לחם משנה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי אברהם די בוטון
פרק ג · הלכה ז
ויראה שאע"פ שאין כל הפסולים וכו'. הרב כסף משנה ז"ל הקשה איך קאמר ויראה שהוא דבר ברור בגמרא. ועוד חזר והקשה הרב ז"ל ותירץ לומר דרבינו סובר דלאו דלא ירצה לא הוי לאו ואע"ג דבגמרא אמרו דלוקה עליו לא הוי קושטא דמילתא אלא לפי מאי דס"ד דמקשה וכל הסוגיא אינה לפי האמת ובאמת דבר גדול הוא זה ואילו לא היה לו שום הכרח לרבינו ז"ל לדחוק עצמו בכך היה מקום לומר כן אבל כיון שאין לו שום דבר מכריח מי הביאו לרבינו לדחוק עצמו בכל זה. לכך נ"ל דרבינו מפרש כפי' התוספות שפירשו בפרק אותו ואת בנו דהא דאמר רבי זירא הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה אין פירושו כפירש"י דהוי לאו הניתק לעשה אלא דהכתוב נתקו מלאו דלא ירצה ולא הוו בכלל שאר הפסולים דהוו בלאו דלא ירצה אלא נתקו לעשה ולית ביה אלא עשה דמיום השמיני והלאה וגו' והאריכו שם התוס' בפי' זה נ"ל שזהו פי' רבינו ומפני כן לא כתב במחוסר זמן דהוי לאו הניתק לעשה אלא דהוי עשה לחוד ולפ"ז הוה משמע מההיא סוגיא דבשאר הפסולים אליבא דרבי זירא לקי משום דהוי לאו גמור ודוקא מחוסר זמן הוא דליכא אלא עשה לחוד אבל משום דקשיא ליה לרבינו ז"ל קושיית התוס' ז"ל שהקשו שם גבי מחוסר זמן דהיכי לקי בלאו דלא ירצה הא הוי לאו שבכללות כמו ההוא לאו דלא יאכל כי קדש הם דאמרינן בפרק כל שעה דהוי לאו שבכללות ולכך מכח קושיא זו הוצרך הרב לומר דהך סוגיא לא הוי קושטא והוא סבר דלא מיקרי ההוא לאו שבכללות או הוא סבר דלאו שבכללות כי האי לוקין עליו וכי הך סוגיא איתא בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ח) דהקשו שם ולילקי נמי כדרבי אלעזר דאמר ר"א לא יאכל כי קדש הם וגם שם הקשו בתוס' מפרק כל שעה דאמר דהוי לאו שבכללות ותירצו דעדיפא מינה משני וא"כ הני סוגיי לא הוו קושטא דמילתא ולכך כתב רבינו דלא לקי ולכך תלה הדבר ביראה לי דאע"ג דסוגיא דפרק אותו ואת בנו משמע דלקי ההיא סוגיא סברה כסוגיא דפרק אלו הן הלוקין דאית ליה דלקי על ההיא דר"א ואידחייא לה מההיא דפ' כל שעה וכדכתיבנא זה נ"ל בדעתו ז"ל. ומ"ש
לפי שלא נתפרשה אזהרתן. ר"ל שאין שם לאו מפורש אלא דהוי לאו שבכללות: