אור ברסלב
לחם אבירים הלכה יב

לחם אבירים· רבי יעקב משה

הלכה יב

הלכה יא

מחט שנמצאת בעובי ביה"כ מצד אחד כשרה ואם ניקבה נקב מפולש וכו' ונמצאת טיפת דם במקום הנקב טרפה ע"כ, וע"י בב"י ובמ"מ ובד"מ שכתבו דרבינו ס"ל כהרא"ש דבעינן שיהא הקו"ד כנגד פי המחט גם בניקב משני צדדים, והנ"מ בין היכא דניקב משני צדדים לניקב מצד אחד דבשני צדדים צריך בדיקה אבל מצד אחד אינו צריך בדיקה רק באם שקרה שהפכו ומצא קו"ד כנגד פי המחט מבחוץ טרפה כעובדא דרבי בגמרא (דנ"א ע"א) ועיין מ"ש הראב"ד.

וז"ל א"א אין זה מיושר ואחר כך כתב א"א הטיפה צריכה שתמצא מבחוץ, ולפענ"ד נראה דרבינו מפרש בהגמרא כמו שיטת רש"י שכתב ומצא על המחט כנגד פיה מבחוץ קו"ד ולפ"ז סובר רש"י דבין מצד אחד ובין משני צדדים צריכה בדיקה, ומה דאיתא בברייתא נמצא עליה קו"ד קאי בין אניקב מצד אחד ובין אניקב משני צדדים רק דהנ"מ בזה דכאן בצ"א צריך שיהיה הקו"ד כנגד פי המחט אבל בשני צדדים סגי ביש קו"ד סביב הנקב לטרפה ולכן רמז בלשונו וכתב במקום הנקב, ומה שכתב רבינו מקודם מצד אחד כשרה ר"ל אפילו יש טיפת דם במקום הנקב מ"מ כשרה אבל ביש קו"ד נגד פי המחט בודאי ס"ל לרבינו דטרפה וכמבואר בעובדא דרבי דהפכה ומצא קו"ד כנגד פי המחט וטרפה, וכ"ת למה לא כתב רבינו בהדיא דין זה י"ל דכמו דאיתא בש"ס אמר אביי טרח טריח לההוא גברא מתניתין היאהמסס וביה"כ שניקבו לחוץ טרפה א"כ מבואר בהדיא דאינו צריך לאשמעינן לכן גם רבינו לא הצריך לאשמעינן דין זה.

והראב"ד ס"ל דרבינו מפרש כשיטת הרא"ש לכן השיג כנ"ל: הלכה יט הטחול אינו מן האברין שנקיבתם במשהו וכו' כיצד וכו' אם ניקב בראש העבה נקב מפולש טרפה וכו' אבל אם ניקב הדק כשרה ובה"כ כתב רבינו כל אבר שאמרו חכמים בו שאם ניקב במשהו טרפה כך אם ניטל כולו טרפה בין שניטל ביד או בחולי וכו', ומ"ש רבינו אם ניקב בראש העבה נקב מפולש טרפה וכו' אבל אם ניקב הדק כשרה משמע דבין ניקב במקום העבה ובין נחתך טרפה מדלא חילק בין ניקב לנחתך, הגם דבגמרא (נ"ה ע"א) מכח קושית הש"ס שם מחלקינן בין ניקב לנחתך וכשר בנחתך, אך לפי מסקנת הש"ס דמפלגינן בין סמוכה לקלושה א"כ נוכל לתרץ קושית הש"ס דהמשנה מיירי בקלושה אבל בסמוכה אפילו נחתך ג"כ טרפה, ולא הבנתי דברי הרי"ף דנראה דגירסתו היתה כזה אר"ע ל"ש ניטל אבל ניקב טרפה וה"מ בסומכיה אבל בקולשיה כשר, א"כ נראה דר"ע גופא מחלק בין סומכיה לקולשיה ולפ"ז קשה מאי פריך הש"ס על ר"ע מהמשנה הלא נוכל לומר דהמשנה מיירי בקולשיה ונוכל לומר דמשום קושיא זו גריס רש"י ולית הלכתא כר"ע ולא אמרו אלא בקולשיה אבל בסומכיה טרפה ולא כהרי"ף שגרים דר"ע גופא מחלק בין סומכיה לקולשיה.

ואפשר לומר דגם הרי"ף כתב זה לדינא וכמסקנת הש"ס אבל באמת ר"ע בעצמו מטריף אפילו בקולשיה. וק"ל: פרק ז הלכה ט ריאה שנשפכה כקיתון וכו' כשרה ע"כ.

עיין בלח"מ שהקשה למה לא העתיק רבינו מה דאמר ר"נ ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה, ונראה לפענ"ד ליישב דרבינו סבר בדר"נ דאפילו מחזקת יותר מרביעית כשרה, ומה דאיתא בש"ס מחזקת רביעית הוא ל"ד דאל"כ הלא יהיה גרוע מנימוק כולה לכן לא העתיק רבינו הדין הנ"ל יען דזה נכלל במ"ש ריאה שנשפכה וכו' וכן ס"ל להרשב"א דאפילו מחזקת יותר מרביעית ג"כ כשרה ועיין בט"ז ליו"ד סימן ל"ו סקי"ד וש"ך סקכ"א ונקה"כ יעו"ש: פרק י הלכה ג בהמה שנשמט הירך שלה מעיקרו ויצא מן הכף שלו אם נתעכלו וכו' ה"ז טרפה ע"כ.

עיין בהשגת הראב"ד ועיין במ"מ מ"ש בארוכה וכל דבריו מבוארים בר"ן בפא"ט וכן כתב המ"מ וז"ל אבל הראב"ד וכו' ולכן פירש דבוקא דאטמא דשף מדוכתא היינו שנשמט עצם שלישי זה ממקום חיבורו בגוף והתם הוא דבעי עיכול ניביה ושמוטת הירך שנשמט העצם השני שנקרא שוק ממקום חבורו בעצם השלישי וזה אע"ג דלא עיכול ניביה ג"כ טרפה דהרי בשמוטת ירך לא הוזכר עיכול כלל, וא"ת לפי פירוש זה קשה אמאי קרי לה שמוטת ירך והלא שמוטת שוק הוא וכו' הרי נראה דשמוטת ירך הוא כדפירש רבינו שנשמטה הירך ממקום חבורה בגוף עכ"ל.

ולפ"ד שארי לו מאריה שהכניס שיטה אחרת בדברי הראב"ד כי מ"ש כנ"ל הוא שיטה אחרת הובא בר"ן, אולם דעת הראב"ד כן דס"ל מדהכא קרינן לה בוקא דאטמא והכא קרינן לה שמוטת ירך והתם מסקינן והוא דעיכול ניביה ובשמוטת ירך לא מדכרינן מידי מזה ש"מ דשני מקומות הן ובוקא דאטמא לא מטרפה עד דאיעכול ניביה ובשמוטת ירך אע"ג דלא איעכול ניביה נמי טרפה ובוקא דאטמא ושמוטת ירך תרי מילי נינהו ופירושו של הראב"ד הוא כן דשמוטת ירך היינו שנשמטהעצם השלישי ממקום חבורו בגוף טרפה אע"ג דלא איעכול ניביה.

ובוקא דאטמא דשף מדוכתא היינו במקום חיבור השוק והירך והתם לא מטרפה עד דאיעכול ניביה וכן כתב הר"ן לפרש בדברי הראב"ד. א"כ לפ"ז לא קשה מה שהרבה להקשות המ"מ על הראב"ד וגוף הקושיות מבוארים בר"ן באורך, ועיין בלח"מ שהקשה על הראב"ד מזה דאמרינן בש"ס (דף נ"ד ע"א) דפליגי ר"י ור"ל בדרב מתנה אמאי לא קאמר הש"ס דפליגי ר"י ור"ל בשמוטת ירך ומנ"ל להגמ' דפליגי בהא טפי מבהא ע"כ, ובאמת נעלמו מהלח"מ דברי התוס' (דף נ"ז ע"א) ד"ה "שמוטת ירך" וז"ל דר"י ס"ל לקמן שמוטת ירך בעוף טרפה וה"ה בבהמה נמי טרפה וכו' א"כ לפ"ז לק"מ דלא היה יכול הש"ס לומר פליגי ר"י ור"ל בשמוטת ירך ולר"י כשר דהלא ר"י בעצמו ס"ל לקמן דטרפה לפי' התוס' הנ"ל.

וק"ל: הלכה יא עוף שנשתנה מראה ב"מ מחמת האור וכו' ע"כ. עיין בכ"מ שכתב על דברי הר"ן שהביא ואינו מחוור דא"כ כי היכי דאמרינן כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף.

יתר עליהם העוף נשבר העצם אעפ"י שלא ניקב קרום של מות, ה"נ הוה ליה למימר נפלה לאור ונחמרו ב"מ ע"כ, וכתב ע"ז הכ"מ נראה שאין זו קושיא וכו' ועוד שאין זה טרפות נוסף בעוף שאם היה אפשר בבהמה להיות נתמרו ב"מ ג"כ היתה נטרפת בכך ואין חילוק בין בהמה לעוף אלא שזו יש לה מגינים שלא תבא לידי טרפות זו וזו אין לה מגינים עכ"ל, ותמה תמה אקרא שלא ראו דברי הר"ן בפא"ט (דף י"ת ע"א) ד"ה "אדומין" וז"ל שאם תאמר שלא אמרו יתר עליהם העוף אלא במה שהבהמה והעוף שווין אבל בנפילה לאור איכא טעמא למיסר עוף מבהמה מפני שעורו רך והרי אף בנשבר העצם אעפ"י שלא ניקב קרום של מוח איכא טעמא כדאמרינן בגמרא הואיל וקרומו רך ואעפ"י כן הוזכרו בפירוש ולפ"ז לק"מ קושית הכ"מ יעו"ש.

וק"ל: פרק יב ש הלכה א השוחט אותו ואת בנו ביום אחד הבשר מותר באכילה ע"כ. ומשמע דמותר אפילו בו ביום.

ועיין ברא"ש פ"ה סימן ה' בשם בה"ג ועיין מ"ש רש"י בתולין (פ"ב ע"א) ד"ה "נשכר" וז"ל שאוכל היום בשר וכו' א"כ משמע דאל"כ אסור לאכול הבשר באותו יום, ומחולק רבינו עם דעת רש"י ז"ל בזה. ועוד כתב רבינו בהלכה י"א.

ואם נודע שזה ודאי אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד וכו' שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג, ועיין מ"ש רבינו בפ"ט מהל' כלאים ה"ו וז"ל. ואם היו שני מינים אסור להרכיבן זע"ז וכו' וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה וכו' ע"כ, והכוונה דאסיקנא בגמרא (דף ע"ט ע"א) דר"י מספקא אי חוששין לזרע האב או לא, ולכן פסק רבינו באותו ואת בנו כנ"ל וכן כתב הרדב"ז בהלכות כלאים וכן כתב הכ"מ לפרש דרבינו מספקא לו באותו ואת בנו ולפ"ז לרבינו הדין בבן פקועה הבא על הבהמה הולד אין לו תקנה כר"מ א"כ קשה על רבינו למה השמיט מימרא דר"מ, וכבר הקשה זה הב"י בטור סימן י"ג על רבינו יעו"ש, ולכאורה נראה לפענ"ד לתרץ דרבינו מפרש כפירוש רש"י בד"ה אין לו דר"מ פליג אדרבא דאמר ד' סימנין אכשר רחמנא ולרבא מהני בב"פ הבא על הבהמה שחיטת עצמו א"כ כיון דרבינו פסק בהמ"א פ"ה הט"ו כרבא א"כ לא קיי"ל כר"מ וכ"כ הפ"ת והי"א.

אבל באמת אי אפשר לומר דרבינו ס"ל כשטת רש"י דהלא כתב בהי"ב ז"ל עובר שהוציא אבר ונאסר ואח"כ נולד והרי היא נקבה החלב שלה אסור לשתותו מספק וכו' וכן איתא בש"ס (דף ס"ט ע"א) בעי ר"י מהו לחוש לזרעו ה"ד אילימא דאזיל אבהמה מעליותא מאיאיריא האי דאית בו איסור יוצא אפילו ב"פ דעלמא נמי דאמר ר"מ לדברי האומר חוששין לזרע האב ב"פ הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה, ומתרץ ל"צ דאזיל אב"פ דכוותיה מאי אבר מוליד אבר וחתיך לו ושרי א"ד מבלבל זרעו, הדר אמר פשיטא דמבלבל זרעו והכי קמיבעיא לן מהו לגמוע את חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי האי נמי ל"ש א"ד התם אית לו תקנתא לאיסורו בשחיטה הכא לית לו תקנתא לאיסורו בשחיטה ע"כ, והרי"ף השמיט הגמ' הנ"ל אבל רבינו פסק דתיקו דאיסורא לחומרא, ובאמת לפירוש רש"י הסוגיא הזאת לא אתי כרבא וכמ"ש התוס' (דף ע"ה ע"ב) ד"ה "ב"פ" וכמ"ש הר"ן א"כ לפ"ז יקשה הלכתא אהלכתא דבהי"ב פסק רבינו כנ"ל ובהט"ו פסק כרבא אלא ע"כ צ"ל דלא דמי להדדי דרבא מיירי דהבהמה טרפה ולא מהני שחיטתה להתיר עצמה אז הוא מותר כסימנים דידיה אבל היכא שהתירו שחיטת אמו באכילה סימני עצמו שוב אינם בני שחיטה וכ"כ התוס' דר"מ לא פליג כלל אדרבא, ומ"ש רש"י דרבא מחולק עם ר"מ דיוקו מזה.

דהלא בשחט את הטרפה מהני השחיטה לענין טומאה והוי כאילו נשחט חציו ומ"מ אמר רבא ד"ס אכשר בו רחמנא וכיון דצ"ל דרבינו ס"ל כהתוס' א"כ קשה קושית הב"י למה השמיט רבינו את המימרא דר"מ, אחר זמן רב מצאתי בספר "שער המלך" שהקשה כן והנאני שת"ל כוונתי לדעת הגדולים, והנה ראיתי שמתרץ כזה וז"ל דבאמת רבינו ס"ל כשיטת רש"י ומ"מ לא קשה מהלכה י"ב דבאבר היוצא לכ"ע לא אמרינן ד"ס אכשר בו רחמנא דכיון דאהני שחיטת אמו לגבי העובר נמי להתירו כולו בלא שחוטה חשוב כשחוט ולא אהני שחיטה דידיה לגבי אותו אבר משא"כ בב"פ הבא על בהמה מעלייתא דכיון דשחיטת אמו לא אהני גבי וולדה דחשיבי חצי הסימנים כשחוטין בזה אמרי' דסימנים דידיה מועילים להתירו בשחיטה דומיא דאמו טרפה וזה דעת רש"י ז"ל מדלא כתב גבי ההיא בעיא דר"י מהו לחוש לזרעו וכו' דלית ליה הא דרבא דאמר ד"ם אכשר רחמנא כמו שכתב רש"י בההיא דר"מ ע"כ, ובאמת מסוגית הש"ס בתולין (ס"ט ע"א) לא משמע כן מדפריך הש"ס על בעיא דר"י ה"ד וכו' מאי איריא וכו' ל"צ דאזיל אב"פ דכוותיה וכו' ובאמת מאי הקשה הש"ס דלמא לעולם מיירי בב"פ הבא על בהמה מעליותא.

וכ"ת א"כ בלא"ה כל הוולד אסור מדר"מ וכנ"ל זה לק"מ דדילמא מיירי ר"י אליבא דרבא דס"ל ד"ס אכשר רחמנא וא"כ כיון דהיא רק שחוטה מצד אביו אבל מצד אמו אינה שחוטה ולכן הוולד מותר בשחיטת עצמו וע"ז מבעיא לר"י אבר הנאסר מצד אביו מהו אם יאסור רק אבר כיוצא בו הנולד ממנו כמו באביו או כולו אסור דמבלבל זרעו, א"כ לפי מה שכתב השעה"מ לפרש בדברי רש"י אליבא דרבא כנ"ל דדוקא בהדין דר"מ חולק אבל לענין אבר היוצא דנאסר כיון דכל הסימנים כשחוטים דמיא לא אמרינן בזה ד"ס אכשר וכו' ולא מהני שחיטה לאבר הנאסר וכנ"ל א"כ קשה כמ"ש לעיל, בשלמא אי מפרשינן דרש"י ס"ל דכמו דחולק רבא עם ר"מ ה"נ בדין אבר היוצא ג"כ אמרינן לרבא ד"ם אכשר רחמנא לכן שפיר אמר הש"ס ה"ד וכו' דאפילו תימא דר"י בעי אליבא דרבא מ"מ ג"כ לא יתכן כיון דלפירוש רש"י אמרינן דרבא ס"ל דבכל גוונא אמרינן ד"ס אכשר רחמנא אפילו לענין איסור אבר היוצא וכנ"ל, וכן לפירוש התוס' דדוקא בשחט את הטרפה ס"ל לרבא ד"ס אכשר רחמנא אבל בדר"מ וכן באבר היוצא בזה לא אמרינן ד"ס וכו' שפיר מתפרש סוגית הש"ס דמוקמינן דוקא דאזיל אב"פ דכוותיה אבל לשעה"מ אליבא דפירוש רש"י קשה כנ"ל וכן מוכח מהר"ן ומהתוס' (דף ע"ה ע"ב) ד"ה ב"פ כמה שכתבתי לבאר לפירוש רש"י ומהש"ס גופא ג"כ מוכת כדברי דהש"ס מדמי איסור יוצא לאיסור ב"פ דר"מ א"כ משמע כי היכי בהדין דר"מ אמרינן לרבא ד"ס אכשר רחמנא ה"נ בדין איסור יוצא ג"כ אמרינן ד"ס אכשר רחמנא, ועוד קשה לי לפירוש השעה"מ דעיין ברי"ף דהעתיק הדין דהשוחט את הטרפה ופסקשם כרבא וכתב הר"ן למה לא העתיק הרי"ף הדין דהושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי דבעי ר"ה וס"ל להתוס' דנקטינן לחומרא כיון דלא איפשטא והרי"ף השמיטה והטעם דס"ל דהלכה כרבא דד"ס אכשר רחמנא, ולפי מ"ש השעה"מ לשיטת רש"י עדיין קשה למה לא העתיק הרי"ף הדין דר"י הלא בזה גם רבא מודה דלא אמרינן ד"ס אכשר רחמנא אלא ע"כ צ"ל דלשיטת רש"י רבא ה"נ ס"ל דאמרינן ד"ס אכשר בו רחמנא לכן לא העתיק הרי"ף הך דר"י ולא כמו שכתב השעה"מ.

פרק יג הלכה ה וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה ע"כ, וזה הוא כפירוש קמא שברש"י ולא תיקשי מהלכה ד' דשם מיירי דקצץ כנפיה ולא אחזה בכנפים כדי לשלחה משו"ה אינו שילוח אבל הכא אוחז בכנפיה ומפריחה ולכן מיקרי שילוח. וק"ל: הלכה יא היתה רובצת על ביצים שאינן מינה והן טהורין ה"ז משלח ואם לא שלח אינו לוקה ע"כ, מבואר בגמרא דק"מ ע"ב ועיין ברא"ש שכתב דהרי"ף היה גריס א"ד אצל מימרא בתרייתא דר"א ותרי לישני דר"א פליגי אהדדי היינו מימרא קמייתא ס"ל דרבנן מחייבי בקירא נקבה ופסק הרי"ף כל"ב משום דתניא כוותיה ועיין ברא"ש דל"ג שכתב דלא פליגי אהדדי ולתרווייהו רבנן מודים בקירא נקבה דחייב והראיה מדנקיט המשנה קירא זכר דאי הוה תני קירא סתם הוה משמע דרבנן פטרי בין בזכר ובין בנקבה לכן תני דוקא זכר בפירוש, ועוד מוכח מזה דדוקא בקירא מחייב ר"א ולאפוקי עוף דעלמא, ולפענ"ד דברי הרא"ש דחוקים דאיך, נוכל לומר דהרי"ף ס"ל דלרבנן אפילו בקירא נקבה פטור הלא הש"ס אמר על האיבעיא דר"ז סתם דלמא בקירא נקבה **(וכפירוש רש"י שם בקירא נקבה דדרכה בכך, יעו"ש.

)** א"כ מוכח דבזה. ליכא מאן דפליג וכ"ע ס"ל בקירא נקבה דחייב וכן כתב הגר"א דדברי הרא"ש דחוקים ולכן פירש הב"י דס"ל להרי"ף דלישני דר"א פליגי דל"ק סובר בנקבה דעלמא ד"ה פטור ול"ב דקאמר אבל בזכר דעלמא ד"ה פטור מוכח מזה אבל בנקבה דעלמא ד"ה חייב, והרי"ף השמיט הל"ק מחמת דסובר לדינא כהל"ב דבין בקירא נקבה ובין בנקבה דעלמא הכל חייב.

ולפענ"ד לא הבנתי דברי הב"י איך נוכל לומר דל"ב דר"א סובר דבנקבה דעלמא נמי מחייבי רבנן א"כ אדפריך הש"ס על מימרא בתרא דר"א פשיטא קירא זכר תנן הלא י"ל דאשמעינן ר"א דבנקבה דעלמא נמי מחייבי רבנן. וזה לא מוכח כלל מהמשנה.

ויש להביא ראיה לדעת הרא"ש מהתוספתא פ"ו דחולין דאיתא שם זכר פטור מלשלוח קירא זכר ר"א מחייב וחכמים פוטרים עוף טמא פטור מלשלוח עוף טהור רובץ על ביצי עוף טהור שאינו מינו פטור מלשלוח ע"כ. א"כ מבואר הכא בפירוש כמ"ש הרא"ש, ור"ז דבעי כנ"ל צ"ל דלא שמיע לו התוספתא הנ"ל ורבינו דפסק כדלעיל צ"ל דס"ל כדעת הרא"ש דל"פ ל"ק עם הל"ב ודוקא בקירא נקבה מחייבי רבנן.

אבל בשארי מינים אף בנקבה פטור לרבנן, דאל"כ קשה על רבינו למה אינו חייב מלקות, וכ"ת דלפ"ז ג"כ קשה למה כתב דחייב בשילוח, אולם ע"ז י"ל דכיון דר"ז איבעיא ליה ולא איפשטא נקטינן לחומרא ואפשר דלא גריס בהתוספתא כנ"ל רק דגריס עוף טהור וכו' על ביצי עוף שאינו מינו ולמד הפשט דשאינו מינו היינו דקאי על ביצי עוף טמא שא"מ ועיין בס' "מנחת בכורים" ועיין בביאורי הגר"א ורוב דבריו מבואר בב"י על הטור ובדבריו נפל ט"ס וז"ל וגם הברייתא דלא קתני רק בקירא נקבה "יעו"ש" וזה ט"ס ובמקוםנקבה צריך לכתוב תיבת "זכר" וק"ל:

תוכן העניינים

לחם אבירים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה