לחם משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי אברהם די בוטון
פרק יא · הלכה טו
חרש שגירש ברמיזה כו'. כתב ה"ה אבל רבינו היתה נוסחתו איני קורא עליה קשה דבנשאת לפקח אמאי אינו קורא עליה לא יוכל דאם אשת פקח הוי פקח הא מדאורייתא הוי לא יוכל בעלה ואפילו תאמר דהוא חרש אמאי לא קרינן לא יוכל הא נישואין שניים ונישואין ראשונים כולהו מדרבנן הוו לכך נראה דמ"ש ה"ה אבל לרבינו היתה נוסחתו איני קורא ול"ג או לפקח דמאן דגריס או לפקח הוא משום דגריס קורא אני וכו' וכ"נ מדברי רבינו שלא הזכיר אלא והלכה ונשאת לחרש ולא הזכיר פקח כלל. עוד כתב ה"ה וזהו שאמרו גירש מותרת לראשון קשה דאיך נוכל ליישבו דגירש מותרת משמע דאי גירש הפקח מותרת לינשא לחרש והוא מאי דתני ר' חייא. ונראה דיש ליישב בדוחק גירש מותרת לינשא כו' מילתא באנפי נפשה היא וה"ק בא אחר וקדשה לאשת חרש תפסי בה קדושין משום דהוו קדושי תורה והדר אמר דין אחר גירש החרש מותרת לינשא לבעל הראשון פקח שהיה לה ופירש הדבר ואמר הדא דתני וכו'. ועם שזה ודאי הוא דוחק אבל לשון הירושלמי משונה ואין לתמוה כל כך ולדברי הראב"ד ז"ל אין לזה מובן כלל ולזה כתב ה"ה וזהו שאמרו גירש וכו'. עוד כתב ומשמע שהיו סבורים שהטעם הוא מפני שיאמרו גירש וכו' וקשה דאיך אמרו דהטעם דאשתו של חרש ששמע שמת ונשאת וכו' דלא תנשא לראשון משום גזירה וכו' הא ה"ה כתב בפ"ד מהל' אישות גבי מ"ש רבינו חרש שנשא פקחת וכו' דע"כ לא אמרו מגרש שני ונושא ראשון אלא כשהראשון כו' אבל חרש שאין לו קדושין דבר תורה לא אמרינן הכי וא"כ הכא דהוי חרש דאין לו נישואין דבר תורה אמאי אמרינן הכי, וכי תימא דהיינו מאי דהוו סבורין מימר אבל כד אמרו עוד היא באילין קנסיא ליתא להאי מ"מ לא משמע הכי אלא דבאו להוסיף דאפי' כאן דלא שייך הך טעמא מ"מ קנסינן לה אבל מ"מ טעמא דגזירה כדקיימא קיימא. וי"ל דשאני הכא דנשאת וכיון דעבד איסורא קנסינן לה משום הך טעמא אבל התם לא הוי אלא קידש וליכא למיקנסא משום הך טעמא קלישא: