לחם משנה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה יד
כגון בהמה ותורין ובני יונה. ולא אווזין ותרנגולין שאלו אינם קרבין לגבי המזבח. והתימה ממה שהביא הרב בעל כ"מ ז"ל בשם מגדל עוז דעופות שכתב רבינו ז"ל למטה הוו אווזים ותרנגולין דאלו ודאי אין חל עליהם אתנן דאינו קרב לגבי המזבח גם מה שתירץ הוא שהקצה להקריבן ולא הקדישן א"כ בהמה נמי כי האי גוונא הוי כיון שלא הקדישן אתנן חל עליהם ומאי שנא מעופות לבהמה. ונראה לי דאיירי שהם קדש ממש ואית ליה לרבינו ז"ל דעופות הוו גזירת הכתוב אע"פ שהם מוקדשים מקרא דלכל נדר וזהו שאמר ודבר קבלה הוא זה כלומר גזירת הכתוב והוכרח לומר דאיירי במוקדשים דאל"כ מאי עביד ק"ו מבהמה שאני בהמה שזכה בה גבוה ומפני כן אין אתנן חל עליה מה שאין כן בעופות שהם חולין ומהיכא תיתי לומר בעופות חולין דלא חל אתנן וכ"ת הרי איכא ממנה על פסחו דהוי שלו והוי כחולין מ"מ לא דמי לחולין גמורים וזכה בהם גבוה וכן כתב רבינו ז"ל
ואפילו מנה אותה על פסחו וכו' שכבר זכה בהם גבוה. משמע דטעמא דזכה בהם גבוה מהני קצת לממנה על פסחו אע"ג דלא הוה מהני לגמרי אי לא הוה קרא דנדר מ"מ אהני קצת השתא דאית לן קרא וא"כ לא עבדינן ק"ו מבהמה מוקדשין לעופות חולין ולכך סובר רבינו ז"ל דעופות הם מוקדשין ואע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גזירת הכתוב הוא וזהו אומרו ודבר קבלה הוא זה כלומר דבר בלי טעם. ומ"ש במשנה שהיה בדין והוציאו מק"ו בלאו ק"ו היו יכולים לומר דמסברא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא דרצה ללמוד הדבר בק"ו דעדיף טפי זהו דעתו ז"ל: