לחם משנה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי אברהם די בוטון
פרק א · הלכה י
המקדיש בעלת מום למזבח וכו'. משמע דפסק כלוי דאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה ויש לתת טעם נכון לזה דבבכורות פ"ב (דף י"ד) אמר על מתניתין דאם מתו יפדו אמר רב יהודה זו דברי ר"ש כו' אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו מאן חכמים תנא דבי לוי הוא דתנא דבי לוי הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו כו' מדקאמר אבל חכמים משמע דהלכתא כוותייהו והיינו לוי ולכך פסק רבינו ז"ל כוותיה אע"ג דאסיק בקושיא וכן כתב כאן הבכ"מ ז"ל בתירוץ ראשון אע"פ שהוא נותן טעם אחר ג"כ מספיק כל הצורך. אך בהלכות ערכין פ"ה כתב שכתב שם רבינו דין קדשי מזבח שנפל בהם מום לאפוקי בעל מום מעיקרו והוא הפך זה ואולי מ"ש שם הוא כפי התירוץ השני שכתב כאן דכשמתה תפדה אבל אם היא חיה בעי' העמדה והערכה ולכך כתב שם שנפל בהם מום למעוטי בעל מום מעיקרו דלית ביה מה שכתב לקמן אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר. ומ"מ מ"ש כאן בתירוץ שני קשה דא"כ אמאי אסיק בקושיא ללוי אותה למאי אתא נימא דלוי לא אמר בבעל מום מעיקרו דאם מת יקבר אלא יפדה אך כשהוא חי צריך העמדה והערכה ועוד קשה מנא ליה לרבינו חילוק זה דאי נכנס בכלל העמדה והערכה אם מת יקבר ואם לא נכנס אפילו חי לא בעי העמדה והערכה. ועל התירוץ הראשון שפסק כלוי קשה דבהדיא כתב למטה גבי בעלת מום קבוע דאם מת תפדה והיינו דלא כלוי דלדידיה תקבר ולפי התירוץ השני ניחא וזהו שכתב הרב בסוף התירוץ השני שהרי כן כתב רבינו בסמוך גבי בעלת מום וכו' כלומר דלתירוץ הראשון קשה כדכתיבנא:
מפי השמועה למדו שהכתוב מדבר כו'. בפרק שני דבכורות (דף ט"ו) מוקי לה בפסולי המוקדשין שאמור שם תזבח ולא גיזה כו' אבל אין ראיה משם דהיא מצות עשה אלא ממאי דאמר בסיפרי הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו נראה משם דהיא מצות עשה ומכאן מייתי לה סמ"ג ז"ל: