לחם משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבי אברהם די בוטון
פרק א · הלכה ד
הפורס מצודה בשדה חבירו וכו'. כתב ה"ה ז"ל להליץ בעד רבינו ז"ל דמ"ש ואם היה עומד בעל השדה וכו' דהיינו אחר שנצוד קודם שבא זה ונטל והביא ראיה ואמר תדע לך שהרי אמרו שם דבמצודה שיש לך תוך הלוקח משם גזלן גמור הוא כמו שנתבאר ואי ברשות חבירו וכו' וק"ו הוא מכליו של לוקח ברשות מוכר. ותמיהא לי טובא דכי היכי דקי"ל כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ה"נ קי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח וכדכתב רבינו ז"ל בפ"ד מהל' מכירה וא"כ כי היכי דה"ה ז"ל דן ק"ו לשלא יזכה בעל המצודה ג"כ נדון ק"ו לשלא יזכה בעל השדה ונאמר ומה התם דאיכא דעת אחרת מקנה לא קנה לו רשותו ללוקח משום דמפסיק לו הכלי של מוכר כאן דליכא דעת אחרת מקנה אינו דין שלא תקנה לו רשותו לבעל השדה כיון דהמצודה שיש לה תוך שהוא כלי מפסיקו וא"כ מהך טעמא לא לזכי בעל השדה וכ"ת איכא לשנויי בהא כרבא דשאני התם דלא קני רשותו ללוקח משום דמעולם לא יצא מרשות המוכר ובכליו הם וכדקאי קאי אבל הכא גבי מציאה דמעולם לא היה מזה לבעל המצודה ודאי דקני ליה רשותא לבעל השדה ולא יעכב לו בעל המצודה כיון שמעולם לא היה שלו, א"כ בדרך ק"ו דעביד ה"ה ז"ל איכא לאקשויי נמי דאע"ג דהתם לא קני ליה כליו ללוקח הוא משום דהוא ברשות המוכר ומעיקרא היה שלו ובדין הוא שיעכב עליו אבל הכא שמעולם לא היה של בעל השדה אינו בדין שיעכב בעל המצודה שלא יזכה וא"כ כיון דאיכא ק"ו לב' צדדין לא יזכה אחד מהם ולמה דן ה"ה ז"ל ק"ו שיזכה בעל השדה וצ"ע: