אור ברסלב
לחם אבירים הלכה יג

לחם אבירים· רבי יעקב משה

הלכה יג

הלכה יב

היתה מעופפת אם כנפיה נוגעות בקן חייב לשלוח ואם לאו פטור מלשלוח ובהט"ו כתב רבינו היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בהן פטור מלשלוח וכן אם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצדו פטור מלשלוח ובהט"ז כתב היתה על שני בדי אילן והקן ביניהם רואין כל שאילו ינטלו הבדין תפול על הקן חייב לשלוח עכ"ל, ובאשר לפענ"ד נ"ל לשנות קצת הפשט בהגמ' לכן הנני מוכרח להביא כל הסוגיא בלשונה ממש.

היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעות בקן פטור מלשלוח ואמרינן בגמרא אמר ר"י א"ר היתה יושבת בין שני רובדי אילן רואים כל שאם תשמוט נופלת עליהם חייב לשלוח ואם לאו פטור, וכתב רש"י ז"ל ר"ל דאם נופלת לצדדים פטור, מיתבי היתה יושבת ביניהן פטור מלשלוח על גביהן חייב לשלוח היתה מעופפת אפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלוח מאי לאו ע"ג דומיא דביניהן מה ביניהן דנגעה בהו אף ע"ג דנגעה בהו אבל רובדי אילן פטור, לא ע"ג דומיא דביניהן מה ביניהן דלא נגעה עלייהו אף ע"ג דלא נגעה עלייהו והיינו רובדי אילן, הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך רובדי אילן פטור אדתני היתה מעופפת וכו' ליתני רובדי אילן וכ"ש מעופפת מעופפת איצטריכא ליה דאפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלוח ופריך והא אנן תנן בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלוח אר"י כי קתני מתניתא בנוגע מן הצד עיין ברש"י ד"ה אפילו ועיין תוס' ד"ה מה וז"ל תימה הא דמחייב לעיל ברו"א היכי מיירי אי אפילו בלא נגע מן הצד כלל מאי משני הכא אף על גביהן דלא נגעה עלייהו והיינו רו"א משמע הא מן הצד נגעה אכתי תקשי דהא חייב ברו"א לעיל אע"ג דלא נגעה כלל.

ואי לא מחייב לעיל אלא בנגעה מן הצד א"כ מאי קתני בסמוך מעופפת איצטריכא ליה וכו' אכתי תקשי ליתני רו"א וכ"ש מעופפת וכו' ע"כ. ונ"ל לפרש דברי רבינו כן.

מ"ש היתה מעופפת על הקן וכנפיה נוגעות בקן חייב לשלוח ואם לאו פטור וכו' ר"ל אע"ג דמעופפת על הקן אך כיון דאין כנפיה נוגעות בקן פטור ואפילו אם נוגעות בצדדי הקן ג"כ פטור, ומ"ש רבינו בהט"ו היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בהן פטור מלשלוח היינו דאינה נוגעת למעלה אז אמרינן דפטור ואע"ג דנוגעת מן הצד וכדאמרינן בש"ס מה ביניהן וכו' דמשמע דוקא עלייהו לא נגעה אבל מצדיהן נגעה, ובזה סרה קושית הר"ן שהקשה על רבינו איך כתב ואינה נוגעת בהן הא בגמרא משמע דאפילו נגעה מן הצדדים נמי פטור, ולפמ"ש גם כוונת רבינו במ"ש לא נגעה בהן היינו עלייהו אבל מן הצדדין נגעה ועיין מ"ש הט"ז ליו"ד סימן רצ"ב סקי"ב וז"ל וצ"ל דהרמב"ם היה מפרש דה"ק דהברייתא מיירי במעופפת מן הצד ונוגעת דפטור אבל במעופפת עליהם אפילו נוגעת מן הצד חייב עכ"ל, ובאמת לשון הש"ס לא משמע כן דלפ"ז הוה להש"ס לומר כי קתני מתניתא במעופפת מן הצד ומדאמרינן בנוגעת מן הצד ומדלא קתני הכי א"כ משמע אפילו במעופפת עליהם מ"מ כיון דנוגע רק מן הצד פטור, ועוד קשה כי לדברי הט"ז יהיה הפשט בהמשנה אין כנפיה נוגעות וגו' היינו אינם נוגעות כלל א"כ מאי אתא התנא לאשמעינן פשיטא כיון דאפילו מן הצד אינם נוגעות בודאי פטור, ועוד קשה דרבינו פסק בהט"ז ברו"א דחייב כר"י א"ר ומהגמרא מוכח דרו"א פטור וכמו דמסיק הש"ס מעופפת איצטריכא ליה, ובאמת עיין ברי"ף שהשמיט הך דאר"י א"ר ברו"א א"כ למה פסק רבינו ברו"א דחייב.

אלא ע"כ צ"ל דס"ל לרבינו דרו"א מיירי בנוגע מן הצד וכן משמע לשון הגמרא אף על גביהן דלא נגעה עלייהו והיינו רו"א א"כ משמע הא מן הצד נגעה, ובאשר דהיה קשה לרבינו קושית התוס' הנ"ל לכן לא פסק כמסקנת הש"ס אלא פסק דרו"א חייב, ומכ"ז מוכח דרבינו סובר דרו"א מיירי בנוגע מן הצד ויפה פסק רבינו כר"י א"ר א"כ לפירוש הט"ז יהיה הפירוש במשנתנו כזה, היתה מעופפת וכו'היינו אפילו נגע רק מן הצד א"כ מאי אשמעינן ר"י א"ר הלא משנה מפורשת היא ואנא ידענא בכ"ש מעופפת, בשלמא לפי שכתבנו מקודם דהמשנה מיירי במעופפת על הקן ונוגע על הקן ואז דוקא מחייב תנא דמתניתין שפיר אשמעינן ר"י א"ר דרו"א חייב אפילו בנוגע רק מן הצד כיון דמקרי רובצת אבל להט"ז קשה ולא זכיתי להבין דברי מרן הש"ך דכתב בסקי"ז ע"ז דכתב המחבר ברו"א חייב דאפילו אינה נוגעת כלל ג"כ חייב ע"כ, ובאמת הלא המחבר פסק כר"י א"ר ברו"א דחייב וע"כ מיירי בנוגע מן הצד דאל"כ יקשה ממסקנת הש"ס דמסיק בראיה מוכחת דלא כר"י א"ר ואיך יפסוק המחבר כנגד מסקנת הש"ס בלי שום טעם מספיק לזה לכן צ"ל דרו"א מיירי בנוגע מן הצד לכן שפיר אידחי מסקנת הש"ס וכקושית התוס' ד"ה "מה", ולפענ"ד לולא דברי התוס' הייתי אומר דבאמת ר"י א"ר מיירי דאינו נוגע מן הצד וכ"ח מה קאמר הש"ס אע"ג דלא נגעה עלייהו וכקושית התוס' י"ל דהכוונה דלא נגעה כלל וכמו דמיירי ר"י ומ"מ חייב ולכן שפיר מסיק הש"ס דרו"א פטור, וכ"ת א"כ ליתני רו"א דפטור וכ"ש מעופפת ע"ז מסיק הש"ס דמעופפת איצטריכא ליה דאפילו כנפיה נוגעות בקן מן הצד מ"מ פטור כיון דרו"א מיירי בלא נגעה כלל, והקושיא שהקשינו מקודם להט"ז מאי אתי ר"י לאשמעינן כיון דמשנה מפורשת היא כנ"ל י"ל דהגם משנתנו מיירי במעופפת על הקן וכנפיה נוגעות בצדי הקן דחייב בכ"ז אשמעינן ר"י א"ר דברו"א אפילו אינו נוגע כלל ג"כ חייב, אבל בדברי רבינו אי אפשר לפרש כן דא"כ היאך פסק כנגד מסקנת הש"ס אלא צ"ל לדעת רבינו דמה דמחייב ר"י א"ר ברו"א מיירי בנוגע מן הצד והשתא א"ש דה"ק הש"ס ה"נ מסתברא דרו"א חייב דאי ס"ד דפטור אדתני היתה מעופפת וכו' לתני רו"א וכ"ש מעופפת היינו כיון דרו"א מיירי נמי בנוגע מן הצד א"ו רו"א חייב לכן שפיר מעופפת איצטריכא לו דאפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלוח דה"א כמו ברו"א חייב היכא דנוגע מן הצד כן במעופפת הדין כן לכן אשמעינן במעופפת אפילו כה"ג נמי פטור, ולפ"ז מה דקאמר הש"ס ה"נ מסתברא קאי ביחד עם מה דקאמר מקודם מעופפת איצטריכא לו.

ולפי פירוש זה יתורץ קושית התוס' לכן יפה פסק רבינו ברו"א דחיוב כיון דאפילו למסקנת הש"ס ס"ל להגמרא דברו"א חייב ועיין בתוספתא פ"י. וק"ל: הלכה יז לא נאמר אפרוחים או ביצים וכו' אלא שדיבר הכתוב בהווה ע"כ.

עיין בכ"מ שכתב דמה שכתב רבינו לא נאמר אפרוחים או ביצים איני יודע לו טעם ע"כ, ולפע"ד נראה דרבינו קאי על מה דקאמר מקודם היתה רובצת על אפרוח אחד חייב לשלח וכן איתא בש"ס ומרבינן זה ממה שנאמר קן קן מ"מ ובאמת קשה הלא בקרא כתיב אפרוחים ביצים בלשון רבים ע"ז מתרץ רבינו דלא נאמר אפרוחים וכו' אלא שדיבר הכתוב בהוה.

אחר זמן רב מצאתי להפ"ח במים חיים על רבינו דכתב כן והנאני שת"ל כוונתי לדעת הגדולים: פרק יד הלכה ד השוחט לחולה בשבח חייב לכסות אתר שבת וכן השוחט ספק וכו' ביו"ט מכסה דמו לאתר יו"ט ע"כ נראה מדברי רבינו דאפילו היה דקר נעוץ דבכה"ג מותר לכסותו ביו"ט מ"מ הכא אסור **(וכן מוכח לשון רבינו דכתב וכן השוחט ספק וכו' והתם הדין דאפי' היה לו עפר מוכן מ"מ לא יכסה דמו עד לערב וכמ"ש רבינו בפירוש בהלכות יו"ט ה"ג וז"ל וכן בריה שהוא ספק אפילו היה לו עפר מוכן או עפר וכו' לא יכסה ע"כ.

)** וכ"כ המחבר ביו"ד סעיףט"ז ולפ"ז אפילו היה לו עפר מוכן ג"כ הכא אסור ועיין ברשב"א והר"ן שכתבו ג"כ על הדין דהשוחט לחולה בשבת דמיירי אפילו יש לו דקר נעוץ מבע"י דלא מתסר אלא מדרבנן דאלת"ה רק דמיירי דאין לו דקר נעוץ א"כ יש בו איסור. דאורייתא ואפילו ביו"ט אסור ועיין בס' המאורות שאם היה לו עפר מוכן יש לכסות אותו הדם אפילו בשבת וכתב הב"י דבזה מודה הרשב"א והר"ן כיון שאין עפר זה אסור בטלטול יעו"ש וכן כתב המחבר ביו"ד סי' כ"ח סעיף ט"ז בשם יש מי שאומר ולפמ"ש לשון רבינו לא משמע כן והרשב"א כתב להדיא דאסור אפילו יש בו עפר מוכן וכן כתב הפ"ח ועיין בפ"מ: הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה ד אבל לא תתיחד ישראלית עם העכו"ם ואעפ"י שאשתו עמו ע"כ, מהש"ס מוכח דאפילו עם הרבה עכו"ם ג"כ אסור וכן העתיק המחבר ביו"ד סימן קנ"ג סעיף ד' ומדסתם רבינו דבריו משמע דבכל ענין אסור בין חשובה ובין אינה חשובה כפירוש רש"י ז"ל, אולם לפ"ז קשה לי למה כתב רבינו בלשונו עם עכו"ם הלא גם עם נשי עכו"ם ג"כ אסורה להתיחד משום ש"ד היכא דאינה קרובה למלכות, אך אפשר לומר מדלא הזכיר רש"י כלום מדין יחוד עם נשי עכו"ם משמע דבזה מודה רש"י ז"ל להתוס' דעם נשי עכו"ם מותר להתיחד וכן בפוסקים לא הוזכר שום איסור מזה: הלכה ו ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה כותי ע"כ.

בש"ס ט"ו לא הוזכר עוף אולם מקורו (מדף כ"ב ע"ב) דאיבעיא להו ופשטו מדר"י דאמר ר"י א"ש אני ראיתי עכו"ם שלקח אוז מן השוק רבעה וכו' וכ"כ הש"ג בפ"ד ובטור וברא"ש אכן השו"ע לא הזכיר עופות יש לומר מחמת דמסיק הש"ס דהאידנא נהגו היתר דלא חשידי ע"ז, והחשק שלמה כתב דהרמב"ם ג"כ לא הזכיר עופות ונעלמה ממנו הלכה זו ברמב"ם: הלכות אישות פרק ה הלכה א המקדש בדבר וכו', עיין בכ"מ שכתב וכן משמע בר"ן שזו היא דעת רבינו דחמץ דרבנן ושעות דרבנן אין חוששין לקדושין ולפלא כי בפירוש כתוב בר"ן להיפוך דחוששין לקדושין וצ"ע: הלכות ת"ת פרק ו הלכה ב ואין בעלי אומנות חייבין לעמוד מפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתן ע"כ, עיין בכ"מ דמפרש דרבינו מיירי אפילו בעוסק במלאכת עצמו ומאי דאמרו במס' קדושין אין בעלי אומנות רשאין לעמוד מפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתן הפירוש כהתוס' היינו אינם חייבים ומיירי אפילו עוסק במלאכת עצמו ועיין בתוס' חולין דנ"ד ע"ב ד"ה "אין" יעו"ש: הלכות רוצח פרק יב הלכה ט ואם היתה מכה של סכנה אסור ליקח ממנו וכל מכה שמחללין עליה את השבת איןמתרפאין מהם ע"כ, עיין בכ"מ מה שכתב וכללא דנפיק לן הוא זה.

היינו דתולה שבא"ס מותר להתרפאות וחולה שיש בו סכנה לכ"ע אסור ורק היכא דאינו תולה כלל רק מיחוש בעלמא כמו רובדי דכוסילתא בזה מחולק רבינו רש"י והרי"ף עם תוס' הרא"ש והר"ן היינו דלרבינו וכל כת דיליה סוברים דמותר מחמת דס"ל דר"י פליג אדר"י ופסק כר"י דמותר והתוס' פסקו כת"ק דאסור דס"ל דלא פליג ר"י עם ר' יוחנן יעו"ש והרי"ף סתם דבריו ולא הזכיר דמומחה לרבים מותר ובאמת אבין מדוע השמיטו הרי"ף והרמב"ם לדין זה והלא מימרא מפורשת היא בגמרא (כ"ז ע"א) אם מומחה לרבים מותר.

וכבר תמה בזה הב"י ומשו"ה פסק בשו"ע דאם הוא מומחה לרבים מותר יעו"ש: הלכה יא ואסור להסתפר מהן ברה"י שמא יהרגנו אם היה אדם חשוב מותר מפני שמתירא להרגו ואם דימה שהוא אדם חשוב כדי שיפחד ממנו ולא יהרגנו ה"ז מותר להסתפר ממנו ע"כ. ונראה מדברי רבינו דס"ל דלא בעינן שיהא רואה במראה ברה"ר ורק אם מסתפר במקום שמצוין בני אדם בכל גוונא מותר ולא כהתוס' דפסקו אפילו ברה"ר ג"כ אסור אם לא שמסתפר במראה.

**(ונראה מדברי התוס' ממה שפסקו כנ"ל דס"ל דר"מ לא פליג אלא ברה"ר וס"ל דגם ברה"ר אסור אבל היכא דרואה במראה גם ר"מ מודה דמותר וע"ז יש להביא ראיה. המחבר.

)** ויש להביא ראיה להתוס' מהגמרא דגרסינן ת"ר המסתפר מן העכו"ם רואה במראה ואינו חושש ופריך הש"ס ה"ד אי ברה"ר למה לי מראה ואי ברה"י כי רואה במראה מאי הוה ומתרץ לעולם ברה"ר וכי רואה במראה מחזי כאדם חשוב, א"כ מוכח מזה אף ע"ג דברה"י אסור לרבנן כמו לר"מ מ"מ במראה מותר א"כ ה"ה לר"מ נמי מותר במראה א"כ הגם דס"ל לר"מ דבין ברה"ר ובין ברה"י אסור ופסקו התוס' כר"מ דאסור אפילו ברה"ר אך מ"מ במראה ס"ל להתוס' דמותר אפילו לר"מ ולפ"ז מה שפסק רבינו דבמראה מותר זה אתי אפילו לר"מ ועוד מדלא סיים רבינו אבל ברה"ר מותר מוכת מלשונו דלאו דוקא ברה"ר מותר אלא אפילו ברה"י אך במקום שמצוין שם בנ"א מותר להסתפר מהן כמסקנת הש"ס והוא סבר שבילי דנהרדעי כיון דשכיחי רבים כרה"ר דמי' ולא נתחרט אלא על שלא עשה כר"מ דס"ל דאף ברה"ר אסור, גם מהרי"ף מוכת דסובר כדעת רבינו מדלא הביא סברת התוס', וא"כ קיימי הרי"ף ורבינו עם הרא"ש בחדא שיטה והטור פסק ג"כ דברה"ר מותר אפילו רואה במראה ועיין בב"י שכתב דאף התוס' לא כתבו רק שטוב לנהוג כן כיון דחזינן דר"ת היה מצטער ולפענ"ד משמע דפסקו כן לדינא: הלכות תרומות פרק טו הלכה יד תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת ע"כ.

ולכאורה קשה הלא רבינו פוסק בהמ"א פט"ז הכ"ב בתנור שהסיקו בקליפי ערלה הפת אסורה דיש שבח עצים בפת, וליישב זה עיין בתוס' ע"ז (ס"ו ע"ב) ד"ה "אמר רבא" דכתבו שם דדוקא באיה"נ אמרינן יש שבח עצים בפת אבל לא באיסורי אכילה ועיין בדברי רש"י ז"ל בע"ז (ס"ו ע"ב) ד"ה "שאין" דכתב דתרומה אין איסורה איה"נ כמ"ש התוס' יעו"ש: הלכות מע"ש ונטע רבעי פ"י הלכה ב ואין נוטעין אגוז של ערלה ואם עבר ונטע אגוז של ערלה הרי הצומת מותר ע"כ, והטעם הוא דזה וזה גורם מותר.

ועיין בתוס' ע"ז (דף מ"ח ע"ב) ד"ה "ואין" ומחולקיםהתוס' עם רבינו דלהתוס' אסור בכה"ג דלא מקרי זה וזה גורם אלא דוקא היכא דשניהם מענין אחד היינו הרכבת איסור באילן היתר ורבינו גם בזה מתיר וק"ל: הלכות מעשי הקרבנות פ"ו הלכה ב צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן התישים והעצמות והגידין והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין מקטירין את הכל ואם פירשו לא ועלו שנאמר עולותיך הבשר והדם ע"כ, מה דנקיט רבינו ואם פירשו לא יעלו אינו מדויק הלשון דה"ה אפילו עלו ג"כ ירדו אך איידי דנקיט רבינו ברישא מקטירין את הכל היינו דיעלו לכתחילה לכן גם בסיפא נקיט לשון דיעבד.

וכן כתב רבינו בפירוש בהל' פסוה"מ פ"ב הט"ז וז"ל ואלו אם עלו ירדו צמר וכו' בזמן שאינם מחוברין אם עלו ירדו ע"כ יעו"ש: הלכות בכורים פרק ד הלכה ד הבכורים והתרומות והחלה והקרן והחומש ומתנות בהמה הם נכסי כהן ע"כ, ואע"ג דבגמ' חשיב תשעה י"ל דרבינו ס"ל כדעת התוס' דגריס רק שבעה ולא גריס שם ראשית הגז וכן לא גריס דמאי וכ"כ בס' "מראה כהן" ועיין מה שכתב הרש"א יעו"ש: פרק ט הלכה י לפיכך אם היתה הכהן עומד עמו במטבחים ונושא ונותן עמו אינו צריך לרשום ע"כ, ור"ל דמוכחא מילתא שהוא שותף של ישראל, ולכאורה קשה הלא רבינו פסק מקודם בה"ט וז"ל בד"א בשוחט לעצמו אז פטור אבל כהן טבת ששחט ומוכר בשוק ממתינים לו שנים ושלש שבתות מכאן ואילך חייב ואם קבע בי"מ למכור אין ממתינים לו אלא מוציאין ממנו מיד ע"כ, א"כ מוכח היכא דהכהן בעצמו טבח חייב במתנות ומאי מהני שיעמוד הכהן בבית המטבחים ובאמת משום זה השמיט הרי"ף והרא"ש הגמ' דהיה כהן עומד בביה"מ כפירוש הכ"מ לדעת רבינו ולפ"ז יהיה מתורץ קושית הב"י בטור שהקשו למה השמיטו הרי"ף והרא"ש הגמ' הנ"ל ולפמ"ש ניחא, וע"ז שהקשה הפ"ח על רבינו מההיא עובדא דר"ט **(היינו איך כתב רבינו בהל' זו דהחלק של ישראל חייב במתנות והא בש"ס גבי אושפזיכא דר"ט מוכח דגם החלק של ישראל פטור ממתנות.

)** יש ליישב כן דלא דמי להדדי דבעובדא דר"ט מיירי שהכהן בעצמו קבע חנותו במטבחיים וגלי דעתו דקביע לכן חייב מיד אבל הכא מיירי דהמטבחיים של ישראל והכהן יושב עמו לכן בכה"ג פטור ממתנות, ועוד י"ל דעיין בר"ן דמפרש במעשה דר"ט וז"ל מסתמא חנות ועלי קבוע לקצב עליו בשר א"כ י"ל דרבינו מיירי הכא שלא היה עלי.

וכן מיירי בתוך ג' שבתות, אח"כ ראיתי שהפ"ח מפרש כזה ועיין בטור שכתב דבכל ענין צריך שירשום ואפילו יושב הכהן בביה"מ ובזה מחולק רבינו עם הטור. אבל בזה כ"ע מודים היכא דרשם ואפילו יושב במטבחיים מ"מ פטור.

וראיתי בפלתי שכתב על מ"ש המחבר ובעכו"ם אם יושב עמו במטבחיים א"צ לרשום וז"ל ובישראל לא מהני לפי מ"ש בסעיף הקודם דהיה התקנה שאם קובע מטבחיים חייב במתנות ע"כ, וצ"ל דזה כתב דעת עצמו ולא בדעת המחבר והראיה מדהקשה הב"י בעצמו על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הגמ' הנ"ל ולא תירץ דלאחר התקנה הלא הכהן בעצמו חייב במתנות אלא ע"כ צ"ל כמ"ש:

תוכן העניינים

לחם אבירים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה