לחם משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי אברהם די בוטון
פרק יא · הלכה ו
שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות וכו'. וא"ת אם בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות ולא ידענו שהביאה סימנין מקודשת גמורה הויא כדכתב רבינו לעיל דאמרינן חזקה הביאה סימנים וא"כ אמאי קאמר דהויא ספק מקודשת. וי"ל דמאי דקאמר אחר שהגיעה ר"ל שבדקנוה ולא מצאו לה סימנים ואין לה אלא שנים בלבד ואז היא ספק מקודשת ומ"ש ולא בא עליה אחר שהגדילה לאו דוקא הגדילה דבעינן שיהיו לה סימנין ושנים דומיא דקטנה שלא מיאנה והגדילה שכתב קודם אלא כל זמן שלא ידענו אם הביאה סימנין להאי דלגבי בעילה הגדילה מיקרי והוי ודאי קדושין:
ואם בא עליה שני קודם שגירש ראשון וכו'. כתב הטור בסי' קנ"ה שהשיג הרא"ש ז"ל על דברי ההלכות שהם דברי רבינו ואמר דאפילו בא עליה ב' קודם גירושי ראשון יגרש ראשון וישא ב' ולא דמי לאשה שהלך בעלה וכו' דאם גזרו במקום ערוה או איסור לאו דבר תורה ניגזור במקום שאין איסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה וכו'. ואני תמה מאד על דברי הרא"ש ז"ל דהא בירושלמי פרק חרש אמר באשתו של חרש שנשאת לפיקח או אשתו של פיקח שנשאת לחרש מפני ששמע שמת בעלה תצא מזה ומזה והביאו ה"ה לקמן בפרק זה והנהו נשואי דרבנן הוו שהם נשואין דחרש וליכא כאן איסור לאו ולא איסור ערוה. וי"ל דשאני התם שנשאת מחמת ששמעה שמת בעלה וכיון שכן אע"פ שאין לקונסה משום היא גופא איכא למיגזר אטו אשת פיקח שנשאת לפיקח ושמעה שמת בעלה ולכך אמרו תצא מזה ומזה אבל הכא דלא נשאת מחמת ששמעה שמת בעלה לא מיחלף באשה שהלך בעלה וכו' וכ"ת לגזור משום היא גופה כמו שאנו קונסים באשה שהלך בעלה משום דעבד איסורא ה"נ לקנסוה, לזה כתב הר"א ז"ל דאינו דאין כאן לא איסור לאו ולא איסור ערוה דניקנסה ולפי זה גם באשתו של חרש שנתקדשה לפקח בלא שמיעה שמת דלא מיחלף אטו אשה שהלך בעלה ושמעה שמת לא אמרינן דתצא דהוי דומיא דקטנה דהכא. זה נ"ל לדעת הר"א ז"ל והוא דוחק אבל לדברי רבינו אתי הירושלמי שפיר: