אור ברסלב
לחם אבירים הלכה כד

לחם אבירים· רבי יעקב משה

הלכה כד

הלכה כג

סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכו' אסור לאכלן בכותח ע"כ, עיין בש"ך ליו"ד דמפרש טעמו של רבינו מפני חורפא דצנון הלכך לא דמי לשאר נ"ט בר נ"ט ועדיף מנתבשלו דחורפא דצנון מפליג גוף הטעם עכ"ל.

ולפענ"ד קשה לי דלפירושו בקישואים. דאין שם שום חורפא היה צריך להיות מותר כשאר נ"ט בר נ"ט ומדוע הצריך רבינו בקישואים גרידה.

לכן נלענ"ד דטעם של רבינו הוא כמו פירוש הראשון שברש"י בש"ם משום שמנונית שקרוש על הסכין. ולפ"ז יפה עשה רבינו שלא העתיק הדין דבש"ס דילפיתא שרי דלפי שכתבתי היה צריך לכל הפחות הדחה והלשון שרי שבגמרא משמע דלא צריך שום הכשר וגם הדחה לא בעינן, לכן לא גריס רבינו דין זה בגמרא, וכן גם הרי"ף לא גריס זאת, ובזה יתורץ קושית הכ"מ שהקשה מדוע השמיט רבינו הדין דילפיתא שרי ולפי מה שכתבתי ניחא.

וק"ל: הלכה כו מי שאכל גבינה או חלב תחילה מותר לאכול אחריו בשר מיד וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר ע"כ. עיין בחולין (דף ק"ה ע"א) אר"ח אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר ומפרש רבינו דמאי דאמר ר"ח דמותר לאכול בשר הפשט בקינוח הפה ובנטילת ידים, וכן מאי דאמרו ב"ש וב"ה מקנח ומדיח מיירי באכל גבינה ואח"כ אכל בשר וכ"כ הר"ן שם וכן ס"ל לרבינו דמאי דקאמר שם מדיח היינו הדחת ידיו ולא כמו שפירש רש"י שם הדחת הפה וזה מדייק רבינו מהגמרא דאמרינן (דף ק"ה ע"ב) אמצעים רשות אר"נ ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה ומפרש הרי"ף שם אבל בין תבשיל לגבינה חובה ר"ל דאכל גבינה ואחר כך בשר וכן מפרש רבינו דאם לא כן יהיה קשה הלא הלכה כר"ח דאכל בשר אסור לאכול גבינה וכמו שכתב הרי"ף שם, ולפ"ז מוכח דמדיח היינו הדחת ידיו, ותימה לי על הכ"מ למה לא הביא ראיה לדעת רבינו מהגמרא הנ"ל וכמ"ש ועיין בלח"מ וז"ל ויש לתמוה וכו' ולכך ודאי וכו' וכל דבריו כבר כתב הר"ן בפכה"ב על הרי"ף יעו"ש: הלכה כז בד"א בבשר בהמה וחיה.

אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה אינו צריך לא קינוח הפה ולא נט"י ע"כ, עיין בר"ן פכה"ב ומבואר שם דברי הרמב"ם הנ"ל, ומאי דכתב רבינו בהכ"ח וז"ל מי שאכל בשר וכו' בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהם כשיעור סעודה אחרת וכו', ונראה דדייק רבינו מדקאמר ר"ח סתמא אכל בשר אסור לאכול גבינה משמע אפילו בשר עוף כ"כ הר"ן פכה"ב יעו"ש: פרק יא הלכה ה הלוקח עבדים מן העכו"ם ומלו וטבלו אין מנסכין ויין שנגעו בו מותר בשתיה ע"כ.

ונראה מדברי רבינו דאם מלו ולא טבלודאסור בשתיה ומותר בהנאה אפילו בגדולים וכן נראה מדברי רבינו שכתב בסמוך בהלכה ו' וז"ל בני השפחות העכו"ם שנולדו ברשות הישראל ומלו ועדיין לא טבלו הגדולים אוסרים היין כשיגעו בה והקטנים אינם אוסרים, כוונתו ג"כ הגדולים אוסרים כנ"ל בשתיה והקטנים אינם אוסרים אף בשתיה, ומחולק בזה רבינו עם התוס' בע"ז (דף נ"ז ע"א) ד"ה גדולים שכתבו דאסור בגדולים בשתיה ובהנאה ג"כ אפילו בבני השפחות, וכן העתיק המחבר את דברי הרמב"ם הנ"ל בסימן קכ"ד סעיף ד' וז"ל בני השפחות וכו' הגדולים אוסרין היין בשתיה במגען ע"כ.

א"כ מבואר כמ"ש בדעת הרמב"ם. והש"ך בסק"ז כתב בעבדים וז"ל אבל לא טבלו אעפ"י שמלו מגען אוסר בהנאה דגרע מבני השפחות דלקמן סעיף ד' דס"ל להמחבר דמותר בהנאה.

ונראה מדבריו דס"ל כן בכוונת רבינו אף לפי פירוש המחבר דמפרש ברבינו בבני השפחות בגדולים דאינו אסור רק בשתיה אבל הכא מודה הב"י דאסור אף בהנאה, אבל באמת לפי מה שכתבתי נראה דהכל דין אחד להרמב"ם דבין בעבדים ובין בבני השפחות בגדולים אסור בשתיה ומותר בהנאה וכן מוכת מלשון הש"ס דקאמר הא קמ"ל עבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות מלו ולא טבלו הוא דעושים יי"נ מלו וטבלו לא אף עבדים כן, א"כ נראה דדין אחד להם בגדולים וכיון דס"ל לרבינו בבני השפחות בגדולים דמותר בהנאה ורק בשתיה אסור ה"ה ה"נ גם בעבדים כן, ומאי דכתב הש"ך דמשמע מהגמ' דגרעי מבני השפחות הלא זה דוקא לענין שתיה היינו בקטנים בבני השפחות מותר בשתיה ובעבדים בקטנים אסור בשתיה אבל בהנאה מותר בעבדים קטנים א"כ ה"ה בגדולים כיון דבבני השפחות מותר בהנאה א"כ בעבדים נמי כן, רק באמת י"ל דכוונת הש"ך דאזיל לשיטתו דחולק בסק"ח על המחבר ומפרש דהרמב"ם ס"ל כהתוס' דבגדולים אפילו בבני השפחות אסור בהנאה וכ"כ הר"ן כמו התוס' וז"ל דמשמע לתלמודא דבתרווייהו מילתא דפסיקא קתני דגדולים עושים יי"נ לגמרי וקטנים אין עושים כלל עכ"ל, לכן לפ"ז יפה כתב הש"ך בעבדים בגדולים אם מלו ולא טבלו אסור אף בהנאה מחמת דגרע מבני השפחות ולכן סיים הש"ך וכתב וז"ל ובבני השפחות יתבאר בסק"ח דאוסרים בהנאה א"כ כ"ש הכא בעבדים דגרעי מבני השפחות ואין הפירוש בדברי הש"ך בכוונת המחבר דס"ל דבעבדים בגדולים אסור בהנאה וכמ"ש לעיל ולפי דברי הש"ך סק"ח דמפרש בכוונת רבינו דס"ל דבגדולים אסור בהנאה אפילו בבני השפחות ג"כ כי הרמב"ם כתב סתמא בה"ו הגדולים אוסרים היין כשיגעו בה ומפרש הש"ך דס"ל לרבינו כהתוס' והר"ן דאף בהנאה אסור ובאמת קשה לדברי הש"ך הלא כתב רבינו בה"ז וכן כל עכו"ם שאינו עובד כו"ם כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה א"כ מוכח לא כדעת הש"ך **(היינו כיון דבני השפחות מלו הגם דלא טבלו מ"מ אינם עובדי ע"ז כעת ומדוע יאסור מגעם בהנאה.

המגיה.

)** וכן ס"ל להרמב"ם בג"ת דמותר בהנאה, וי"ל דס"ל להש"ך דדוקא ישמעאלים דלא עבדו מעולם לעכו"ם אבל האי דפלחו לעכו"ם אסור בהנאה אף שמל כיון דלא טבל ולא דמי לג"ת דאמרינן דאוסר במגעו בשתיה אבל בהנאה מותר מחמת שקיבל עליו ז' מצות ולפי דברי הש"ך יהיה דעת רבינו כדעת התוס' אכן נראה מדברי הר"ן פר"י דמפרש דברי רבינו דל"ד ישמעאלים אלא ה"ה כל עכו"ם דלא פלח לכו"ם נמי מותר בהנאה כמ"ש הכ"מ ומה דאמרינן בג"ת דיינו מותר בהנאה ל"ד גר תושב רק דקמ"ל רבותא דאפילו ג"ת שקיבל ז"מ מ"מ אסור בשתיה ורק בהנאה מותר וכן כתב הכ"מ דל"ד ג"ת רק דלא כתב זאת בשם הר"ן וא"כ לפ"ז יפה צדקו דברי המחבר הנ"ל בבני השפחות דמלו ולא טבלו בגדולים דאסור רק בשתיה אבל בהנאה מותר ור"ל דה"ה בעבדים במלו ולא טבלו ג"כ מותר בהנאה ומה דלא כתב המחבר בהדיא בסעיף ג' מחמת דסמיך על מה שכתב בסעיף ו' וכן גר שמל ולא טבל מגעו אוסר בשתיה אבל בהנאה מותר וס"ל דה"ה בעבדיםג"כ דינא הכי מחמת כיון דלא פלחי לעכו"ם אינם אוסרים רק בשתיה וכ"כ המחבר בסעיף ו' בהדיא היכא דלא פלחי לעכו"ם מותר בהנאה יעו"ש וא"כ תמיה לי על הש"ך סק"ח דכתב בדברי הרמב"ם דס"ל דאסור אף בהנאה בבני השפחות דבאמת רבינו ס"ל כמ"ש בשם הר"ן ומחולק רבינו עם התוס' הנ"ל כי באמת כוונת הרמב"ם דל"ד ישמעאלים ולא ס"ל מ"ש הר"ן דל"ד עכו"ם שמל ולא טבל לג"ת מחמת דג"ת מקבל מהשתא וגר אינו מקבל אלא לאחר טבילה כמ"ש הר"ן בעצמו פ' השוכר וכן לא ס"ל לרבינו מ"ש התוס' בד"ה אין בעבדים שמלו ולא טבלו בע"כ מלין משום דאימת רבן עליהם ולכן אסור מגען אפילו בהנאה ורבינו לא ס"ל כן דמשמע מדברי רבינו דכל דלא פלחי לעכו"ם דמי כג"ת כמ"ש הר"ן א"כ הכא בעבדים שמלו ולא טבלו כיון דקיבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ולכן מגען מותר בהנאה ואסור בשתיה ומ"ש הש"ך בסק"ח וז"ל וכן נראה לי להוכיח מן הש"ס דאמרינן שם בגמ' אמר רב תינוק בן יומו עושה יי"נ ר"ל לאסור בשתיה ופריך הש"ס לרב דאמרינן הלוקח עבדים מן העכו"ם שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו וכו' יינם גדולים עושים יי"נ קטנים לא ומתרץ הש"ס תרגמה אבני השפחות ר"ל דהתם בקטנים מותר בשתיה אבל בעבדים אפילו קטנים נמי אסור בשתיה ופריך והא וכן קאמר ומתרץ הש"ס הא קמ"ל עבדים דומיא דבני השפחות מה בני השפחות מלו ולא טבלו הוא דעושים יי"נ מלו וטבלו לא אף עבדים כן לאפוקי מדשמואל דאמר בעבדים אעפ"י שמלו וטבלו עושים יי"נ ע"כ, ומדייק הש"ך מזה כיון דס"ל להש"ס אליבא דרב בעבדים שמלו ולא טבלו בקטנים אסור בשתיה א"כ קשה מאי דקאמר גדולים עושים יי"נ דקאי אעבדים נמי מאי איריא גדולים הא אפילו קטנים נמי אסור בשתיה בעבדים אלא ע"כ דמה דקאמר הש"ס בגדולים עושים יי"נ בבני השפחות אפילו בהנאה קאמר, אבל באמת לפענ"ד נ"ל דנוכל לומר דכוונת הש"ס כן תרגמה אבני השפחות ור"ל דהתם יש חילוק דבקטנים מותר בשתיה ובגדולים אסור בשתיה אבל בעבדים בין גדולים ובין קטנים אסור בשתיה וכ"ת מאי איריא גדולים אפילו קטנים נמי אסור בשתיה גבי עבדים לק"מ דנוכל לומר מאי דקאמר גדולים אסור בשתיה קאי אבני השפחות דהתם בקטנים מותר בשתיה לכן קאמר גדולים עושים יי"נ ור"ל דאסור בשתיה אבל באמת בעבדים ל"ד גדולים אלא אפילו קטנים נמי אסור בשתיה וכן בגדולים בשתיה דוקא אסור א"כ אין דיוק כלל מזה לומר דבבני השפחות ג"כ בגדולים אסור בהנאה ומאי דנקיט הברייתא וכן גבי עבדים זה כמסקנת הש"ס דדוקא מלו ולא טבלו אבל מלו וטבלו שוין עבדים עם בני השפחות דמותר בשתיה, ועוד יש לדייק דלא כמ"ש הש"ך דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' דאפילו בבני השפחות בגדולים אסור בהנאה דבאמת קשה מאי קאמר הש"ס גדולים אין קטנים לא וא"כ קשה לרב דאוסר בקטנים בשתיה ובאמת קשה כיון דהפשט בבני השפחות בגדולים דעושים יי"נ ר"ל דאסור בהנאה ג"כ כדברי הש"ך א"כ נוכל לומר מה דקאמר הברייתא דקטנים אין עושים יי"נ נמי הפשט דמותר בהנאה אבל בשתיה אסור וכדתניא בדנ"ט ריב"ב וריב"ב מתירין מפני ב' דברים ור"ל מתירין אותו איסור חמור שאסר ת"ק היינו האיסור הנאה א"כ לק"מ לרב אלא ע"כ מוכח דהפשט דגדולים עושים יי"נ דבשתיה אסור אבל בהנאה שרי וא"כ ע"כ מאי דקאמר דבקטנים אין עושים יי"נ הפשט דבשתיה נמי מותר וא"כ קשה לרב ע"ז מתרץ הש"ס תרגמא בבני השפחות וכו' ורבינו לא ס"ל תירוץ התוס' מה שכתבו שם בד"ה גדולים וא"ת וכו' וי"ל מדלא פירש בהדיא ש"מ דאפילו בשתיה לא אסרי וכו' וכן מוכח הלשון דקאמר גדולים עושים יי"נ ר"ל דאסור רק בשתיה כמו דאמר רב דתינוק ב"י עושה יי"נ וס"ל הפשט דאסור בשתיה א"כ ה"ה הכא נמי הפשט דאסור בשתיה, ומאי דהביא הש"ך ראיה מהתוספתא לאו ראיה היא כמ"ש הכ"מ, ומכל הנ"ל מוכח דרבינו לא ס"ל כדעת התוס'.

אחר זמן רב מצאתי בחידושי הרמב"ן דכתב ג"כ דגדולים עושים יי"נ הפשט בשתיה ולא בהנאהות"ל שכוונתי לדעת הגדולים וק"ל: הלכה ט לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו העכו"ם אינו אסור ומותר לשתות עם העכו"ם בכוס אחד וכו' ע"כ, משמע מדברי רבינו דדוקא יין מבושל של ישראל ונגע בו העכו"ם מותר אף בשתיה אבל אם היין של עכו"ם בבית העכו"ם אסור בשתיה דלא גרע משאר משקים דאסור משום בנותיהן, ובזה יתורץ דברי רש"י במס' ע"ז דכ"ט ד"ה הא, דמשמע שם דוקא בהנאה אינו אסור אבל בשתיה אסור ובדברי רש"י ד"ל ע"א ד"ה "הרי" מבואר להדיא דמותר אף בשתיה וכפי הנראה לכאורה סתרי דברי רש"י ז"ל אהדדי, ולפי מ"ש ניחא דמ"ש רש"י דאסור בשתיה היינו בבית העכו"ם אבל בבית הישראל אף בשתיה מותר ועיין בט"ז סימן קכ"ג, סק"ד דכתב בשם רש"י דיין מבושל מותר דוקא בהנאה אבל בשתיה אסור וגם הב"י נדחק בדברי רש"י הנ"ל ולפי הנ"ל מבואר היטב דעת רש"י ז"ל, ומה דמסיים רבינו לעינין חומץ דאסור במגע עכו"ם זה הוא לפי שיטת ר"ת אולם רש"י ז"ל חולק ע"ז כמבואר בדברי רש"י על המשנה וז"ל דליכא למימר דמיירי בחומץ גמור דהלא בזה ליכא שום מ"ד דאוסר אלא ע"כ צ"ל דמיירי שהתחיל להחמיץ אחר ג' ימים אח"כ מצאתי שהגאון הרש"ש זצ"ל מאריך בזה ואפשר לומר דמה דכתב רש"י ז"ל במתניתין דלא מתסר בהנאה לאו למידק מזה דבשתיה אסור אלא ה"ה אפילו בשתיה ג"כ מותר אך כתב זה משום רישא דשם אסור בהנאה לכן כתב גם בזה דלא מתסר בהנאה ובאמת ה"ה אפילו בשתיה ג"כ מותר, והראיה דבד"ה אמר רב אשי לא הזכיר רש"י כלום כמו ביין מבושל אלא ודאי דבחומץ אפילו בשתיה ג"כ מותר וכמו שכתב הר"ן יעו"ש ואפילו היה החומץ ביד העכו"ם ג"כ מותר בשתיה ולא שייך בזה הגזרה וכן כתב הר"ן ועיין בלח"מ דהקשה על רבינו למה לא הזכיר ג' ימים.

ונ"ל די"ל דזה מובן מאליו דלאחר ג' ימים ליכא שום מ"ד דאוסר ואפילו לנהרדעי דאסרי היינו דוקא בגילוי אבל לענין יי"נ לא אסרי כלל לכן בה' רוצח פוסק רבינו דיש בו משום גילוי אפילו לאתר ג' ימים כדמוכח שם מדלא חילק וסתם את דבריו וכנהרדעי דאסרי. אבל לענין יי"נ מותר אחר ג' ימים לכן מדייק היטב רבינו בדבריו בה"ט שכתב יין שהתחיל להחמיץ היינו בתוך ג' ימים וכן גם הוא שיטת רש"י דקודם ג' ימים יש בו משום יי"נ אבל לאחר ג' ימים אין בו משום יי"נ והראיה דלא הזכיר במימרא דר"א כלום.

וכמ"ש לעיל. ועוד כתב רבינו אבל יין מזוג אם נגע בו נאסר ע"כ ועיין בר"ן וברא"ש דכתבו דהיכא דאיכא טעם יין אפילו נמצא טפי מג' חלקים מים מ"מ אסור משום יי"נ ולכאורה משמע דדעת רבינו אינו כן מדכתב בה' ברכות פ"ח ה"ט דאם הוציא פחות מארבעה אעפ"י שיש בהם טעם יין מברך שהכל, אולם יש לומר דשאני שמרים דבכה"ג אמרינן קיוהא בעלמא הוא וכמ"ש הר"ן וכן כתבו התוס' במס' ב"ב צ"ו ע"א.

וכן פסק הרמ"א ביו"ד סימן קכ"ג ועיין בה' שבת פכ"ט ה"ו ומדברי רבינו בה' חמץ ומצה שכתב ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין נראה דלא פסק כהר"ן ועיין רש"י ד"ל ע"א ד"ה מזוג דכתבו שני חלקים מים ואחד יין יעו"ש: הלכה יא עיין בכ"מ שכתב דרבינו לא גריס בש"ס ההיא בדא דינוקא יעו"ש, ולפענ"ד נראה דנוכל לקיים דרבינו גריס ההוא דינוקא.

ומ"מ פוסק דאין דורכין אפילו היה כפות דס"ל לרבינו כדעת התוס' בע"ז דע"י מעשה היה ועיין במהר"ם שמפרש דברי התוס' באורך ולפי שכתב המהר"ם בדברי התוס' דוקא התם דכבר נעשה המעשה ובדיעבד לא אסרינן אבל לכתחלה גזרינן כפות אטו שאינו כפות, ומה שכתב הכ"מ דרבינו סובר ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך עיין במה שכתב ע"ז הש"ך סימן קכ"ג סקמ"ג דמדחה את דברי הכ"מ ומפרש לעולם ניסוך דרגל שמיה ניסוך ושאני הכא דטרודבדריכה ובכ"ז לענין מגע ידו אסרינן אפילו טרוד במלאכתו ולא דמי למדדו ביד וכן כתב הש"ך בסימן קכ"ד סקנ"א ולפ"ז לא יהיו סתרי דברי רבינו מפי"ב על פי"א כמובן.

וע"כ צ"ל כדעת הש"ך דרבינו סובר דמדדו ביד מותר בהנאה יען דטרוד הוא ודמי לניסוך דרגל, ומאי דכתב רבינו מדדו בקנה ה"ה אפילו ביד וכמו שפירש הרא"ש על המשנה. ולא תיקשי מזה דכתב רבינו בפי"ב ה"י שכל היין עד הנקב אסור בהנאה כי עיין ברא"ש דהביא קושיא זו ועיין תירוצו ונ"ל לכאורה להביא ראיה דדעת רבינו דמדדו ביד מותר מדהביא בפי"ב ה"א וז"ל אבל אם תפסו את ידיו וכו' לא נאסר היין מפני שבכניסת היד היה טרוד א"כ ה"ה מדדו ביד ג"כ מותר דגם שם הוא טרוד ואפשר לומר דיש לדחות דשם הטעם כדכתב רש"י ז"ל דשם לא היה שכשוך ומה דכתב רבינו מאימתי נאסר היין עיין מה שכתב בזה הלח"מ והר"ן ודוק: הלכה טו נודות העכו"ם וקנקניהן שהכניסו בהם העכו"ם יינם אסור ליתן לתוכן יין עד שיישנן י"ב חדש או עד שיחזירן לאור וכו' והטעם דבי"ב חדשים כלה כל הלחלוחית שבהם ועיין בטור בשם תשובת הרא"ש דכתב דאפילו נתן בתוכן מים בתוך י"ב חודש ג"כ מותר וכן פסק המחבר סי' קל"ה סעיף ט"ז ובאמת הטור לשיטתו אזיל דפסק כדעת התוס' במס' ע"ז (דף ל"ג ע"ב) ד"ה "שרא" דלאו דוקא שכר אלא אפילו מים ג"כ מותר, אבל לדברי רבינו ורש"י ז"ל דס"ל דוקא שכר מותר אבל מים לא א"כ כיון דהמים אסורים לכן הכלי ג"כ אסור וא"כ לרבינו ולרש"י צריך י"ב חדשים מנתינת המים, ומה דכתב רבינו עד שיחזירן לאור או שיחמו עיין בכ"מ דגריס או עד שיחמו ולדבריו ס"ל לרבינו דהיסק מבפנים לא מהני.

ולפענ"ד נראה לפרש הכוונה בדברי רבינו כן דבאמת בעינן היסק מבחוץ והיסק מבפנים לא מהני כפירוש רש"י ד"ה קינסא. ואתי רבינו לאשמעינן דאם הסיקו מבפנים עד שהוחמו מבחוץ נ"כ מותר אבל מה שהתרפה הזפת אינו סימן כלום ולפי פירוש הנ"ל של הכ"מ בדברי רבינו יקשה מדוע לא הזכיר רבינו דהסיקן מבפנים לא מהני ועוד מה אתי לאשמעינן לפירוש הכ"מ אולם לפי מ"ש יבואר היטב ודלא כהמ"מ והלח"מ דמפרש דמ"ש רבינו או שיחמו הכוונה שיתלבנו.

ומה דמביא הלח"מ ראי' לדבריו מדלא כתב תיבת "עד" כמ"ש אח"כ או עד שיתן, נוכל לומר כי לקמן דאיירי בשיעורים אחרים כתב להלן תיבת עד אבל הכא דאיירי מאש סמיך על תיבת עד שכתב מתחילה עד שיתרפה הזפת, ועוד דהכ"מ באמת גריס תיבת עד יעו"ש ועיין ביו"ד סי' קל"ה סקי"ד וכך פסק הרא"ש ועיין מה שכתב הב"י על הטור: הלכה טז ומותר ליתן לתוכן שכר או ציר או מורייס מיד ואין צריך לכלום ומותר ליתן היין לתוכן אחר שנותן הציר או המורייס שהמלח שורפן ע"כ.

ונראה מדברי רבינו דס"ל כדעת רש"י דדוקא שכר מותר אבל מים אסור ליתן לתוכן ומה דאיתא בע"ז (דל"ג ע"א) ישראל נותן לתוכן מים זה קאי על ההכשר של ערוי ג' ימים ובאמת עיין בתוספתא פ"ה דאיתא שם כנס בהם עכו"ם יין ישראל ממלא אותה ג' ומים מעל"ע ומבואר מזה דהפשט בהברייתא ג"כ הכי.

ומה שכתב רבינו מותר ליתן היין אחר הציר והמורייס דזה הוא במקום הכשר איתא כן בתוספתא פ"ה ועיין בלח"מ שכתב דמשמע מדברי רבינו דלאחר שכר אסור ליתן יין דשכר אינו עולה במקום הכשר ולפ"ז ע"כ צ"ל דטעם ההיתר של נתינת השכר הוא מפני שהשכר מבטל טעם היין ולא מכלה אותו כמו ציר וכן כתב רש"י טעם זה ועיין בכה"ג ליו"ד סימן קל"ה ס"ד יעו"ש: הלכה יז וכן כלי שנתנו בו יי"נ ואין מכניסו לקיום: וכו' או המשפך משכשכו במים ודיו עייןבכ"מ שהקשה דהאיך פסק רבינו דסגי בשכשוך והלא מבואר בברייתא (דע"ד ע"ב) דמשפך בעי ניגוב ותירץ הכ"מ דברייתא מיירי בכלים של עכו"ם שנשתמשו בהם העכו"ם הרבה ורבינו מיירי בכלי של ישראל שנתנו בו לפי שעה יין של עכו"ם וכן כתבו התוס' ולפ"ז אתי שפיר דכתב רבינו בפי"ב הי"ג וז"ל משפך שמדד וכו' אם יש בקצה המשפך עכבת יין לא ימדוד בו וזה מבואר במשנה (דף ע"ב ע"א) ובאמת קשה הלא אפילו בלא עכבת יין נמי אסור וכמבואר בהברייתא (דף ע"ד ע"ב) דמשפך גופו בעי ניגוב א"כ בלא עכבת יין נמי אסור וזה קושית הכ"מ ועיין תירוצו ודברי הכ"מ מבואר בתוס' (דף ע"ב ע"ב) ד"ה "אם" דהקשו ג"כ קושיא זו על המשנה ותירצו כנ"ל והתוס' אזלי לשיטתם (בדף ע"ד ע"ב) ד"ה הגת דכתבו דהברייתא דגת ומחץ שם מיירי בשל עכו"ם יעו"ש והתוס' גרסי בגמ' כגירסת רש"י היינו ל"ק דרבא שם **(פירוש, אם דרך לא בעי ניגוב אלא בהדחה סגי.

המחבר)** ומשו"ה הוכרחו לחלק ולומר דהברייתא מיירי בשל עכו"ם דוקא אבל רבינו לא גריס ל"ק דרבא וכן הרי"ף לא גריס ולפ"ז אין צריך לדחוק דהברייתא דגת ומחץ מיירי דוקא בשל עכו"ם דבלעי טובא ולכן כתב רבינו בה"כ וז"ל גת של אבן ושל עץ שדרך בהן העכו"ם מדיחו במים ובאפר ד' פעמים וכו' ולא חילק בין תחילת תשמישו ע"י עכו"ם ובין תחילת תשמישו ע"י ישראל יען דס"ל דאין חילוק בזה כלל, ומה דאמרו בברייתא של עכו"ם זה לרבותא דרבי דלרבי סגי בניגוב אף בגת ומחץ ומשפך של עכו"ם אבל באמת ה"ה בשל ישראל נמי בעי ניגוב ולפ"ז לא יספיק תירוץ הכ"מ הנ"ל לכן ע"כ צריכים אנו לתירוצו של הלח"מ בהי"ז דהדין דמחץ ומשפך המבואר בברייתא לית הלכתא כברייתא זו.

יעו"ש: הלכה יט כלי חרס השועים באבר וכו' עד כאן. עיין בלח"מ דכתב דרבינו סובר דירוקים אסורים ככלי נתר ואין להם טהרה עולמית ועיין בכה"ג דמפרש דמדסתם רבינו דבריו ולא פירש אם יש להן טהרה או לא מוכח דס"ל דירוקים מותרים ע"י ערוי יעו"ש, והראיה דאמרינן בש"ס על כלי נתר דאין להם טהרה עולמית ובירוקים אמרינן דאסורים משמע משינוי הלשון שיש חילוק ביניהם ועיין שיטת ר"ת וכן עיין בר"ן וביו"ד סי' קל"ה סעיף ח' יעו"ש: הלכה כ גת של אבן וכו' מדיחן במים ובאפר וכו' ע"כ.

ולכאורה קשה דבהלכה י"ז כתב רבינו דסגי בהדחה לחוד וכן כתב בהכ"ד ועיין בר"ן דהקשה כזה על הגמ' ועיין תירוצו ומה שתירץ על הש"ס יספיק ליישב קושיתי הנ"ל, ומה דכתב רבינו דאם היה בהן לחלוחית מקדים האפר למים ואם לאו מקדים המים. עיין ע"ז בכ"מ ובלח"מ דמבארים דרבינו פוסק כל"ב דגמ' וכפירוש הראשון שברש"י והרא"ש פוסק ג"כ כפירוש הראשון שברש"י אבל הוא פוסק כלישנא קמא דבגמ' ובזה מחולקים רבינו עם הרא"ש דרבינו פוסק כל"ב והרא"ש פוסק כל"ק ולא רצו לפרש בהסוגיא כפירוש השני שברש"י מפני קושית התוס' יעו"ש לכן לא רצו לפרש כפירוש הר"י דגם לפירוש הר"י יקשה דיהיו סברות הפוכות וכמו שהקשה הרש"א, ומה דפסק רבינו כל"ב הגם דזה הוא מדרבנן ובשל סופרים הולכין אחר המיקל בכ"ז רבינו לשיטתו דפוסק בכ"מ כל"ב אפילו במידי דרבנן ועיין בפי"ז הכ"א וכן בה' גירושין ועיין מה שכתבתי בזה בה' ברכות, ומאי דכתב הכ"מ דרבינו פוסק כלישנא קמא שברש"י הוכחתו מזה דאי נימא דרבינו מפרש כפירוש השני שברש"י נמצא דפליגי בזה רב ושמואל א"כ איך פוסק רבינו כשמואל הלא הלכה כרב באיסורי אבל לפי פירוש הראשון שברש"י יפה פסק דלפירוש זה לאפליגי כלל רב ושמואל בזה.

כמובן: הלכה כא גת של אבן מזופפת שדרך בה העכו"ם או וכו' אעפ"י שלא דרך בה צריך לקלוף את הזפת ע"כ. וזה הוא כגירסת הרי"ף דלא גריס בש"ס לישנא קמא דרבא יעו"ש ועיין בר"ן שמפרש שיטת רש"י והרי"ף ואביא פה דבריו בקצרה היינו לשיטת רש"י ותוס' כל שתחילת תשמישו בהיתר סגי בהדחה לבד אבל לפי גירסת הרי"ף גת של אבן או של עץ שדרך בהם העכו"ם אעפ"י שאינה מזופפת ואעפ"י שתחילת תשמישן בהיתר בכ"ז בעינן ניגוב וכן משמע מדברי רבינו בה"כ שכתב דבעי ניגוב ומדסתם דבריו משמע אפילו גת של ישראל דתחילת תשמישן בהיתר מ"מ בעי ניגוב ועיין בר"ן (דף ל"ט) ד"ה "והעדשים" שכתבו דעדשים לאו גת עצמו יעו"ש וכן ס"ל לרבינו א"כ לפ"ז אין ראיה מהברייתא דלגת ג"כ סני בהדחה, ומה שכתב רבינו בהכ"א גת של אבן מזופפת שדרך בה העכו"ם וכו' צריך לקלוף את הזפת וכו' זה הוא כנ"ל דאמר רבא דוקא זפתה עכו"ם אבל דרך בה לא סגי בניגוב אלא בעי לקלוף וכן אמרו שם בגמ' ההוא גברא וכו' וכן איתא בברייתא דאם היו מזופתין אסורים ר"ל דבעי קילוף ומוקי הש"ס דדרך בה ולישנא בתרא דרבא נמי ס"ל הכי דהי' קשה לו מהמשנה על הברייתא ומוקי הברייתא דדרך בה א"כ מוכת כנ"ל, עוד כתב רבינו אם נתן בה מים ג' ימים מעל"ע אינו צריך לקלוף עיין ע"ז בהשגות הראב"ד ועיין בר"ן דמחלוקת של הרמב"ם והראב"ד תלוי בזה דהראב"ד מפרש מה דאמרו שם בגמ' קולף היינו קליפה וערוי כיון דשהה חמרא בפילי טובא הוי לו ככלי המכניסו לקיום וצריך הכשר גדול, ומביא ראיה מהברייתא דקתני סתם אסורות א"כ משמע דבעי הכשר גדול היינו ערוי ולכן ס"ל להראב"ד דכל כלי מזופפת דצריך ערוי צריך לקלוף את הזפת תחילה ולא סגי בערוי לבד אבל רבינו מפרש דמה דאמר רבא קולף היינו בלא ערוי וכן מוכת מהתוספתא ולכן ס"ל לרבינו דכל כלי דהכשרו בערוי אינו צריך לקלוף את הזפת תחילה וק"ל: הלכה כב גת של חרס אעפ"י שקלף את הזפת אסור לדרוך בה מיד וכו' ואם ישנה י"ב חדש או נתן בה מים ג' ימים מותרת עכ"ל.

משמע מדברי רבינו דאפילו דרך בה העכו"ם סגי בערוי ולא בעי קליפה מדסתם דבריו וכתב כנ"ל א"כ משמע דבין דרך ובין לא דרך סגי בערוי ולא כמ"ש הרא"ש דצריך קליפה וערוי היכא דדרך העכו"ם בגת זפותה של חרס וכן מבואר בתוספתא פ"ה בהדיא כנס בה עכו"ם ישראל ממלא אותה ג' ימים מים מעל"ע, א"כ מכ"ש בגת דקנקנים חמירי יותר מגת כמבואר בהברייתא (דף ע"ד ע"ב) ומודה רבי בקנקנים של עכו"ם שהן אסורים דבעי מילוי וערוי ורבי בעצמו ס"ל בגת של חרס זפותה דסגי בקליפה א"כ מבואר להדיא דגת קיל יותר מקנקנים וכיון דפסקינן בקנקנים דסגי בערוי וכמו שפסק רבינו בהט"ו מכ"ש בגת דסגי בערוי בלא קליפה וק"ל: הלכה כג משמרת של יין של עכו"ם וכו' ואם יש בהן קשרים מתירן ע"כ.

ועיין בר"ן שפירש דמשמע מרש"י דוקא בניגוב צריך היתור קשרים אבל בישון א"צ וכן דעת רבינו מדכתב בה"כ דבישון אינו צריך לקלוף את הזפת, ולפענ"ד נראה דנוכל לומר מדסתם רבינו דבריו משמע שדעתו בכ"מ להתיר הקשרים אעפ"י שישון מועיל למה שבלוע בזפת מ"מ אינו מועיל לזה שבגו קיטרא וכפירוש הכ"מ בה"כ וכן עיין בש"ך דפסק דבעינן בכ"מ היתור קשרים ועיין בטור דהביא דעת הרא"ש דס"ל כדעת רש"י ז"ל דלא בעינן היתור קשרים בישון, וכוונתו מדפסק הרא"ש בקנקנים של עכו"ם אחר יב"חמותר ולא מצריך לקלוף את הזפת א"כ כמו דלא בעינן קליפת הזפת כן לא בעינן היתור קשרים.

אולם לפי מ"ש בשם הכ"מ אין מזה ראי' כלל דשאני בליעת הזפת מקטרי. והרא"ש מיירי דאין שם קשרים ורק בליעת הזפת לבד לכן מתיר בישון לבד אבל היכא דיש קשרים בעינן היתור קשרים וכנ"ל וק"ל:

תוכן העניינים

לחם אבירים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה