לחם אבירים· רבי יעקב משה
הלכה יד
עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייבלשלם וכו', ועין בכסף משנה דכתב וז"ל רבינו ס"ל כהתוס' כלישנא בתרא ולחומרא ואם בא לצאת ידי שמים חייב דאל"כ מדוע שביק רבינו לל"ק ועוד מדשני רבינו מלישנא דר"ח וכתב אינו חייב דמשמע אין בי"ד מחייבין אותו ע"כ, ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דכתב הראיה מדשביק רבינו לל"ק הלא לפי דברי הר"ן אין שום נ"מ בין הטעמים ורק חילוק דרשות יש ביניהם, ומאי דכתב הכ"מ הראיה מלשון חייב קשה לי לפ"ז איך כתב רבינו לקמן בפ"י ה"ו לשון פטור, אח"כ מצאתי דהד"ח על הרא"ש הקשה הני ב' קושיות אולם באמת ע"כ צ"ל בהאי אינו חייב דכתב רבינו כוונתו דדוקא בי"ד אינם מחייבין אותו דאל"כ קשה הלא מפורש בהגמ' דהיכא דאישתרשי חייב לכ"ע ומדוע כתב רבינו הכא ומכרן אינו חייב אלא ע"כ צ"ל דכוונתו כנ"ל אבל בבא לי"ש חייב.
ואפשר דמזה יהא מוכח דגם על השאר היינו בהזיק או אכלן ג"כ חייב לצי"ש: הלכה יח איזהו הזרוע והלחיים וכו' אין מולגין אותן ואין מפשיטין אותן אלא יתנו לו בעורן ובצמרן ע"כ, עיין בד"ח פ"ו דחולין סימן י' שכתב דרבינו היה לו גרסא אחרת ובאמת לפענ"ד לפי מ"ש הר"ן לפרש גרסת הרי"ף כן אפשר לפרש בדעת רבינו הרמב"ם ואם אמנם דלפי מה שכתב הר"ן בתחילה הדין דבזרוע במקום שמפשיטין מותר להפשיט אולם הלא אח"כ מסיק הר"ן ואפשר כיון דרבי רחמנא לחיים ומה שעליהם וכו' א"כ לפ"ז ה"ה בזרוע נמי הדין כן כמו בלחיים וק"ל פרק י הלכה ז ראשית הגז נוהג בכלאים בכוי ובטרפה וכו' עיין בר"ן שהקשה על רבינו למה פסק דנוהג בטרפה יעויין שם ובאמת כזה מבואר בתוספתא פרק ו' דתולין דראשית הגז נוהג בטרפה: הלכה ח האומר כל גזותי ראשית דבריו קיימין ע"כ, ועיין בכ"מ מה שהקשה על דברי רבינו דסתרי אהדדי לכן עיין בר"ן שהקשה כזה ועוד קשה לי דבהי"א כתב רבינו היו שני מיני גיזה כגון וכו' או גיזת זכרים וגיזת נקבות ומכר מין זה והניח המין האחר זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו ועיין בש"ס דזה תלוי בדר"א ובה"ט פסק דלא כר"א א"כ ליתא לדין הנ"ל ולכן ראיתי בביאורי הגר"א שהקשה ג"כ כזה על המחבר ביו"ד סימן של"ג סעיף ו' דפסק המחבר דלא כר"א ובסעיף ח' פסק כר"א ולפלא בעיני על מרן הגר"א מדוע לא הקשה כזה מסעיף ז' דפסק שם דאם לקח הצאן מן העכו"ם לגיזתן חייב אעפ"י שגדלה ברשות העכו"ם א"כ זה דלא כר"א, וכל הקושיות יתורצו בזה שתירץ הכ"מ דרבינו לא פסק כר"א רק בזה דאינו נוהג אלא בארץ אבל בכולם פסק כרבנן דלא אלים האי מנהגא דנהגו כר"א למידחי כל הני סתמא דאתי כרבנן, ומ"ש רבינו בהי"א דזה נותן לעצמו וכו' לא מדינא פסק כן רק עפ"י עצה טובה, ויש להביא ראיה לזה דעיין בהל' תרומות פ"ג ה"ג שכתב שם רבינו וז"ל כל מין חטים אחד כל מיני תאנים אחד והיינו שחומות ולבנות ותורם מזה על זה, א"כ חזינן דרבינו פסק כרבנן דר"א ומ"ש הכא דתורם משניהם הוא רק עפ"י עצה טובה ותימה לי על הר"ן שמפרש בדברי רבינו בהי"א דכתב שם כן לדינא ובאמת מהל' תרומות הנ"ל מוכת ההיפוך.
ודע דבמחבר שם סעיף ת' נפל ט"ס ובמקום שמכר צ"ל ששייר וכ"כ הכ"מ על הרמב"ם דט"ס הוא. וק"ל:הלכה טו היה לו חמש צאן וגזז אחת מהן בלבד ומכר גיזתה ואח"כ גזז שניה ומכר גיזתה ואח"כ גזז שלישית ומכר גיזתה הכל מצטרפות לראשית הגז וכו', מקורו בחולין (קל"ח ע"א) דגרסינן ת"ר גזז ומכר ראשונה ר"ח אמר חייב רנב"ה אמר פטור ר"ח ס"ל דהא גזז ורנב"ה ס"ל בעידנא דקא מלא שיעורא בעינן צאנך וליכא תנן הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור מרה"ג היה צאנו לגזוז חייב אמאי כל חד וחד בתר גיזה נפקא לו מרשותיה תרגמא ר"ח כגון שהקנה לו כל שלשים יום עכ"ל, ועיין פירוש רש"י.
ורבינו מפרש דהמחלוקת שלהם הוא דלא מכר הצאן בעצמן רק מכר כל פעם הגיזה וע"ז הקשה הש"ס לרנב"ה מהמשנה דמבואר לפי פירוש הרמב"ם דדוקא דלקח הגיזה בעצמה פטור הא צאנו לגזוז היינו דקנה הגיזה במחובר לגזוז משמע דחייב אמאי כל חד וחד וכו' ומתרץ הש"ס תרגמה וכו' ורבינו פסק כר"ח ולר"ח אתי המשנה כפשטה, ולא ניחא לרש"י ז"ל לפרש כפירוש רבינו דמדהקשה הש"ס על ר"ח מהמשנה הא צאנו וכו' ולפירוש רבינו למה להש"ס למידק הא כל חד וחד בתר גיזה נפקא לו מרשותו הלא אף אם בשעת גיזה לא היה מעולם ברשותו ג"כ חייב לדעת רבינו וכזה הקשה הר"ן לפירוש רבינו יעו"ש, ומ"ש רבינו בפ"ט דהיכא דאמר הטבח מכור לי ב"מ של פרה והיו בה מתנות וכו' לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לו מן הדמים אע"ג דהוי כמו פירש שמוכר לו המתנות שהרי שקל לו גם חלקו של כהן ובה"י משמע דאם פירש דבריו ואמר לו אני מוכר לך הכל שניהם פטורין **(המוכר פטור דבעודו מחובר לא חל עליו ראשית הגז ובשעת גזיזה לאו גז צאנך הוא דהגיזה לא שלו והלוקח נמי פטור דלאו גז צאנך הוא דהצאן אינה שלו.
המחבר.
)** דמדכתב רבינו חזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה משמע הא אם פירש ואמר שמוכר פטור המוכר וגם הלוקח. אולם י"ל דלא דמי להדדי: דהתם בראשית הגז דמכר לו הגיזה בעודנה מחוברת לצאן ואכתי לא זכה בהם הכהן א"כ יכול למוכרה אבל הכא משנשחטה הפרה זכה הכהן במתנות ואין מכירתו בהם כלום.
וכ"כ והרא"ש סימן ב' יעו"ש: הלכות מטמאי משכב פרק יב הלכה יט חבר שהיה גגו למעלה מגגו של ע"ה ה"ז שוטח שם כלים ומניח טהרות והן בחזקתן אעפ"י שע"ה יכול לפשוט ידו וליגע וכו' היו הגגות זב"ז וכו' ושטח החבר כלים או הניח טהרות הרי כ"מ שיכול ע"ה לפשוט את ידו וליגע בחזקת טומאה ע"כ.
וקשה לכאורה על רבינו מזה שכתב בהמ"א פי"ג ה"ו וז"ל אם היו הגגות זו בצד זו אעפ"י שיד העכו"ם מגעת לחלק הישראל אינו חושש לא משום יי"נ ולא משום טהרות, אולם באמת לק"מ דשם איירי דיש מסיפיס והכא איירי בלא מסיפיס וכן מ"ש רבינו בגגו למעלה כנ"ל ג"כ מיירי בלא מסיפיס כיון דהוי רשות בפ"ע.
ולא זכיתי להבין דברי הב"י שפי' דברי רבינו דאיירי במסיפיס. ודע דרבינו קאי כפי הגרסא בתוספתא פ"י דטהרות דגרסינן החם גגו של חבר בצד גגו של ע"ה חבר שוטח שם כלים ומניח שם טהרות ובלבד שאין ע"ה יכול לפשוט וליגע ובזה לא פליגי ת"ק עם רשב"ג, ועוד אמרינן התם גגו של חבר למעלה מגגו של ע"ה אעפ"י שע"ה יכול לפשוט וליגע וכו' רשב"ג אומר וכו' ובלבד שאין ע"ה יכול ליגע ופסק רבינו בזה כת"ק דפליג על רשב"ג, אולם קשה לי דרבינו פסק כאן בהכ"א וז"ל חצר החלוקה במסיפיס וחבר בצד זה וכו' טהרותיו טהורות אעפ"י שיד ע"ה מגעת לשם ופסק זה כר"יבע"ז (ד"ע ע"ב) ובאמת ר"י מדמי זה לגגו של תבר בצד גגו של ע"ה דסבירא להו לרבנן לפי גרסת הש"ס בע"ז דטהרותיו טהורות אעפ"י שידו מגעת לכן סבירא ליה לר"י דכמו לת"ק טהור בזה כן הכא נמי טהור, ולא מדמי לגגו של חבר למעלה דשאני התם דאית לו לאשתמוטי וכו' לכן סבירא ליה לרשב"ג דבעינן דוקא שלא יהא ידו מגעת לשם ואז שוטח שם פירותיו, א"כ מובן מזה דר"י סבירא ליה כרשב"ג בדין זה.
א"כ קשה למה פסק בזה בגגו של תבר למעלה כנ"ל. ובאמת זה כוונת הכ"מ בקושייתו אף שלא פירש דבריו יפה אולם זה כוונתו, ועיין מה שתירץ הכ"מ.
ולפי מ"ש ס"ל לרבינו בגגו למעלה לא צריך מסיפיס. וראיתי בבאורי הגר"א ליו"ד במ"ש שם ונראה דס"ל דדעת רבינו דגם בלמעלה צריך מסיפיס כמו שכתב הב"ה.
ולפי מ"ש יעלו יפה דברי הש"ס בע"ז דהקשה הש"ס לר"י מרשב"ג בגגו של חבר למעלה ומתרץ הש"ס אמר לך ר"י שאני התם דאית לו לאשתמוטי וכו' וקשה לכאורה דמה פריך הש"ס דלמא מיירי כאן בלא מסיפיס ור"י מיירי במסיפיס וכ"ת מ"ט דרבנן דפליגי על רשב"ג י"ל דס"ל דלא בעינן כלל מסיפיס אלא ע"כ צ"ל דבגגו למעלה לא צריך מסיפיס כיון דזה הוי רשות בפ"ע לכן ס"ל לת"ק דטהרותיו טהורות ומ"מ ס"ל לרשב"ג דטהרותיו טמאות אע"ג דזה הוה כמו מסיפיס לכן קשה על ר"י דס"ל דחצר החלוקה במסיפיס טהרותיו טהורות וע"ז מתרץ הש"ס שאני התם דאית לו לאשתמוטי וכו' ולא מחזי כגנב, ולא דמי למסיפיס.
ולפי מ"ש יתורץ מה דקשה על הש"ס למה לא פריך מקודם מרישא על רב ואח"כ מהסיפא על ר"י דגגו של חבר למעלה הוא סיפא, אח"כ מצאתי להרש"ש שהקשה כזה. ולפי מ"ש ניחא דאם היה מקשה מתחלה מגגו של חבר בצד גגו של ע"ה על רב היה מתרץ דכמו דס"ל לרשב"ג בסיפא דטהרותיו טמאות ואף ע"ג דזה הוה כעין מסיפיס א"כ ה"ה בצד גגו ברישא נמי י"ל דפליג רשב"ג על רבנן ואפילו יש מסיפיס נמי ס"ל דטמאות לכן הקשה על ר"י מסיפא מגגו של תבר למעלה דזה הוי רשות בפ"ע ותרצינן שאני התם כנ"ל אם כן לפ"ז ס"ל לרשב"ג בחצר החלוקה במסיפיס וכן בגגו של חבר בצד גגו של ע"ה דטהרותיו טהורות א"כ מאי דאמרו ברישא גגו של תבר בצד גגו וכו' זה אליבא דכ"ע לכן הקשה הש"ס על רב דס"ל דלא כמאן, וכ"ת אם כן מאי מקשה על ר"י הלא אפשר דס"ל כת"ק רק באמת י"ל דהמקשן רצה לדעת איך מתרץ אם ותרץ דר"י ס"ל כת"ק א"כ לפ"ז כמו דרשב"ג פליג בלמעלה כן פליג אבצד גגו אבל השתא דמתרץ לר"י כנ"ל א"כ לפ"ז הרישא אתי אליבא דכ"ע לכן הקשה רב דלא כמאן ועיין בכ"מ מהמ"א וז"ל ומפרש רבינו ביש מסיפיס מדמקשי לרב דאיירי בחצר החלוקה במסיפיס וכבר הקשה ע"ז הלח"מ אדרבה אם מיירי הברייתא בלא מסיפיס בודאי קשה לרב אך נראה לפרש כוונת הכ"מ כן מדאקשי לרב ולא לר"י דאם איירי בלא מסיפיס א"כ לר"י נמי קשה **(היינו, דהוא מחלוקתם הוא דוקא בחצר החלוקה במסיפיס ודוקא בזה סבירא ליה לר"י דטהרותיו טהורות אבל בלא מסיפיס גם ר"י מודה לרב א"כ קשה גם לר"י מהכא.
)** א"ו דמיירי במסיפיס וסרה בזה קושית הלח"מ (ולזה העירני חתני הרב ר' יעקב נ"י] אך לפי מ"ש הגר"א בכוונת רבינו דס"ל דאפילו בגגו של חבר למעלה נמי צריך מסיפיס א"כ י"ל בכוונת הכ"מ כן ר"ל דאפילו בגגו למעלה נמי צריך מסיפיס ומאי דכתב הכ"מ מדאקשי לרב זה ט"ס ור"ל מדאקשי לר"י מהסיפא מסתמא מיירי הברייתא במסיפיס דאל"כ לק"מ דנוכל לומר דר"י איירי ביש מסיפיס והברייתא מיירי בלא מסיפיס.
ומ"ש הלח"מ כיון דס"ל לרבינו בגגו של זה בצד זה דבעינן מסיפיס כ"ש בלמעלה כיון דיש שם סברא דאשתמוטי, באמת לאו ראיה היא דסברא זו. דוקא רשב"ג אית ליה אבל רבנן פליגי ולית להו האי סברא וכיון דרבינו פסק בזה כרבנןא"כ לית ליה האי סברא דס"ל לרשב"ג כנ"ל א"כ הפירוש בדברי רבינו כמ"ש ולפ"ז סרה קושית הלח"מ שהקשה דברי רבינו אהדדי יעו"ש וראיתי בהגר"א שכתב דמשו"ה השמיט המחבר גגין זב"ז דכ"ש הוא, א"כ להגר"א הפירוש בדברי המחבר דמ"ש וחלוקים ביתדות קאי אפילו בגגו למעלה וכן כתב וז"ל "רמב"ם דומיא דחצר" ובאמת מדברי רבינו אין הכרע כנ"ל די"ל דמה שהזכיר רבינו מסיפיס קאי אגגו של זה בצד גגו של זה אבל בלמעלה אפשר דס"ל לרבינו דלא צריך מסיפיס, וראיתי בנה"כ ובט"ז ס"ק ל"ז ומוכח מדבריהם דס"ל בדעת המחבר לא כמו שפרשתי בכוונת הכ"מ.
וכ"ז כתבנו לפרש בגגו למעלה אבל בצד גגו מבואר להדיא בדברי רבינו דבעינן מסיפיס דרבינו מפרש דרישא של הברייתא מיירי במסיפים דאלת"ה מדוע לא מקשי נמי לר"י דר"י מתיר לכה"פ במסיפיס והכא מותר אפילו בלא מסיפיס אלא מדהקשה לרב ולא לר"י א"כ מוכח דמיירי במסיפיס. אך באמת לענ"ד לאו ראיה היא די"ל דמיירי הברייתא בלא מסיפיס ולרב הקשה הש"ס מכ"ש ומ"מ לר"י ל"ק די"ל משום הכי לא בעינן הכא מסיפיס משום דכיון דהם שני גגין לכן מיקרי זה רשות בפ"ע אבל ר"י מיירי בחצר אחד לכן בעינן מסיפיס ודעת הרמב"ם נראה דוקא בגגו למעלה אז מיקרי רשות בפ"ע ולכן ס"ל לת"ק דטהרותיו טהורות אבל בצד גגו אפילו לת"ק בעינן מסיפיס ולר"י רשב"ג נמי מודה לת"ק דטהרותיו טהורות בכה"ג.
ולכן לא הוזכר המחלוקת בהרישא יען דרישא אתי אליבא דכ"ע ודוקא בגגו למעלה פליג רשב"ג מהטעם דאשתמוטי וכו' וכמבואר בש"ס ורב ס"ל כי היכי דפליג רשב"ג בלמעלה ה"נ פליג בצד גגו ודו"ק: הלכו' אבות הטומאות פט"ז הלכה ג כיצד תינוק טמא שנמצא בצד העיסה והבצק בידו הרי העיסה טמאה שדרך התינוק לטפח ע"כ.
עיין בתוס' חולין (דף פ' ע"א) ד"ה "רוב" דכתבו בשם ר"ת דאעפ"י שלא נמצא בצק בידו נמי חכמים מטמאין ומאי דתנן במשנה ובצק בידו לרבותא דר"מ דבכה"ג נמי מטהר יעו"ש: הלכות טומאות אוכלין פרק יב הלכה י פירות שנפלו לתוך המים ופשט ידיו ונטלן לא הוכשרו ואם חישב שיודחו ידיו הוכשרו במים שבידיו שהמים שבידיו ושעל הפירות הרי הן כתלושין ברצון ע"כ, מ"ש רבינו ופשט ונטלן לא הוכשרו ר"ל מי שידיו טמאות ובזה שפשט הוי ידיו טהורות דלא בעינן כוונה לחולין והטעם דלא הוכשרו הוא מחמת דלא אחשבה להך נפילה אבל אם חשב שיודחו ידיו אז ידיו טהורות מכ"ש והפירות הוכשרו דאחשבה להך נפילת פירות לטול ידיו בהגבהתו, ומ"ש דהפירות הוכשרו היינו לאחר שהעלם דכ"ז שהם מחוברין במים לא מתכשרי כמו שכתב רבינו בהי"א וז"ל כיצד צנון או לפת שהוא בתוך המערה נדה מדיחתו שם והוא טהור העלתהו כ"ש מן המים נטמא במגעה, ע"כ.
ור"ל דאז הוכשרו, ועיין מ"ש התוס' בתולין (ל"א ע"ב) ד"ה ופירות. יעו"ש: הלכות מקואות פרק א הלכה ח כל הטובל וכו' אפילו נדה שטבלה בלא כוונה ה"ז מותרת לבעלה אבל לתרומות וקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה ע"כ, מ"ש רבינו שאסורה לאכול בתרומה הוא לאו דוקאאלא אף למעשר נמי אסורה וכמו שכתב רבינו בהל' "אבות הטומאות" פי"ג ה"ב ועיין תוס' חולין (ל"א ע"א) ד"ה ואסורה, ומה שפסק רבינו כרב אע"ג דרב ור"י קיי"ל בכ"מ דהלכה כר"ש עיין יישוב ע"ז בכ"מ ודבריו מבוארים בר"ן פ"ב דחולין (דף ז' ע"א) ועיין מה שכתבנו, בחידושנו על הרמב"ם בהל' שחיטה פ"ב הי"א מענין זה יעו"ש.
סליק: חידושים על הש"ס באיזה מקומות מסכת פסחים לדף (דף כ"ד) אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהם אלא כדרך הנאתן למעוטי מאי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור וכ"ש אכל חלב חי שהוא פטור עיין רש"י שם ד"ה חלב וז"ל חלב אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה וכ"ש אוכל חלב חי, וכוונת הכ"ש הוא זה, דזה דהניח חלב ע"ג מכתו לגבי דידיה שיש לו מכה הוה דרך הנאתו רק כיון דלכ"ע חלב אין דרך הנאתו לרפואה אינו לוקה וכ"ש אוכל חלב חי דאף לגבי האוכל נמי אין דרך אכילתו.
וכזה מבואר במ"ל בהל' יסודי התורה. עוד גרסינן שם אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהם אלא דרך אכילתן וכו' א"ד אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן וכו' אר"ז אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים בלבד ואילו מתותים ורמונים ותאנים לא מ"ט לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן אמר לו אביי בשלמא אי אשמעינן פרי גופא דלא קאכיל להו דרך הנאתן שפיר אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא עכ"ל הגמ'.
ועיין בתוס' שם ד"ה אלא וז"ל ומיהו תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא ע"כ. וקשה לי לפענ"ד על התוס' דמקשי כנ"ל כאילו הוא דבר פשוט דילמא טכ"ע מדרבנן כשיטת רש"י והר"ן בע"ז וכן ס"ל להרמב"ם בפט"ו מהמ"א ה"ב וה"ג, וי"ל דקושית התוס' קאי על אביי דבעצמו ס"ל במס' חולין (דק"ח ע"א) דטכ"ע דאורייתא דאמרינן שם אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא וכו' וכן בנזיר (דל"ז ע"א) ס"ל לאביי דטכ"ע דאורייתא דיליף ממשרת אבל באמת לפענ"ד לק"מ קושית התוס' דאביי משיב לר"ז דקא מביא ראיה לר' יוחנן, ור"י בעצמו הלא ס"ל בע"ז דטכ"ע מדרבנן וכמו שכתב רש"י בע"ז דס"ז אליבא דר"י.
א"כ ר"י לשיטתו אין מזה שום ראיה די"ל דזיעה בעלמא הוא, אך מ"מ צדקו דברי התוס' מחמת דהתוספות מפרשים בע"ז דר"י ס"ל טכ"ע דאורייתא ולפ"ז אזלא פירכת אביו ומיושב קושית התוס' והדרא לדוכתא ועיין בספר ושב הכהן דמתרץ קושית התוס' עפ"י דברי התוס' והרא"ש בברכות (דל"ט ע"א) ד"ה מיא דסילקא יעו"ש.
וראיתי להלח"מ בהמ"א פ' הלכה כ"ב שכתב וז"ל ולקושיא ראשונה י"ל דרבינו דחי הך סוגיא דבפ' העור והרוטב מקמי ההיא דבפ' כ"ש דשם אמר ר' יוחנן דאיסורי תורה שלא כד"ה אין לוקין עליהם ור"ז הביא ראיה מהמשנה ואביי אמר דאין ראיה משם וכיון דקיי"ל כר' יוחנן וכדפסק רבינו לקמן אית לן לומר דהסייעתא הוי סייעתא ופירושה דמתניתין דתותים ורמונים לא, משום דהוי שלא כדרך הנאתן כר"ז, עכ"ל.
ובאמת לענ"ד לא הבנתי דבריו הלא רבינו פסק בה' ברכות פ"ח ה"ד לענין דובשי דתמרי דמברך שהכל מהטעם דאמרי' בגמרא דברכות דל"ח דזיעה בעלמא הוא כמאן כר"י דס"ל דאם שתה מי פירות של תרומה בשוגג דפטור והטעם דזיעה בעלמא היא וכן פסק רבינו בה' תרומות פי"א ה"ב א"כ מוכח מזה דהראיה של אביי לאו כלום.
אך באמתי"ל הגם דרבינו ס"ל דזיעה בעלמא היא לענין מי פירות וכן ס"ל דטכ"ע דרבנן מ"מ ס"ל לרבינו דאם יש כזית בכדי אכילת פרס הוי ממשו וכדאמר ר"י בע"ז דס"ז כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי א"פ, ומה שכתב רבינו בהל' ברכות פ"ח ה"ד במי פירות דמברך שהכל י"ל דס"ל לרבינו כחו סברת התוס' בברכות (דף ל"ח ע"א) ד"ה האי וז"ל ושכר דידן אע"ג דשמא יש בהן כזית בכדי א"פ ומ"מ לא מברכינן עליו במ"מ ומסקי התוס' הטעם דטעם בעלמא הוא ולא ממשות דשעורים אבל לענין ערלה דפטור ממלקות ע"כ צ"ל הטעם דזה הוה שלא כד"ה.
ומה דמדחה אביי דזיעה בעלמא היא י"ל דס"ל דאפילו יש כזית בכדי א"פ ג"כ פוטר ר"י בטעמו ולא ממשו וע"ש בתוס' בע"ז דמפרשי בשם הר"א מה דאמר ר"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו ר"ל דיש כזית בכדי א"פ כדמסיים שם ר"י ואז אפילו נימוח האיסור מ"מ מיקרי ממשו. ומה דאמר ר"י כל שטעמו ולא ממשו מיירי דאין כזית בכדי א"פ ולכן לא נקרא ממשו ואין לוקין ובזה הם שווים רבינו עם התוס' היינו דאם יש כזית בכדי א"פ לוקין אפילו בטעמו ולא ממשו רק דבאם אין כזית בכדי א"פ בזה הם מחולקים היינו דעת התוס' דאסור מדאורייתא וזה דאמר ר"י כל שטעמו ולא ממשו אסור ר"ל אסור מדאורייתא והטעם דאין לוקין מחמת דאין עונשין מן הדין, ולשיטת רש"י ורבינו הוה רק איסור דרבנן ונ"מ לענין נשפך והשתא אתי שפיר דפריך אביי בפסחים (דמ"ד ע"א) אליבא דר"י א"ה דכזית בכדי א"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי, ובאמת מדוע לא פריך מ"ט פליגי רבנן בשכר המדי אך באמת ס"ל לאביי בשכר המדי כיון דיש שם רק טעמא לחוד לכן אפילו יש כזית בכדי א"פ נמי אין לוקין לר"י ולכן שפיר פליגי רבנן עליה דר"א בשכר המדי אבל בכותח הבבלי דשם ניכר ממשו היינו הפרזרין.
א"כ הוה טעמו וממשו לכן שואל אמאי פליגי רבנן בזה. אך לא ידעתי לפי מ"ש האיך מיירי המתניתין דתרומה דאין סופגין את הארבעים אי דשתה ב' או ג' כוסות בלא הפסק א"כ בטלה דעתו אצל כל אדם וכדאמרינן בפסחים דמ"ד לענין כותח הבבלי וכן כתבו התוס' בנזיר דל"ו לענין שכר המדי א"כ לפ"ז אין ראיה מהמשנה דתרומות לר"י דאפשר לומר דאין לוקין מחמת דבטלה דעתו אצל כל אדם ואם שהה בינתים אם כן אין כאן כזית בכדי א"פ ויוסתר דברינו הנ"ל.
אולם אפשר ליישב דהכ"מ כתב בה' חמץ ומצה וז"ל לפ"ז פסק רבינו כר"א וה"פ ביש בה כזית כדי א"פ כי שריף לו אעפ"י שאין בו כדרך טיבול חייב מלקות ע"כ, א"כ מוכת מזה דרבינו ס"ל בשכר המדי נמי אע"ג דאם ישהה בינתיים לא יהיה כזית בכדי א"פ מ"מ אי אתרמי ושתה בפ"א שני כוסות חייב ואם כן הכא גבי ערלה הגם דאמרינן זיעה בעלמא הוא ורבינו ס"ל טעם כעיקר דרבנן מ"מ אי אתרמי ושתה כמה כוסות בפ"א ס"ל לרבינו דחייב מלקות, ועוד אפשר לומר כיון דהכא מיירי במי פירות שנסחטו בלתי תערובות מים א"כ אפילו ישתה כוס אחד היינו כדי רביעית ג"כ יהיה כזית כי הלא אין כאן תערובות כמו בשכר המדי, וכ"ז כתבנו לדעת הרמב"ם דס"ל דאם יש כזית בכדי א"פ לא אמרינן דנתהפך ההיתר לאיסור לכן לדידיה צריך שיאכל מן ההיתר כדי א"פ בכדי שיהיה כזית מן האיסור, אבל לדברי הרא"ש פגה"נ סימן ל"א בשם הר"ח ובתוס' שם בשם הר"א נוכל לפרש דשתה מהמשקה רק כדי כזית מכל המשקה.
ולכאורה קשה לי על התוס' הנ"ל שהקשה דילמא טכ"ע דאורייתא ובאמת הא אמר ר"י בע"ז כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין א"כ שפיר קאמר אביי דזיעה בעלמא הוא ואפילו אם נימא טכ"ע דאורייתא בכ"ז אין לוקין מחמת דאין עונשין מן הדין וע"כ צ"ל דהתוס' מפרשים דיש הכא כזית בכדי א"פ א"כ לא שייך בזה אין עונשין מן הדין כיון דבלא"ה אסור מדאורייתא דיש בזה: כזית בכדי א"פ ולכן אף אם ישתה חצי שיעור נמי אסור מה"ת לר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה אפילו בתערובות ועיין פ"ת סימן תמ"בא"כ זה דטכ"ע הוי כמו רק גילוי מילתא דמשום זה דיו בכזית אחד א"כ אמאי אין סופגין את הארבעים אלא ע"כ צ"ל דיש מזה ראיה לר"י דאין לוקין עליהם שלא כד"ה, ולפי מ"ש דרבינו ס"ל בכ"מ טכ"ע מדרבנן ודוקא אם היה כזית בכדי א"פ מגוף האיסור אף שנמחה אז אסור מה"ת יהיה קשה מזה שכתב רבינו בה' חו"מ פ"ו ה"ה וז"ל העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה י"ת וזאת משנה מפורשת פ"ג דמס' חלה מ"ז.
וכן פסק רבינו בה' בכורים פ"ו הלכה י"א וז"ל המערב קמח חטים וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דנן חייבת בחלה ואם לאו פטורה, וכזה מובא במס' זבחים (דף ע"ח) ודייק מזה רבא דטכ"ע דאורייתא, א"כ לפי הנ"ל סתרו דברי רבינו אהדדי ע"ז שפסק דטכ"ע דרבנן, ובאמת לק"מ דנוכל לומר הטעם בהמשנה כמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי הלכות חלה בשם הרמב"ן דהטעם משום גרירה שהחטין גוררין את האורז וכ"כ המ"מ בה' חו"מ לכן הזכיר המשנה דוקא חטים ואורז ולפ"ז לא בעינן שיהא שם כזית בכדי א"פ, אך לפ"ז קשה מאי פריך רבא מהמשנה במס' זבחים דטכ"ע דאורייתא הלא נוכל לומר דמשום גרירה הוא והראיה מדנקיט דוקא שני מינים אלו, והאיר ד' את עיני ומצאתי קושיא זו בה' חלה להרמב"ן ז"ל ופירש דהכי פריך רבא דאי ס"ד דטכ"ע אינו דאורייתא ולא חשיב כעיקר וטעמו בטיל א"כ היכי משכחת שגורר את האורז יעו"ש, ולפי הנ"ל לא הבנתי דברי המג"א סימן תנ"ג סק"ד שכתב ודוקא שיש בו כזית בכדי א"פ כנ"ל להחמיר עב"י עכ"ל, ובאמת הת"י ג"כ תמה עליו יעו"ש אך באמת נוכל לומר דהמג"א כתב זאת לפי דקיי"ל כשיטת הר"ח דס"ל דאם היה גוף האיסור באינו מינו כזית בכדי א"פ אז אמרינן דנתהפך ההיתר לאיסור וחייב מלקות על כזית מחמת דטכ"ע דאורייתא וכן פסק הטור בסימן צ"ח כהר"ח א"כ לפ"ז צ"ל כאן במצה דיוצא בה ידי חובתו דמיירי דהיה בה כזית בכדי א"פ ובכה"ג החטים גוררין את האורז וכ"כ הפר"ת ובאמת הרשב"א לשיטתו דס"ל דאם מעורב איסור בהיתר כזית בכדי א"פ לא אמרינן דנהפך ההיתר לאיסור ולכן דוקא אם אכל כדי א"פ אז לוקה אבל אם לא אכל רק כזית אינו לוקה רק דאסור מה"ת וכזה ס"ל להראב"ד לכן לדידהו הפשט בהמשנה דחלה דהחטים היה מעורב כזית בכדי א"פ ויאכל מזה פרס אז יוצא י"ח, אבל כוונת המג"א הוא לשיטת הר"ת לכן לא הזכיר דיאכל פרס, וזה כוונת המג"א דע"י כזית בכדי א"פ נתהפך האורז לחטים ודיו בכזית מצה שיאכל, וסרה בזה קושית הח"י שהקשה על המג"א למה כתב דבעינן שיהא כזית בכדי א"פ ולפי מ"ש הכוונה כיון דנתערב עד שיהיה בו כזית בכדי א"פ לכן נתהפך האורז לחטים ובכזית לבד יוצא בה י"ח וכן בבהמ"ז.
ומה שכתבנו מקודם בדעת רש"י דס"ל בטעמו ולא ממשו אפילו יש כזית כדי א"פ אין לוקין ובאמת כן משמע מרש"י בע"ז דכתב טעמו ולא ממשו כגון שנמחה משמע דמקודם מיירי שלא נמחה והוא בעין וע"ז אמר ר"י כל שטעמו וממשו לוקין עליו וכ"כ הלח"מ יעו"ש אבל בפסחים מוכח אחרת בד"ה "ושכר" וז"ל ושכר המדי נמי וכו' משמע אבל אם היה כזית בכדי א"פ היו לוקין אע"ג דבשכר ליכא רק טעמא.
וכמ"ש התוס' בברכות וכמ"ש לעיל, אך אפשר לומר דרש"י כתב אליבא האמת דבשכר המדי ליכא כזית בכדי א"פ אבל לא למידק מזה כלום. וראיתי להרמב"ם בה' חו"מ פ"א בכותח הבבלי דאי אתרמי ושתה הגם דעשוי רק לטבול מ"מ חייב מלקות, וקשה לי ע"ז מזה שכתב רבינו בה' "שביתת עשור" פ"ב ה"ה וז"ל או ששתה משקים שאין ראוים לשתיה כגון ציר מורייס פטור מחמת דציר אינו עשוי רק לטבול, א"כ יקשה דברי רבינו אהדדי, אח"כ מצאתי בחת"ס בשם הרדב"ז להקשות על דברי התוס' בנזיר שכתבו דאי מתרמי ושתה כותח הבבלי דחייב והקשה הרדב"ז מהמשנה דיומא דשם מפורש הדין הנ"ל של הרמב"ם.
ולפענ"ד אפשר ליישב דביוה"כ הדין דאם נפסל מאכילתאדם פטור אבל בחמץ בעינן דיפסל מאכילת כלב קודם זמנו ואז מה"ח מותר ורק אסור מדרבנן אבל אם ראוי לכלב אע"ג דנפסל מאכילת אדם מ"מ אסור מה"ת מחמת דראוי לחמע בו כמה עיסות כשאור דאינו ראוי לאדם מ"מ הוא אסור מה"ח, א"כ חזינן דיש הפרש בין חמץ ליוה"כ דשם תליא באכילת אדם ובחמץ תליא באכילת כלב לבד.
לכן יפה פסקו התוס' והרמב"ם בכותח הבבלי ביש בו כזית כדי א"פ כי שריף לו אע"ג שאין בו כזית כדי א"פ דרך טיבול ג"כ חייב מלקות, אך אפשר לדחות תירוץ זה מחמת דהכא לא שייך הטעם דראוי לחמע כי בכותח אינו ראוי לחמע לכן אין תירוץ זה מספיק. וק"ל: מסכת חולין (דף י"ב ע"ב) עיין בתוס' ד"ה ותיבעי ועיין רש"י שם וס"ל לרש"י אפילו היכא דהיה מעשה גמורה היינו היכא דחקקו למוד בהם עפר אבל כיון דלא אמרו מקודם שיחקוק למוד בהם עפר אין מקבל טומאה רק מדרבנן ואם חקקו ואמרו מקבלים טומאה מה"ת אמרו ולא חקקו אינו מקבל טומאה כלל והיכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו היכא דעשה מעשה דהפכו ולא אמרו הוכשר מדרבנן ואם אמרו ולא הפכו אינו מכשיר כלל.
והיכא שהפכו ואמרו שרוצים שירד הטל עליהם מקבלים טומאה מה"ת לכן לדעת רש"י ז"ל אין חילוק בין מעשה למעשה ורק דתליא באמירה, ומה דאמרו בגמ' היתה עומדת בדרום ומשכה הקטן לצפון פסולה מיירי דוקא בסתם אבל היכא דאמר בפירוש שחיטתו כשרה, אבל התוס' לא ס"ל כן דלא תליא באמירה כלל אלא העיקר תלוי אם היה מעשה גמורה כמו בההיא דחקקו מקבלים טומאה מה"ת אפילו בלא אמירה כלל ואם המעשה אינה גמורה כמו דהפכו או דהיתה בדרום ומשכה לצפון אפילו אמרו בפה השחיטה שלהם פסולה ורק מדרבנן אזלינן לחומרא לכן בההיא דהפכן מקבל טומאה מדרבנן אפילו לא אמרו והיכא דהמעשה גרע טובא כגון קטן המעלה פירותיו לגג לא מכשיר לקבל טומאה אפילו מדרבנן, ולרש"י ז"ל בזה כיון דאמר אפילו המעשה היא גרוע מ"מ מקבל טומאה מדרבנן: (די"ד ע"א) תוס' ד"ה השוחט.
וז"ל ופריך משנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו' והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו תיפוק לו דפסול עכ"ל. ונראה לפענ"ד דלא ק"מ כי דוקא היכא דהמומר שוחט בעצמו אז פסול אבל היכא דיש עוד אחד די בזה וכשר, וכן מבואר בתוספתא ישראל ועכו"ם שהיו שוחטין אפילו אחד למעלה ואחד למטה שחיטתן כשרה, ובזה יתורץ דברי הרמב"ם שכתב בפ"א מה"ש דהיכא דשחט במזיד בשבת בפרהסיא שחיטתו אסורה אפילו למוצ"ש אפילו לאחרים דס"ל לרבינו דבתחלת השחיטה נעשה מומר, ולכאורה קשה עליו מהגמרא הנ"ל וכקושית התוס' אכן לפי מ"ש אתי שפיר ועיין מ"ש המהרש"ל ועיין בש"ך: (דל"ב ע"ב) והדר בו ר"ז.
ומפרש רש"י ז"ל דר"ז הדר מהקושיא שהקשה על רבא וסביר כרשב"ל דס"ל שחט אח הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה, והתוס' מפרשים דר"ז פליג על רשב"ל וס"ל דטרפה יעו"ש וכן נראה דעת הרמב"ן והרי"ף וכ"כ הר"ן לפרש. ואתי שפיר מה שכתב הרמב"ם בה' מלכים וז"ל השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני סימנים כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לב"נ משום אבמה"ח, ובאמת קשה למה לא העתיק ג"כ אין מזמנין עכו"ם עב"מ כדאיתא בש"ם אמר אביי ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל עב"מ ואין מזמנין עכו"ם עב"מ מ"ט ישראל דבשחיטה תליא כיון דאיכא שחיטה כשרה עכו"ם דבנחירה סגי להו ובמיחתה תליא מילתא הני כאמה"ח דמי, ולפי מ"ש א"ש דלא הביא דהרמב"ם לא ס"ל בהא דר"ל ולכן גם בזה לא ס"ל כדר"ל דלית ליה לרבינו להברייתא דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא לכן כתב רבינו דוקא אם חתך בשר אסור ועיין ברשב"א דכתב בח"ה וז"ל לזמן עכו"ם עב"מ א"נ על בשר הפורש מן הבהמה וכו' מוחר, ובאמת קשה כיוןדחתך בשר שרי כ"ש דלזמן עכו"ם ודאי שרי וכן קשה לי כיון דפסק בת"ה כדר"ל וכרבא א"כ ס"ל הטעם דכמנחא בדיקולא דמיא א"כ למה פסק דמזמנין עכו"ם עב"מ הלא ראב"י אמר ש"מ מדרשב"ל וכו'.
וכ"ת דהרשב"א ס"ל כהברייתא שם תניא דלא כראב"י והטעם משום דל"מ דלישראל שרי ולעכו"ם אסור א שכתבו התוס' (דל"ג ע"ב) באמת זה ליתא דהלא ראב"י טעמא קאמר וכדאמר ר"פ שם ולא אמרו ליה דאמינא הא טעמא קאמר וישראל בשחיטה תליא מלתא וליישב זאת עיין בחידושי הגאון ר' צבי חיות ז"ל על הש"ס דל"ג (מ"ו ע"א) בעופא ר' ינאי אמר עד למטה מן האגפים ור"ל אמר עד בין אגפים ועיין ברי"ף וברא"ש דגרסי ר"י אומר עד בין אגפים ור"ל אמר עד למטה ועיין בת"ש על הרא"ש שכתב דהרי"ף והרא"ש ס"ל לחומרא כר"ל דאמר עד למטה מהאגפים ובאמת נעלמו ממנו דברי הרמב"ם בפ"ט מה"ש ה"ד וז"ל וחוט השדרה בעוף עד בין אגפים והרמב"ם הולך בכ"מ בשיטת הרי"ף א"כ מבואר דהרי"ף נמי ס"ל כר"י ומה דלא כתב בהדיא דהלכה כר"י מחמת דפשיטא דהלכה כר"י דהוא רבו דר' יוחנן ור"י רבו דר"ל ואין הלכה כתלמיד לגבי הרב: (דמ"ו ע"ב) רש"י ד"ה נצרר.
והך מתניתא קמייתא לא ידענא היכי תניא עכ"ל, ולפענ"ד נ"ל דאפשר לפרש דאיתא במסכת שבת (דף ק"ז) ת' שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושארי שקצים ורמשים החובל בהן פטור ואמרו בברייתא שם איזהו חבורה שאינה חוזרת נצרר הדם אעפ"י שלא יצא ומבואר שם דשארי שרצים דקתני דפטור דוקא שנצרר הדם אבל אם יצא אפילו בשארי שקצים נמי חייב וזה הוא הברייתא דמובא בחולין (דמ"ו) וזה דכתב הרא"ש על המשנה דאמרו ושארי שקצים פטור מיירי שלא יצא מהן דם, ונוכל לומר דהרא"ש מדייק כן מהברייתא הנ"ל, אח"כ מצאתי בקובץ על הרמב"ם פ"ח מה"ש דכתב כן: (שם) רש"י ד"ה "שלא כסדרן" וז"ל כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה עד כאן לשונו, משמע מפירושו דאינו נקרא שלא כסדרן אלא מהראשונה לשלישית בדילוג אבל מגב לגב וכ"ש מחיתוך לגב כשרה וכ"כ הרשב"א, ודעת רבינו הרמב"ם בפ"ח מה"ש ה"ה נראה דס"ל כדעת רש"י, ומ"ש הה"מ דהרמב"ם ס"ל דלא מיקרי כסדרן אלא מחיתוך לחיתוך אבל מגב לגב או מחיתוך לגב טרפה נראה דהיה להה"מ גרסא אחרת ברבינו כמובן.
ומה שכתב הרא"ש בתשובה דרש"י מלתא פסיקתא נקיט וה"ה לאינך אינו משמע כן וכנ"ל: (שם) תוס' ד"ה היינו וז"ל אבל ר"ת פירש וכו' והא בטרפה שלא כסדרן היינו משום. שסופה להתפרק וחשיב כנקובה כיון שסופה לנקב עכ"ל, והנ"מ בין פירוש רש"י לפירוש התוס' היינו דלרש"י דפירש דאין סירכא בלא נקב ובכסדרן כשר מחמת דמגינות א"כ בסירכא כסדרן דכשר מ"מ צריך בדיקה אם נסתם היטב וכמ"ש התוס' לקמן בשם ה"ג אבל לפירוש התוס' שהיא בלא נקב אלא דטרפה שלא כסדרן מפני שסופה להתפרק ובכסדרן אין סופה להתפרק א"כ לפ"ז אינו צריך בדיקה.
וק"ל: (דף מ"ח) תוס' ד"ה "מייתינן סכינא" וז"ל דהיינו כשלא העלתה צמחים אבל העלתה צמחים אפי' איכא ריעותא בדופן לא תלינן בדופן עכ"ל, אבל דעת הרמב"ם בפ"ז מה"ש ה"ה אי איכא ריעותא בדופן ג"כ מהניא בדיקה אפילו העלתה צמחים ובאמת כן משמע לשון הגמרא וכמ"ש הר"ן וכן ס"ל להרמב"ם כשיטת ר"ת שכתב דרב נחמיה קאי אליכא ריעותא בדופן ואפילו העלתה צמחים מ"מ כשר ע"י בדיקת פושרים ואי איכא מכה בדופן לא צריך בדיקת פושרים וס"ל להרמב"ם דר"נ לא פליג על רבא ורק אתי לפרש דברי רבא, ועוד מחולק רבינו עם התוס' ד"ה ר"נ דמפרשי דר"נ להחמיר בא דאפילו איכא מכה בדופן מ"מ צריך בדיקת פושרים.
יעו"ש.
ונמצא דהתוס' ס"ל דאם יש מכה בדופן ולא העלתה צמחים כשרה דוקא בבדיקה אם עלה בנפיחה כשרה ואם לא עלה טרפה. ולפ"ז אם נמצא מכה בדופן וצמחים בריאה אפילו נפיחה לא מהני אבל דעתהרמב"ם אינו כן וכנ"ל, ודע דמה דגרסינן בגמרא ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא אע"ג דלא קא מפקא זיקא טרפה, זה לפי גירסת הרי"ף דס"ל דלית הלכתא כר"נ דס"ל דאם אין מכה בדופן מהני בדיקת פושרים ולכן ס"ל דהלכה כרבא דאפילו לא מפקא זיקא טרפה אבל להרמב"ם אינו צריך לגרוס כזה כיון דס"ל דהלכתא כר"נ וכן צריך לגרוס ואם לא מחמת ריאה היא וטרפה, וכן נ"ל דהרי"ף סובר ג"כ דהיכא דאיכא מכה בדופן אינו צריך בדיקת פושרים וכדמוכח מדברי הר"ן ועיין בביאורי הגר"א דכתב דהרי"ף סובר דהיכא דאיכא חכה בדופן צריך נפיחה ולבדוק בפושרין, ונראה שהיה גירסתו כן בהרי"ף אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן ונפחינן לה אי לא מפקא זיקא מחמת דופן היא, אבל באמת מדברי הר"ן לא מוכח כן רק שהיה גרסתו בהרי"ף אי איכא מכה וכו' אע"ג דלא מפקא זיקא טרפה, וכן נראה מהמחבר בשו"ע יו"ד סימן ל"ט סעיף כ"ב שכתב להדיא דאם יש מכה בדופן כשרה וא"צ בדיקה ועיין ברא"ש פא"ט סימן כ"ב ושיטת הראב"ד דביש מכה בדופן צריך בדיקה ובאין מכה בדופן לא מהני בדיקה יעו"ש: (נ"ו ע"ב) יצאו ב"מ ולא ניקבו כשרה ארשב"י ל"ש שלא הפך בהן אבל אם הפך בהן טרפה וכו' עיין פירוש ר"ג בגליון וז"ל כלומר שבן אדם לא נגע בהם ונכנסו מעצמן ב"מ, ובזה נסתרו דברי מרן מהרש"ל דכתב באו"ש בתרנגולת שיצאו ב"מ דרך נקב בית הרעי והוחזרו טרפה כיון שיצאו דרך מקום צר א"א שיוחזרו כסדרן לתוך המעים, ובאמת הלא מהגמ' משמע דכשר דאי נימא דטרפה היה לו לומר ל"ש אלא שלא הוחזרו אבל הוחזרו טרפה, א"ו מדקאמר ל"ש אלא שלא הפך בהן משמע אם הוחזרו מעצמן כשר ולא כמ"ש מהרש"ל.
וכפירוש של ר"ג הנ"ל עיין ברי"ף בפא"ט ניקב קרום של מות קרמא תתאה וטרפה קרמא עליונה כשרה ועיין בר"ן וז"ל ומדברי הרי"ף נראה ואע"ג דלא אינקב אלא תתאה לחוד טרפה וכן הם דברי הרמב"ם בפ"ו מה' שחיטה. ור"ל דגירסת רש"י היה בהגמ' כמו.
שלפנינו ואמרי לה עד דאינקב תתאה אבל גירסת הרי"ף והרמב"ם היתה ואמרי לה קרמא תתאה ופסקו כל"ב וגירסת הר"ן היתה בהרמב"ם כמו שלפנינו אם ניקב העליון הסמוך להעצם בלבד ה"ז מותרת ואם ניקב התחתון הסמוך למוח טרפה, א"כ לפי גרסא זו משמע כמ"ש הר"ן וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות שלו.
ומ"ש הרמ"א על הר"ן דאדרבה מדברי הרמב"ם משמע דס"ל דאינו טרפה עד שניקבו שניהם ובאמת היה להרמ"א גרסא אחרת בהרמב"ם היינו כזה ואם ניקב עם התתתון הסמוך למוח טרפה וזה דעת רש"י וק"ל: (דנ"ח ע"ב) רש"י ד"ה יחר כנטול דמי. וז"ל יתר אחד כחסר והויא כבעלת רגל אחד וטרפה דהיא כשמוטת ירך בבהמה ע"כ.
ולפ"ז אם נמצא שני טחולין אפילו דבוקין בסומכיה נמי כשרה וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ח מה"ש וז"ל שכל היתר כחסר הוא ולכן כתב בפ"ו מה"ש ה"כ וז"ל אבל אם ניטל הטחול או שנמצא שנים מותרות אפילו דבוקות בסומכיה וכמ"ש שם הכ"מ: (דף ס"ד ע"ב) רש"י ד"ה גיעולי ביצים וז"ל ביצה טמאה שנתבשלה עם הטהורה ע"כ.
ונראה דרש"י ז"ל סובר כשינויא קמא לקמן (דף צ"ח ע"א) דמתרץ הש"ס ה"נ בביצת אפרוח ואח"כ קאמר הש"ס פירושי קא מפרש. ומאי דאמר הש"ס אח"כ אי משום הא לא איריא וכו' זה דחויא בעלמא, ומאי דכתב רש"י שם (דצ"ז ע"ב) ד"ה ביצה של עוף טמא וכו' ע"כ צ"ל דרש"י כתב כן לפום מאי דס"ד דזה מיירי בכה"ג ולכן א"ל ראב"א לאביי למימרא דיהבי טעמא וכו' עד דמסיק הבמ"ע בביצת אפרוח ועיין בתוס' (דס"ד ע"ב) ד"ה גיעולי וז"ל והכי תניא התם ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאים וכו' משמע בהדיא דגיעולי ביצים וביצים ששלקן תרי מילי נינהו עכ"ל, ובאמת לפי מאי דמוקי הש"ס לקמן (דצ"ח ע"א) דמאי דקאמרה הברייתא ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאים מייריזה בביצת אפרוח וסיפא דקאמר ביצים ששלקן ומצא באחד מהן אפרוח זה פירושא קא מפרש לרישא עיי"ש, א"כ לק"מ קושית התוס' על רש"י, אחר זמן רב מצאתי בפ"ח דהקשה כן ות"ל שכוונתי לדעת הגדולים, אך באמת אפשר לומר דקושית התוס' הוא לפי גרסתם דגרסי אחר הרישא הנ"ל בבא גיעולי ביצים מותרים באכילה ואח"כ הסיפא ביצים ששלקן ומצא באחד.
מהן אפרוח וכו', א"כ לפ"ז לא נוכל לומר דפירושא קא מפרש א"כ ע"כ הרישא מיירי בביצה טמאה שנתבשלה עם הטהורה ולכן שפיר הקשו התוס' כנ"ל. אך באמת לפי סוגית הש"ס לקמן (דף צ"ח) משמע דגירסת התוספתא כמו הגרסא שלפנינו בתוספתא דתרומות דגרסינן ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאים אם יש בנו"ט אסורין ואם לאו מותרות ביצים ששלקן וכו' ומצא באחד מהן אפרוח וכו' גיעולי ביצים מותרות, ולכן שפיר מוקי הש"ס דפירושא קא מפרש לכן שפיר כתב רש"י לפרש כנ"ל, ומדברי התוס' לקמן (דצ"ז ע"ב) ד"ה ביצה בס' וז"ל וביצה איצטריך משום דאיכא ביצה טמאה דלא אסורה דאמרי אינשי דמיא בעלמא הוא עכ"ל, א"כ מפרשי התוס' מאי דקאמר ר"נ ביצה בס' קאי אביצת אפרוח וכן פירש שם ר"ג יעו"ש, א"כ מוכח מזה דהתוס' ס"ל לדינא כפירוש רש"י ז"ל וכן פסק הרמב"ם בהמ"א פט"ו ה"כ.
וכ"כ הש"ך ביו"ד סימן פ"ו סקי"ט ועיין בפ"ת וק"ל: מכתב שכתב אלי חותני הרב המחבר ז"ל. כשהייתי חתן.
לידידי המיל"ח המופלג חריף ובקי משכיל מפואר מו"ה יעקב ראבינאוויץ נ"י. הנני להודיעו כי מכה"ג לנכון קבלתי וסלח לי ידידי אם לא ראה במג"א סימן שמ"ז סק"ד דהביא לדברי רש"י הנ"ל מע"ז (דנ"ה) ד"ה דורכין ועיין במג"א דכתב וז"ל דבעכו"ם לא שייך מסייע לדבר עבירה ולכן אפילו איסורא דרבנן ליכא וכתב וכן איתא בהדיא בע"ז ד"ו וכוונתו לזה שאמרו שם דאי אמרינן הטעם משום לפ"ע א"כ אי אית ליה בהמה לעכו"ם לא שייך בזה לפ"ע ומותר למכור לו א"כ משמע דאין שום איסור מסייע בעכו"ם ואפילו באיסור שהעכו"ם בעצמו מוזהר עליו, ואח"כ כתב המג"א וכן כתב הר"ן עכ"ל.
ולפענ"ד נ"ל דאדרבה מהר"ן משמע איפכא וז"ל הר"ן שם ומיהו משמע דה"מ לענין איסורא דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהת אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסורא וכו' ודברי הר"ן קאי על כוס יין לנזיר ואבמה"ח לבן נח. וע"ז קאמר דאפילו לא קאי בחרי עברי דנהרא מ"מ יש איסור מסייע א"כ משמע דגם בעכו"ם שייך איסור מסייע וכן משמע בתוספות שבת ד"ה בבא דכתבו וז"ל ואפילו אי מיירי בעכו"ם דלא שייך לפ"ע, א"כ מוכח מהתוס' דיש איסור מסייע בעכו"ם ובאמת עיין בתוס' דע"ז ד"ו ד"ה מניין דמוכת דאין איסור מסייע בעכו"ם וקשה לכאורה דברי התוס' אהדדי ועיין בביאורי הגר"א.
ואיך שהוא פלא הוא בעיני מאין לקחו המג"א והש"ך להוכיח מדברי הר"ן דס"ל דאין איסור מסייע כי הלא נראה ההיפוך וצ"ע. [ולי הצעיר המגיה נראה דהוכחת המג"א הוא מזה שכתב הר"ן בלשונו "אבל מדרבנן מיהא אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל, וכיון שכל הוכחת של הר"ן שיש איסור מדרבנן הוא מדמחויב להפרישו וחיוב הפרשה הלא כו"ע מודים ולית מאן דפליג דאינו בעכו"ם דהנה החיוב להפריש חבירו מאיסור כמו שמוכח מאותו ואת בנו דפ"ג הוא נובע לענ"ד מזה שכתבה התורה הוכח תוכיח את עמיתך **(אח"כ מצאתי כזה מפורש ברמב"ם ס' המצות מ"ע ר"ה והנאני מאד.
)** וכיון שחייבה התורה להוכיח את חבירו לבל יעשה האיסור א"כ מכ"ש היכא דאפשר להזהירו מהאיסור היינו היכא דאם הוא לא יגרום לזה לא יעבור חבירו על האיסור א"כ בודאייש איסור על הגורם **(ויש בזה ג' חלוקים, היינו היכא דרואה שחבירו עושה איסור מחוייב הוא להוכיחו לבל יעשה עוד האיסור וע"ז יש מצות עשה מן התורה הוכח תוכיח.
והיכא שאינו עושה האיסור אך יש לחוש שבוודאי יעשה יש חיוב הפרשה. והיכא שמסייע בידים יש איסור מסייע.
המגיה.
)** אבל בעכו"ם כיון דאין על הישראל החיוב להוכיחו א"כ אינו מחויב להפרישו מאיסור היכא דאינו גורם שיעבור העכו"ם על האיסור, א"כ אזיל הוכחת הר"ן שכתב שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע וכו' כיון דאין על הישראל שום חיוב הפרשה לעכו"ם וכוונת הר"ן להוכיח דיש איסור מסייע בישראל אבל לא בעכו"ם וכן מוכח בפירוש בש"ך ליו"ד סימן קנ"א סעיף ב' סק"ו ומבואר שם בהדיא דההוכחה הוא מזה שכתב הר"ן שהרי מחויב הוא להפרישו יעו"ש.
ומ"ש דחיוב הפרשה נובע מהוכח תוכיח הגם דהמ"ע קאי על הרואה את חבירו שכבר עשה איסור וחיוב הפרשה הוא עוד קודם שיעשה חבירו האיסור בכ"ז יש לסמוך גם זה על מ"ש בתורה הוכח וכו' דמה נ"מ אם אנו רואים שחבירו כבר עשה איסור או אם אנו יודעים שיעבור בודאי על האיסור בעזרת אל אומר ועושה תם ונשלם.
מסכת גיטין (דף נ"ד ע"א) **(הערות אלו עד גמירתא אשר מצאתי בעזהי"ת המגיה חתן המחבר הרב המאוה"ג זצ"ל. )** בענין קנסו שוגג אטו מזיד.
ופריך הגמרא מדר"י אדר"י בדרבנן דתניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור"י ר' יוסי ור' שמעון אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזר וקא קנים ר"י. ע"כ.
וקשה לי טובא מכאן לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין מערבין איסור הוא מדרבנן א"כ למה דחיק הגמ' לפרש דמדאורייתא חד בתרי בטיל הלא אם אפילו נאמר דבעינן מדאורייתא אחד ומאתים כדי לבטל האיסור בכ"ז האיסור דאין מבטלין הלא הוא רק מדרבנן וע"ז קנסינן שוגג אטו מזיד א"כ קשה היטב אדר"י דס"ל דבדרבנן היינו אם עושה האיסור במזיד הוא עובר רק אדרבנן אז בשוגג לא קנסינן, והלא הכא דכל הקנס הוא רק על העירוב היינו דחיישינן שמא יערב במזיד ואז הלא אינו עובר רק אדרבנן דמדאורייתא מותר לבטל ובכ"ז קנסינן שוגג אטו מזיד.
ולפלא כי אחד מהמפרשים לא העירו מזה כלום. אחר זמן רב הצעתי קושיא זו לפני אחי הגאון מו"ה יש"ר שליט"א אב"ד דק"ק הארידאק ותירץ כי דוקא באיסור אכילה סובר הרמב"ם דאיסור העירוב הוא רק מדרבנן דבעת שעושה העירוב הלא אינו אוכל ורק מכשירו לאכילה וזה מותר באיסור אכילה אבל באיסור הנאה גם הרמב"ם מודה דאסור לערב מדאורייתא.
דבעת שמערבו הלא הוא נהנה. אח"כ מצאתי כזה בס' חוו"ד סעד לדברי אחי הרב שליט"א.
שתירץ על קושית הש"ך בסימן צ"ט סקי"ט שהקשה על המחבר שכתב דבאיסור דרבנן מרבה עליו ומבטלו מא"ח דסתם שם המחבר דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו, ותירץ ע"ז החוו"ד דשאני איסור אכילה מאיסור הנאה, היינו דבעת שמערב נהנה במה שמבטלו כמו שאסור לפטם בהמה באיה"נ דאין לך מבטל גדול מזה דהא הבהמה תהיה מותרת אח"כ וה"נ אין לך הנאה גדולה מזה שמרבה ההיתר במה שזורק האיסור לתוכו עכ"ל, ולפ"ז כיון דאיסור ערלה הוא איה"נ לכן גם הרמב"ם מודה דאסור לערב מדאורייתא: (דף ע"ה ע"א) ת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשתע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת מ"ש רישא ומ"ש סיפא אר"ח הא מני רשב"ג היא דאמר תתן לו את דמיה וכו' מתקיף לה אביי אימור דאמר רשב"ג היכא דליתא בעינא היכא דאיתא בעינא מי אמר וכו' אלא אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאי ע"כ.
עיין בתוס' ד"ה אלא שכתבו לאו משום דלית ליה לרבא כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דבהדיא קאמר רבא בהילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא ואם לאו כאומר מעכשיו היכי יצא. יעו"ש ונלפענ"ד לומר דבאמת אית ליה לרבא דאמרינן כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומ"מ עדיפא ליה לרבא תירוץ זה.
דהנה הרי"ף מפרש הפשט מה דאמרינן לעיל (ד"ט ע"א) התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא וכתב ע"ז הרי"ף וז"ל דכיון דשיר לו קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה לו לרבו זכותא בגויה דגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבעינן דלהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא. וכיון דגט אשה ילפינן בג"ש לה לה א"כ גם בזה בעינן דלא יהא שום זכות להבעל בהגט דאל"כ לא הוי כרות גיטא **(והגאון רע"א זצ"ל הקשה ע"ז בחידושיו מההיא דהאומר לשפחתו צאי בו והתקדשי בו דר"מ אמר דמקודשת דלפי הרי"ף הוא אינו כרות גיטא דהלא הנייר עוד שייך להאדון לקדשה בו.
ולפענ"ד נ"ל לתרץ כיון דבנייר אחד נכתב השיחרור והקדושין א"כ ממילא הנייר אינו שלו או מצד השחרור או מצד הקדושין. א"כ לא אגיד גביה.
אולם לפי מה שהסביר הר"ן בסוגיא דהכותב נכסיו לעבדיו וכתב חצי חצי דאינם יוצאים לחירות יודחו דברי. דהר"ן כתב בפ' השולח כזה, וז"ל אלא היינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל דהא אמרינן דהכותב כל נכסיו וכו' וה"נ מתוך השטר שנמסר לידו הא איכא שיורא ואעפ"י ששטר חברו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי היא משתחררת בשטר של אחר ושיחרור כזה לאו כלום הוא לפי הר"ן הנ"ל אינו משתחרר בשטר חברו ע"כ.
א"כ ה"נ הגם דהקדושין שנכתב אח"כ באותו נייר מוכיחים דליכא שיורא גבי נותן אולם הלא בזה דמשחררה היא נעשית גוף אחרת וכמו דאמרינן בקדושין מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. א"כ זה דומה ממש כאילו היא המגיה.
)** ולפ"ז כיון דאמרינן לעיל (דף ע"ד ע"ב) הכי השתא התם לצעורה קא מכוון וכו' לכן משום זה אינו מועיל בגט מחילת התנאי וכיון דהבעל לא יכול למחול על התנאי א"כ בע"כ צריכה להחזיר לו הגט וגם לא אפשר לה למפייס ליה בדמיה מטעם דאיתא בעיניה א"כ מה התם דרק מקצת זכות יש להרב בכ"ז אינו מועיל מטעם דעדיין אגיד גביה מכ"ש הכא דכל הנייר שייך להבעל בודאי לא הוי כרות גיטא א"כ אפילו אם נאמר דע"מ כאומר מעכשיו דמי מ"מ אינו גט מטעם דע"כ צריכה לקיים התנאי ולהחזיר לו הגט לכן אמר רבא הטעם משום דמעשה קודם לתנאי לכן אין עליה שום חיוב לקיים התנאי אבל ר"א ס"ל דלא אמרינן בגט לצעורה קא מכוון ויכול למחול על תנאו וא"כ אין להבעל שום זכות בהגט עצמו היינו דלא שייר לעצמו שום זכות בנייר הגט והתנאי שהתנה הוא כמו דבר אחר ואין שייך להגט בעצמו כי בשעת נתינת הגט נתן לה כל הנייר וה"ה כמו שהסביר הגאון בעל חת"ס על זה שהקשה מדוע אמרינן במכר שדה לעשר שנים דאין לו להלוקח רק קנין פירות מדוע יגרע זה מהמוכר שדה על מנת שיחזיר לו לזמן קצוב דבזה אמרינן דיש לו להלוקח קנין הגוף הלא גם בזה אינה מכורה לו לעולם ורק לזמן קצוב, והסביר כן דבמכר על תנאי אין שום חסרון בהמכירה והראיה אם הושלם זמן הקצוב ורוצה למחול לו על התנאי אין צריך קנין אחר א"כ מוכח דהמכירה הראשונה היתה בשלמות אבל במכירה לזמן קצוב אם יושלם הזמן אז צריך קנין אחר וגם אם יאבה המוכר שיתקיים המכירה לעולם אינו מועיל הקנין הראשון.
א"כ בהקנין גופא יש שיור לבעליו לכן אין להלוקח רק קנין הגוף ע"כ. א"כ נראה מזה דיש הפרש גדול בין מכירת או נתינת דבר בתנאי להיכא דמשייר בעת הנתינה וכל החילוק ביניהם תלוי בזה דבתנאי יכול למחול והנתינה תתקיים לעולם א"כ אם הנתינה היתה בתנאי כזה שאי אפשר למחול על התנאי גם בזה אמרינן דיש שיור בהנתינה וכמו דאמרינן במכר לעשר שנים דיש שיור להמוכר היינו דקנין הגוף נשאר אצלו.
לכן רבא אפשר דס"ל דבגט אמרינן לצעורה קא מכוון ואינו מועיל שום מחלת התנאי לכן לא יספיק לו תירוצו דרב אשילכן תירץ כנ"ל אבל ר"א דס"ל דגם בגט מועיל מחילת התנאי לכן יספיק לו תירוצו וק"ל: מסכת קדושין (דף נ"ב ע"א) גמרא ושמע מינה אשה נעשית שליח לחברתה ואפי' במקום שנעשית לה צרה ע"כ.
והקשה השעה"מ מנא לו לרב להוכיח כן מהמשנה דלמא מיירי דאחת מן האחיות היתה שליח לקבל הקדושין עבור הארבע נשים והלא אמרו בהמשנה דאין אחיות מקודשות א"כ שאר הארבע נשים המקודשות אינן נעשות צרות להשליח דהלא האשה השליח אינה מקודשת כלל. ע"כ.
ולפענ"ד נראה לי לתרץ עפ"י דברי הקצה"ח שהקשה לדעת התוס' דבמקום דאמרינן אין שליח לדבר עבירה מתבטל המעשה א"כ מדוע אמרינן דהשאר מקודשות דכיון דאסור לקדש בפירות שביעית הוה ליה שלד"ע. ותירץ עפ"י מ"ש בסימן שמ"ח סק"ח דשלח שלוחו לגנוב אדעתא דידיה ואדעתיה דמשלחו להיות שותפין בגנבה דאע"ג דאין שלד"ע היכא דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה וא"כ ה"נ כיון שזכתה לנפשה זכתה נמי לחברותיה ע"כ.
א"כ לפ"ז לק"מ קושית השעה"מ דע"כ מכח קושיא הנ"ל של קצה"ח צריכים אנו לומר דאחת מן המקודשות קיבלה הקדושין ולא אחת מן האחיות דבה לא שייך לומר מגו דזכי לנפשה. דהלא היא אינה זוכה לנפשה כלום בהקדושין.
ואפשר יש לדחות דאפילו אם נימא דאחת מן האחיות קיבלה הקדושין בכ"ז שייך לומר מגו דזכי לנפשיה דע"כ צריך לומר דבעת שאחת מן האחיות מקבלת הקידושין אזי היא מקודשת ובאשר שגם אחותה מקודשת לכן היא מונעת מלחול גם הקידושין שלה דאם נימא דבשעת קבלת הקידושין אין חל עליה הקידושין א"כ מדוע אינה מקודשת אחותה השני דהלא אינם לצרור א"כ צ"ל ההסבר דבקבלת הקידושין חל עליה היינו על אחת מהאחיות הקדושין ובאשר דגם על השנית חל לכן גם היא אינה מקודשת א"כ לפ"ז גם באחת מהאחיות אם קבלה הקדושין ג"כ שייך מגו דזכי לנפשיה ובכ"ז אין שייך להוכיח דאשה נעשית שליח לחברתה במקום שנעשית לה צרה דהלא לבסוף הם אינן מקודשות ומנין לנו להוכיח דנעשית שליח אפילו במקום שנעשית לה צרה לעולם.
כן נלפע"ד: (ע"ה ע"ב) עיין בתוס' ד"ה "ורבי ישמעאל". עיין ברש"א דמפרש בענין עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל דאמרינן הולד כשר אם צריך גירות או לא.
והקשה דברי רש"י אהדדי דמס"פ האומר מוכת דעכו"ם הבא על ב"י אמרינן דהולד צריך להתגייר ובדע"ה מוכח גבי עבד ושפחה נתערבו בהן ניתני חדא דע"כ עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכו' ואי אינו כשר אלא ע"י שנתגייר הגר ונשתחרר העבד הרי יש לחוש בעבד שנתערב בהן כמו בשפחה.
ע"כ.
ונראה לי לפענ"ד דלק"מ. ומתחלה נחקור הדין אם בא שור של אחד על בהמת חבירו והולידה למי שייך העובר וזה בודאי מלתא דפשיטא דהולד שייך לבעל הפרה.
ולפ"ז אם עבד בא על ב"י והולידה בוודאי שייך הולד להישראלית ולא להאדון והגם דגוף העבד שייך להאדון בכ"ז לא יהא עדיף משורו. לכן אפילו אם נאמר דעבד הבא על בת ישראלית צריך להשתחרר בכ"ז קנין הגוף אין לו להאדון בהולד וכמ"ש לעיל ורק קנין איסור עבדות נשאר בהולד והרי הוא כמו שמפקיר עבדו דמסולק קנין הגוף מהרב ורק נשאר עליו קנין האיסור לבד.
ולשמואל דס"ל בגיטין (דל"ח ע"א) דהמפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד וא"כ בוולד כזה שאין לו רשות לרבו עליו א"כ ממילא אזיל מעליו גם.
קנין איסור של עבדות ותומ"י הוא משוחרר לכן פריך הגמרא היטב איסורא מאי משום שפחה וכו' דאי משום עבד אין לאסור וכמו שבארתי. אבל בס"פ האומר דמיירי רק לענין עכו"ם הבא על ב"י שפיר ס"ל לרש"י דצריך קודם להתגייר.
ושפיר עולים דברי רש"י ומאד הרבה להקשות בזה אתי הגאון שליט"א מיבמות (דמ"ה ע"א) שמסתפק הש"סאם עכו"ם הבא על ב"י הולד כשר לכהונה או לא הלא לפי שיטת רש"י ז"ל דסובר דהולד צריך להתגייר מקודם א"כ בודאי פסול הוולד לכהונה דהלא רשב"י סבר דאפילו גיורת בת יום אחד ג"כ פסולה לכהונה וצע"ג: מסכת יבמות (דף ק"ג ע"ב) אמר רבא הלכתא אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל שמוחלט ואחד סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה.
ועיין רש"י דפירש ואי משום איסור הנאה חליצתה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"כ. וקשה לי מה פריך רש"י ז"ל ואי משום איה"נ ועבור זה תופסל החליצה הלא גט אשה הוא ודאי היתר ולא מצוה [ואפילו להחוקרים בחליצה אם הוא היתר ולא מצוה היינו אם האשה אינה רוצה להנשא או אינה יכולה להנשא כמו א"מ אז אין שום חיוב חליצה עליהם או אפשר דחליצה מצוה היא לכן גם באופנים הנ"ל ג"כ היא מחויבת לחלוץ ומדברי רש"י אלו שהבאתי נראה בפירוש דס"ל דחליצה מצוה אכן בסנהדרין פכה"ג לגבי אשת מלך פירש רש"י דאינה צריכה לחלוץ מפני שאסורה להנשא א"כ נראה דס"ל דהוא היתר.
ואפשר לדחוק בכוונת רש"י כזה היינו בכלל זה שאנו אומרים כל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה כתבו התוס' ביבמות (מ"א ע"ב) בד"ה "הספיקות" דכי אמרינן כלל זה היינו היכא דיכולה להמתין עד שיתברר הספק ואז תהיה עולה גם לייבום אבל היכא דלעולם לא תעלה לייבום בשום אופן בכה"ג לא אמרינן כלל זה ואע"ג דאינה עולה לייבום בכ"ז היא עולה לחליצה.
דאי אפשר לה לישב ולהתעגן עבור זה. ולפי הנ"ל כוונת רש"י כן הוא.
ולא חולצין לאשתו היינו משום הכלל הידוע דכל שאינו עולה לייבום אינו עולה גם לחליצה אכן הלא לפי דברי התוס' לא אמרינן כלל זה היכא דתהיה אסורה לעולם לעלות לייבום והכא אין לה לעלות בשום אופן לייבום לעולם. אכן התוס' כתבו התם הטעם מדוע לא אמרינן בכה"ג כלל זה היינו משום דלעולם אין לה לישב ולהתעגן א"כ לפ"ז בא"מ הלא גם בל"ז אסורה להנשא א"כ לא תתעגן עבור הייבום כלל ושפיר אמרינן כל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה **(וזה כוונת רש"י במ"ש שאסורה להנשא.
היינו כיון שאסורה לינשא מטעם אחר דהיא א"מ א"כ העיגון אינו כלל עבור היבום לכן שפיר אמרינן כיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. )** אולם הדרנא בי מכל האמור דבחייבי עשה ול"ת לא אמרינן כלל זה ומה דא"מ אסורה להנשא הוא מחייבי עשה.
א"כ לפ"ז יסתרו דברי רש"י אהדדי דהכא כתב רש"י בפירוש דחליצה מצוה ובסנהדרין מפרש דהיא היתר ולא מצוה, ונחזור לדברינו איך שהוא אם חליצה היתר או מצוה בכ"ז הלא בגט כ"ע מודים דאינו מצוה ורק היתר ומ"מ אמרינן כתבו על איה"נ כשר. א"כ ע"כ צ"ל הטעם דהמעשה אינו מתבטל בזה דעשה איסור א"כ למה הקשה רש"י פה כנ"ל, ושמעתי ע"ז הסבר נפלא מפי ש"ב הגאון הגדול ר' חיים שליט"א אב"ד דק"ק בריסק יצ"ו.
היינו דהלא אמרינן דחלצה בסנדל שאינו יכול להלך בו פסול א"כ כיון דהסנדל הוא של איה"נ הלא אינו יכול להלך בו ומה נ"מ לן אם הסנדלר לא עשה הסנדל לפי מדתו או שאינו יכול להלך בו מטעם אחר. ושפתים יושק **(וכעין זה אמרינן בסוכה (דף כ"ג פ"א) גבי סיכה הראויה לשבעה ומשמע משם דאם יש איסור דאורייתא כולי עלמא סבירא להו דאינה ראויה לשבעה.
)** ושפיר מיושב קושית רש"י לפ"ז. אמנם קשה לי על מה שתירץ רש"י ז"ל היינו משום דמצות לא ליהנות ניתנו וקשה הלא לקמן יש פלוגתא אם יש חליצה בלילה או לא ופסק הרמב"ם כר"א דפוסל א"כ הלא הוא מצות עשה שהז"ג ונשים פטורות מזה וכמו תפילין וציצית שפטורים מהטעם דאינו נוהג בלילה וכמו שפירש רש"י בקידושין (דל"ד ע"א) א"כ הלא ישאר קושית רש"י על מכונה מדוע כשרה החליצה והלא היא אסורה ליהנות ועליהאין שום מצוה וכמ"ש לעיל, וביותר קשה לי על הרמב"ם דפסק כרבא דהחליצה כשרה גם פסק כר"א דבלילה פסול לחלוץ ולכאורה סתרי דברי רבינו אהדדי.
אולם אחרי ראותי התבוננתי כי לפי ההסבר של ש"ב הגאון הנ"ל אין שום קושיא דעל החולץ שפיר מתיישב התירוץ של רש"י ז"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו יען דהוא מתחייב בהמצוה וכיון דהוא יכול לחלוץ בהסנדל א"כ שפיר מיקרי סנדל שיכול להלך בו ומה דהיא אסורה ליהנות לא איכפת לן מידי והלא החיוב שלה בחליצה אינו גרוע מגט וכמ"ש לעיל ושפיר מיושב דברי רש"י ז"ל: עיין בקצה"ח בה' עדות סימן ל' סק"א.
שישב דברי רש"י בגיטין די"ז עפ"י הנימוק"י פ' אד"מ וז"ל ולהכי א"ש דלרמ"א ל"ח דהא בדין מרומה הדרא לד"ת א"כ ממילא קטלינן לה כיון שהוא רמאות דהא. גט שאין בו זמן ליכא דו"ח יעו"ש, ולא זכיתי להבין דבריו.
הלא מה דפריך הש"ס בגיטין גזייה לזמן ויהבי נהליה מאי הועילו חכמים בתקנתן, הכוונה דליכא למיחש שמא יחתמו העדים על גט שאין בו זמן דזה לא יעשו ורק החשש הוא שמא לאחר שנכתב הגט כתיקונו בזמן ובעדים יגוז הזמן אם כן פ"ז איך נוכל לפסול הגט מטעם דלא יכול להיות בו דו"ח הלא כיון דיש עדים על הגט נדע בבירור דהיה בו זמן א"כ היה יכול להיות בו דו"ח בשעת מסירת הגט ומה איכפת לן אם אח"כ נעשה איזה דבר שלא יוכל להיות בהגט דו"ת האם כשימותו העדים שחתמו על הגט ואח"כ יארע איזה דבר שאנו צריכים לדון אותו דבר עפ"י הגט דאם יופסל הגט מטעם דאי אפשר לקיים בהגט כעת דו"ח וזה דבר שאין השכל הישר סובל כי מטעם זה יופסל הגט א"כ גם הכא אין לפסול הגט מטעם דאי אפשר לקיים בו כעת דו"ח כמובן וצ"ע: רמב"ם הלכות נדרים פי"ג הכ"ב אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת הרי זה קיים עד כאן.
עיין בר"ן בנדרים שכתב וז"ל ולא נתחוורו לי דברי הרמב"ם בזה בפ' אחרון מה' נדרים עכ"ל, וכוונתו מדפשטינן בש"ס מדרבה כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו א"כ אין קיום ג"כ ומדוע כתב הרמב"ם בזה דיש כאן הקמה. ונלפענ"ד ליישב בפשוטו דברי הרמב"ם על מכונם.
דהנה כמו שהיה שני מאמרים אחד להקמה ואחד להפרה כן היה מקודם, לזה שתי מחשבות להקמה ולהפרה דאין אדם מוציא דיבור אלא א"כ חושב תחלה מה לדבר. א"כ לפ"ז הגם דאמרינן דשני מאמרים נתבטלו מדרבה אבל המחשבות הלא לא נתבטלו וכמו דאמרינן בקדושין (דנ"ט ע"ב) מחשבה אין מוציאה מיד מחשבה ודוקא בדיבור אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור אבל לא במחשבה וכיון דמחשבת הקיום היתה קודם וכמו שמוכח מהאיבעיא קיים לכי ומופר לכי וכו' א"כ מחשבת ההפרה אח"כ לא תוכל לבטל מחשבה הראשונה של הקיום.
ואפילו אם נאמר לפי הנחה זו דגם המחשבה הראשונה אין בכחה לבטל השניה ונשארו שניהם היינו מטעם דמאי חזית למימר אין מחשבה מוציא מיד מחשבה דהמחשבה האחרונה לא תוכל לבטל הראשונה הלא מטעם זה אפשר לומר דהמחשבה הראשונה לא תוכל לבטל השניה וכמו דאמרינן גבי עשה דאין דוחה ל"ת ועשה דהיכא דעבר אינו לוקה ג"כ כעין זה דהלאו בעצמו דוחה העשה ורק העשה אינו דוחה מטעם דמאי אולמא וכו' אבל אם עבר אמרינן ההיפוך לכן בחייבי עשה ול"ת גבי יבום אמרינן דקני להרמב"ם.
אפילו נימא הכי ג"כ מיושב היטב דברי הרמב"ם דהלא אמרינן בש"ס קיום בלב הוי קיום והפרה בלב לאו כלום א"כ ממילא הוי קיום, ואפילו נימא דגם מחשבת ההפרה לא נתבטלה בכ"ז אינה מועלת כלום דהפרה בלב לאו כלום. ואפשר יש לדחות זה דראיתי בספר אחד מן הראשונים שכחתי שמו דעל קיום שבלב לא מהני שאלה דדוקא על דיבור שייך שאלה שעוקר הדבר למפרע אולם במחשבה אינו שייך לעקור ולבטל והסברא היא נכונה מצד השכל הישר.
ועפ"י הנחה זו צ"ל דבעקירת המאמר גם המחשבה שהיתה עםהמאמר נתעקרה יחדיו ודוקא על מחשבה לחוד בלא דיבור לא מהני שאלה אבל בהצטרף להמחשבה גם מאמר נעקרו שניהם יחדיו, דאל"כ איך מהני שאלה בהקמה הלא אם אפילו נעקר הדיבור בכ"ז המחשבה שהיתה קודם הדיבור נשארה והקמה בלב הוי הקמה א"כ מה מועיל לו שאלתו אלא ע"כ צ"ל כמ"ש א"כ לפ"ז בהנ"ל כיון דשני המאמרים נתבטלו מדרבה גם המחשבות נתבטלו א"כ קמה קושית הר"ן על הרמב"ם למה כתב דהוי היקם ונדחה הישוב שלי כנ"ל.
ובישוב רמב"ם זה שמעתי דבר נכון ומחודד מאד מפי ש"ב הגאון הגדול רשכבה"ג ר' חיים שליט"א שתירץ דברי הרמב"ם בטוב טעם ודעת עפ"י דברי התוס' בגיטין (דף מ"ב ע"א) ד"ה "הא": השמטות מהרב המחבר ז"ל גרסינן במס' חולין (דצ"ז ע"ב) ברש"י ד"ה במאי דבלעה קדרה וז"ל אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערין אותו אחר שנתבשל לכמות שנפל שם ואין בהיתר ס' אומדים כמה בלעה קדרה מן ההיתר לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדרה וכו' ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערין ליה ולא משערין במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרינן לקמן דצ"ח אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע עכ"ל, ועיין ברשב"א דמפרש ברס"י דס"ל אם ראינוהו ההיתר בשעת נפילת האיסור והיה שם רוטב הרבה קודם שנתמעט ההיתר ומהאיסור לא נדע כמה היה שיעורו בשעת נפילתו ואנן משערין אותו לאחר שנתבשל שנפל שם דר"ל דמשערין האיסור דכמות בא עכשיו לפנינו כן היה מקודם ואין בהיתר ס' אומדים כמה בלעה הקדרה משעת נפילה עד עכשיו לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדרה, ועל זה כתב רש"י וכיון דאיפלגי תרי לישנא ואיסורא דאורייתא לחומרא וזה כל"ב דגמרא ולא משערין בקדרה עצמה כלישנא קמא דבגמרא.
ואח"כ דחה רש"י ל"ב ג"כ וכתב ועיקר הדבר כמות וכו' מדאמרינן לקמן בגמרא אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע, ר"ל דאמרו שם ההוא כזיתא תרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר רב אשי לשערינהו במאי דבלע דיקולא ומיירי דלא נדע כמה היה האיסור בעת שנפל דאפשר דהיה יותר מכזית ומ"מ סבירא ליה לר"א לשער את האיסור כמו שבא לפנינו מצומקת וכמו שכתב רש"י שם יעו"ש וע"ז אמר הש"ס אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע וס"ל להש"ס דמשערין הכל כמות שאנו רואים ובאמת עיין ברמב"ם המ"א פט"ו הכ"ד וז"ל שם משעריין במרק ובתבלין ובכל שיש בקדרה ובמה שבלעה קדרה מאחר שנפל האיסור לפי אומד הדעת וכנ"ל, א"כ פסק רבינו כל"ב בגמרא, ובאמת הלא נדחה הל"ב כדאמר הש"ס אטו וכו' וכנ"ל.
אך באמת רבינו הרמב"ם מיירי דראה האיסור בעת שנפל ולכן ידעינן לשער האיסור ולכן משערינן מאי דבלע הקדרה ג"כ מן ההיתר ובגמרא דפליג על רב אשי מיירי דלא ידעינן האיסור בעת שנפל דלא ראה ולכן לא ידעינן לשער האיסור, ובזה רש"י ז"ל נמי מודה דבכה"ג דראינו האיסור בעת שנפל ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר רק ההיתר נתמעט יותר מהאיסור וידעינן לשער כנגד האיסור בודאי משערינן במאי דבלע הקדרה מן ההיתר ועיין בלח"מ שם ועיין בט"ז יו"ד סימן צ"ט סק"ד בשם רש"ל להחמיר אפילו בראינו כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידוע כמה בלע הקדרה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו עכ"ל, ולפ"ז נוכל לומר בכוונת רש"י ג"כ דרש"י מיירי דראו האיסור בעת שנפל ולכן ס"ל ל"ב דמשערין במאי דבלע קדרה וכוונת רש"י כן.
דמה שכתב רש"י אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואין מןההיתר וכו' ר"ל דראו האיסור בעת שנפל קודם שנתמעט ואנן משערין אותו ר"ל משערין במאי דבלע הקדרה מן ההיתר כן סבירא ליה ל"ב ואח"כ דחה רש"י ל"ב מחמת הגמרא דלקמן דצ"ח דאמר הש"ס אטו וכו' כי באמת קשה על ר"א מאי עלה בדעתו לשער בליעת ההיתר ולא של האיסור, אך באמת מיירי ר"א כשראינו בשעת נפילה וראינו שהיה האיסור כזית ועכשיו אין בו כזית ורצה רב אשי לשער האיסור כמו שהיה בשעת נפילה ולשער מאי דבלע הדיקולא מההיתר וע"ז אמרו לו רבנן אטו דהיתרא בלע וכו' ולא משערין לא הבליעה מההיתר ולא הבליעה מהאיסור רק הכל כמו שהוא עכשיו לפנינו ור"ל דר"א רצה לשער כמו ל"ב דבגמ' דהכא דס"ל בראינו האיסור כמה נפל משערין במאי דבלעה הקדרה וע"ז אמרו לו רבנן אטו וכו' לכן דחה רש"י ז"ל ל"ב דגמרא מחמת הגמרא הנ"ל דצ"ח.
אך לפ"ז קשה על הרמב"ם דפסק כנ"ל. אולם באמת י"ל דהגמרא זו דאמרי' דמשערין במאי דבלעה הקדרה פליג על הך גמ' דלקמן והרמב"ם פסק כהגמרא הזה דמשערין האיסור כמות שהוא דכיון דהשיעורים מדרבנן הקילו ועיין לח"מ כן נראה לי בכוונת רש"י ועיין בביאורי הגר"א ביו"ד דכתב לפרש בפירוש רש"י דמיירי בלא ראינו ור"ח מיירי דראינו האיסור בשעת נפילתו והוא עכשיו כמו שהיה ולא נצטמק וההיתר נצטמק ולכן מצטרף בליעת ההיתר וכן פירש הב"ח אך מלשון רש"י לקמן ד"ה סבר דכתב והאיסור היה משער כמו שהוא בא לפנינו מצומקת משמע דמיירי שם בלא ראינו ומוכח הפירוש כמ"ש בשם הרשב"א.
וכן יש להוכיח דהלא רש"י ז"ל כתב בתחלת דבריו אם ראינוהו שנפל לשם קודם שנתמעט א"כ מוכח דהאיסור נתמעט ג"כ. ועוד קשה דהאיך אפשר לומר דרש"י מיירי בלא ראינו ור"ח מיירי בראינו דהלא רש"י קאי לפרש דברי ר"ח וע"ז כתב רש"י ועיקר הדבר וכו' מחמת הגמרא דלקמן דר"א דאמרו שם אטו וכו' אבל לדברי הגר"א דרש"י מיירי מקודם בראינו א"כ מאי דכתב רש"י אח"כ ועיקר הדבר א ג"כ אראינו ועיקר חסר מן הספר לכן הנראה לפרש כמ"ש.
ועיין ברא"ש ובטור דכתבו הפסק של רש"י בסתמא. דלא משערינן במה דבלעה הקדרה דכמו כן בלעה הקדרה מן האיסור ואין לעמוד על הדבר, משמע מדבריהם דאפילו אם ראינו האיסור כשנפל ג"כ הדין כן והטעם דדילמא עיקר הבליעה מן האיסור וההיתר שנתמעט כלה ואבד מחמת האור ולכן אפילו היה בההיתר ס' קודם שנתמעט אם עכשיו אין ס' בההיתר נגד האיסור חוזר האיסור לאסור את ההיתר יעו"ש, אך באמת מלשון רש"י דכתב הכא ועיקר הדבר וכו' וכדאמרינן לקמן אטו דהיתרא וכו' ולקמן בדצ"ח כתב רש"י והאיסור היה משער כמו שהוא בא לפנינו מצומקת א"כ משמע שם דמיירי בלא ראינו האיסור כשנפל וכנ"ל.
ודו"ק: רמב"ם מהלכות עכו"ם פרק ח הלכה א ומותר לאכול אותן הפירות וכו' ואותה הבהמה וכו', המקור מזה במסכת תמורה דכ"ח דאמרינן התם זה וזה מותר באכילה ור"ל להדיוט ומדסתם ותני דמותרים באכילה משמע אפילו היא שלו מותר, ועוד ראיה מדאמרינן בע"ז (דנ"ד ע"א) נעבד שלו אסור ושל חברו מותר ולענין איסור קאמר כפירוש רש"י שם וא"כ כי תנן בתמורה דנעבד מותר באכילה להדיוט אפילו בבהמה שלו מיירי דאי דחברו אפילו לגבוה נמי שרי ועיין בב"י על הטור וכ"כ הר"ן בפר"י וז"ל מדאצטריך רחמנא לאסור נעבד דב"ח לגבוה מכלל דלהדיוט שרי יעו"ש, ובזה מבוארין דברי רבינו היינו מה דכתב מותר באכילה ר"ל אף בהמה שלו וכן כתבו התוס' בע"ז (דמ"ו ע"א) ד"ה בהמה וכן מוכח מסוף דברי רבינו שכתב בד"א בבהמת עצמו וכו' הגם דהרמב"ם פסק בה' איסורי מזבח דלגבוה אפילו דחברו אסור אפילו לא עשה בה מעשה אך מ"מ לגבי הדיוט ס"ל לרבינו דמותר אפילו בבהמהשלו וכמ"ש, ומה דפסק בה' איסורי מזבח כנ"ל אפשר דפסק כהירושלמי פ"ג ה"ה דיש שם מחלוקת וז"ל אית תנא תני של חברו מותר ואית דתני דשל חברו אסור ואמרינן שם אעפ"י דאין נאסר להדיוט נאסר לגבוה, א"כ מוכח מהירושלמי הנ"ל דנעבד של חבירו אסור לגבוה אפילו לא עשה בה מעשה א"כ יפה פסק הרמב"ם שם כנ"ל, וא"כ ס"ל לרבינו דלגבוה בין דידיה ובין דחבירו אסור אפילו לא עשה בה מעשה וכהירושלמי הנ"ל ועיין בספר "יפה עינים" וק"ל: פרק ה הלכה א בהלכות מאכלות אסורות ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים אבל לא בטמא עכ"ל, ופסק רבינו כחכמים דאמרו שם אינו נוהג אלא בטהורים, והטעם דס"ל לרבינו דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לבדו ור"ל כל שבשרו מותר אתה מצווה עליו על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה עליו על אבריו, ולענין אם נוהג בזכרים בזה ס"ל לרבינו דאינו נוהג וכמ"ש רבינו בפ"י מה"ש ה"ג יעו"ש וק"ל: פרק ו הלכה ט הטחול מותר לבשלו אפילו עם הבשר שאינו דם אלא בשר הדומה לדם ע"כ, ור"ל דמותר בלי קריעה, והמקור בגמרא דחולין (דקי"א ע"א) כמ"ש המ"מ דאמרינן בגמרא וה"מ כבדא אבל טחול שומנא בעלמא הוא וכתב המ"מ ומ"מ צריך מליחה כשאר בשר וכן מורה לשון רבינו עכ"ל, וכ"כ הר"ן בהרי"ף דצריך מליחה יעו"ש ק הגם דאמרו בגמרא וה"מ כבדא אבל טחול שומנא בעלמא הוא כבר כתבו התוס' דזה קאי על גוף הטחול אבל דם היוצא ממנו אסור וכן איתא בברייתא דכ"ב דם הטחול דם הלב ה"ז עובר ל"ת.
ובזה מבוארין דברי רבינו: פרק ח הלכה ב כמה שיעור אכילה בכזית ואם אכל הגיד שעל הכף וכו' אעפ"י שאין בו כזית לוקה מפני שהוא כבריה בפ"ע, המקור במשנה שם אכלו ואין בו כזית חייב ואמרינן בגמרא מפני שהוא כבריה ואע"ג דכתיבא ביה אכילה וסתם אכילה משמע בכזית הא מפרשינן בגמרא דאכילה דכתיבא ביה היינו לומר שאעפ"י שיש בגיה"נ כמה זתים כיון שאכל ממנו כזית חייב אף ע"ג דלא אכל כולו ולעולם כל היכא דאכל כולו לא בעינן שיהא כזית ע"כ לשון רש"י שם ובזה מבוארין דברי רבינו: פרק יא הלכה כד ואם רצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זתים ע"כ, זה פסק כר"י שם בברייתא.
ומ"ש רבינו ומניחו תחת צינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין י"ב שעות ואח"כ יותרו, זה פסק כרשב"ג משום ר"י ועיין בב"י עלי הטור שכתב וז"ל והרשב"א כתב הכשר במניחן תחת הצינור וכו' או במעין וכו' אבל הכשר דחליטת מי זתים לא הזכירו כלל ולא ידעתי למה כיון דבחדא פסק כר"י למה לא פסק באידך דאמר רשב"ג משמו ע"כ, ויש בזה ט"ס וכן צריך לכתוב כיון דפסק כרשב"ג משמיה דר' יוסי א"כ למה לא פסק כאידך דר"י וכן כתב הכנה"ג, אך באמת יש לומר דעיין בירושלמי דלא גריס רשב"ג משום ר"י רק רשב"ג בעצמו אומר כן עי"ש א"כ לפי זה לא קשה כלום ועיין תוספתא וירושלמי:פרק יג הלכה א הלוקח בית או שכר בית בחצרו של עכו"ם ומלאוהו יין אם היה הישראל דר באותה חצר אעפ"י שהפתח פתוח היין מותר וכו' ואם הוא דר בחצר אחרת לא יצא וכו' ויהא המפתח וחותם בידו ואינו חושש שמא יזייף העכו"ם מפתח הבית ע"כ, המקור מזה כתב הכ"מ בפר"י ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר וכו' בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו וחכ"א לעולם אסור עד שיושב ומשמר וכו'.
וכתב הרי"ף וקיי"ל כת"ק דקאי כר"א דלא חייש לזיוף וכתב הר"ן ופסקינן לעיל בפא"מ כוותיה והרי"ף נמי פסק שם בפא"מ כר"א וכן רבינו נמי ס"ל כהרי"ף ולכן כתב הרי"ף בדברי ר"א מפתח וחותם כי באמת הפשט בדברי רב אשי דוקא מפו"ח דבעינן תרווייהו, וראיה מהכא דפסק הרי"ף כת"ק היינו ר"מ דאמר בהדיא בברייתא מפתח וחותם א"כ ה"ה בדברי ר"א שם בפא"מ נמי הפשט להרי"ף מפתח וחותם ולדברי הרי"ף מחלוקת דהכא ח"ק וחכמים היינו ר"מ וחכמים כמו מחלוקת דר"א וחכמים דבפא"מ, אך באמת הלא הכא דצריך מפתח וחותם מיירי בחצר אחרת והתם אצל ר"א וחכמים בפא"מ סתמא קתני א"כ למה צריך שם מפתח וחותם לדברי הרי"ף בדברי ר"א, אך באמת ע"כ שם מיירי ג"כ בחצר אחרת כמו הכא ומחלוקת דהתם כמחלוקת דהכא ולכן פסק הרי"ף כת"ק מחמת דקאי כר"א והתם פסק ג"כ כמו ר"א דבעי מפתח וחותם.
לדברי הרי"ף והרמב"ם: הלכה כב אבל גר ועכו"ם שירשו את אביהן עכו"ם וכו' עיי"ש בגמרא, והטעם מחמת שירושת הגר אינו אלא רק מדרבנן ולכן הקילו רבנן, ועיין בע"ז דס"ד ובקדושין די"ד יעו"ש ובגמרא זו סרה קושית הפרישה מהטור עיי"ש בפרישה ודו"ק: הלכה כח עכו"ם שנגע ביינו של ישראל לאונסו מותר למכור אותו יין לאותו העכו"ם שאסרו לבדו ע"כ, נראה לי לבאר דזה מחלוקת ת"ק עם ריב"ב במסכת ע"ז (דנ"ט ע"ב) ובמס' חולין (דמ"א ע"ב) דגרסינן התם עכו"ם שניסך יינו של ישראל אסרו בהנאה ריב"ב וריב"ב מתירין וכו' שיכול לומר לו לאו כל כמינך שתאסור ייני לאונסי, ופליגי בזה דת"ק ס"ל דעכו"ם אוסר דבר שאינו שלו לכן לעכו"ם אחר אסור למכור ורק לאותו עכו"ם המנסך מותר למכור, אבל אם לא ניסך להיין לאונסו של א היינו במקום שהישראל היה יכול למנעו בוודאי ס"ל לת"ק דאינו יכול למכרו אפילו לאותו עכו"ם וריב"ב ס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש אפילו עכו"ם א"כ מותר למכור לכל עכו"ם שירצה, ורבינו פסק בזה כת"ק דעכו"ם אוסר דשא"ש ולכן דוקא אם היה לאונסו אז מותר למכור דוקא לאותו עכו"ם ועיין ברש"י ד"ה לאו ועיין שם תוד"ה אר"א ועיין בחולין בתוס' ד"ה "לאו" (דמ"א ע"א) ובזה מבוארין דברי רבינו: פרק יד הלכה ג כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים אבל מה שבין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית עכ"ל.
עיין בכ"מ ובכדי שלא נעשה להכ"מ ח"ו כטועה בדברי הגמרא צריך לגרוס בדבריו כזה: כזית שאמרו חוץ משל בין השינים אבל מה שבין החניכים מצטרף למה שבלע וכו' בספגה"נ (דק"ג ע"ב) איתא פלוגתא דר"י ור"ל והלכה כר"י דאמר הכי, ומה דאמר חוץ משל בין השינים שם לדברי הכל, כזה צריך לגרוס בהכ"מ, וכן באמת איתא כזה בגמרא ארשב"ל כזית שאמרו חוץ משל בין השינים ור"י אמר אף מה שבין השינים אר"פ בשל בין השינים דכ"ע לא פליגי כי פליגיבין החניכים.
מ"ס הרי נהנה גרונו בכזית ומ"ס אכילה במעיו בעינן ע"כ ועיי"ש בהגהות כ"מ וז"ל וגם תימה לי על רבינו איך פסק כר"ל ולא כר"י דכזית שאמרו חוץ משל בין השינים רשב"ל אמרה יעו"ש, ובאמת פלא הוא בעיני השגתו הלא בגמרא מבואר בהדיא דזה אליבא דכ"ע, עוד כתב שם בהגהות ותימה לי על בעל הכ"מ איך כתב והלכה כר"י דאמר הכי והא איפכא איכא בגמרא ר"ל דרשב"ל אמר הכי, ובאמת הש"ס מבואר בפירוש דזה אליבא דכו"ע עוד מה שכתב וגם זה תימה שאינו אלא דברי ר"י ור"ל פליג עליו ולפי מ"ש לק"מ.
אחר זמן רב מצאתי בס' עמק המלך שכתב כנ"ל והנאני. וק"ל: פרק טז הלכה ג עיין בלח"מ וז"ל והקשה הרב"י וכו' ולא ידעתי מקום לקושיא זו דהתם לא איירי אלא בדבר דשייכי בערלה וכלאי הכרם אבל חתיכה וגיד לא שייכי בערלה ולכן לא מנינהו עכ"ל, ותירוצו מבואר בכ"מ להדיא בהלכה ג' וז"ל והא דלא מני להו רבינו וכו' משום דרבינו לא איירי אלא בדבר שגידולו מן הארץ דומיא דחבית תילתן דאיירי בהו ר"מ ע"כ, ור"ל דרבינו לא איירי אלא בדברים דשייכי בהו ערלה וכה"כ וזה נמצא דוקא בדבר שגידולו מן הארץ וכמו שתירץ הלח"מ כנ"ל: הלכה ה וכן חתיכה של נבלה וכו' שהרי מתכבד בה לפני האורחים ע"כ, וכן פסקו התוס' בע"ז (דע"ד ע"א) ד"ה למעוטי ועיין שם בר"ן (דל"ז ע"א) ד"ה וגרסינן יעו"ש: פרק יז הלכה יב אעפ"י שאסרו פת עכו"ם יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת עכו"ם הנחתום במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שהוא שעת הדחק וכו', ונראה מדברי רבינו דס"ל דתרתי בעינן שדה וליכא פלטר ישראל, וזה כפירוש הראשון שבר"ן דכתב הר"ן וז"ל ואיכא מ"ד דר"י אלישנא דר"ח סמיך ור"ל מוסיף ותרתי בעי ולחומרא שדה וליכא פלטר ישראל, א"כ רבינו שפסק כנ"ל א"כ פוסק כר"י וכפירוש הראשון שבר"ן וכן כתב הכ"מ וכן כתב הב"י על הטור יעו"ש, ומה שכתב הר"ן שהרמב"ם לא גריס תיבת ובשדה כבר כתב ע"ז הכ"מ כי זה ט"ס כי באמת כתוב לפנינו ברמב"ם תיבת ובשדה וכן העתיק הב"י בטוב לשון הרמב"ם וכתב ובשדה.
אולם זה קשה על מרן הב"י שהעתיק ביו"ד סימן קי"ב סעיף ב' לשון של רבינו ולא כתב תיבת ובשדה וכבר הקשה כזה המ"ע, ולענ"ד יש לומר הגם דהעתיק הב"י במחבר כלשון הרמב"ם מ"מ לדינא אפשר דס"ל כהר"ן שכתב וז"ל י"א דר"י לא פליג אדר"ח ונקטינן בתרווייהו לקולא דבשדה לעולם מותר ובעיר מותר בשאין שם פלטר ישראל, א"כ לפי זה ר"י מוסיף אדר"ח ולקולא דבאחת מהן סגי וכן כתב הרשב"א בת"ה עיין בב"י א"כ שפיר עשה המחבר שהשמיט תיבת ובשדה הכתוב בלשון הרמב"ם, הגם דהרמב"ם היה גריס תיבת ובשדה אך הב"י ס"ל לדינא כהי"א הנ"ל וכן באמת נראה מהב"י על הטור דכתב שם בתחלה דעת הרמב"ם שהעתיק ובשדה כנ"ל ואח"כ כתב דעת הרשב"א בת"ה שפסק לקולא, היינו דר"ח ס"ל היכא דליכא פלטר ישראל אפילו בעיר מותר וע"ז אמר ר"י דבשדה אפילו איכא פלטר ישראל בעיר מ"מ מותר מפלטר עכו"ם בשדה עכ"ל, א"כ מוכח מזה דס"ל לדינא כהרשב"א ועיין בבאר הגולה שרשם כזה טור בשם י"א וכן כתב הרשב"א עכ"ל, וכתב ע"ז המ"ע דאשתמיטתיה שהוא דברי רבינו הרמב"ם אות באות ולענ"ד י"ל דיפה עשה הבאה"ג שרשם כן כי הגם דזה לשוןהרמב"ם מ"מ כיון דנראה שדילג תיבת ובשדה א"כ נראה דלא סבירא ליה להב"י בדין זה כדעת הרמב"ם אך כדעת הטור בשם י"א וכדעת הרשב"א בת"ה וק"ל: הלכות שחיטה הלכה ב ואפילו שחט לפנינו ד' וה' פעמים שחיטה כשרה אסור לאכול ממנה וכו' ע"כ.
בגמרא איתא שנים ושלשה פעמים וכן הוא בטור וכן הוא בשו"ע סימן א' סעי"ג ובאמת לדינא ס"ל דה"ה אפילו שחט יותר משלשה פעמים ג"כ אסור לאכול ממנה. ומאי דאשמעינן רבינו בזה רבותא יותר מהגמרא עיין ע"ז ברש"א יעו"ש: מסכת פסחים (דף כ"ח) תוס' ד"ה עכו"ם וכתבו שם ולפ"ז לר"י בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדמצריך להוליך לים המלח עכ"ל.