לחם משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבי אברהם די בוטון
פרק א · הלכה ו
ואין בעל המצר יכול לסלקו וכו'. כתב ה"ה ז"ל דין המצר פשוט הוא דלא גרע ממתנה ודאי עכ"ל. וכפי מ"ש הרב ב"י בהל' מצרנות סי' קע"ה טעמא גבי מתנה דלית בה דינא דבר מצרא יש להקשות על ה"ה ז"ל דאין למידה זו כלום דהוא כתב שם דטעמא הוי דבשלמא במכר אומר המצרן אילולא שקנית הייתי אני קונה אותה משא"כ במתנה אי נמי במכר לא איכפת ליה למוכר שיקנה זה או זה אבל במתנה רוצה הנותן שיתקיים ביד מקבל המתנה או מקבל מתנה ניחא ליה להיות בידו שדה זו לשם דמפני עבודתו הטובה נתנה לו וכו' ושום אחד מאלו הטעמים לא שייך במחזיק בנכסי הגר, טעמא קמא ודאי ליתיה דודאי מצי אמר ליה המצרן אם אתה לא החזקת אני הייתי מחזיק, וטעם שני ושלישי פשוט הוא דליתיה כאן וא"כ איך למד רבינו ז"ל דין המחזיק מדין המתנה. לכך נ"ל ודאי דטעם המתנה טעם אחר הוא והוא בשלמא גבי מכר מצי א"ל המצרן לא היה לך ליכנס בגבולי דכבר אתה יכול ליקח במקום אחר אבל במתנה לא מצי אמר ליה היה לך לאחר שיתן דלא משכח ליה שיתן לו כי אם זה ודמי להאי דאמרינן בר"פ שנים אוחזין גבי צריכותא דמקח וממכר למציאה. והשתא אתי שפיר דברי רבינו ז"ל ללמוד ממתנה דהך טעמא איתיה נמי בנכסי הגר דאינם יכולים לומר לו היה לך להחזיק במקום אחר דלא שכיח ליה: