלא דקרא דבמבושיו גבי בושת לשום דרשא אתא כדכתבו התוס' בפ' החובל אבל קרא דוארב לו משמע פשטיה כר"ש דהא דמוקי רבנן רוב ישראל וחד עכו"ם ולאשמועינן דינא דקבוע וכדאמרינן בפרק שור שנגחהוי דוחק. ולכך אע"ג דגבי קטלא פסקינן כר"ש הכא פסקינן כרבנן. אך תימה דבפ' עשירי מהלכות נזקי ממון כתב רבינו אבל שור שהיה מתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם וכו' פטור והיינו דלא כר"ש דהכי אמרינן פרק שור שנגח ד' וה' הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מתני' דלא כר' שמעון דתניא ר"ש אומר אפילו נתכוון להרוג את זה וכו' וכן כתב שם ה"ה ועולה מכלל דברי רבינו ז"ל שאם נתכוון להרוג את ראובן והרג את שמעון שהוא נסקל ע"כ, ואם כן איך פסק שם כר"ש. ונראה לומר דרבינו ז"ל מפרש דמ"ש מתני' דלא כר"ש לא הוי משום דמתני' אית ליה גבי מיתת בעלים דלא כר"ש אלא דאע"ג דלגבי מיתת בעלים אית ליה למתני' כר"ש מקרא דוארב לו מ"מ לא מקיש תנא דמתני' להא מילתא מיתת בעלים למיתת השור אלא אע"ג דבמיתת בעלים פטור כשנתכוון להרוג את זה והרג את זה בשור חייב ופירש רבינו ז"ל כן משום דלא נדחה סתם מתני' מהלכה דכיון דקי"ל בענין נתכוון להרוג את זה והרג את זה כר"ש דפטור מכח דההיא דתני דבי חזקיה כדכתיבנא אי תלינן הא בהא אם כן נדחית משנתנו מהלכה ולכך רבינו ז"ל מפרש כן. זה נ"ל ליישב דברי רבינו ז"ל. וראיתי מה שכתב הרב בעל כ"מ ז"ל בפרק ד' מהלכות רוצח בסוף דבריו דרבינו ז"ל פסק שם כרבנן ודבריו תמוהין אצלי. חדא במה שכתב שרבינו ז"ל אינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל דזורק אבן לגו הוי חבורה דעכו"ם וישראלים אלא כולהו ישראלים דאיך אפשר לחלוק על דברי רש"י ז"ל דדבריו מבוארים בפרק שור שנגח ד' וה' וכו' בסוגיא שהבאתי דמוקי שם קרא אליבא דרבנן רובא ישראל וחד עכו"ם ואשמעינן קרא דינא דקבוע משמע דבכולהו ישראלים חייב כדפירש"י ז"ל. ועוד תימה מה שכתב דרבינו ז"ל אית ליה כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ולא מטעמיה אלא משום דלא שייך ביה התראה א"כ ליכא נפקותא בין ר"ש ורבנן לענין דינא ועוד דבגמ' אמרו דחזקיה מפקא מדרבנן משמע דפליגי בענין דינא. ובאמת דברי הכ"מ ז"ל בלתי מובנים אצלי: