לחם אבירים· רבי יעקב משה
הלכה יא
אין שחיטת החולין צריכה כוונה, ובהי"ב כתב אבל סכין שנפלה ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה ה"ז פסולה שנאמר וזבחת עד שיהא הזובח אדם ואעפ"י שאין מתכוון לשחטה ע"כ.
ובאמת ה"ה אפילו אין מתכוון לחתיכה כלל מ"מ כיון דאחי מכח גברא כשר וכן איתא בפירוש בגמ' דאי אשמעינן התם משום דקא מכוון לשם חתיכה בעולם אבל הכא דלא קא כוון אפילו לחתיכה בעלמא וכו' קמ"ל, ורק משום דמיירי רבינו בהי"א דהיתה שם כוונתו לחתיכה בעלמא דהיה זרק סכין לנועצה בכותל וכן בהי"ב כתב בחשו"ק ואחרים רואין אותן דשחיטתן כשרה דשם הלא היתה כוונה לחתיכה בעלמא לכן כתב הכא לשון זה כנ"ל, וכן יש להביא ראיה למ"ש ממ"ש רבינו בה' מקוואות פ"א ה"ח וז"ל אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר ה"ז מותרת לבעלה.
א"כ מבואר דאפילו אינו מכוון כלל ג"כ מותר א"כ מכ"ש בשחיטה דמותר אפילו אינו מכוון לחתיכה כלל וכדאמרינן בש"ס דאפילו ר"י דס"ל בנדה שנאנסה וטבלה אף לביתה לא טהרה מ"מ מודה בשחיטת חולין אם הפיל הסכין כשר, א"כ מוכח דשחיטת חולין יותר קיל מנדה, ונראה לי דמ"ש רבינו או ירדה להקר מיותר.
דכיון שכתב רבינו דהיכא שנפלה למים דלא היה כוונה כלל לטבילה בעולם מותרת לבעלה א"כ מכ"ש בירדה להקר בודאי מותרת. ורק מחמת דסיים רבינו אבל לתרומה וקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה ושם אפילו ירדה להקר ג"כ לא מהני כיון דלא היה כוונה לטבילת מצוה לכן כתב גם הכא ירדה להקר.
ועיין רש"י חולין ד"ה"כשירדה" וז"ל ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים, ובאמת אינו מובן דהלא זה קאי אליבא דרבנן ולרבנן בעינן בשחיטה שיכוון לחתוך כל הסימן א"כ ה"נ בעינן דיהיה כוונתה להקר כל גופה ומרש"י משמע דהיה כוונתה רק להקר מקצת גופה וכזה הקשה הרש"ש יעו"ש.
ואפשר לומר דרש"י אשמעינן בזה דצריכה לטבול כל גופה בפעם אחת לכן כתב ונפלה כולה וכו' ובאמת היתה כוונתה להקר כל גופה אך הוה אמינא דאם נפלה במקצת ג"כ תעלה לה טבילה לאותו מקצת לכן אשמעינן דבעינן שתפול כולה לתוך המים. וק"ל הלכה יד השוחט לשם הרים וכו' אעפ"י שלא נתכוון לעבדם אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין העכו"ם הרי שחיטתו פסולה ע"כ, עיין מ"ש הר"ן דלא איירי מתניתין במתכוון לעבדם דא"כ אפילו בהנאה נמי תתסרי אלא בשוחט לשם רפואה וכו' וכן מוכח לשון רבינו וה"ק ל"מ אם נתכוון לעבדם דאז אפילו בהנאה אסור אלא אפילו היכא דשחט לשם רפואה ג"כ אסור באכילה, והב"י מפרש דברי רבינו כן, ל"מ אם נתכוון לעבדם דפסול אלא אפילו לשם רפואה ג"כ אסור וחד איסור להם ואפילו בנתכוון לעבדם ג"כ מותר בהנאה, ומה דדחקו להב"י לפרש כן היינו דמהש"ס מוכח כזה.
דפריך הש"ס ורמינהו השוחט וכו'. אמר אביי ל"ק הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר.
והלא יכול הש"ס לתרץ דהמשנה מיירי דשחט לשם רפואה והברייתא מיירי דמתכוון לעבדן **(והן המשנה והברייתא מיירי דאמר להר. המחבר.
)** ומדלא תירץ כן א"כ מוכח דס"ל להגמרא דאפילו במתכוון לעבדן ג"כ מותר בהנאה ועיין רש"י במשנה ד"ה לשם ימים דכתב שעשה הים עכו"ם ומוכח דמפרש דלא כהר"ן הנ"ל. יעו"ש: הלכה כב ישראל ששחט לעכו"ם אעפ"י שהעכו"ם מתכוון לכל מה שירצה שחיטתו כשרה שאין חוששין אלא למחשבת הזובח לא למחשבת בעל הבהמה ע"כ.
וכן כתב רבינו בהל' פסוה"מ פ"ד ה"א וז"ל שחט אפילו שמענו הבעלים שפגלו והיתה מחשבת העובד נכונה ה"ז כשר יעו"ש, ולפ"ז אפילו לכתחילה מותר לשחוט, ומ"ש רבינו "ששחט" לשון דיעבד הוא מחמת דמסיים רבינו אח"כ לפיכך עכו"ם ששחט לישראל שחיטתו נבלה דבזה אפילו בדיעבד פסול לכן כתב בהרישא ג"כ לשון דיעבד.
ועיין כ"מ שכתב דרבינו פסק כר"י, ומ"ש בה' פסוה"מ קאי דוקא לר"י דלת"ק ס"ל שהבעלים מפגלים אבל הכא בהלכה זו אתי שפיר אפילו לת"ק וכמו דמבואר בחולין לל"ב: פרק ג' הלכה יג הגרים בתחלה שליש ושחט שני שלישים ה"ז כשרה ע"כ, עיין בכ"מ שם. ונ"ל לפרש דמשו"ה פסק רבינו כל"ב דר"ה דהמחלוקת של ר"י עם ר"ה בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש בזה ר"ה א"ר כשרה ור"י א"ר טרפה ומחלוקת זו מוכיח דס"ל כל"ב דר"ה דהמחלוקת של ר"י ורבנן בהגרים שליש ושחט שני שליש אבל אי שחט שני שליש והגרים שליש כ"ע ס"ל דכשרה, ולפ"ז שפיר קאמר רב הונא בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דכשר מחמת דר"ה פסק מקודם כר"י וכיון דס"ל בהגרים שליש ושחט שני שליש דכשרה מחמת דכי נפיק חיותא בשחיטה קא נפקא לכן ס"ל לר"ה גם בזה דכשר דכי נפיק חיותא בשחיטה נפיק ור"יאמר רב דפסול דס"ל דהתם הטעם דכשר מחמת דיש רובא בשחיטה אבל הכא ליתא רובא בשחיטה וכן בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ר"י מכשיר דכמו לר"י בהגרים שליש ושחט שני שליש כשרה מחמת דאיכא רובא בשחיטה והכא נמי איכא רובא בשחיטה ולר"ה הכא טרפה דדוקא בהגרים שליש ושחט שני שליש ס"ל לר"י דכשר מחמת דכי נפיק חיותא בשחיטה קא נפיק משא"כ הכא דכי נפיק חיותא בהגרמה קא נפיק, אבל אי נימא דר"ה וכן ר"י ס"ל הכא כל"ק דהמחלוקת של ר"י עם רבנן בשחט שני שליש והגרים שליש אבל בהגרים שליש ושחט שני שליש בזה נימא דכ"ע מודים דפסול אפילו לר"י א"כ קשה על ר"ה איך ס"ל בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש דכשר הלא כיון דס"ל לר"י אפילו בהגרים שליש ושחט שני שליש דטרפה, א"כ מכ"ש הכא דשחט רק שליש אחד בוודאי טרפה, וכן הקשו התוס' בד"ה "הגרים"' וכן על ר"י נמי קשה דס"ל הכא דטרפה דבעינן רובא בשחיטה א"כ משמע דהיכא דהגרים שליש ושחט שני שליש דכשר ובאמת הלא רב פסק כר"י ור"י ס"ל דאפילו איתא רובא בשחיטה מ"מ כיון דהגרמה היתה מקודם פסול מחמת דכי נפקא חיותא בעינן שיהא ברוב שחיטה, וכן בזה דפליגי בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש נמי קשה על ר"י דס"ל דכשר הלא ר"י ס"ל בהגרים שליש ושחט שני שליש דפסול והטעם דכי נפיק חיותא בעינן שיהא רובא בשחיטה וליכא ואע"ג דחיותא נפיק בשחיטה א"כ כ"ש הכא בשחט שליש וכו' בוודאי ס"ל לר"י דפסול, וכן על ר"ה נמי קשה דס"ל הכא בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דפסול דכי נפיק חיותא בהגרמה קא נפיק א"כ משמע היכא דהגרים שליש ושחט שני שליש דכשר ובאמת הלא ר"ה אמר דר"י ס"ל דבכה"ג נמי פסול וכנ"ל, אלא ע"כ צ"ל דר"ה וכן ר"י ס"ל דהמחלוקת של ר"י ורבנן כלישנא בתרא ולכן ס"ל לר"ה ולר"י שפיר דהיכא דהיה רוב שחוט בין בתחילה ובין בסוף כשר דהא איכא תרתי למעליותא רובא בשחיטה וכי נפיק חיותא בשחיטה קא נפיק ומשו"ה פסק רבינו כל"ב, ומה דאמרו בגמ' (ד"כ ע"א) פסול בשחיטה פסול במליקה לאתויי מאי וכו' דאמר ר"ה אר"א הגרים ושחט שני שליש פסולה קאי זה לל"ב ג"כ ואליבא דרבנן דס"ל בכה"ג פסול וכנ"ל וק"ל:
פרק ד הלכה יד ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה ה"ז שוחט לכתחילה וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואח"כ יתננה למומר וכו' ע"כ, ומשמע מלשון רבינו דבין היה מומר ואוכל נבלות לתיאבון ובין דהיה מומר לשארי עבירות דין אחד להם וצריך בדיקת הסכין, ולפ"ז קשה על רבינו למה כתב והיה מומחה וכ"ת דבמומר לא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דהלא מהגמ' מוכח דגם במומר אמרינן כלל זה, וכן הקשה המ"מ ולפענ"ד לק"מ דדוקא היכא דליתא קמן אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכן ס"ל להרי"ף וכמ"ש הר"ן אבל היכא דאיתא קמן שפר קאמר רבינו דבעינן שיהא מומחה ורבא ע"כ מיירי בהיה מומחה דאלת"ה מה מהני בדיקת הסכין הלא יש לחוש שמא שהה ודרס ולא ידע ולכן בדברי ר"נ דגרסינן בש"ס אר"נ א"ר ראה אחד ששחט אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור ופריך הש"ס ה"ד אי דידע וכו' ואי דלא ידע וכו' רוב מצוין א"ש מומחין הם ומתרצינן דמיירי דידע דלא גמיר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מ"ד מדהאי שחיט שפיר וכו' וקשה לכאורה הלא הש"ס הא יכול לאוקמי דר"ג מיירי בדלא ידעינן אי גמיר ואי לא גמיר ומה דקאמר ר"נ דאסור היינו בלא בדיקה ולא נדע אם הוא מומחה או לא אלא צ"ל דמיירי בדליתא קמן ובכה"ג לא בעינן בדיקה וכן מוכח ממ"שהרי"ף "והיכא דראה אחד ששחט ואזיל לעלמא ולא ידע אי גמיר אי לא גמיר אותה שחיטה מותרת דרו"מ א"ש מומחין הם" ולפ"ז ע"כ צ"ל דר"נ מיירי בדליתא קמן, ומ"ש רבינו בה"ז הרי שראינו מרחוק ישראל ששחט והלך לו ולא ידעינן אי יודע או אינו יודע ה"ז מותרת וכתב תיבת "מרחוק" ושינה מלשון הרי"ף מחמת דס"ל לרבינו דמה שכתב הרי"ף וראה אחד ששחט וכו' ל"ד דא"כ למה כתב הרי"ף דמותר מחמת דרמא"ש מומחין כיון דמיירי דראה את השחיטה מתחלה ועד סוף וליתא קמן א"כ אפילו בלא כלל זה נמי מותר כיון דאחרים עע"ג, ועוד הלא הש"ס מקשה ואי דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם, והכוונה דלמה לי ראה א"כ למה כתב הרי"ף והיכא דראינו וכו'.
לכן שינה רבינו מלשון הרי"ף וכתב תיבת "מרחוק". ועוד יש לתרץ קושית המ"מ הנ"ל דדוקא בדיעבד אנו מתירים השחיטה מטעם דרמא"ש מומחין הם אבל לא לכתחלה ורבינו מיירי הכא בלכתחלה לכן כתב שהיה מומחה ועיין ברש"י ד"ה מומחין הם.
וז"ל הלכך לא בעי למבדקה. ור"ל בדיעבד אנו מתירים מטעם זה, ורבינו ס"ל כשיטת רש"י ומחולק עם התוס', ומאי דהקשה המ"מ למה לא כתב רבינו דין אוכל נבלות להכעיס אם סגי לו בדיקת הסכין או לא, י"ל דסמיך על מ"ש בפ"ד מהל' רוצח ופי"ד מהל' אבידה ה"ב דכתב שם דהוי כעכו"ם גמור, ובעכו"ם הלא כבר פסק רבינו בפ"ב הכ"ב דשחיטתו נבלה, ומה שהקשה הכ"מ והרדב"ז מנ"ל לרבינו במומר משארי עבירות דצריך בדיקת הסכין עיין בביאורי הגר"א וכן עיין ע"ז בתשובות הגאון רע"א ז"ל סימן קכ"ב וקכ"ג: פרק ו הלכה ז נזייה שנמצאת במרה וכו' שהרי ניקבה אותה כשנכנסה ע"כ, עיין בתוס' חולין (דף מ"ט ע"א) דמפרשים הטעם דחיישינן שמא ניקבה הוושט וחזר ונכנס בכבד יעו"ש, ורבינו אינו מפרש כן אלא אפילו את"ל דדרך הקנה נכנסה מ"מ כיון שעור הקנה והמרה רך ודק חיישינן שמא לאחר שנכנסה במרה ניקבה אותה, ועיין בר"ן דמפרש ג"כ כמו רבינו ועיין מ"ש רש"י בד"ה "מיבזע בזע" ורבינו לא ס"ל כדעת רש"י מהקושיא שהקשו התוס' והר"ן יעו"ש: