לחם אבירים· רבי יעקב משה
הלכה כה
בזמן שהיתה א"י כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל וכו' ובחו"ל לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכו' וכן הבשר והגבינה וכו'.
ונראה מדברי רבינו דהברייתא בע"ז (דף ל"ט ע"ב) מיירי בסתם בני אדם שאינם מכירין זא"ז. ומה דכתב רבינו בהכ"ו המתארח אצל בעה"ב וכו' הרי זה מותר לאו דוקא דיעבד מותר אלא אפילו לכתחילה נמי מותר וכן מוכח ממה דכתב רבינו לקמן ואם הוחזק שאינו כשר וכו' אסור להתארח אצלו משמע מזה הא אם אינו מכירו אפילו לכתחלה מותר להתארח אצלו, וכן כתב המחבר (סימן קמ"ט סעיף ב'), ומאי דכתב רבינו לשון דיעבד משום סיפא **(היינו אם הוחזק שאינו כשר)** נקיט דבסיפא אפילו בדיעבד אסור, ומה דכתב רבינו ואם עבר ונתארח אצלו אינו אוכל עמו וכו' הגם דאמרינן בברייתא וכולן אם נתארח אצל בעה"ב מותר זה בסתם בני אדם שאין אנו מכירים אותם אבל רבינו מיירי היכא דהוחזק לאינו כשר.
ומה דהזכיר רבינו וחתיכת דג שאין בה סימן וכן בהלכה כ"ו מזכיר רבינו דג ובאמת בברייתא לא נזכר מדו כלום אבל עיין ברי"ף דגרים בברייתא תיבת דג וכן העתיק הרא"ש מהתוספתא כגירסת הרי"ף וכן נראה מפ"ג הכ"א דלא הביא שם רבינו הדין דחלב א"כ משמע דלא גריס חלב ובמקום חלב גריס חתיכת דג.
ועיין בש"ך סימן קמ"ט סק"ג דהרמ"א היה לו הגירסא כמו שלפנינו לכן לא העתיק חלב לאיסור יעו"ש וק"ל: פרק יב הלכה א כיצד היא הנניעה שיגע ביין עצמו בין בידו בין בשאר איבריו שדרכן לנסך בהן וישכשך אבל אם פשט ידו לחבית ותפסו ידו וכו' לא נאסר היין ע"כ. בדין זה יש שיטת רש"י ותוס' ואבארם פה.
בזה כ"ע מודים דשכשוך בעינן ומגע בלא שכשוך לאו כלום. וכן הביא הר"ן בשם רש"י ורק בזה הם מחולקים היינו רש"י סובר דהכנסת יד לחבית לא מיקרי שכשוך וגם אם אפילו לא יהיה טרוד בהכנסת היד להיין ג"כ אינו נאסר היין מטעם דבעינן שכשוך.
אבל תוס' סברי דזה מקרי שכשוך וטעם ההיתר הוא יען דהוא טרוד ליטול האתרוג, ורבינו סובר כדעת רש"י לכן לא העתיק הכניס ידו ליטול דבר הנופל כי אפילו לא ליקח דבר הנופל ג"כ מותר, וכ"ת מדוע לא מזכיר הש"ס התקנה בההיא דמחוזא דיתפסו את ידו כיון דרבינו סובר דהכנסת ידו לא מקרי שכשוך וכל האיסור הוא בהוצאה ולזה הלא יש תקנה הנ"ל וכמו בההיא עובדא דאתרוגא, וי"ל כי באמת היכא דהתפיסו את ידו בודאי מותר ורק זה לא צריך הש"ס לאשמעינן ובההיא דאתרוגא אחרת אשמעינן דה"א כיון דהכא עסקינן דהיה טרוד ליקח דבר הנופל א"כ אפילו בהוצאה חשיב טרוד לכן אשמעינן הגמ' דדוקא תפסו ידיו מותר אבל בלא זה לא חשיב טרוד כיון דהוציא דבר הנופל תו לא מחשיב טרוד א"כ לפ"ז כיון דבההיא דמחוזא דלא היה שם שום טירדא לכן ליתא שום ה"א למשרי וכן ההיתר מתפיסת ידיו ג"כ אינו צריך לאשמעינן, ומה שכתב רבינו לא נאסר היין צ"ל בהנאה אבל בשתיה אסור דלא עדיף מההוא שנפל דפסק רבינו בה"ט דאסור בשתיה ודלא כשיטת הראב"ד דמתיר אף בשתיה והשתא א"ש דברי הש"ך שפירש בדעת רבינו דמדדו ביד מותר, ולכאורה קשההלא מדלא העתיק דהכניס את ידו ליטול משם דבר הנופל א"כ ש"מ דמגע ביד אפילו עוסק במלאכתו ג"כ אסור ועיקר טעם ההיתר הוא מדלא שכשך כמו שפירש הגר"א בסימן קכ"ד סקל"א ולפי שבארתי אין סתירה מזה לדברי הש"ך דרבינו אשמעינן בזה רבותא היינו אפילו לא היה טרוד מ"מ מותר מטעם דלא שכשך אבל היכא דהיה טרוד אפילו שכשך ג"כ מותר, ומה דנקט רבינו בה"ט מדדו בקנה הוא לאו דוקא אלא אפילו בידו ג"כ מותר ורק אשמעינן רבותא דאפילו מדדו בקנה בכ"ז אסור בשתיה, אבל יש להקשות לדעת הש"ך מה"י לקמן גבי חבית שהיה נקב בצדה וכו' כתב רבינו דכל היין שמראש החבית עד הנקב אסור ופירש הכ"מ דאסור בהנאה א"כ משמע דמגע שלא בכוונת ניסוך אסור בהנאה וה"ה דמדדו ביד ג"כ אסור וכמו שהוכיח דין זה הר"ן יעו"ש, אולם יש לתרץ דשאני התם דבכל העת שמחזיק אצבעו בהנקב הלא הוא אינו טרוד וכל הטרדה שלו רק ברגע הראשונה משיסתום אבל אח"כ הוא אינו טרוד לכן חיישינן שמא שכשך בכוונה אבל במדדו ביד שם הוא טרוד כל העת והראיה דיש חילוק ביניהם מדסבירא להטור והרא"ש דמדדו ביד אסור בהנאה ומ"מ סברי בדין הנ"ל גבי חבית דאסור א"כ צ"ל ע"כ כמ"ש ונוכל לומר כי זה כוונת הרא"ש במה דפליג על הראב"ד מטעם דלא דמי טרדה זו לזו כי לפי מ"ש יש חילוק גדול ביניהם ועיין ברא"ש פ"י סימן י"ב יעו"ש: הלכה ב נטל כלי של יין והגביהו ויצק וכו' נאסר שהרי בא היין מכתו ע"כ.
עיין בכ"מ שהביא דעת רבינו לאסור אף בהנאה וכן הוא ברש"י שם ד"ה "חמרא" וכן כתבו התוס' שם ד"ה "ערום" וכן מוכת בגמ' (דף נ"ח ע"ב). דאמרינן שם מאן דאסר שפיר אסר ועיין שם בתוס', ומה שהעתיק הר"ן בשם רש"י להתיר היינו לפי הגירסא שהיה לפניהם ומדסתם רבינו את דבריו משמע דאף מה שנשאר בחבית ג"כ אסור אבל עיין בתוס' ד"ה כחו וברש"י ד"ה "דגואי" ומבואר שם דמה שנשאר בכלי מותר ועיין בש"ך סי' קכ"ה שהקשה דברי המחבר אהדדי, ועוד הקשה שם כיון דלהמחבר היין מותר בהנאה א"כ מדוע אסרינן משום ניצוק וכונתו דהא דאמרינן נצוק חיבור הוא דוקא ביי"נ ממש דאסור בהנאה אבל ביין שאינו נאסר בהנאה לא אמרינן ניצוק חיבור וכמ"ש הש"ך סי' קכ"ו סק"ט.
ומ"ש לעיל דרבינו סובר דהיין הבא מכחו של עכו"ם אסור אף בהנאה יהיה מוכח מזה דרבינו סובר דמן שלא בכוונה לכוונה מעלינן תרי דרגא כי הלא מוכח מגמ' בדנ"ת דכחו שלא בכוונה מותר אף בשתיה מעתה אם נאמר דלא מעלינן רק דרגא אחת היה צריך להיות הדין בכוונה דאסור רק בשתיה ומדוע נאסור גם בהנאה, אלא ע"כ צ"ל כמ"ש וכן מוכח דרבינו סובר דמגע בגופו ע"י ד"א שלא בכוונה מותר אף בשתיה וכמו לגירסת הרי"ף דלא גריס בגמ' ברישא דלוליבא ורק גריס נגע בחמרא א"כ מוכח מזה דדוקא מגע בגופו שלא בכוונה אסור בשתיה משא"כ מגע ע"י ד"א שלא בכוונה מותר אף בשתיה ומ"מ סובר רבינו דמגע ע"י ד"א בכוונה אסור אפילו בהנאה א"כ נשמע מזה דתרי דרגא מעלינן בכוונה על שלא בכוונה, אבל לשיטת רש"י דגריס שם ברישא דלוליבא ולפ"ז מגע ע"י ד"א שלא בכוונה אסור בשתיה ובכוונה אסרינן אף בהנאה א"כ לשיטתו יהי' מוכח דמכוונה לשלא בכוונה נחתינן רק דרגא אתת לכן רש"י לשיטתו יסבור דכחו בכוונה מותר בהנאה ובזה תסולק קושית התוס' מעל רש"י ז"ל בדנ"ח ע"ב ד"ה "אלא" יעו"ש וק"ל: נטל כלי של יין והגביהו ויצק היין נאסר שהרי בא היין מכחו ע"כ.
ור"ל דנאסר אף בהנאה והנשאר בכלי כתב הכ"מ דאינו אסור רק משום ניצוק ויש להביא ראיה דמה שכתב רבינו ונאסר היינו אף בהנאה מדכתב רבינו בה"ו בא היין מכחו שלא בכוונה מותר בשתיה ומקורו מדנ"ח ע"ב דמסיק רש"י שםבמוריק אורוקי וסבר דשכרא הוא וזה מקרי כחו שלא בכוונה דלא ידע שהוא יין לכן מותר אף בשתיה אבל אי הוה ידע דהוא יין היה אסור אף בהנאה כמו דמוכח שם בש"ם דמאן דאסר שפיר קאסר אף בהנאה מימר אמר וכו' ומאן דשרי שפיר קא שרי מימר אמר וכו' א"כ מבואר להדיא בש"ס דכל הטעם של מ"ד המתיר הוא מדלא ידע שהוא חמרא משא"כ דאם ידע שהוא חמרא מודה דאסור אף בהנאה וכן מוכת מדברי רבינו בה"ו דדוקא שלא בכוונה מותר אבל אם יודע שהוא יין פסקינן בזה כהמ"ד דאוסר אף בהנאה, אחר זמן רב מצאתי בהגה"מ שהביא ראיה זו, ועוד יש להביא ראיה מדאיתא בהלכה ט"ו עכו"ם שמצץ היין מן החבית במינקת אסר כל היין שבה ע"כ.
ובזה ע"כ צ"ל דאסור אף בהנאה כמבואר שם בגמרא (דף נ"ח) ואע"ג דלא בא היין לתוך פיו וכל האיסור הוא רק משום כחו כמבואר בכ"מ שם א"כ מוכח דרבינו סבירא ליה דכחו בכוונה אסור אף בהנאה, ועוד מדפסיק בהל"ט דאם זרק שלא בחמתו אסור אף בהנאה הגם דזה מיקרי כחו להכ"מ שם א"כ מכ"ז מוכח להדיא דכחו בכוונה אסור אף בהנאה: הלכה ט או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור הרי זה מותר בהנאה בלבד.
עיין בכ"מ באורך המקור לדין זה. ועיין בש"ס פלוגתת רש"י עם תוס', רש"י מפרש מה דקאמר הש"ס דקאזיל מיניה ומיניה היינו שהוא מגלגל סמוך לבור הלכך חיישינן דלמא נגע, ותוס' פירשו דבכה"ג מותר דלא חילקו בין זריקה למרחוק ובין זריקה למקרוב ושם זריקה אתת היא.
אולם הכא איירי משעה שנפלה החבית לבור עדנה הוא נוגע בה א"כ הוי כאן נגיעה ממש לכן דוקא בחמתו דהוי מגע על ידי ד"א שלא בכוונה מותר אבל שלא בחמתו דהוי מגע בכוונה ע"י ד"א אסור אף בהנאה אי נמי וכו' יעו"ש, ועיין בכ"מ דהביא בשם הראב"ד שמשיג על רבינו שכתב וזרקה סתם דמשמע שזרקה ממש וא"כ למה לא התיר אלא בחמתו הא אפילו שלא בחמתו שרי כל שהוא על ידי זריקה ממש, ותירץ על זה דרבינו הולך בשיטת הרי"ף שהשמיט להא דר"א מפני שסבר דלית הלכתא כוותיה דר"א סובר דכחו מותר, אבל רבינו סבירא ליה דכחו אסור לכן ליתא לדר"א א"כ קמה מתניתין כפשטה דזריקה ממש בחמתו מותר ושלא בחמתו אסור ע"כ.
ובאמת לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים הלא רבינו כתב בפרק י"ג הלכה י"ג וז"ל לא ימזוג העכו"ם מיינו לתוך היין וכו' ולא יוליך העכו"ם ענבים לגת שמא יבוא לדרוך או ליגע ובדיעבד מותר ע"כ. וכן כתב בפרק י"א הל' י"ג ואם זרקו לגת אעפ"י שהיין מגיתו על הענבים אינו עושה יי"נ, ומקורו הוא מדף נ"ט ע"א עיין שם בתוס' מ"ש בשם הרשב"ם אח"כ כתבו בשם הר"י דמיירי הש"ס בזריקה לגת ומיבעיא אם אסור דהוי כמזגו עכו"ם וכו' או דלמא ל"ש.
א"ל אסור.
אע"ג דלקמן שרינן בזריקה אפילו בשתיה זה דומה קצת למזיגה ולכן יש לאסור לכתחילה אף בזריקה. אבל בדיעבד שרי עכ"ל.
וכן כתב הרא"ש יעו"ש. ועיין בר"ן שכתב דדעת רבינו כהתוס' א"כ מוכח מהכא דרבינו סבירא ליה דזריקה מותרת בכל אופן ולכן סיים שם דבדיעבד מותר, דאי כדעת הכ"מ דס"ל לרבינו דזריקה אסור א"כ אף בדיעבד יהא אסור מחמת דכחו אסור וכמו דסבירא ליה להטור סימן קכ"ה דזריקה מותר אפילו בשתיה ולפיכך ענבים שזרק עכו"ם לגת מותר, א"כ כיון דרבינו סובר בהאי הלכה דמותר בדיעבד לדעת הר"ן דמפרש כן בדברי רבינו א"כ לפ"ז מוכח דזריקה מותר, וא"כ איך כתב הכ"מ דסבירא ליה לרבינו כשיטת הרי"ף דכחו אסור, גם לא הבנתי מה שכתב הכ"מ דרבינו ס"ל כשיטת הרי"ף דהשמיט מימרא דר"א מחמת דלית הלכתא כוותי' וכמ"ש הר"ן והרשב"א בשם הר"ן דר"א לשיטתו דס"ל דכחו מותר.
והנה ניתי ונחזי איך הוא כתוב בהר"ן שלפנינו. והנה אביא דברי הר"ן וז"ל, וכתב הרמב"ן וז"ל דאפשר דר"א דהשמיט סובר דר"א דאמר הכי לית ליה גזרה בכחו ביי"נכלום וכדאמר ר"א במעצרתא זיירא.
דסבר ללישנא בתרא דבש"ס דאפילו כחו שרי ולדידי' אפילו מוריק ארוקי ואפילו בכוונה שרי הלכך לית הלכתא כוותי' וכו' עכ"ל, ובאמת לא הבנתי דברי הרמב"ן הלא בגמ' איתא הגירסא שלפנינו במעצרתא זיירא רב פפי שרי רב אשי אוסר א"כ אפילו ללישנא בתרא ג"כ ר"א הוא האוסר ובפרט ללישנא קמא כ"ע אוסרים א"כ אפילו אם נניח דלהרמב"ן היה לפניו הגירסא להיפך דר"א הוא המתיר וכדמוכח מדברי הר"ן בד"ה גרסינן בגמ' מעצרתא זיירא שכתב וטעמו דר א המתיר ע"כ.
א"כ חזינן דגרסא אחרת היה לפניהם מ"מ זה הוא רק ללישנא בתרא פליגי בכחו, אולם ללישנא קמא בכחו כ"ע מודים דאסור וכל מחלקותם הוא רק בכח כחו א"כ אפילו ר"א מודה בכחו דאסור, אחר זמן רב מצאתי זאת מבואר ברשב"א ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה, עוד קשה לי דבאמת אפילו לגרסת הר"ן כמ"ש ואפילו ללישנא בתרא דפליגי בכחו ג"כ אין ראיה דס"ל לר"א דכחו מותר כמו באוריק אורוקי דשאני התם דבעידנא דקא עצר הענבים הוא דוקא עצר בלא יין ובשעה שהיין זב לאו כחו איכא, ואפשר לומר דזה כוונת הר"ן במה שמסיים ואין זה מספיק וכו', א"כ לפי הנ"ל מה שכתב הכ"מ דרבינו ס"ל כהרי"ף היינו דר"א ס"ל דכחו מותר לכן ס"ל דזריקה מותר אבל רבינו דפסק בפי"ב ה"ב דכחו אסור א"כ זריקה ג"כ אסור, זה ליתא חדא כמ"ש בשם הרשב"א ועוד דלא דמי להדדי כנ"ל ובפרט דרבינו ס"ל להדיא דזריקה מותר כמו שמוכח מפי"ג הנ"ל א"כ הדרא קושית הכ"מ לדוכתא למה כתב רבינו סתמא דזרק את החבית בחמתו לבור מותר בהנאה בלבד הלא אפילו שלא בחמתו נמי מותר, וכן מה שכתב רבינו דמותר בהנאה נמי קשה דמ"ש הכ"מ דרבינו היה לו הגרסא בגמ' והכשירו ומשמע מזה דרק בהנאה הכשירו אבל בשתיה אסור דאל"כ הו"ל לכתוב והתירו.
ובאמת ליכא למימר הכי דהרמב"ם אזיל עפ"י רוב בשיטת הרי"ף והרי"ף גריס והתירו ומסתמא בוודאי גם הרמב"ם גריס והתירו, א"כ למה אסרו בשתיה. ועיין בהגמ' דכתב דמאי דאמרו במשנה והכשירו זה קאי אליבא דר"ש אבל רבינו פוסק בכ"ז דלא כר"ש וכן איתא בש"ס דלית הלכתא כר"ש וכיון דרבינו פסק במדדו בקנה דאסור בשתיה א"כ ה"ה ה"נ פסק דלא כר"ש וכ"כ "המטה יהונתן" אבל באמת קשה לי כיון דרבינו גריס בגמרא נגע בחמרא כגרסת הרי"ף א"כ לפ"ז ס"ל דמגע ע"י ד"א בלא כוונה אפילו בשתיה נמי מותר וכמ"ש הר"ן אליבא הרי"ף יעו"ש, א"כ באמת קשה למה פסק כרבנן ודלא כר"ש בזרק בחמתו, וכן קשה לפי מה שכתב הר"ן בהרי"ף דס"ל מגע ע"י ד"א בכוונת מגע דוקא בשתיה אסור אבל בהנאה מותר א"כ למה כתב רבינו דוקא בחמתו ומוכח מזה דשלא בחמתו בהנאה נמי אסור והלא זה דומה ממש למגע ע"י ד"א בכוונת מגע, ובשלמא לדברי הרא"ש דסבירא ליה בדעת הרי"ף דמגע ע"י ד"א בכוונת מגע בהנאה נמי אסור אתי שפיר.
אבל לדברי הר"ן קשה. ואפשר לומר דלא קשה מידי דאם היה כתוב בדברי רבינו זרק אבן או חפץ אז היה קשה עליו כנ"ל אבל כיון דנקט "חבית" א"כ יש לומר דוקא חבית דזה דבר כבד ושייך בה נגיעה טפי מדבר אחר, ורבינו מפרש בסוגית הש"ס מה דקאמר דקאזיל מיניה ומיניה כדעת התוס' שנוגע בה עד שנפל לבור וכמ"ש הב"ח עיין בט"ז (סימן קכ"ה סק"ח יעו"ש.
ולפ"ז יפה מדייק רבינו דדוקא בחמתו אסור בשתיה ולא בהנאה אבל שלא בחמתו אפילו בהנאה ג"כ אסור דחיישינן שמא נגע בה וניסך וכמ"ש הרא"ש יעו"ש, ומה דקשה לכאורה על הכ"מ הלא רבינו פסק בפי"ב ה"ו דכחו שלא בכוונה מותר בשתיה א"כ היאך פסק דבחמתו אסור בשתיה דלדעת הכ"מ הלא זה מקרי כחו שלא בכוונה, י"ל דלא דמי דדווקא היכא דלא ידע כלל שהוא יין כמו שמבואר בה' הנ"ל אזי מותר בשתיה משא"כ הכא דידע שהוא יין לכן אסור בשתיה כמו שכתב הרמ"א סימן קכ"ד סעיף כ"ד וז"ל יין שהוא מונח ברה"ר ובא עכו"ם ודקר בסכין מה שהוציא לחוץ אסור בשתיה משום כחויעו"ש והשתא מיושב שפיר קושית הראב"ד שהקשה על רבינו אפילו שלא בחמתו נמי מותר לר"א דבאמת זריקה כמו אבן או חפץ מותר וכמו שכתב רבינו בפי"ג הי"ג רק כיון דרבינו מיירי הכא בחבית דהוא דבר כבד וכדאוקי הש"ס דקאזיל וכו'.
לכן אין זה דומה לזריקה דעלמא. וראיתי בהרא"ש פ"י סימן ט"ו הגירסא בגמ' אצל מעצרתא זיירא דגריס שם רב פפא שרי ור"א אוסר וקשה לי לפ"ז מאי קאמר הש"ס במעצרתא זיירא ללישנא בתרא דכו"ע סבירא להו דכח כחו שרי כי פליגי בכחו הלא רב פפא בעצמו אומר לעיל עכו"ם אדנא וישראל אכובא אסור, א"כ מבואר להדיא דרב פפא סובר דכחו אסור א"כ יהיו סתרי דברי ר"פ אהדדי, ובאמת נוכל לומר כי עבור קושיא זו גריס הרמב"ן איפכא דר"פ הוא האוסר.
ויש ליישב לפענ"ד דלא תקשי גם לפי גירסת הרא"ש דדוקא מעצרתא זיירא דלא מקרי כחו כלל אז אוסר ר"פ אבל בכחו שפיר ס"ל לרב פפא דמותר, וא"כ יפה גריס הרא"ש כהנ"ל דר"פ שרי ור"א אוסר וטעמא דר"א דס"ל כיון דבא מכחו כחו מקרי ועיין ברשב"א ובר"ן, אך לפ"ז תקשי על הר"ן למה לא גריס כהגירסא שלפנינו דר"פ שרי ור"א אוסר וכנ"ל.
והב"י על הטור כתב דהרי"ף והרמב"ם השמיטו להך דינא דמעצרתא זיירא מחמת דסבירא להו כלישנא בתרא דכח כחו כ"ע ס"ל דמותר רק דהמחלוקת שלהם בכחו, א"כ כיון דפסק הרי"ף והרמב"ם דכחו אסור לכן השמיטו הך דינא, ובאמת קשה הלא לא דמי להדדי כיון די"ל דלאו כחו מיקרי וכנ"ל ובפרט לגרסת הרא"ש והר"ן דגריס רב פפא.
ע"כ צ"ל כן דלא מיקרי כחו דאל"כ יקשה מדרב פפא אדר"פ, אולם יש לומר דגריס רבינו רב פפי ביו"ד לכן יש לומר כפשוטו בהך דמעצרתא זיירא כיון דבא מכחו כחו מיקרי, וא"כ כיון דפסק רבינו בכחו דאסור לכן מיושב שפיר הך דינא דמעצרתא, ומ"ש הב"י דהרמב"ם והרי"ף סבירא להו כלישנא בתרא משמע כן מהר"ן ד"ה גרסינן דכתב שם ליישב דברי הרי"ף שלא העתיק מימרא דר"א דס"ל דזריקה מותרת.
וכתב ע"ז הר"ן וז"ל וכדאמר במעצרתא זיירא לל"ב דאפילו בכחו שרי וכו' א"כ מוכח מזה כהב"י דס"ל כלישנא בתרא דכחו בלבד אסור ולא כח כחו יעו"ש. וקשה לי על מרן הב"י שכתב בשם הר"ן דס"ל בדעת הרי"ף והרמב"ם דפסקו כלישנא קמא ובאמת משמע בר"ן ההיפוך וכמו שהבאתי, אח"כ מצאתי להמק"ח שהקשה כזה.
ובלא"ה יש לתרץ דברי רבינו הנ"ל הגם דרבינו גריס נגע בחמרא, א"כ מוכח לפ"ז דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה מותר בשתיה מכל מקום שפיר פסק דבחמתו אסור בשתיה, דהנה נחזי דרבינו פסק במדדו בקנה דאסור בשתיה ומותר בהנאה וזה מיקרי מגע ע"י ד"א בכוונת מגע ורבינו הלא סבירא ליה בזה דאסור אף בהנאה וע"כ צריך לחלק דלא דמי להדדי מחמת דשם היה כוונתו לד"א היינו למדידה וזה לא מיקרי מגע בכוונה גמורה ומ"מ סבירא ליה לרבינו בזה דאסור בשתיה הגם דרבינו סובר דמגע על ידי ד"א שלא בכוונת מגע מותר אף בשתיה מחמת דמדדו בקנה חמיר יותר ממגע ע"י ד"א שלא בכוונת מגע כלל היינו דיצא מכלל מגע שלא בכוונה ולמגע בכוונה גמורה לא בא לכן אסרינן בשתיה ומתירין בהנאה לכן לפי זה יפה פסק רבינו דזרק בחמתו מותר בהנאה ואסור בשתיה הגם דשלא בכוונה הוא מכל מקום דומה זה למדדו בקנה, ולפ"ז יהיה נ"מ בין תירוצו של הב"י להתירוץ הזה.
כי לפי הב"י יהיה אסור בשתיה דוקא היכא דזרק דבר כבד, אבל בחפץ קל יהיה מותר בשתיה היכא דזרק בחמתו ולדידי אפילו זרק חפץ ג"כ אסור בשתיה דדמי למדדו בקנה, ורבינו לא סבירא כמ"ש המחבר בסימן קכ"ה סעיף ה' דפסק שם דחפץ שגלגל לבור בחמתו מותר אף בשתיה, ובסימן קכ"ד סעיף י"ט פסק המחבר בחבית דזרק בחמתו אסור בשתיה, ולפי מ"ש רבינו לא יסבור כזה.
ועיין בפי"ב הכ"ג דכתבו ג"כ החילוק הזה וכנ"ל. ובאמת יש לומר דבזה פליגי ר"ש ורבנן דר"ש מתיר בשתיה הן במדדו בקנה והן בזרק החבית בחמתו לבור ות"ק ס"ל דבתרוייהו אסור בשתיה וכמ"ש הגה"מ דר"ש סבירא ליה כי כמו דמגעעל ידי ד"א שלא בכוונת מגע כלל חותר אף בשתיה וא"כ ה"נ מדדו בקנה וכן זרק בחמתו נמי מותר כיון דלא היתה כוונתו לשם ניסוך במדידה היתה כוונתו רק למדוד ובחמתו היתה כוונתו לשכך חמתו.
ות"ק סבירא ליה דדוקא היכא דליכא כוונת מגע כלל אז אמרינן דמותר בשתיה, אבל מדדו בקנה וכן זרקה בחמתו היינו שדחפה וגלגלה לבור כיון דהיתה כוונת מגע הגם דלא היתה כוונתו לנסך מכל מקום אסור בשתיה. ומה דאיתא במשנה זה היה מעשה והכשירו, קאי אליבא דר"ש, ורבינו כיון דפסק במדדו בקנה כת"ק לכן בזרק החבית פסק גם כן כת"ק.
והחילוק הנ"ל שכתבתי לחלק בין מדדו בקנה למגע ע"י ד"א שלא בכוונה נמצא כן בתוס' ע"ז (דף נ"ד ע"ב) ד"ה ה"ג, וז"ל והא דתנן מדדו בקנה ימכר, שאני התם שמתכוון ליגע, והגם דהתוס' כתבו הטעם דהכשירו בחמתו היינו דזה דומה למגע ע"י ד"א שלא בכוונה, זה קאי להסוברים דהפשט בהמשנה והכשירוהו קאי אליבא דת"ק אבל לפי מה שכתבתי בשם הגה"מ יהיה דומה זרק בחמתו למדדו בקנה, והחילוק בין מגע ע"י ד"א שלא בכוונה לזה יהיה כמ"ש התוס' הנ"ל לחלק בין מדדו בקנה וכו', ודו"ק: הלכה י עיין בכ"מ וז"ל וי"ל וכו' וזה כוונת הכ"מ דמשו"ה מותר שתחת הנקב בשתיה כיון דמה שעד הנקב אסור בהנאה הטעם משום כחו כי משום מגע אין לאסור דאין כאן מגע ממש כיון דאין כאן שכשוך רק ע"כ הטעם דאסור משום דזה מקרי כמו כחו דאם לא היה מניח אצבעו היה יוצא כולו ולכן כיון דאין זה כחו ממש לכן לא אסרינן היין שתחת הנקב משום ניצוק הגם דבכח ממש אסרינן היין.
משום ניצוק ובזה סרה קושית הלח"מ בהי"א ועיין בחידושנו על הש"ך ביו"ד סקכ"ד סקל"ד ודו"ק: הלכה טו עכו"ם שמצץ הין מן החבית במינקת אסר כל היין שבה שכשיפסוק יחזור היין שעלה במינקת במציצתו ויפול לחבית ויאסור הכל ע"כ. כזה איתא בש"ס וכן איתא בתוספתא פ"ח אגרדום עכו"ם שקדח במינקת והעלה או שטעם מן הכוס והחזיר לחבית זה היה מעשה ואסרוהו, עיין ברי"ף דגריס בגמ' והעלה לפיו וכן פירש רש"י שם וכן כתב הרא"ש והר"ן אבל רבינו לא הזכיר מזה כלום וטעמו דס"ל דאין ניסוך בפה לכן לא העתיק רבינו מה שמבואר בגמ' "או שטעמו מן הכוס והחזיר לחבית" כי לרבינו ע"כ הפשט דהחזיר העכו"ם לחבית ולא הישראל כיון דס"ל דאין ניסוך בפה לכן אם החזיר הישראל אפילו בשתיה נמי שרי וע"כ צ"ל דהחזיר העכו"ם והאיסור הוא משום כחו א"כ כיון דרבינו פסק כרשב"ג בפט"ז הכ"ט דתערובות יין בסתם יינם מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו א"כ לית הלכתא כברייתא הנ"ל והדין דהברייתא אינו אלא לרבנן דפליגי על רשב"ג וכמ"ש התוס' (דנ"ח ע"א) ולו היה לדעת רבינו הפירוש בהברייתא דהחזיר הישראל והאיסור היה מחמת דיש ניסוך בפה היה מעתיק רבינו כזה.
עכו"ם ששתה או שמצץ במינקת וכו' ור"ל ששתה מן החבית אסור ודלא כמ"ש הש"ך שם בסי' קכ"ד סק"ב בכוונת המחבר שם ששתה מן הכוס והחזיר לחבית מחמת דהלא המחבר פסק בסימן קל"ד כרשב"ג והברייתא אזיל רק אליבא דרבנן אלא ע"כ הפירוש בהמחבר דשתה מן החבית כי המחבר ס"ל דיש ניסוך בפה.
ואין להקשות א"כ למה קתני הברייתא או שטעם מן הכוס כיון דעיקר טעם האיסור הוא משום כחו ולא משום שטעם, רק י"ל דמעשה שהיה כך היה וכמו דאמרו שם בברייתא ע"ז זה היה מעשה ואסרוהו אבל הרא"ש ס"ל דכחו אינו אסור בהנאה רק ס"ל דיש ניסוך בפה לכן בעינן שיטעום מן הכום וכן במינקת מפרש הרא"ש דבא לפיו לכן אסור היין אף בהנאה אבל משום כחו אין לאסור בהנאה להרא"ש.
ועיין בט"ז סי' קכ"ד סקל"ג דמפרש בדברי רבינו דהאיסור הוא משום תערובות יעו"ש אבל אי אפשר לפרש כן דהלא רבינופסק לקמן בהמ"א פט"ז הכ"ט כרשב"ג בסתם יינם דמותר למכור חוץ מדמי איסור שבו א"כ ע"כ צריך לפרש כמו שכתבתי לעיל. ועוד י"ל דלכאורה קשה על רבינו למה כתב הטעם דהיין שבמינקת יחזור ויפול לחבית וכו' מפני מה לא כתב הטעם משום ניצוק כיון דרבינו פסק דניצוק חיבור אפילו בכחו וכמו דאיתא בפי"ג הכ"ב ובפי"ב הי"ב וכמ"ש הכ"מ, וכבר הקשה כזה הרא"ש על הברייתא בעצמה ותירץ דטעם של הברייתא קאי על אטעמו מן הכוס אבל לא אקדח במינקת כי שם אסור משום ניצוק, ובאמת בדברי רבינו אי אפשר לפרש כן כיון דלא העתיק לגמרי הדין דטעם מן הכוס, ואפשר לפרש דברי רבינו כן וה"ק שכשישפוך יחזור היין שעלה וכו' ויפול לחבית ויאסור הכל ר"ל משום ניצוק, וכ"ת א"כ למה אמר שכשישפוך הלא תומ"י כשמצץ כבר נעשה ניצוק, זה לק"מ די"ל כמ"ש הרדב"ז והלח"מ פי"ב הי"א דרבינו ס"ל דלא אמרינן ניצוק חיבור אלא בניצוק היורד ממעלה למטה לפי שעתיד כל היין לירד ע"י הניצוק אבל ממטה למעלה לא הוי ניצוק לכן כל זמן שהעכו"ם מוצץ היין שבכלי מותר ורק שכשישפוך יחזור היין שבמינקת לחבית ואז יהי' אסור משום ניצוק ולפ"ז אפילו לרשב"ג נמי אסור ולא כמ"ש הט"ז הנ"ל דטעמו משום תערובות ולרבנן.
ולהרא"ש הניצוק הוא דוקא משום ניסוך הפה דאי משום כחו הלא אינו אסור בהנאה. ועיין בהשגות הראב"ד פי"ב הי"ב דחולק על רבינו וס"ל דניצוק בסתם יינם אינו אסור רק בשתיה.
ונראה לי לתלות מחלקותם בזה. היינו דרבינו סובר דהברייתא דמינקת אתי אפילו לרשב"ג דרשב"ג נמי מודה דאסור בהנאה, משום ניצוק וכמ"ש הרא"ש כנ"ל א"כ מוכח מזה דניצוק אסור בהנאה אפילו בסתם יינם, אבל הראב"ד ס"ל דהברייתא אתי רק אליבא דרבנן דוקא ולא כרשב"ג דלדידי' כמו דמותר בתערובות כן מותר בניצוק.
ואפילו את"ל דרשב"ג נמי מודה להדין דברייתא אפשר לומר דמשו"ה אסור מחמת דהתתתון נעשה בסיס לעליון והוי כמו נוגע בכלי ממש ועדיף מניצוק, א"כ מהברייתא לא מוכת מידי דניצוק יהי' אסור אף בסתם יינם, ולפ"ז יהיה מתורץ דברי המחבר דפסק בסי' קכ"ו ס' ז' כהרשב"א דס"ל דאם נגע העכו"ם בקילוח מותר בהנאה א"כ מוכח מזה דניצוק מותר בהנאה ובסי' קכ"ד, ס' י"א פסק במינקת דאסור בהנאה ולכאורה סתרי דברי המחבר אהדדי אבל לפי מה שכתבתי לעיל לק"מ כי במינקת כל האיסור הוא רק משום דהוי כנוגע בכלי ממש, ומה שכתב הנקה"כ דכוונת הר"ן משום ניצוק כתב זה אליבא שיטת הר"ן בעצמו דסובר דניצוק חיבור בסתם יינם אבל לשיטת הראב"ד והמחבר דניצוק בסתם יינם מותר בהנאה א"כ ע"כ צ"ל בההיא דמינקת דעדיף מניצוק דהוי כנוגע בכלי ממש וסרה בזה קושית הגאון רע"א זצ"ל שהקשה דברי המחבר אהדדי לפי פירוש נקה"כ יעו"ש, אך זה פליאה לי על נקה"כ דכתב במינקת דמותר בהפ"מ מחמת דקיי"ל דניצוק בהפ"מ מותר ובאמת לפי הנ"ל אין האיסור במינקת משום ניצוק ורק משום דהוי כנוגע בכלי ממש ולפ"ז א"כ אפילו בהפ"מ נמי אסור בהנאה ולפ"ז יוצדק קושית הגאון רע"א ז"ל דמסוף דבריו של נקה"כ נראה דקאי על המחבר ל יפה הקשה.
ומה שכתבתי לבאר דהטעם דאסור במינקת הוא משום ניצוק יהיה קשה לכאורה לפ"ז מדברי רבינו לקמן פט"ז הכ"ח וז"ל שם יין שנתנסך וכו' אבל אם עירה יי"נ מצרצור קטן לתוך הבור של יין אפילו עירה כל היום כולו ראשון ראשון בטיל, א"כ מבואר מזה דלא ס"ל לרבינו איסור ניצוק דאל"כ ליתסר שם נמי משום ניצוק כמו הכא דהלא קדח במינקת נמי מיירי באיסורא לגו היתרא, ונ"ל ליישב כזה דבפרק ט"ז מיירי בקיטוף קטופי, אבל במערה ואינו מפסיק באמת אסור משום ניצוק וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד בפרק השוכר לפרש כן בדברי ר"י לכן הכא במינקת דיורד ועולה בלי הפסק אסור משום ניצוק וזה הוא שדקדק רבינו בלשונו וכתב "ויפול לחבית" היינו שיפול בפ"א ויתורץ בזה השגת הראב"ד שהקשה על רבינו ממתניתין דאגרדום ולפי שחילקתי לק"מ:ועוד קשה לי על הראב"ד שהוא בעצמו פירש דברי ר' יוחנן ראשון ראשון בטיל דמיירי בקיטוף קטופי א"כ מה הקשה על רבינו, וי"ל דקושיתו מדלא חילק רבינו וסתם דבריו א"כ משמע אפילו בב"א ג"כ מותר.
וע"כ צ"ל כן דקושית הראב"ד על רבינו הוא מדסתם רבינו דבריו דאל"כ היה לו להקשות גם אהלכה כ"ט דכתב שם אם נתערב סתם יין ביין ה"ז אסור בשתיה וימכור הכל חוץ מדמי יי"נ שבו ולמה לא הקשה הראב"ד גם בזה ממתניתין דאגרדום, ואפשר לדחות ראיה זו דשם הלא כתב רבינו נתערב א"כ אפשר לומר שלא היה ניצוק לכן לא השיג הראב"ד אבל בהכ"ח דכתב שם אם עירה משמע דהיה ניצוק לכן הקשה כנ"ל.
ולפי מ"ש דרבינו מיירי בפט"ז הכ"ט בנפסק הקילוח א"כ קשה מאי אשמעינן בזה הלא אפילו ביי"נ ממש ג"כ מותר בנפסק הקילוח, אולם יש לומר דהכא מיירי דמערה מחבית לבור ונפסק הקילוח דביי"נ ממש כה"ג אפילו איסורא לגו היתרא אסור וכמו שמביא רבינו בסוף הכ"ח וז"ל מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול אבל הכא דמיירי בסתם יינם לכן מותר אפילו איסורא לגו היתרא.
ויש להביא ראיה לזה. דלכאורה קשה על רבינו לפי מה דפסק כר"י דקמא קמא בטיל בצרצור קטן בנפסק הקילוח היכא דנפל איסורא לגו היתרא ואפילו נפל כ"כ עד שאין בההיתר ס' מ"מ מותר כדמשמע מדברי רבינו וכמ"ש הלח"מ בהכ"ח יעו"ש, א"כ קשה לשיטת רבינו על ר"י מהמשנה דע"ד ע"א דאיתא יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו ט"כ ופסקינן בגמ' שם ביי"נ כת"ק דאסור בהנאה ומיירי שם דנפל איסורא להיתרא כדמשמע לשון המשנה ועוד משמע שם דאפילו נפסק הקילוח ג"כ אסור ובשלמא לדעת התוס' דפירשו דר"י מיירי בשיש ס' בהיתרא וע"ז אר"י קמא קמא בטיל לק"מ דנוכל לומר דהמשנה מיירי בשאין ס' אבל לדעת רבינו דפסק אפילו אין ס' בהיתרא מ"מ מותר בנפל איסורא לגו היתרא א"כ קשה כנ"ל וע"כ צריך לפרש דהמשנה מיירי דנפל מן החבית לבור ואפילו נפסק הקילוח אסור לדעת רבינו בדברי ר"י מחמת דנפיש עמודו ובזה פליג ת"ק עם רשב"ג דלת"ק אסור ולרשב"ג מותר ופסקינן כרשב"ג וכן פסק רבינו בהכ"ט, א"כ מבואר מכל אלה דבכהאי גוונא מיירי רבינו בהכ"ט.
אבל עיין ברא"ש פ' השוכר סימן כ"ו ומוכח משם דר"י מיירי שמערה בלי הפסק לא במקטף קיטופי ומ"מ כיון דמיירי דנפל איסורא לגו היתרא לכן כמו דס"ל לר"י בחערובות באופן זה דמותר כן ניצוק ג"כ מותר בזה אבל היכא דנפל היתרא לגו איסורא אסור ניצוק בזה. וכ"כ הר"ן וקשה לי על הרא"ש דשם ס"ל כהברייתא בקדח במינקת דאסור בהנאה וכ"כ הטור בפיסקי הרא"ש והטעם דאסור משום ניצוק כמ"ש הרא"ש בפ' השוכר סימן כ"ו והכא פסק כר"י דמותר מחמת דלא אמרינן ניצוק בנפל איסורא לגו היתרא, אך באמת לק"מ דמה שכתב הרא"ש במינקת דאסור משום ניצוק יען דהברייתא אתי כרבנן וכמו דס"ל לרבנן בתערובות איסורא לגו היתרא דאסור ה"נ לדידהו ניצוק אסור למ"ד ניצוק חיבור אבל הרא"ש בעצמו ס"ל כמ"ש הר"ן בקדח במינקת דהטעם הוא משום דהתחתון נעשה בסים לעליון והוי כנוגע בכלי ממש ועדיף מניצוק ומכ"ז מוכח דאין לומר כמ"ש הנקה"כ דטעמו של הר"ן משום ניצוק.
לכן לפ"ז מאי דפסק הנקה"כ להתיר בהפ"מ בקדח במינקת לענ"ד ליתא לדין זה וכנ"ל, ועיין בכ"מ ובמ"ע דתירצו השגות הראב"ד כן. דרבינו פסק כר"י בשם ר"י וסבירא ליה לרבינו דרבין פליג אדר"י וכפירוש רש"י יעו"ש.
אולם לפענ"ד בזה אינו מתורץ כלום דקושית הראב"ד הלא הוא זה היינו אפילו אם ת"ל דרבין לא פליג אדר"י מכל מקום ממתניתין דאגרדום משמע דלית הלכתא כר"י ובפרט דרבינו פסק כמתניתין דאגרדום כנ"ל ועיין ברדב"ז שפירש דקושית הראב"ד היא אהלכה כ"ט דמיירי שם דנתערב סתם יינם דמותר בהנאה ע"ז הקשה הראב"ד ממתניתין דאגרדום דשם מיירי ג"כ בסתם יינם ומ"מ אסור בהנאה ומשמע מהרדב"ז דקושית הראב"ד היא דווקא אהלכה כ"ט ובאמת נפרשכוונת הרדב"ז כן דס"ל להרדב"ז דאהלכה כ"ח דפסק רבינו כר"י לק"מ כי הלא הראב"ד כתב בדברי ר"י לפרש דמיירי במקטף קיטופי וכנ"ל וכן הפירוש ג"כ בדברי רבינו כי הלא רבינו פסק כר"י וכנ"ל א"כ לק"מ ממתניתין דאגרדום לכן כתב הרדב"ז דהקושיא היא אהלכה כ"ט וכזה כוונת הרדב"ז דהראב"ד ס"ל דמה דפסקינן בגמרא בתערובות סתם יינם כרשב"ג דמותר ומותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו היינו אפילו מערה בלא הפסק הקילוח נמי שרי וכמו דתערובות מותר ה"ה דניצוק ג"כ מותר בזה כי באמת הלא על ר"י קשה ממתניתין דע"ד ע"א דאמרו שם יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר וכו' א"כ מוכח משם דלא כר"י דהלא מיירי במשנה דנפל איסורא לגו היתרא וע"כ צריך לפרש דהמשנה איירי בלא מקטף קיטופי לכן אסור וע"ז חולק רשב"ג את"ק ומתיר ופסק שם ר"נ כרשב"ג בסתם יינם א"כ מוכח מהש"ס דבסתם יינם בתערובות אפילו לא נפסק הקילוח ג"כ מותר א"כ לפ"ז קשה על רבינו דפסק בהכ"ט כנ"ל ומקורו ממה שפסק ר"נ בסתם יינם כרשב"ג וא"כ מיירי בלא נפסק הקילוח א"כ קשה ממתניתין דאגרדום.
ומפרק י"ב הט"ו דהעתיק רבינו הדין דקדח במינקת לק"מ כי דוקא הברייתא דאמרו אגרדום עכו"ם ושם מיירי דהיה כוונתו לא לנסך רק לראות כמה שוה היין כמבואר שם ברש"י דנ"ח לכן מיקרי סתם יינם, אבל בפי"ב לא העתיק רבינו אגרדום עכו"ם רק "עכו"ם" גרידא לכן כיון דמצץ היין מן המינקת כוונתו לנסך כי הלא אין לו כוונה אחרת כמו שיש לאגרדום לכן פסק רבינו שם דאסור בהנאה, הגם דתערובות דנפל איסורא לגו היתרא אפילו ביי"נ ג"כ מותר בהנאה, מ"מ היכא דלא נפסק הקילוח אסור ושם מיירי דלא נפסק הקילוח לכן לא קשה כלום מהט"ו אהכ"ט לכן הקשה רק ממתניתין דאגרדום, ועל קושיא זו כתב הרדב"ז בשם הר"ן לפרש דהטעם דהברייתא משום דהוי כנוגע בכליו כנ"ל, אבל באמת קשה לי האיך נוכל לפרש בפי"ב בהט"ו במינקת דהוי יי"נ ממש כיון דאין להעכו"ם כוונה אחרת, הלא רבינו כתב בפי"א הלכה ד' וז"ל וכל יין שנגע בו העכו"ם הרי זה אסור שמא נסך אותו, הא למדת יין של ישראל שנגע בו העכו"ם דינו כסתם יינם דאסור בהנאה וכ"כ בה"ג יעו"ש א"כ מבואר להדיא דמיקרי סתם יינם ולא יי"נ ממש, א"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתא ויהיה קשה מדברי רבינו פט"ז אפי"ב הט"ו כנ"ל, וע"כ צריך לתרץ כמ"ש בהברייתא לדברי הר"ן דעדיף מניצוק ולא כמו שתירץ הרדב"ז דשם מיירי רבינו ביי"נ וכנ"ל.
או אפשר דבאמת נוכל לפרש דכוונת רבינו בפי"ב הט"ז במינקת משום ניצוק ומ"מ לא קשה מפט"ז הכ"ט כי רבינו ס"ל דניצוק אפילו בסתם יין ביין ג"כ אסור בהנאה וכמ"ש רבינו בפי"ב הי"ב א"כ ע"כ צריך לפרש בהכ"ט דמיירי דעירה באופן שנפסק הקילוח ומיירי דעירה מן החבית דביי"נ כה"ג פסק רבינו דאסור אפילו בנפל איסורא לגו היתרא.
כמו שכתב בהכ"ח. ועל זה כתב רבינו בהכ"ט בנתערב סתם יין ביין דמותר כה"ג וכמ"ש מקודם לפרש בהמשנה דע"ד ע"א לשיטת הרמב"ם דס"ל דניצוק בסתם יינם ג"כ אסור בהנאה א"כ צריך לפרש בהמשנה כנ"ל וכיון דבפי"ב הכ"ט מיירי רבינו דנפסק הקילוח רק דמיירי בחבית א"כ לק"מ מהט"ו וכנ"ל, ועכשיו יהיה מתורץ בזה השגת הראב"ד בפי"ג הכ"ד דכתב שם רבינו וז"ל בד"א בשמדד הישראל לכליו אבל אם מדדו לכלי העכו"ם או לכלי ישראל שביד העכו"ם צריך ליקח את הדמים ואח"כ ימדוד ואם מרד ולא לקח דמים אעפ"י שפסק דמיו אסורים שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם עכ"ל.
וכתב הראב"ד "א"א הא דלא כהלכתא דהלכה כרשב"ג דמותר בתערובות סתם יינם ע"כ" ובאמת הראב"ד ס"ל דרשב"ג מיירי דלא נפסק הקילוח ופסקינן כוותיה בסתם יין ביין שנתערב לכן השיג על רבינו כנ"ל אכן לפי שכתבנו דרשב"ג מיירי בנפסק הקילוח ומערה מחבית כנ"ל לק"מ כי רבינו מיירי הכא בפי"ג בלא נפסק הקילוח, וראיה לזה דקאמר הש"ס ש"מ ניצוק חיבור ולא סיים הש"ס תומ"י דמני לא כרשב"ג אלא ודאי ש"מ דרשב"ג נמי מודה בזה דניצוק חיבור וכיון דרבינו פסק דניצוק חיבור לכן פסק כנ"ל וכוונת רבינו כן דבכלי עכו"ם מיירי בלא נדנוד הכלי ובכלי ישראל מיירי דנדנד הכלי והוי ככלי של עכו"ם, הגם דבגמרא מוכח דאפילו בכלי של עכו"ם אי היה ביד העכו"םמותר לקבל הדמים וכ"ש בכלי של ישראל ביד העכו"ם בודאי מותר הדמים אפילו בנדנוד.
י"ל דזה לפי דס"ל להש"ס דניצוק לאו חבור ולכן קנה בהגבהה וכדפריך הש"ס ס"ס וכו' אבל רבינו דס"ל דניצוק חיבור לכן אפילו בכלי ישראל ביד העכו"ם ונדנד הכלי ג"כ אסור לקבל הדמים, ומ"ש רבינו שמשיגיע לכלי נאסר ר"ל כשיגיע לתחלת הכלי נאסר הכל עם היין הנשאר משום ניצוק וכ"כ הר"ן והכ"מ יעו"ש, ולכאורה נ"ל ליישב שיטת הראב"ד דמפרש כזה בדברי רבינו הרמב"ם היינו דמיירי הכא ג"כ בנפסק הקילוח דאל"כ קשה מאי כתב רבינו דמיו אסורים הלא אפילו היין הנשאר אצל הישראל בכלי העליון נמי אסור משום ניצוק וכדכתב רבינו בפי"ב הי"ב אלא ודאי מיירי דנפסק הקילוח כי דוחק לפרש בענין אחר כנ"ל לכן כתב שמשיגיע לכלי נאסר כי מיירי במקטף קיטופי ור"ל שמשיגיע לכלי היינו בשולי הכלי וכן איתא בפי"ב הי"ב לפיכך המודד לעכו"ם לתוך כלי וכו' ינפץ נפיצה וכו' בכדי שלא יאסור מה שישאר בכלי העליון יעו"ש, ולפ"ז מיירי רבינו בנפסק הקילוח וא"כ האיסור הוא רק משום תערובות ולכן הקשה הלא קיי"ל כרשב"ג וכו'.
והנראה לי ליישב דברי רבינו. דמיירי הכא דמניח הכלי ע"ג קרקע **(דלכאורה קשה מאי כאב רבינו אבל אם מדד לכלי העכו"ם או לכלי ישראל שביד העכו"ם וכו'.
הלא באחת בגמרא משמע דאפילו בכלי עכו"ם אם היה ביד העכו"ם מותר לקבל הדמים, וכיון דהשתא אמרינן דמיירי רבינו במקטף קטופי וכנ"ל א"כ בודאי קשה על רבינו וכפירכת הש"ס ס"ס וכו' אלא ע"כ צריך לפרש כמ"ש דאיירי במניח הכלי ע"ג קרקע וכו. המחבר.
)** וכדמסיק הש"ס שם ל"צ דמונח אארעא. ולא יקשה על רבינו כקושית הש"ס ותיקני לו כליו דרבינו פסק בפ"ד ה' מכירה ה"ב דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וכן כוונת רבינו אבל אם מדד לכלי העכו"ם או לכלי הישראל שביד העכו"ם ור"ל אפילו כלי של העכו"ם ביד העכו"ם וכן מוכח בש"ס ומיירי דמונח ע"ג קרקע וכוונת רבינו בזה שכתב שביד העכו"ם היינו דאוחז הכלי ע"ג קרקע ונדנד הכלי אפילו בכלי של ישראל אסור לקבל הדמים וכמ"ש רבינו בפי"ב ה"ג ומה דכתב רבינו לכלי העכו"ם איירי ג"כ בנדנוד הכלי ע"ג קרקע ולכן אסור הדמים כיון דהכלי מונח ע"ג קרקע א"כ ליכא הגבהת עכו"ם דליקני, ומה דכתב רבינו שביד העכו"ם כוונתו כנ"ל, וכ"ת כיון כשנדנד הכלי אפילו בכלי ישראל נמי אסור א"כ למה כתב רבינו לכלי העכו"ם, י"ל דקמ"ל רבינו דאפילו בכלי העכו"ם ג"כ אסור דלא אמרינן דכלי של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח, ובזה סרה השגת הראב"ד כנ"ל, ומה דלא הזכיר רבינו עכבת יין וכדמסיק הש"ס משום דזה מיירי אליבא דמ"ד דס"ל כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח אבל כיון דרבינו פסק דלא קנה לוקח לכן אינו צריך להזכיר עכבת יין, ועוד נ"ל ליישב שיטת רבינו כן דאפילו נימא דרבינו מיירי במקטף קיטופי לכן היין הנשאר בהכלי העליון אינו אסור משום ניצוק אבל מ"מ כיון דאמרינן ניצוק חיבור א"כ ראש העליון שעדיין לא הגיע לאויר הכלי אסור משום ניצוק וזה כוונת רבינו במה שכתב שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם ור"ל דאעפ"י שהיין הנשאר בכלי העליון מותר מחמת דמקטף קיטופי אבל מ"מ היין שיצא מהכלי העליון ועדנה לא הגיע לאויר הכלי אסור משום ניצוק לכן לא כתב רבינו נאסר הכל כי היין הנשאר בכלי העליון מותר ורק היוצא אסור משום ניצוק, והשגת הראב"ד היתה כיון דמקטף קיטופי א"כ אפילו הוה ניצוק חיבור מ"מ מותר לקבל הדמים וכמו שהקשו התוס' (דע"א ע"ב) אבל רבינו ס"ל כנ"ל.
ולפ"ז יהיה כוונת רבינו דאפילו לא היה מונח הכלי ע"ג קרקע ורק דאוחז בידו א"כ קני בהגבהה מ"מ אסור משום ניצוק, ומה דאמרו בגמ' אי דקא נקיט לו בידו וכו', א"כ מוכח דאפילו בכלי של עכו"ם ונקיט לו בידו ג"כ מותר מחמת דקני לו בהגבהה, לק"מ דבש"ס אזיל אליבא דמ"ד ניצוק לאו חיבור אבל לדידן דקיי"ל ניצוק חיבור לכן אף כה"ג אסור לכן כתב רבינו בפי"ב ה"ב לפיכך וכו'.
ור"ל דדוקא מה שישאר בראש העליון יהיה מותר אבל ראש העליון שעדיין לא הגיע לאויר הכלי נאסר משום ניצוק ולכן צריך לקבלהדמים מקודם וכנ"ל וזה יהיה לא כדעת התוס' ד"ה ש"מ, ומה דכתב רבינו ואם מדדו לכלי העכו"ם מיירי דלא היה ביד העכו"ם והאיסור הוא רק משום היין שהיה בכלי של עכו"ם נחזור כעת לזה שכתב רבינו עכו"ם שמצץ היין מן החבית במינקת אסור כל היין שבה וכן פסק רבינו בה"ז וז"ל נכנס העכו"ם לבית או לחנות ונגע ביין אסר כל היין שבה וכן איתא בש"ם (דנ"ד ע"ב) ופסק בהלכה זו דאסר אפילו בהנאה ומזה מדייק הכ"מ דס"ל לרבינו דמדדו ביד אסור, והראיה מדפסק בה"ז ובהט"ו דאסור בהנאה מגע שלא בכוונת ניסוך, ובאמת אין זה דיוק דנוכל לומר כמ"ש הר"ן לחלק בפר"י ומיירי הכא דנגע לצורך עצמו א"כ חיישינן שמא נסך אבל במדדו ביד ס"ל כת"ק דשרי בהנאה, וראיתי בלח"מ פי"א ה"ה דכתב דמגע בגופו בכוונת מגע שלא בכוונת ניסוך אסור בהנאה כיון שהוא יודע שהוא יין וראייתו מדכתב רבינו פי"ד ה"ה עכו"ם שנגע ביין ולא נתכוון לזה ה"ז אסור משמע דאם יודע שהוא יין אסור בהנאה.
אע"ג דלא נתכוון לנסך רק כיון דהיה כוונת מגע דיו. ובאמת קשה לי למה לו לדייק מהלכה ה' הלא רבינו כתב בהדיא בה"ז ובהט"ו דמגע עכו"ם בכוונת מגע שלא בכוונת ניסוך אסור בהנאה.
ולפי מה שכתבתי דכוונת מגע לחוד בלא כוונת ניסוך אסור בהנאה מחמת דחיישינן שמא ניסך ובמדדו ביד ס"ל לרבינו דמותר, צריך לומר מה דאמרינן בש"ס פר"י דנ"ט ע"ב אמר ר"א האי עכו"ם דלהכי לחמרא דישראל בכוונה אע"ג דלזבנינהו לעכו"ם אסור שרא לו למישקל דמיו מההוא עכו"ם ע"כ, ולכאורה הפירוש בגמרא דנסכי לחמרא דישראל בכוונה, היינו בכוונת מגע וניסוך, ולפמ"ש הלא לא צריך כוונת ניסוך כלל דגם בלא זה אסור בהנאה ובאמת בהרי"ף והרא"ש ליתא כלל להך תיבת "בכוונה" אך עיין ברמב"ם פי"ג הכ"ח וז"ל עכו"ם שנגע ביין של ישראל לאונסו מותר למכור אותו לאותו העכו"ם שכיון שנתכוון זה העכו"ם להזיק וכו' ולפ"ז שפיר אמר הש"ס בכוונה ור"ל בכוונת היזק וס"ל דלענין איסור הנאה לא צריך שום כוונת ניסוך וכוונת מגע לחוד די לאסור בהנאה והכוונה בעינן רק כדי לחייבו בדמי ההיזק אבל אם אין מתכוון להזיק ולאסרו עליו היין אינו חייב לשלם וכיון דאינו חייב לשלם כי קא שקיל דמים דמי יי"נ קא שקיל עיין בכ"מ ועיין בש"ך סימן קל"ב סק"ב יעו"ש ועיין בט"ז סימן קכ"ז סקט"ו דכתב שם ואע"ג דברגל נמי יש איסור רק שאני התם דישראל דורך עמו ומסייעו להעכו"ם ובאמת תירוץ זה אינו מספיק דהלא העתיק המחבר דברי הרמב"ם וז"ל עכו"ם שדרך היין ולא נגע בו וכו' יעו"ש והתם מיירי שאין ישראל דורך עמו אך באמת עיקר תירוצו של הט"ז הוא מחמת דטרוד בדריכה וכמ"ש הט"ז בעצמו סקי"ז אך מחמת דהכא בסעיף כ"א דמיירי הרמב"ם והמחבר שישראל דורך עמו כנ"ל לכן כתב כזה.
ולפ"ז מה שכתב הנקה"כ על הט"ז ליתא. ודו"ק: הלכה טז עכו"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום וכו' הרי אלו מותרות שאימתו עליו ואומר עתה יצא לפנינו ויראה אותנו ע"כ.
עיין בלח"מ דמפרש דרבינו מיירי דבא להם דרך עקלתון כדמוקי הש"ס כפי שפירשו התוס' ד"ה ה"ד יעו"ש ועיין בתוי"ט שפירש דרבינו ס"ל דאם לא הודיעו שהוא מפליג סגי אפילו לא בא להם דרך עקלתון, ומאי דמוקי הש"ס כנ"ל זה קאי לענין טהרות אבל מדברי רבינו נראה דלא ס"ל כהתוי"ט וכמ"ש הלח"מ ועיין בכ"מ שכתב וז"ל ואיכא למידק וכו' וכבר הקשה כזה התוס' ד"ע ע"א ד"ה ה"ד יעו"ש: הלכה יט היה שותה עם העכו"ם ושמע קול תפלה בביהכ"נ ויצא אף היין הפתוח מותר וכו' ואין נאסר אלא מה שלפניו בלבד ע"כ.
ר"ל מה שנמצא על השולחן. ועיין בתוס' ד"ע ע"א ד"ה "שמע" דהקשו למה התיר רבא אותו היין הלא במשנה מבואר שרק מה שעל הדולבקי שרי אבל מה שעל השולחן אסור לכן כתבוהתוס' וז"ל ודוקא היין שעל הדולבקי שרי כדתנן במתניתין וכ"ת מאי קמ"ל רבא בזה ע"ז כתבו התוס' דאשמעינן דקול צלויי כלא הודיעו שמפליג דמי א"נ שאפילו על השולחן מותר עכ"ל, ובדלא אמר לו הוי מזוג ושותה עכ"ל, ומדברי רבינו נראה דמפרש כתירוץ הראשון שבתוס' דמה שעל השולחן אסור דעל התירוץ השני שבתוס' יש להקשות למה כתבו בדלא אמר לו הוי מזוג ושותה מותר אף שעל השולחן הלא במשנה מבואר דאפילו בכה"ג ג"כ אסור מה שעל השולחן ועיין במהר"ם ורש"א ובת"ח שהגיהו דברי התוספות עפ"י מה שכתב הרא"ש עיי"ש דכתבו דמה דמסיימי התוס' ובדלא אמר לו הוי מזוג ושותה צ"ל דזה קאי על תירוץ הראשון ובתירוץ השני גרסי הכו א"נ וכו', והכא מיירי שכל אחד שותה מיינו יעו"ש א"כ לפ"ז אתי דברי רבינו אפילו לתירוץ השני דרבינו הלא מיירי דשותים מיין אחד ועיין בלח"מ שהקשה על התוס' כמה שהקשה המהר"ם ולא תירץ כלום ונעלמו ממנו דברי הרא"ש כי להרא"ש לק"מ וכמ"ש הרש"א והת"ח, וק"ל: הלכה כג ותינוק הנמצא בין החביות בין כך ובין כך כל היין מותר ע"כ.
ור"ל בין כשנתפס כגנב ובין כשאין נתפס כגנב הכל מותר כיון שהוא תינוק ובודאי לא נגע וכמ"ש רש"י ז"ל ועיין בתוס' ד"ע ע"ב דגרסי בגמ' "קלטתה" ועיין במ"ש רש"י שם דדוקא רביתה דאינה יודעת בטיב ניסוך ולא מסרה נפשה ליגע אז מותר אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא, ור"ל דאפילו נתפס כגנב נמי אסור, אבל התוס' כתבו דבין גדולה ובין קטנה שרי רק דהמעשה שהיה כך היה בקטנה וכ"כ הר"ן בשם התוס' וכתב דמיירי שהיה בחזקת המשתמר שהיה ישראל יוצא ונכנס ואי לאו משום אופיא פשיטא ד ליכא למיחש אבל משום אופיא חיישינן לה ואעפ"כ אמר רבא דליכא למיחש דאימר מגבה דחבית שקלתה, עכ"ל.
ועיין בהשגות הראב"ד שכתב דמהש"ס משמע כפירוש התוס' דמיירי בגדולה ונתפסת כגנב ולא כמוכח מדברי רבינו דמפרש בהגמ' דמיירי דוקא בקטנה ואפילו אינה נתפסת כגנב ועיין בלח"מ שהקשה על רבינו למה לא העתיק הרבותא דנקיטא בידה אופיא כמבואר בש"ם, ולבאר כל אלה נבאר מתחילה דברי התוס' במ"ש בד"ה אימר וז"ל אימר מגבה דחביתא קלטתה ולא נגעה ביין אלא מן האויר קלטתה אבל אי שקלתה ע"ג היין אסור משום ניצוק מיהו יש בתו"י שקלתה ואפ"ה שרי משום שאינה בקיאה בטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע כפ"ה אבל בגדולה כיון דנקיטא אופיא איכא למיחש עכ"ל, ומוכח מדברי התוס' דאי גרסינן שקלתה אז הפירוש דשקלתה מע"ג היין היינו דהאופיא היה כ"כ צבור הרבה ע"ג היין לכן אמרינן דבעת שקבלה האופיא לא נגעה כלל בהיין, וע"ז אמר הש"ס ואע"ג דליכא תו אימר איתרמי לה היינו אע"ג דכעת אין כ"כ הרבה אופיא צבור ע"ג היין מ"מ אמרינן דמקודם איתרמי לה דהיה הרבה אופיא צבור ע"ג היין, אבל רש"י מפרש דשקלתה האופיא ע"ג דופן החבית מבחוץ כן פירש מהר"ם דברי רש"י ותוס', ולפענ"ד קשה הלא אפילו בקטנה נמי אסור משום ניצוק להתוס' דפירשו שקלתה ועיין בתוס' דנ"ד ע"ב ד"ה לאפוקי דפסקו שם כרב דתינוק ב"י עושה יי"נ ואסור בשתיה א"כ ה"נ כיון דשקלתה מע"ג היין א"כ יאסור היין משום ניצוק, והנראה ליישב דברי התוס' כן דאזלי לשיטתם דגרסי בדף נ"ד ע"א "נגע בחמרא שלא בכוונה" וע"ז אומר שם רב דאסור בשתיה ומותר בהנאה ולפ"ז מוכח אבל היכא דנגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכוונה אפילו בשתיה שרי והתוס' ס"ל הכא דהאופיא מיקרי ד"א ולא נחשב כהיין עצמו וכיון דמיירי בקטנה דאין לה שום כוונה ליגע בהיין א"כ מיקרי זה לפי הנ"ל מגע ע"י ד"א שלא בכוונה לכן מותר בשתיה אבל בגדולה בכה"ג היכא דשקלתה מע"ג היין בודאי אסור דבגדולה ממ"נ אסור אי לא חשבינןלהאופיא כד"א א"כ אסור משום ניצוק דמגע בגופו אפילו שלא בכוונה אסור בשתיה ואי אמרינן דהאופיא מיקרי ד"א ג"כ אסור בגדולה דכיון שיש לה כוונה א"כ מיקרי זה מגע ע"י ד"א בכוונה היינו כוונת מגע.
לכן אסור בשתיה. אבל רש"י ז"ל אזיל לשיטתו דגריס נגע ברישא דלוליבא וע"ז אמר הש"ס דאסור בשתיה א"כ מוכח דמגע ע"י ד"א אפילו שלא בכוונה ג"כ אסור בשתיה לכן פירש רש"י שקלתה היינו שקלתה האופיא מבחוץ, ולפי מה שכתבתי יהיה מתורץ דברי רבינו דהיה גריס בש"ס שקלתה כהרי"ף לכן לפ"ז ע"כ מיירי בקטנה דאם נפרש דמיירי בגדולה א"כ אסור משום ניצוק ואי חשבינן כד"א א"כ מיקרי זה מגע ע"י ד"א בכוונה ואסור בשתיה לכן פירש רבינו דהגמרא מיירי בקטנה והאופיא מיקרי ד"א לכן מיקרי זה מגע ע"י ד"א שלא בכוונה.
ורבינו גריס לעיל נגע בחמרא שלא בכוונה וס"ל לרבינו דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה מותר בשתיה וכן פסק בפירוש בהמ"א פי"א הלכה ה' יעו"ש לכן פסק הכא ותינוק הנמצא וכו' וכנ"ל, ומה שהקשה הלח"מ למה לא העתיק רבינו הרבותא דהאופיא היה בידו י"ל דרבינו לא ס"ל כהגמרא הנ"ל דהאופיא מיקרי ד"א ורק בהגמרא יפרש כן אולם בעצמו לא ס"ל הרמב"ם כהגמרא הנ"ל וכיון דרבינו ס"ל כרב דתינוק ב"י עושה יי"נ לכן אם נקיטא בידה האופיא אפילו בקטנה ג"כ אסור.
ומשום זה לא העתיק רבינו הרבותא דנקיטא בידה האופיא. ובאמת נראה לי להביא ראיה לדעת רבינו דהאופיא לא מיקרי ד"א מהמשנה ד"ס ע"ב דאמרו שם מדדו בקנה או שהיה מטפח עפ"י חביות המרותחות בכל אלו היה מעשה ואמרו ימכר וכן פסק רבינו בפי"ב ה"ט דאסור בשתיה א"כ מבואר מזה דהאופיא לא מיקרי ד"א ומיקרי מגע בגופו לכן אמרו דאסור בשתיה א"כ ה"ה ה"נ היין אשור משום ניצוק אבל עיין ברי"ף דהעתיק הרבותא דאופיא בידה ובאמת קשה מהמשנה הנ"ל ויש ליישב דהמשנה אפשר מיירי בעכו"ם גדול א"כ מיקרי מגע בכוונה כי דוקא היכא דקא נחית עכו"ם ונגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכוונה ס"ל להרי"ף דמותר בשתיה מחמת דלא היה כלל כוונת מגע אבל הכא בהמשנה דמיירי דהיה כוונת מגע רק דלא היה כונת ניסוך ודומה זה למדדו בקנה דאסור בשתיה ועיין ברשב"ם דכתב על המשנה הנ"ל דאינו נוגע ביין אלא בהרתיחה העולה וכמשכשך במקל דמי וזו היא סברת הרי"ף וכן כתב וז"ל י"ל כיון דאין דרך ניסוך ברתיחות עשאו כמגע ע"י ד"א יעו"ש, כן נראה לי לפענ"ד ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם וק"ל: הלכה כה עכו"ם שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו מלוה על אותו היין ה"ז אסור וכו' ואם אין לו עליו מלוה היין מותר בשתיה ע"כ, עיין בכ"מ שכתב וז"ל וא"ת אמאי לא מפליג בין נתפס עליו כגנב לאינו נתפס וי"ל דה"פ אם יש לו עליו מלוה פשיטא דאינו נתפס כגנב ואסור ואם אין לו עליו מלוה מותר והוא שיהיה נתפס כגנב עכ"ל וכזה מובא בר"ן.
ומ"ש רבינו אם יש לו מלוה על אותו יין ר"ל שעשאו אפותיקי כמ"ש רש"י (דף ס' ע"ב) ד"ה על יעו"ש, ומ"ש רבינו ואם אין לו עליו מלוה הכוונה אף שיש לו מלוה על בעליו רק כיון דאין לו מלוה על אותו היין מותר אף בשתיה מחמת דמרתת ולא נגע וכ"כ המחבר להדיא יעו"ש:.