לחם משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי אברהם די בוטון
פרק יא · הלכה יד
(יב-יד)
המגרש את אשתו כו'. ובכלל לאו זה שכל אשה שזנתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עליה וכו'. דברי ה"ה ודברי רבינו כאן מתמיהין שמדברי רבינו נראה כאן דלוקין משום לאו דאחרי אשר הוטמאה ובפ"א מהלכות איסורי ביאה כתב רבינו המקנא לאשתו ונסתרה כו' דלוקה משום זונה ולא משום לאו דטומאה משמע דסבירא ליה דהוי לאו שבכללות דאין לוקין עליו ואע"ג דבפי"ח מהל' איסורי ביאה כתב דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה כבר כתב שם ה"ה דנמשך אחר לשון הגמרא. ויותר יש לתמוה על דברי ה"ה שכאן כתב דסובר רבינו דכשזנתה ודאי בעלה לוקה עליה משום טומאה ושם כתב דסובר רבינו דאין לוקין על לאו זה משום דהוי לאו שבכללות. ולתרץ דברי רבינו זולת דברי ה"ה בזה אפשר לתרץ דסובר דלוקה משום לאו דטומאה ובפ"א מהל' א"ב שלא הזכירו הוא משום דאין הטומאה אלא ע"פ עד אחד ואין לוקין אלא כשהטומאה היא ע"פ שנים אבל לענין זונה הרי הוחזקה ולוקין משום לאו דזונה. וע"ד זה היה אפשר ליישב דברי רבינו בפי"ח אבל מה נעשה שה"ה בפרק ראשון מהל' א"ב הוכיח בראיות ברורות דלפי דעת רבינו אין ללקות על לאו זה לכן צ"ע. ועל צד הדוחק נ"ל ליישב דמ"ש רבינו כאן ולוקה עליה היינו מכת מרדות ומה שאמר לפיכך כל אשה שנאסרה ר"ל בין דיש איסור תורה בשידענו שזנתה בודאי אפילו שהוא ספק הוי ספק באיסור תורה ומכין אותו מכת מרדות. וגם דברי ה"ה אפשר ליישב בדוחק דסובר דמ"ש רבינו כאן הוא מכת מרדות. ומ"ש ה"ה שיש בין ודאי לספק הוא דבודאי איכא לאו ובספק ליכא לאו אבל לעולם אין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות וזהו שאמר ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה ודאי אין בו לאו ולא כתב שלוקה. ומ"ש אח"כ פירש רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זנתה ודאי אינו לוקה עליה וכו' נראה דה"ק פירוש רבינו דהך מלקות הוי מכת מרדות ראיה לדבריו דאם אמרת הוי מלקות גמור ותקשי לך אפילו תאמר דלוקין על לאו זה כשהוא ספק אין לוקין אלא ודאי הך מלקות הוי מכת מרדות וא"כ מ"ש דכל זמן שלא זנתה ודאי וכו' הוא להכריח אפילו לדעת המפרשים שסוברים לוקין על לאו זה משום דלא הוי לאו שבכללות אבל לרבינו בכל גוונא אינו לוקה וזהו שסיים ה"ה דבריו שאע"פ שאסורה מספק אינו עובר עליו בלאו ולא קאמר אינו לוקה משום דמלקות אפילו זנתה ודאי ליתא אלא החילוק הוא שבודאי עובר בלאו ובספק אינו עובר. ואע"פ שרבינו כתב לוקה עליה י"ל דנמשך אחר לשון הגמרא שתפסו בענין זה לשון מכת מרדות בלשון מלקות וכמ"ש ה"ה בפי"ח שאע"פ שרבינו כתב לוקה משום טומאה דלאו דוקא טומאה אלא שנמשך אחר לשון הגמרא. כל זה טרחתי ליישב דברי הרב המגיד ודברי רבינו ודברים דחוקים הם ועדיין צריכים עיון: