אור ברסלב

לחם אבירים· רבי יעקב משה

הלכה ז

הלכה ד

הלוקח סכין מן העכו"ם מלבנה באש וכו' או לשחוט בה מלבנה וכו' ומסיים שחט בה קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה ע"כ, ונראה מתחלת דברי רבינו דס"ל דבית השחיטה רותח לכן צריך הסכין הכשר קודם השחיטה דלצונן די בנעיצה וכן פסק רבינו בפ"ו ה"כ סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שילבין או שינעצנה בקרקע וכו' א"כ קשה לפ"ז למה כתב רבינו מדיח מקום השחיטה הלא ביה"ש רותח.

אך הטעם כמבואר בגמרא תולין (דף ת' ע"ב) איידי דטרידו סימנין לאפוקי דם לא בלעי. ומה דכתב רבינו בפ"י ה"כ ואם חתך בה רותח מותר הגם דבית השחיטה הוא רותח אולם י"ל דלא הוי כרותח גמור ולפ"ז לא תיקשי על מ"ש רבינו הכא דאם רוצה לחתוך בו צונן צריך נעיצה ובפ"ו ה"ח כתב סכין ששחט בה טרפה לא ישחוט בו עד שידיחנה אפילו בצונן, אך לפי הנ"ל לא דמי להדדי דהכא בלע הסכין מרותח גמור אבל התם לא הוי כרותח גמור, ועוד י"ל דהכא מיירי בסכין של עכו"ם מתוך שחותך בו איסור חמיר ונדבק בו השמנונית ואינו יוצא ממנו בלי נעיצה אבל בה"ח מיירי באקראי בעלמא ששחט פעם אחד בהסכין בהמה טרפה אבל אם רגיל לשחוט בו טרפות צריך נעיצה וכן מבואר ביו"ד סי' י' סעיף י"ג, ולכאורה היה נראה לומר דמ"ש רבינו בה"ח בסכין טרפה דאם בא לשחוט די בהדחת צונן מחמת דאיידי דטרידי למפלט דם לא בלעי, אבל באמת זה דוחק דא"כ אפילו בסכין של עכו"ם ג"כ מותר לכתחלה ומדוע כתב רבינו דין זה בלשון דיעבד כמ"ש "שחט" ועיין בהה"מ בפ"ו ה"כ שכתב דדעת רבינו דבית השחיטה צונן, אבל הנראה לי כמ"ש לכן סיים רבינו וכתב אם קולף ה"ז משובח וכן בפ"ו כתב אסור לחתוך בה רותח עד שילבן א"כ מוכח כמ"ש: הלכה יד עכו"ם שבישל לנו יין או חלב או דבש וכו'.

וכל דבר הנאכל כמו שהוא חי הרי אלו מותרין ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא תי כגון בשר ודג תפל וכו' ע"כ. הגם דנקיט רבינו בשר בהדי דג תפל בכ"ז י"ל דתפל קאי על הדג ובו דוקא תפל אסור אבל מליח מותר אבל בבשר אפילו מליח ג"כ אסור בבישולי עכו"ם, והראיה דבהלכה ט"ז כתב רבינו ודגים קטנים שמלחן ישראל או עכו"ם הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול וכו' ולא הזכיר שם בשר מליח כלל א"כ מוכח כמ"ש וכן דעת התוס' בהחולץ יעו"ש וכמו דאמרינן בדגים גדולים מלוחים דאם בשלםהעכו"ם אסור מחמת דאין נאכלין ע"י מלחן אלא ע"י הדחק ה"נ בבשר כן, ומה דמשמע מהט"ז סקי"ג דאם מלחו הבשר הרבה דינו כמו דגים קטנים, זה כתב לדעת הטור אבל להלכה לא ס"ל כן ולא כהבאה"ט שהחליט דברי הט"ז להלכה.

ומ"ש רבינו בהט"ז ודגים קטנים שמלחן ישראל או עכו"ם הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול ואם צלאן עכו"ם אח"כ מותרין ובהלכה י"ז כתב דג שמלחו עכו"ם וכו' עד שהכשירן לאכילה הרי אלו מותרין ע"כ, וכבר הקשו התוס' בע"ז (דף ל"ח ע"א) ד"ה "דגים" ע"ז דאמרינן דגים מלוחים אין בהם משום בישולי עכו"ם והקשו הלא דגים אינו עולה על שולחן מלכים ואינו נוהג בהם כלל בשו"ע ותירוצם דמיירי בדגים גדולים קצת אינו עולה לדברי רבינו דהלא רבינו ס"ל בגדולים דאפילו היו הדגים מלוחין ואח"כ צלאן העכו"ם מ"מ אסור ודוקא דגים קטנים מתוך רכותן ע"י מליחה היו ראוין לאכילת כל אדם ומשו"ה צליה דבתר מליחה לא חשיב בישול אבל דג גדול מליח אינו ראוי לאכילה אחר המליחה אלא ע"י הדחק ע"כ הצליה שאח"כ נחשב לבישול כמ"ש הכ"מ, לכן אנו מוכרחים לתירוצו של הב"י דתירץ דהא דאינו עולה עש"מ היינו קודם שמלחו אבל משמלחו עולה עש"מ ואפ"ה שרי כשצלאן העכו"ם אח"כ מפני שנאכל כשהוא חי כמות שהוא מחמת מלחן ולפלא לי על הב"י שלא הביא הקושיא בשם התוס'.

ומ"ש לעיל בדעת רבינו דס"ל בדגים גדולים אפילו מליח ג"כ אסור משום בשו"ע אינו כן דעת הרא"ש לפירוש הטור אלא ס"ל דאם נמלח תחלה ואח"כ צלאן העכו"ם מותר ובאמת מהש"ס מוכח כדעת רבינו דקאמר הש"ס דגים קטנים ועלה קאמר רב יוסף אם צלאן וכו' משמע דוקא קטנים. אבל גדולים יש בהם בשו"ע.

וראיתי להרש"ש שכתב על התוס' וז"ל ולי נראה לחלק בין מבושלין לצלוין והכא מיירי בצלוים כמו שאמר ר"י אם צלאן וכו' אבל באמת משמע מדברי רבינו דדין אחד להם וכן משמע בשו"ע סעי"ד דכתב שם לענין ביצה דאם בשלה עכו"ם אסורה ובגמרא אמרו בביצה לשון צליה א"כ מוכח דאין חילוק בין צלי למבושל וק"ל: הלכה טז וכל שבישלו ישראל מעט בשול בין בתחלה ובין בסוף מותר לפיכך אם הניח העכו"ם בשר או קדרה ע"ג האש והפך הישראל בבשר והגיס בקדרה או שהניח ישראל וגמר העכו"ם מותר ע"כ.

ונראה מדברי רבינו דאם בשלו העכו"ם כמב"ד וגמרו הישראל מותר וכן פסק הרא"ש וכן מוכח מהש"ס דאמרו ואינו אסור עד שתהיה תחלתו וסופו ביד עכו"ם ומשמע הא אם היה רק מעט ואפילו סופו ביד ישראל ג"כ מותר, ואע"ג דאמרינן בגמרא כל שהוא כמב"ד אין בו משום בשו"ע א"כ ה"ה היכא דנתבשל ע"י העכו"ם כמב"ד לא יועיל אח"כ גמר הישראל אכן כבר כתב הרא"ש דלקולא אמרינן כן ולא לחומרא, ויש להביא ראיה לזה מהש"ס דאמרינן בהניח ישראל בשר ע"ג גחלים והפך העכו"ם מותר מחמת דקירוב בישול לאו מלתא הוא ואם הניח העכו"ם והפך הישראל אמרינן ג"כ דמותר אפילו בשלו העכו"ם ואע"ג דלכאורה הם תרתי דסתרי דממ"נ אם נאמר דקירוב בישול לאו כלום א"כ מדוע נתיר בזה שהישראל קירב הבישול וע"כ צ"ל דלקולא אמרינן קירוב בישול אינו כלום אבל לא להחמיר א"כ מצינו בפירוש סברת הרא"ש הנ"ל בש"ס.

וק"ל: הלכה יט עכו"ם שבישל ולא נתכוון לבשול ה"ז מותר כיצד עכו"ם שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בה החגבים הרי אלו מותרים וכו' וכן אם חרך הראש להעביר השער מותר וכו' ע"כ, עיין בטור ושו"ע שכתבו אבל אם כיון לבשל כגון שהסיק את התנור לבשל בו והיה בו בשר מתחלה ונצלה אעפ"י שלא כיון לבשר זה שהרי לא ידע שהיה בשר בתנור אסור וסיים הטור וכתב לפיכך אם ידע שהיהבשר בתנור אפילו חממו ליבש כלי אסור חיישינן שמא כיון גם לבשל כיון שידע בו ואיתא במס' ע"ז דל"ח אמר רבינא הלכך האי עכו"ם דשדי סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא מעיקרא ש"ד ופריך הש"ס פשיטא מ"ד לבשולי מנא קא מכוון קמ"ל לשרורי קא מכוון, ועיין בר"ן שכתב דלפי גירסת הרי"ף דגריס לבסוף אסור א"כ משמע דמעיקרא דאכוון עכו"ם לבשולי אסור ואינו מחוור ע"כ.

ועיין בחידושי מהר"מ שכתב דלפי פירוש הרא"ש מיושב גירסת הרי"ף ורבינו נמי ס"ל כן דבעינן תרתי היינו דלא מכוון לבשל וגם דלא ידע אם יש שם בשר וק"ל הלכה כד או זתים הכבושין וחגבים הכבושין שבאין מן האוצר מותר וכו' ע"כ, מדסתם רבינו דבריו ולא חילק כלום א"כ משמע אפילו הם רכים שגרעינתו נשמטת ג"כ מותר ודלא כר"י דאוסר לכן איתא ביו"ד בפירוש יעו"ש, ומ"ש רבינו אבל חגבים וכבשין שמזלפין עליהם יין אסורים באכילה ור"ל דמיירי דדרך לתת לתוכן יין או חומץ לכן אסור באכילה ומותר בהנאה אבל אם ידע ברור שנתן העכו"ם לתוכו יין אז אסור אפילו בהנאה וכמו שפסק חזקיה בע"ז (דל"ח ע"ב) ומה דאמרינן בש"ס אבל בידוע אסור אפילו בהנאה מיירי דוקא בידוע דהעכו"ם נתן לתוכן יין וכן פירש הר"ח יעו"ש אבל הטור מפרש דמה שאמרו בש"ס "דדרכו" היינו שלפעמים נותנים בהם יין "וידוע" היינו שכולם נותנים לתוכן יין אעפ"י שאינו ידוע שנתנו לתוך אלו.

וכן נראה מדברי רש"י בד"ה "ומ"ש מוריי"ס" שכתב דרובא דעלמא שדי בהו חמרא והוי בידוע ע"כ, א"כ מבואר דרש"י ז"ל מפרש כפירוש הטור, אולם באמת אין מזה ראיה דנוכל לומר דבמורייס צריך ע"כ ליתן לתוכו יין כדאמר הש"ס (דף ל"ד ע"ב) פעם ראשון ושני לא צריך למרמי בהו חמרא מכאן ואילך רמי בהו תמרא א"כ הוי כמו ידוע וכן קאמר בש"ס לעבורי זוהמא א"כ משמע דנותנים בכוונה יין כדי להעביר הזוהמא.

א"כ אין ראיה דרש"י ז"ל יפרש "בידוע" כהטור וק"ל: הלכה כה ומפני מה אסרו חומץ שכר של עכו"ם מפני שמשליכין לתוכו שמרי יין לפיכך הנלקח מן האוצר מותר ע"כ. ואיתא כן בש"ס אמר ר"א ומאוצר שרי דאי איתא דמערבי מסרא סרי.

ורבינו לא הזכיר כלל אי מותר לקנות יין תפוחים או רימונים. ואפשר לומר דכמו שכתב בחומץ שכר של עכו"ם דמן האוצר מותר אבל מן החנות אסור.

א"כ ה"ה ביין תפוחים ורמונים ג"כ אסור מן החנות, הגם דכתב רבינו בהי"א דיין תפוחים ורמונים מותר לשתותו י"ל דמיירי התם היכא דלקח מן האוצר. ועיין בר"ן שכתב דמותר ליקח יין רמונים לרפואה מהתגר כיון דתגר הוא לא מרע אומנתו וכן פסק המחבר כוותיה ועיין במרדכי פ"ו דכתב ג"כ דלתערובות יין לא חששו דאומן לא מרע אומנתו, ועיין בביאורי הגר"א וכן פסק רבינו בהל' ציצית פ"ב ה"ז וז"ל הלוקח טלית מצויצת מן השוק מן הישראל הרי הוא בחזקתה מן הכותי התגר כשרה א"כ ה"ה בזה ג"כ מותר כנ"ל: הלכה כו המורייס במקום שדרכן לחת לתוכן יין אסור ואם היה היין יקר מן המורייס מותר ע"כ, משמע מדברי רבינו דבמקום שאין דרכן לתת לתוכו יין מותר ובפ"ג כתב בגבינה אפילו במקום שאין דרך להעמיד בעור קיבת טמאה מ"מ אסור וי"ל דלא דמי להדדי דהתם הגבינה נאסר בתחילה במנין בכ"מ אבל במורייס בתחילת האיסור לא נאסר בכ"מ אלא דוקא במקום שדרכן לתת לתוכן יין, וכן פסק המחבר ועיין בר"ן וז"ל ושמעינן שלא השוו חכמים מדותיהם באיסור המורייס לאסור אותו בכ"מ ובכל זמן הלכך לא נאסר רק בזמן ובמקום שנותנים לתוכו יין יעו"ש:הלכות שחיטה פרק א' הלכה ו' ושיעור תרבץ הוושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה וכו' כדי שיאחז בשתי אצבעותיו ע"כ, עיין במ"מ שכתב דרבינו והרי"ף ש מפרשים מה דאמרו בגמ' עד כדי תפיסת יד היינו שתי אצבעות וקשה לי לכאורה הלא רבינו כתב בפ"ו מה"ש הט"ז וז"ל והוא שישתייר מארכו כמו ארבע אצבעות והמקור הוא דאמרינן בש"ס והוא שישתייר עד כדי תפיסה א"כ חזינן דתפיסה מיקרי שיעור ד' אצבעות, וי"ל עפ"י התוס' בתולין (דמ"ד ע"א) ד"ה "כדי" דיש חילוק בין תפיסה סתם להיכא דמבואר תפיסת אדם דבזה משמע כדי שיוכל לתפוס בשתי אצבעותיו וק"ל: הלכה יד והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפילו אם היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה, ובהט"ז כתב כיצד סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם וכו' אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה ואם הביא שחיטתו פסולה ע"כ, ומשמע מדברי רבינו דמיירי בפגימה אחת היינו מדכתב "פגם" לשון יחיד ובזה מחלק כנ"ל הא אם יש בסכין פגימות הרבה אפילו מסוכסכת אז אפילו שחט דרך הולכה ג"כ פסולה, דאי נימא דרבינו ס"ל דוקא דרך הובאה פסול בהרבה פגימות א"כ מאי חילוק יש בין פגימה אחת להרבה פגימות דבפגימה אחת ג"כ פסול דרך הובאה וכ"כ הר"ן להוכיח מהש"ס כן ובזה סרה קושית הלח"מ בהט"ז יעו"ש.

ומה דכתב הלח"מ דס"ל לרבינו במגל קציר בדיעבד שחיטתו כשרה לא מוכח כן לפענ"ד אלא אפילו בדיעבד פסולה ואתי שפיר דלא העתיק רבינו הדין דמגל קציר דס"ל לר"י אליביה דב"ה דאסור באכילה כמבואר בגמ' דכיון דס"ל הכא בהרבה פגימות דפסולה א"כ במגל קציר פשיטא דפסול ולא צריך לאשמעינן, אח"כ מצאתי בפירוש המשניות של רבינו דכתב בפירוש דב"ה לא מכשרי אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה וכר"י ולא כהלח"מ שכתב דרבינו לא ס"ל כר"י: הלכה יט התולש קנה או שן או ציפורן והרי הן חדין ואין בהן פגם שוחטין בהן ובה"כ כתב שחט בהן כשהן מחוברין שחיטתו פסולה ע"כ, בש"ס הוזכר החילוק בין תלוש למחובר בציפורן ובשן מחלק הגמרא בין חדא לתרתי וס"ל לרבינו דה"ה בשן יש חילוק בין תלוש למחובר וכמ"ש התוס' ד"ה "הא", ומ"ש רבינו ואם נעצו בקרקע לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה מיירי שלא נשרש בארץ דאל"כ הלא נקרא מחובר ואפילו דיעבד שחיטתו פסולה, וכמ"ש רבינו בפ"ח ה"א מהל' עכו"ם יעו"ש ועיין תוס' ד"ה "ציר": הלכה כב ליבן הסכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה ע"כ, עיין ברא"ש שהעתיק בשם רבינו בדין זה דשחיטתו פסולה ועיין בכ"מ וז"ל אבל נוסחת הר"ן כרבינו כשרה עכ"ל ולפ"ז צריך לגרוס בהר"ן כן אבל הרמב"ם ז"ל פסק כר"ז" ומה דיש שם גירסא אחרת זה הוא לפי גירסת הרא"ש ועיין ברא"ש חולין סימן פ"א: הלכה כז כמה הוא אורך הסכין ששוחט כל שהואע"כ **(ונ"ל להביא דאיה לזה מדפסק רבינו בה' עכו"ם דאם שחט בסכין של ע"ז שחיטתו כשרה מטעם דמקלקל הוא, ואם נימא דצריך שיעור בבהמה א"כ בסכין של ע"ז כיון דלשרפה קיימא א"כ מיכתת שיעוריה וליכא כאן שיעור סכין אלא ש"מ דאפילו בבהמה גסה ג"כ לא צריך שיעור בסכין.

המגיה חתן המחבר זצל"ה. )** מסתימת דברי רבינו משמע דאפילו בבהמה נמי כשר אם שחט בהולכה והובאה ודלא כהמ"ד דסבירא ליה דוקא בעוף כשר בכ"ש, ומה שכתב רבינו והוא שלא יהא דבר דק שניקב וכו' ועיין רש"י חולין דל"א ד"ה "אין" ומחולק בזה רבינו עם רש"י ז"ל פרק ב הלכה ו ואם שחט לגומא בשוק אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא ע"כ, משמע מלשון רבינו דאסור לאכול משחיטתו לעולם ואפילו ראינו ששחט בהכשר פסולה דחיישינן שמא מין הוא ויתורץ בזה קושית הרשב"א שהקשה על רבינו למה לא אמרו בברייתא שחיטתו פסולה וכמו דאיתא במשנה בשארי דברים, ולפענ"ד לק"מ כיון דס"ל לרבינו דשחיטתו אסורה לעולם א"כ לא שייך למימר פסולה דהיה משמע דוקא שחיטתו זו פסולה ולא שארי שחיטות דלהבא, וכ"ח א"כ לתני אסורה י"ל דלא רצה לשנות מלשון הרישא והסיפא דתני בהו לשון פסולה.

ופסולה לא מצי למתני כנ"ל לכן לא תני כלל, ומ"ש הכ"מ בד"ה ובשוק מבואר כזה בתוס' דמ"א ע"א ד"ה ובשוק ועיין בטו"א למגילה כ"ד ע"ב יעו"ש:

תוכן העניינים

לחם אבירים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה