אור ברסלב

לחם אבירים· רבי יעקב משה

הלכה ד

הלכה ג

אפילו כתב העכו"ם לישראל וכו' עכ"ל.

בזה שיטת רש"י דסובר דאפי' היכא דכתב התקבלתי מ"מ בעינן שיהא ביתו פתות לרה"ר ותרתי בעינן, והזקיקו לומר כן מהברייתא אחד השוכר וכו' ומוכח מזה דאפילו ביינו של ישראל אסור בלא מפתח ועיין בר"ן שהביא דעת הראב"ד שחולק ע"ז וס"ל דבחדא סגי והיכא שכתב התקבלתי לא בעינן שיהא הבית פתוח לרה"ר או שיהא המפתח בידו.

וכפי הנראה דעת רבינו ג"כ כזה. וזה הוא שכתב רבינו בה"א ואין ישראל יכול להוציא משמע הא אם מניחו להוציא אפילו בלא מפתח ובלא פתוח לרה"ר מותר.

ומה דהזקיקו לרבינו לפלוג על שיטת רש"י הוא מד"ס ע"ב וכקושית התוס' ד"ה "דיקא נמי" ומהברייתא לא קשה כפירוש הר"ן יעו"ש. ומ"ש רבינו בין ברשות וכו' פסק זה כר' שמעון בן אלעזר לחומרא אבל הר"ן והרא"ש והרשב"א פסקו כת"ק לקולא וכן פסק המחבר בשו"ע:הלכה ח כיצד סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט ה"ז חו"א היה כלי מהודק וטח עליו מלמעלה ה"ז חב"ח וכן אם צר פי הנוד ה"ז חו"א הפך פי הנוד לתוכו וצר עליו ה"ז חב"ח וכן כל שינוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם הרי הן כח"א והטיח או הקשירה חותם שני עכ"ל.

עיין מה שכתב רש"י בע"ז (דל"א ע"א) ד"ה "אגנא דפומא" ועיין בטור. שכתב טח פי החבית וחותמו וכופה כלי ע"ג ומיהדק בענין שיש טורח להסירו הוי חב"ח, קשר וחתם פי הנבל של יין ונתנו בשק ופי הנבל למטה וקשר השק מלמעלה הוי חב"ח פי הנבל למעלה לא הוי חב"ח עכ"ל.

ונראה לפרש הנ"מ בין פירוש רש"י לפירוש רבינו דרש"י ז"ל מפרש מה דאמרינן בגמ' אגנא שריקא וכו' ר"ל שריקא וחתימה ענין אחד הוא והוא חותם אחד ומגופת החבית הדבוקה בטיט להחבית הוי חותם שני דיקולא ומיהדק וכו' ולמה צריך כאן מיהדק משום שאינה דבוקה בטיט להחבית לכן כיון דמיהדק אינו צריך לטוח עפ"י דיקולא וכן ס"ל להטור וה"נ בנוד קשר הנוד חו"א וקשר הדיסקא חותם שני וע"ז קאמר הש"ס חחימת פיו למטה הוי חב"ח וה"ה בכייף פומא צריך ב' קשרים ואפילו אינו דיסקא הוי חב"ח כן דעת רש"י ז"ל, ולרבינו הפירוש שריקא וחתימה הוא ענין אחד היינו מדובק בטיח להחבית והאגנא בעצמה היא המגופה להחבית והוא מדובק בטיט לחבית כדרך כל המגופות והוא חו"א רק שאין דרך מגופה באגנא א"כ הוי שינוי והוי חב"ח וה"ה דיקולא ג"כ מגופה להחבית רק כיון שדרך מגופה בדיקולא לכן צריך מיהדק והוי שחי חותמות כיון שאין דרך להיות מיהדק, ולרבינו גבי כלי מהודק נ"כ מיירי דטח עליו מלמעלה ומה דלא הזכיר הש"ס דמיירי בטח עליו מלמעלה משום דקאי על השריקא שנזכר קודם.

וכן נוד בדיסקא הדיסקא אינו קשור על הנוד רק השינוי דהוי בדיסקא ופיו למטה עולה במקום ב' חותמות ואפילו כייף פומא דאינו קשור למטה רק למעלה ג"כ הוי חב"ח. ומה דלא הזכיר רבינו הבבא הראשונה מהגמרא היינו "אגנא" כנ"ל וכן לא הזכיר מן נוד בדיקולא מחמת דזה נכלל במ"ש רבינו בסוף דבריו וכן כל שינוי והטיחה וכו' או הקשירה וכו'.

ומ"ש הטור טח פי החבית וחוחמו ר"ל דזה ענין אחד כפירוש רש"י ולא כמו שפירש הט"ז סק"ז שפירש דמה שכתב הטור טח פי החבית וחותמו היינו שעשה חתימה שניה אחר הטיחה. ומ"ש וכופה כלי ע"ג ומהדקו וכו' היינו או כופה יעו"ש, אבל לפענ"ד הפשט כמ"ש רש"י ז"ל, ומה דכתב הטור וכופה זה קאי על הקודם.

ומה דכתב וחותמו לאו חתימה ממש קאמר כנ"ל, ומ"ש הטור אח"כ היה פי הנבל כפוף לתוכו אעפ"י שפיו למעלה בשק וכו' זה הוא לאו דוקא וכמ"ש הט"ז. וכן מבואר ברש"י אפילו אינו דיסקא וכן הר"ן כתב ג"כ ואפילו אינו דיסקא ואיידי דנקיט הטור ברישא פי הנבל למעלה אפילו בשק לא הוי חב"ח לכן הזכיר אח"כ שק.

ומה דהקשה הב"י על הטור למה לא הזכיר הדין דאגנא כנ"ל יש לומר דזה ידענו מזה דכתב הטור אעפ"י שאין טח בטיט מ"מ כיון דמיהדק עולה מגופת החבית עם זה במקום ב"ח. מכ"ש מגופת החבית שטח בטיט וכן אגנא שטח בטיט מדובק להחבית דודאי יעלה במקום ב"ח.

ומה דכתב הלח"מ וז"ל ורבינו נראה דמפרש כך אגנא דפומא דחביתא וכו' כלומר כלי שאינו מהודק שהוא דרך שחותמים בו והוא שריקא ועוד חותם אחר וכו'. ולדברי הלח"מ היה לרבינו לכתוב כן סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שחותמים בו ה"ז חו"א ועוד חותם אחר הוי חב"ח ומדלא כתב כן א"כ צ"ל כמו שפירשתי מקודם בדעת רבינו, ועל מה שהקשה הב"י למה לא כתב ההוא דאגנא וכו' אפשר ליישב בדרך אחר היינו דמ"ש הטור טח פי החבית וחותמו וכופה ע"ג, ר"ל דזה אגנא דפומא דחביתא ור"ל טח פי החבית וסותמו זה ענין אחד וכן משמע הלשון בגמ' שריקאותתימה כפירוש רש"י היינו מגופת החבית, וכופה ע"ג ר"ל דקאי על טח פי החבית היינו דדבוקה הכלי בטיט לחבית, ומה דכתב הטור ומהדקו זה קאי על דיקולא המוזכר בגמ' והפשט ומהדקו היינו או מהדקו.

ומה דכתב הטור מקודם טח פי החבית וחותמו וכופה כלי ע"ג היינו מה דאמרינן בגמ' אגנא וכו'. ר"ל אגנא שריק ודבוק לחבית וזה הוי חו"א וכן מגופת החבית הוי חו"א א"כ הוי ביחד ב"ח.

ומה דכתב הטור טח פי החבית קאי הן על מגופת החבית והן אמ"ש הטור אח"כ וכופה כלי, ר"ל וטח בחבית, ואח"כ כתב ומהדקו זה קאי אדיקולא אפילו אינו טח אותה בטיט דמיהדק וכמ"ש רש"י, אולם זה ברור דהטור לא ס"ל כדעת הרמב"ם והראיה מדכתב אח"כ וקשר השק וזה קאי אליבא פירוש רש"י דוקא, ועוד מדשינה מלשון של הרמב"ם ועיין בביאורי הגר"א יעו"ש: הלכה י וכן החומץ והגבינה והחלב וכל שאיסורו מד"ס שהפקידו ביד עכו"ם אינו צריך שני חותמות אלא חותם אחד דיו אבל חתיכת דג ויין שאין בה סימן שהפקידן ביד.

עכו"ם צריכין שני חותמות ע"כ. ויש בזה שיטת ר"ח דמחלק בין מפקיד לשגר ודוקא המשגר שאינו עתיד לראות חותמו צריך ב' חותמות אבל בהמפקיד דעתיד לראות חותמו ביד העכו"ם גם בחותם אחד דיו, ורש"י ז"ל ג"כ כתב בלשונו "לשגר" אבל דעת רבינו נראה בהדיא בהלכה זו דאפילו המפקיד צריך ב"ח, ועוד פליג בזה על ר"ת דר"ת מחלק בין ישראל חשוד לעכו"ם ובעכו"ם בחו"א דיו, ומדברי רבינו נראה דאין חילוק ביניהם ולפ"ז כיון דרבינו אינו מחלק בין המפקיד למשגר ובין ישראל לעכו"ם א"כ ישאר עליו קושית התוס' דקשה דרב אדרב דהתם בדל"א פסק כר"א דאמרינן שם בברייתא השוכר בית בחצרו של עכו"ם ומלאוהו יין ומפתח או תחותם בידו של ישראל ר"א מתיר וחכמים אוסרים וע"ז אמר רב הלכה כר"א יעו"ש.

אולם באמת כבר כתב הר"ן דגם ר"א בעי חב"ח רק דבהא לחוד פליג דר"א ס"ל דמפתח וחותם סגי והוי כחב"ח כמ"ש לעיל בארוכה. ומה שכתב רבינו וכל שאיסורו מד"ס וכו' כתב כן הטור בשם הרשב"א אבל עיין בר"ן דמביא בשם הירושלמי טעם אחר יעו"ש ורבינו מוסיף עוד טעם דחבי"ת אסור משום שהם ד"ת אבל חמפ"ג אינו אלא מדבריהם וק"ל: הלכה יד וכן מותר שיריח העכו"ם בחבית ומותר לישראל להריח בחבית של יי"נ ואין בזה שום איסור שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש ע"כ.

עיין בכ"מ וברדב"ז דמבאר דעת רבינו דס"ל ריחא לאו מלתא וכן פסק בפט"ו ה"ג כלוי יעו"ש, ולכאורה קשה הלא רבינו כתב בפי"ד ה"ב וז"ל והנאה הבאה לאדם בע"כ באיסור מכל האיסורים אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר ע"כ, א"כ היאך פסק הכא דמותר לכתחלה להריח וכבר הקשה הר"ן כזה ותירץ דבמידי דעביד לריחא אז אמרינן ריחא מלתא אבל יין דלאו לריחא עביד לאו מלתא וכ"כ התוס' בע"ז (די"ב ע"ב) ד"ה אלא וכ"כ.

המרדכי בפסחים פכ"ש, ומה דקשה לכאורה על רבינו ע"ז שכתב בפט"ו לענין בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה דמותר, כלוי ובפ"ט מהמ"א הכ"ג כתב וז"ל פת שאפה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכול בחלב. א"כ קשה אהדדי.

וי"ל כמו שכתב הרי"ף דע"כ לא שרי לוי אלא בדיעבד היינו אם כבר צלאו בשר שחוטה עם נבלה דבזה אם נאמר דאסור לאכול הבשר אזי הלא אינו שוה כלום, אבל הכא דרוצה לכתחילה לאכול בחלב אסור דזה מיקרי כעין לכתחלה דהלא יכול לאכול הפת לבדו בלא חלב, ומ"ש הלח"מ לתרץ וז"ל א"כ יש לומר דריחא דהתם הוי יש בו ממש משום דהוה ריחא דפטימא עכ"ל ובאמת לא משמע כן מדברי רבינו לקמןבפט"ו ה"ג שכתב וז"ל שהריח אינו אסור ואינו אוסר אלא טעמו של איסור ע"כ, א"כ מפשטות דבריו מוכח דאין שום ריח אוסר ואפילו ריחא דפטימא ג"כ אינו אוסר.

וק"ל: הלכה טו כבר ביארנו שכל דבר שאסור בהנאה אם שעבר ומכר דמיו מותרין חוץ מעכו"ם וכו' ויין שנתנסך לה והחמירו חכמים בסתם יינם להיות דמיו אסורין כדמי יין שנתנסך לעכו"ם לפיכך עכו"ם ששכר את ישראל לעשות עמו ביין שכרו אסור ע"כ. עיין בר"ן שהביא דין זה מבואר בירושלמי וגרסינן התם ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן כלומר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה דמים של ערלה דאל"כ אף הדמים היו אסורים דמ"מ מנייהו מתהני.

ופלא שלא הביא דעת רבינו דס"ל כהירושלמי הנ"ל, ועיין בלח"מ שהקשה על רבינו וז"ל ולכאורה נראה דרבינו תולה איסור השכר בתפיסת הדמים וקשה ע"ז דהא בגמרא דחו זה דאמרו אלא הואיל ותופס את דמיו וכו' והרי שביעית וכו' ומסיק הש"ס דקנס הוא ולא משום דתופס את דמיו יעו"ש, ונעלמו מהלח"מ דברי הר"ן בע"ז בפ' השוכר וז"ל ומסתברא דכי מסקינן בגמרא קנס הוא שקנסו בחמרין וביי"נ אטעמא דתופסת את דמיו סמכינן דלישנא הכי משמע דאם איתא דלא סמכינן אטעמא הנ"ל לא היה להם לקנוס ולאסור אלא לדידהו בלבד ע"כ, וכן מבואר ברמב"ם בפ"ו מהל' שמיטה שכתב שם החמרין העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית אסורה כגון שהביא יותר מדאי הרי שכרן כדמי שביעית ודבר זה קנס הוא להם, א"כ מבואר בפירוש דמשום קנס הוא, ומה שכתב רבינו הכא משום דתופס את דמיו היינו ליתן טעם מדוע קנסוהו לכן כתב רבינו מקודם עכו"ם ויי"נ וסתם יינם תופסין את דמיו ואח"כ כתב רבינו לפיכך, ר"ל כיון דתופס את דמיו במכר, לכן עכו"ם ששכר את ישראל לעשות עמו ביין שכרו אסור והכוונה דקנסו שכירות אטו מכר וכנ"ל: הלכה טז אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח, ר"ל דה"ה אפילו בשאר נהרות ג"כ שרי רק לשאר נהרות בעי שתיקה ובים המלח לא בעי שתיקה עיי"ש בד"מ ובב"י וכן העתיק המחבר סימן קל"ג וז"ל ואם נטל ממנו מעות בשכרו שוחק וזורה לרוח או מטיל לים.

ומ"ש רבינו ואם נתנו לו בשכרו כסות או כלים וכו' ה"ז ישרף אותו ויקבר האפר וכו' מבואר כן בגמר דפריך הש"ס ולקלינהו וכו' ומתרץ דילמא מזבלי בהו ועיין בתוס' שהקשו הלא קיי"ל כר"י ומתרץ דלכתחלה חוששין לרבנן יעו"ש ועיין בדמ"ג שכתב דרק בזורה לרוח פליגי ר"י עם רבנן אבל במטיל לים לא פליגי יעו"ש: הלכה יח השוכר את הפועל וכו'.

עיין בהשגות הראב"ד מה שהשיג על רבינו ועיין בר"ן דמתרץ דלק"מ כי רבינו ס"ל הטעם דאסור מחמת דהך חבית דיי"נ גרמה כל השכר שהרי אילו לא רצה להעביר החבית של יי"נ שמא לא היה שכרו כלל, ולא דמי לזה שפסק רבינו בפט"ז הכ"ט דימכור כולו חוץ מדמי איסור שבו, דהתם גם בלא יי"נ המעורב היה קונה שאר היין, ומה דלכאורה קשה ע"ז שפסק רבינו בהל' עכו"ם פ"ז ה"ה דאם עשה כו"ם לעכו"ם שכרו מותר מפני שאינה נאסרת עד שתגמור ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה ע"כ, ומדוע לא נימא גם בזה דכולה אגרא תלוי במכוש אחרון דאי לאו מכוש אחרון לא היה מוגיר כלל, ויש לומר כיון דמכוש אחרון לית בו שוה פרוטה א"כ לא שייך למימר דכולה אגרא מתפיס במאי דלית בו שוה פרוטה אבל הכא דשכר החבית של יי"נ שוה פרוטה איכא למימר דהשכר כולה מתפיס בה וכ"כ הר"ןבשם הרשב"א לתרץ דברי הגמ' יעו"ש: הלכה כ אומני ישראל ששלח להם עכו"ם חבית של יין בשכרן מותר.

המקור לזה הוא מדע"א ע"א ולפי הגירסא שלפנינו נאמר בש"ס "של ישראל" ומדברי רבינו נראה דגריס אומני ישראל וכן הוא גירסת הרי"ף. ומ"ש רבינו מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה ר"ל דהא לא קני לה והוא אינו חייב להם אלא מעות א"כ כ"ז שלא קבלוה בשכרם אע"פ שנכנס לרשותם לא זכו בו שאין חצרו של אדם קונה לו בע"כ, ומה דקשה לכאורה על רבינו מזה שכתב בהכ"א ישראל שהיה נושה בעכו"ם וכו' המתן לי ה"ז אסור מפני שהישראל רוצה בקיומו ומדוע התיר כאן באומני ישראל, אולם עיין בר"ן שכתב דבאומני ישראל לא מיקרי רוצה בקיומו יעו"ש: הלכה כא ישראל שהיה נושה בעכו"ם מנה הלך העכו"ם ומכר יי"נ והביא לו דמיהם ה"ז מותר ע"כ, עיין בתוס' שהקשו בדי"ב דמוכח שם דדמי כו"ם ביד עכו"ם אסורין ותירצו כי יש חילוק כשדעתו לקנות מן הדמים כו"ם אסור אבל כשבא לפרוע חובו מותר יעו"ש ועיין ברא"ש שכתב וז"ל ותירץ ר"ת ז"ל דודאי היכא שמכרה עכו"ם ופרע בחובו הדמים מותרים אבל בדי"ב ובדל"ג איירי שהמעות עדיין ביד עכו"ם ולא מכרה כדי לפרוע חובו ויש לחוש שמא מכרה לקנות כו"ם אחרת והרי המעות מוקצים לכו"ם ואסורים, אבל עיין ברי"ף בפא"מ שכתב וז"ל והא דאמרינן הכא עכו"ם אימור גלימא זבין תמרא זבין לא צריכנא לו דהא מסקינן בהשוכר דרמי כו"ם ביד עכו"ם מותר יעו"ש, וכן דעת רבינו נוטה לכן סתם דבריו בהלכה זו ולא כתב דוקא היכא שמכר לפרוע חובו אז מותר וכמו שכתבו התוס' והרא"ש כנ"ל אלא ש"מ דס"ל דבכל גוונא מותר אבל עיין בטור סימן קמ"ד שכתב לדינא כדעת הרא"ש ועיין בכ"מ בפ"ט הי"ח שכתב ג"כ דרבינו ס"ל כהרי"ף מדלא העתיק הטעם דאיתא בגמ' אימר גלימא זבין.

ועיין מה שכתב בזה הש"ך סימן קמ"ט סק"ג: הלכה כג ישראל שמכר יינו לעכו"ם פסק עד שלא מדד לו דמיו מותרים וכו' מדד עד שלא פסק הדמים דמיו אסורין. שהרי לא סמכה דעתו אע"פ שמשך.

ובהכ"ד כתב בד"א שמדד הישראל לכליו אבל אם מדד לכלי העכו"ם או לכלי ישראל שביד העכו"ם צריך ליקח את הדמים ואח"כ ימדוד ואם מדד ולא לקח דמיו אסורים אע"פ שפסק שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם ע"כ. עיין בלח"מ שכתב אפילו אם נפסוק דמשיכה בעכו"ם קונה מ"מ כיון דקיי"ל ניצוק חיבור לכן אסור בהנאה ועיין ברי"ף שהשמיט דברי הגמרא א"כ מוכח דסובר דדמיו מותרים והטעם כתב הר"ן כיון דפסק כרשב"ג דאמר ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו ואפילו יין ביין נמי הדין כן בסתם יינם לכן יפה עשה שהשמיט הגמ', ולפ"ז יקשה על רבינו שפסק בפט"ז הכ"ט בסתם יינם אפילו יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו א"כ למה פסק הכא דדמיו אסורים, אך י"ל דלק"מ כמ"ש הלח"מ דבניצוק יש חומרא יותר מבתערובות, ועוד יש ליישב לפי שכתב הר"ן בהמשנה דע"ב ע"א נטל את המשפך וכו' אם יש בו עכבת יין אסור ופירש הר"ן דהאי אסור האמור במתניתין בהנאה קאמר לא כדעת התוס' ומשו"ה בעינן שיהא בו עכבת יין אבל בלא"ה לא עדיף מנודות העכו"ם וכו' דאינם אסורים בהנאה ולפ"ז אנן דקיי"ל דהל' כרשב"ג לא קיי"ל כהאי מתניתין דכיון שאינו נהנה מאותו עכבת יין כלל אמאי אסור בהנאה לפיכך יש לתמוה הרבה על הרי"ף שכתב להך משנה, אלא ע"כ צ"ל דאפילו לרשב"ג דשרי הוא דוקא במפרש שהוא מוכר חוץ מדמי איסור שבו אבל בסתם אעפ"י שאינו נהנה מן האיסור אסור עכ"ל.

א"כ בזה יתורץהיטב דברי רבינו ולק"מ קושית הראב"ד וכמובן אח"כ מצאתי להתוי"ט שמתרץ כן בדברי הר"ן הנ"ל. אבל באמת נ"ל לפענ"ד דתירוץ זה לא יספיק לסלק קושית הראב"ד ומקודם נבאר דברי, הר"ן דלכאורה דבריו סותרים אהדדי דהכא כתב הר"ן דלכן העתיק הרי"ף המשנה דמשפך דאסור בהנאה הגם דפסק כרשב"ג מחמת דהכא מיירי בסתם ורשב"ג מיירי במפרש, ומקודם זה כתב הר"ן דמשו"ה.

לא העתיק הרי"ף מה דאיתא בגמרא מעשה דרב מחמת דס"ל כרשב"ג, ולפי הנ"ל עדיין קשה הלא רשב"ג איירי במפרש א"כ היה לו להעתיק המעשה דרב, אלא ע"כ צ"ל דהטעם הנ"ל של הר"ן אינו מספיק רק להמשנה דמשפך אבל הכא במעשה דרב דמדד להכלי של עכו"ם והיה שם עכבת יין והעכבת יין הוא של עכו"ם ולא היה כלל מעולם ברשותו של ישראל ולא שוה כלום וכמ"ש הש"ך סימן ק"כ לכן אפילו סתם כמפרש דמי לכן יפה כתב הר"ן דלכן השמיט המעשה דרב מחמת דס"ל כרשב"ג א"כ לפ"ז הדרא קושית הראב"ד לדוכתא כמובן, ולפי הנ"ל יעלו יפה דברי הטור שכתב אם מדד לכלי של עכו"ם שיש בו עכבת יין מותר בדיעבד יעו"ש וקשה לכאורה למה לא כתב הטור דוקא במפרש כיון דרשב"ג מיירי דוקא במפרש, אולם לפי מ"ש אתי שפיר דסתם דהכא כמפרש דמי.

ועוד יש לפרש דברי הטור דהוא מפרש בהמשנה "אסור" היינו דאסור רק בשתיה א"כ לא קשה כלל קושית הר"ן אשר עבור זה הוצרך לחלק כנ"ל אבל הטור י"ל דס"ל דרשב"ג אפילו בסתם נמי מתיר. עוד ראיתי בהתוי"ט שהקשה על הראב"ד ע"ז שעבר על פי"ב ולא השיגו עד בואו שמה פי"ג, וכוונתו מדוע לא השיג על הא דמשפך ולפי מה שביארתי לק"מ דבפי"ב לא היה יכול להשיג מטעם דמחלק הר"ן בין סתם למפרש וכנ"ל אבל ההיא בעכבת יין יפה השיג כיון דקיי"ל כרשב"ג דימכר וסתם דהכא כמפרש דמי א"כ מדוע אסור.

ולפי מ"ש הר"ן לפרש דברי הרי"ף דהשמיט מעשה דרב מחמת דקיי"ל כרשב"ג לא יהיה דעת רבינו שוה עם דעת הרי"ף ובאמת עפ"י רוב הולך רבינו בשיטת הרי"ף, לכן נלפע"ד לפרש כן בדברי הרי"ף, דמקודם העתיק המשנה המוכר יינו וכו' דמיו מותרים היינו דמיירי בכלי של ישראל לכן מותר ואח"כ כתב נטל המשפך וכו' אסור ור"ל בהנאה וכן מפרש רבינו בפי"ב הי"ג והטעם משום ניצוק ואח"כ העתיק המשנה המערה מכלי לכלי את שעירה ממנו מותר ואת שעירה לתוכו אסור, אף דרש"י ז"ל מוקי לה בעכו"ם המערה מ"מ רש"י ס"ל דניצוק לא הוי חיבור אבל הרי"ף שפסק כר"ה א"כ הפשט בהמשנה כנ"ל וכן כתב רבינו בפירוש המשניות שלו ור"ל ישראל המערה מכלי כשר לכלי של עכו"ם שיש בו מעט יין המערה ממנו מותר ואת שעירה לתוכו אסור, והכוונה דאסור בהנאה ואח"כ כתב הרי"ף ואי קשיא לך הא דתנינן המערה מכלי לכלי המערה ממנו מותר ולא נאסר משום ניצוק, התם דקא מקטף קטופי כדאמר להו ר"ח או קטפי קטופי וכו' היינו דר"ח ס"ל כר"ה דניצוק חיבור ואסור בהנאה לכן אמר כן ר"ח כדי שיהא מותר הדמים מהיין שמכר לעכו"ם וכן היין הנשאר בהכלי ולא קשה על הרי"ף מזה שפסק כרשב"ג כי דוקא במעורב פסקינן כרשב"ג אבל המערה דזה נקרא ניצוק בזה גם רשב"ג מודה דאסור בהנאה, ולפי הנ"ל יהיו שוים שיטת רבינו עם שיטת הרי"ף ועיין מה שכתבתי בענין זה בפי"ב הט"ו יעו"ש: פרק טו הלכה ו נמצאת למד שכל איסורין שבתורה וכו' מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בס' או במאה או במאתים חוץ מיי"נ מפני חומרת עכו"ם וחוץ מטבל וכו' ע"כ.

עיין בכ"מ שכתב המקור לזה וכן עיין בתוס' חולין דצ"ד ע"ב ד"ה אמר, ועוד ישלהביא ראיה לפענ"ד לזה מפגה"כ מעובדא דההיא זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא וסבר ר"א לשערינהו במאי דבלע קדרה, א"כ מוכח מזה דמין במינו בטיל דהא חלב ובשר מין אחד. מדאמרינן ספגה"נ אכל חלב מן החי ומן הטרפה חייב ג', היינו משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום בשר מן הטרפה, א"כ מוכת דחלב מיקרי בשר וכן כתב הר"ן בע"ז ובחולין וכ"כ התוס' בחולין (דק"ב ע"ב) ד"ה "שאין" וכן פסק רבינו בהמ"א דחייב ג' עכ"ל, אכן נראה לי דבאמת יש לדחות ראייתו של הר"ן במ"ש להוכיח דחלב ובשר מיקרי מין במינו מזה דאמרינן בפגה"נ דאכל חלב מן החי מן הטרפה חייב ג' משום חלב ומשום בשר די"ל דחייב החם משום אבר מן החי וכמ"ש הרשב"א בחידושיו.

וכ"כ הרמב"ם וכן משמע מהגמרא דאמרינן שם איסור חלב ואיסור אבר וכו' ומזה דאמרינן דחייב משום טרפה אין להוכיח דחלב ובשר מין אחד דהלא מצינן בהדיא בקרא איסור על חלב טרפה כדכתיב ואכל לא תאכלוהו. א"כ האיסור משום חלב ולא משום בשר כלל, וכן כתבו המפרשים וכדמוכח לשון הרמב"ם בפ"ה יעו"ש.

אמנם נוכל להביא ראיה מזבחים (דק"ט ע"ב) דאיתא שם בהמשנה המקריב קדשים בחוץ חייב ופריך הש"ס אמאי חייב היכא דמקריב אימורים בחוץ האיכא חציצה ופירש רש"י ז"ל דהבשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורים למערכה ודכוותיה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר על העצים וכו' אמר שמואל שהפכן רב אמר מין במינו אינו חוצץ וכן פסק רבינו בה' מעשי קרבנות פי"ט ה"ה דהלכתא כרב.

א"כ מוכח מזה בפירוש דחלב ובשר מיקרי מין במינו וע"כ צ"ל דשמואל מדלא תירץ כרב סבר דזה אינו נקרא מין במינו לכן הוכרח לתירוץ אחר. דאל"כ יקשה עליו מחולין בפגה"נ דאיתא שם ירך שנתבשל בה גיה"נ וכו' אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ופריך הש"ס מר"ה דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור ומסיק הש"ס שאני חלב דמפעפע, ואח"כ מקשה הש"ס מר"י דאמר גבי גדי שצלאו בחלבו דקולף ואוכל עד שמגיע לגיד ומתרץ ההוא כחוש הוה ועיין בתוס' ד"ה "ההוא" דכתב דכחוש ויש בו מעט חלב ובטיל בששים ומוכח מזה דאם יש ששים בין לשמואל ובין לרב מותר ובאמת הלא יקשה אשמואל דס"ל בעצמו דמין במינו במשהו בע"ז (דף ע"ג), א"כ למה בטיל בס' הלא זה מיקרי מין במינו אלא ע"כ צ"ל דס"ל דחלב ובשר אינו מין במינו ולרב הונא נמי קשה לפי מה שכתבו התוס' בע"ז (דנ"ו ע"ב) ד"ה "אבל" דר"ה ס"ל כרב רבו דחלב ובשר מיקרי מין במינו א"כ קשה למה סגי בששים, ובשלמא אשמואל מצינו לתרוצי דס"ל דחלב ובשר אינו נקרא מין במינו וכמו שמוכח מזבחים דלא תירץ כרב אבל לר"ה קשה כיון דתוס' כתבו דס"ל כרב רבו לענין מין במינו דהוי במשהו ומסתמא גם בזה ס"ל כרב דחלב ובשר מיקרי מין במינו וצ"ע, ועיין ברשב"א שכתב דשמואל לא ס"ל הא דר"י וס"ל דלא מהני ס' ולפמ"ש שפיר י"ל דאית ליה לדר"י ורק דס"ל דחלב ובשר מיקרי מין בשאינו מינו.

ועיין מה שכתב רש"י ז"ל בחולין (דצ"ט ע"ב) ד"ה "והלכתא" וז"ל דוקא בגיד אין בו בנו"ט אבל שמנו יש בו בנו"ט ואם לא נטל שמנו אוסר ע"כ. וכן מוכח בגמ' (צ"ז ע"ב) אמר ר"נ גיד בס' ואין גיד מן המנין וע"כ מיירי בשומן הגיד דהגיד עצמו אינו בטיל, ולפי מה שהוכחתי מזבחים דחלב ובשר מיקרי מין במינו יקשה על רש"י דס"ל כר"י דמין במינו במשהו והכא בשומן הגיד דג"כ מיקרי מין במינו פסק דסגי בס' וכן הקשה הש"ג בפ"ב דע"ז, ואין לתרץ דדוקא במילי דאורייתא פסקינן מין במינו במשהו אבל לא במילי דרבצן ושומן הגיד איסורו הוא רק מדרבנן, דהלא רש"י בעצמו כתב בדק"א ע"ב ד"ה "ה"ז" לענין חלב הקבה דהוה מב"מ ובמשהו אף דהוה רק איסור דרבנן דהלא שם מיירי במליחה ומליחה בב"ח הוה רק מדרבנן וכן מוכח מהתוס' בתולין דק"ח ע"ב ד"ה "אמאי" דכתבו שם מ"מ נאסר החלבעצמו וכו' דגם בדרבנן מב"מ לא בטיל בס' ויש לתרץ עפ"י מה שכתב הר"ן בע"ז ובחולין דרש"י ס"ל דעובדא דר"א מיירי בקדרה א"כ אמרינן סלק את מינו וכו' א"כ ה"ה בשומן הגיד דנפל לבשר והוי שם רוטב ג"כ אמרינן סלק את מינו.

וכן ס"ל לרש"י דרבא גם כן מיירי לקדרה ויש שם רוטב א"כ אמרינן סלק וכו' לכן מהני לרבא ס' במין במינו. וכזה משמע מדברי רבינו בהלכה ל"ב דכתב שם וז"ל וכן ירך שצלאהו בגיה"נ שבה וכו' וכתבו ע"ז הכ"מ והלח"מ דרבינו ס"ל דאם נצלה שומן הגיד עם הירך אז אפילו קליפה לא בעי א"כ ע"כ צ"ל דמה דאמר רבא בס' מיירי בנתבשל ובאמת כן מוכח מהגמרא דס"ל לרבא דאמרינן רואין דגרסינן בדצ"ט ע"ב רבא אמר וכו' הוה מב"מ וד"א וכו' א"כ ס"ל לרבא דאמרינן סלק את מין ההיתר כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, אבל קשה לי דגרסינן במס' מנחות (דכ"ג ע"א) אמר רבא קסבר ר"י כל שהוא מין ומינו וד"א ומדגרסינן "קסבר" מוכח דר"י קסבר כן אבל רבא לא ס"ל כזה וצ"ע.

ועיין בתוס' ד"ה אמר רבא ובחולין (דק"ח ע"א) ובע"ז (דנ"א ע"ב) ד"ה "אבל" ועיין מה שכתב הרא"ש בפ' השוכר סימן ס"ט יעו"ש. ועיין בכ"מ שכתב דרבינו פוסק כר"י דס"ל כל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ וכן פסק הרי"ף ואע"ג דכתב הרי"ף בפ' השוכר דהלכה כרב ושמואל דבמינו במשהו כבר כתב הר"ן כי הוא ט"ס יעו"ש ואפשר לומר דגם רש"י ז"ל ס"ל כדעת רבינו דכן כתב בע"ז (דף ס"ו ע"ב) ד"ה "ושל" דהלכה כר"י דאפילו מב"מ בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ וחזר בו ממ"ש בשארי מקומות דהלכה כרב ושמואל.

ועיין בהג"מ דכתב דאביו ורבא דפליגי בע"ז גבי תמרא חדתא בעינבי אי מיקרי מב"מ לאסור במשהו פליגי אליבא דרב ושמואל ועיין בר"ן שכתב וז"ל והנהו דחמרא דחטי וכו' לא מסייעי לרב ושמואל דאיכא לאוקמינהו בטבל ויי"נ דחלא וחמרא שייכא בהו ונעלם מהג"מ דברי הר"ן הנ"ל וק"ל: הלכה יד הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים וכו' נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה.

ע"כ.

ומבואר פה בדעת רבינו דהנהו אוסרים תערובתם אף בהנאה אע"פ דאינו דבר שבמנין אבל הראב"ד חולק ע"ז וז"ל א"א אינו כן שאין לך דבר שאוסר ערובו בהנאה אא"כ הוא דבר שבמנין חוץ מאיסור עכו"ם ויי"נ ע"כ, ועיין בר"ן שכתב דמחלקותם תליא בפירוש הגמרא ולפלא על מרן הכ"מ שלא הביא דברי הר"ן: הלכה יח אבל כחל שנתבשל עם הבשר בס' וכחל מן המנין הואיל והכחל מדבריהם הקילו בשיעורו ע"כ.

וכתב ע"ז הראב"ד ויש טעם טוב מזה עכ"ל וטעם זה מבואר ברש"י (דף צ"ז ע"ב) ועיין בר"ן ועיין בש"ך סימן צ"ח סקכ"ו יעו"ש: הלכה כ אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצי עוף טהור לא אסרה אותם וכו' ואם טרף אלו עם אלו וכו' שיעורן בששים ע"כ, ועיין ביו"ד דבעינן ס"א ביצים ועיין בש"ך סקט"ז.

ומה דלא מחלק רבינו בין קלופה לשאינו קלופה מוכח כן מהש"ס מדלא מתרץ הגמ' דהכא מיירי בקלופה א"כ מוכח דאין חילוק ורבינו מחולק עם התוס' בפירוש הגמ' ומה שכתב רבינו אבל ביצת עוף טמא וכו' קשה לי ע"ז מזה דגרסינן בחולין (דף צ"ח ע"א) איתיבי ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנו"ט אסורין ומתרץ הש"ס ה"נ בביצת אפרוח, אח"כ מסיק הש"ס אי משום הא לא איריא תני סיפא וכו' א"כ לפי דמדחי הש"ס מיירי הברייתא בביצה שאין בה אפרוח א"כ לפ"ז ליתא ההיא שינויא דמעיקרא ולמה פסק רבינו כנ"ל, וי"ל דרבינו מפרש דזה רק דיחויא בעלמא וליתא להא דיחויא וכן פסקהרי"ף בפגה"נ כדעת רבינו ועיין רש"י ד"ה "גיעולי"' (דס"ד ע"ב) ותוס' ד"ה ביצה דצ"ז ע"ב ומשמע דס"ל ג"כ כדעת רבינו: הלכה כט ומי יטעום את התערובות אם היה המעורב תרומות עם החולין טועם אותן הכהן וכו' הגם דדינו של תרומה הוא באחד ומאה ומה מהני הטעימה שכתב רבינו וי"ל דזה הוא דוקא מין במינו אבל בשא"מ סגי בטעימה וכ"כ רבינו בפי"ג ה"ב בה' "תרומות" יעו"ש.

וכן מבואר בפירוש בפי"ב דמס' ערלה משנה ז' דגרסינן גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים אין בהם בנו"ט בין שיש בהם להעלות באחד ומאה ובין שאין בהם מותר והכוונה דמותר בס'. ועיין מה שכתב רבינו בהלכה ע"ז יעו"ש: הלכה לא עכבר שנפל לשכר או לחומץ וכו' אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר מפני שטעמו פגום שכל אלו צריכים להיות מבושמים וזה מסריחן ומפסיד טעמן פ"כ, ומדייק זה רבינו מדאמרינן בע"ז (דף ס"ח ע"ב) דאיבעיא להו חלא מאי מכלל דיין שמן ודבש מותר ועיין מה שכתב הר"ן וז"ל והורו רבותינו בעלי התוס' הלכה למעשה דדוקא בחלא ושיכרא בעינן ס' אבל בשמן יין ושאר משקים הוא פוגם ומותר וכן כתב הרמב"ם עכ"ל.

ונראה מדברי הר"ן דרבינו מתיר בכל המשקים חוץ מה שנזכר בש"ס לאיסור, ובאמת נראה מדברי רבינו דדוקא ביין שמן ודבש מותר וכדכתב רבינו שכל אלו צריכים להיות מבושמים אבל בשארי משקים אפשר דס"ל לרבינו דאסור ועיין מה שכתב בזה הט"ז ליו"ד סימן ק"ד סק"ב יעו"ש: הלכה לד בשר נבלה מליח שנבלל, עמו בשר שחוטה ה"ז נאסר מפני שתמצית הנבלה נבלעת בגוף בשר השחוטה וכן בשר דג טמא מליח שנבלל עמו דג תפל טהור נאסר מפני צירו אבל אם היה המליח טהור והתפל דג טמא לא נאסר המליח שהתפל בלוע מן המליח עכ"ל, ואע"ג דרבינו פסק בפ"ט הי"ח דדוקא מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הוי כרותח וכן אמרינן בש"ס דכי אמר שמואל מליח הוי כרותח ה"מ בשאינו נאכל מחמת מלחו א"כ הכא הלא בליעת הטהור אינו מליח כ"כ עד שאינו נאכל מחמת מלחו בכ"ז אמרינן הכא דאוסר יען דהציר הנופל עליו הוא רותח ונבלע בו וכ"כ המרדכי וכ"כ הר"ן, ועוד נראה לי דמה דכתב רבינו שנבלל עמו דמשמע דנוגעים זה בזה לרבותא דסיפא נקיט היינו דאם היה המליח טהור וטמא תפל אפילו בנוגעים זה בזה מותר אבל באמת ברישא בטמא מליח וטהור תפל אפילו אינם נוגעים זה בזה רק שעומדין בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה ג"כ אסור כיון דהציר נוטף על הכשרה מה לי נוגע או לא וכמ"ש הש"ך סימן ע' סקי"ז יעו"ש ומחולק רבינו עם הר"ן דס"ל דאם נוגעים זה בזה אפילו טהור וטמא תפל נמי אסור יעו"ש ועיין בכ"מ שמקשה מפ"ז שכתב שם רבינו אין מולחין חלבים עם הבשר וכו' ומבואר שם דבדיעבד מותר והכא ס"ל לרבינו דבשניהם מלוחים אסור ותירץ הכ"מ ג' טעמים ע"ז יעו"ש.

ועיין ברדב"ז דכתב וז"ל ואת כולם ישא הרוח שלא עיין בדברי רבינו וחשב ברבינו דהבשר נבלה מליח ובשר שחוטה שניהם מלוחים אבל באמת הכא מיירי רבינו בבשר נבלה מליח ובשר שחוטה תפל ולכן כיון דבשר השחוטה לא טרוד למיפלט דם ולכן תמצית הנבלה נבלע בו אבל בפ"ז מיירי בשניהם מלוחים ולכן אמרינן אגב דבשר טרוד למפלט דם ע"י מליחה לא בלעי פליטת החלב ולכן מותה בדיעבד יעו"ש, אבל באמת לפענ"ד כפי הנראה עפ"י רוב הולך הרמב"ם בשיטת הרי"ף רבו והרי"ף פסק דבשניהם מלוחים ג"כ אסור וכן פסק רבא בגמרא קי"ב ע"ב) וכן משמע מלשון של רבינו שכתב אבל אם היה המליח טהור והתפל דגטמא לא נאסר המליח א"כ משמע דוקא בכה"ג מותר אבל בשניהם מלוחין אסור וכן משמע מדסיים רבינו וכתב אעפ"י שהתפל בולע מן המליח אינו בולע כ"כ שיחזור לפלוט ע"כ, ומשמע דאם היה חוזר ופולט אז היה אסור הטהור המליח ולדברי הרדב"ז אפילו יחזור לפלוט ג"כ מותר כיון דמיירי דהטהור מליח א"כ אמרינן איידי דטרוד למפלט דם לא בלע ציר טרפה וכנ"ל, אולם הנכון כמ"ש בשם הרי"ף כי באמת כן משמע בגמ' דשניהם מלוחים אסור והטעם דלא אמרינן איידי דטרוד למפלט דם לא בלע השמנונית של הציר כי שמנונית הציר מסרך סריך ולא אמרו איידי וכו' אלא גבי דם דמשרק שריק, וכמו שכתב הרשב"א ודו"ק: פרק טז הלכה כו המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה או בקיבת תקרובת עכו"ם או בחומץ יין של עכו"ם אסורה בהנאה ע"כ, מקורו במסכ' ערלה (פרק א' מ"ז) אר"י שמעתי וכו' בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי וכן מבואר במס' ע"ז (ל"ה ע"ב) דאמרינן הטעם דגבינת עכו"ם אסורה מפני שמעמידין בשרף של ערלה ורבינו ס"ל דאפילו ערלה של עכו"ם נמי אסורה בהנאה וכן פסק רבינו בה' מעשר שני ונט"ר פ"י ה"ה וכן פסק בהמ"א פ"י הי"א.

ספק ערלה בחוץ לארץ לוקח מהן והוא שלא יראה לוקט ע"כ, ועיין תוס' בע"ז ל"ה ובקידושין (ל"ו ע"ב) ד"ה כל ותוס' דע"ז (ס"ג ע"ב) ד"ה אין דנראה כמסתפקים בזה ותימה לי למה לא הביאו ראיה מפורשת מהתוספתא פ"ה בדמאי דגרסינן שם נכרי שהוא צוח לאמר באו וקחו לכם פירות עזק הן פירות ערלה הן אינו נאמן מפני שהוא משבח מקחו אבל אם אמר מאיש פלוני כותי לקחתי וכו' נאמן להחמיר ומובא ביבמות (דף קכ"ב).

א"כ מבואר בזה להדיא דערלה נוהג בשל עכו"ם **(ואין לומר דכל הספק של התוס' היינו אם נוהג מדאורייתא ערלה בשל עכו"ם, אבל מדרבנן בודאי ש"ל דנוהג, לכן לפ"ז אין להוכיח מהתוספתא הנ"ל די"ל מה דנקיט התוספתא אינו נאמן היינו דאין חוששין לאיסור דרבנן דא"כ למה מסיק התוס' אם אמר מאיש פלוני וכו' נאמן להחמיר דברי רבי, וצ"ל דס"ל לרבי דדבריו של העכו"ם עושה רק ספק ולא ודאי לכן להחמיר נאמן היינו דנשאר הדבר בספק, ואם נימא דהתוספתא מיירי לענין אימור דרבנן א"כ צריך להיות איפכא היינו דנאמן להקל דהלא ספק דרבנן לקולא, אלא ע"כ צ"ל דהתוספתא מיירי בדאורייתא היינו דערלה נוהג מדאורייתא בשל עכו"ם, לכן נאמן להחמיר ולא להקל דספק דאורייתא לחומרא.

א"כ יש ראיה ברורה מזה לספיקו של התוס', ואין לומר דמ"ש נאמן להחמיר קאי על השאר היינו אם אמר של עזיקה הן של נט"ר הם. דבזה יש איסור דאורייתא לכו"ע דעיין בתשובות חת"ס תשובה ל"ו דפירש דהאי של עזיקה הן של ערלה הן משך שייכי אהדדי יעו"ש.

א"כ לפ"ז לא ניתן להאמר כי רבי מפרש דבריו רק על דבר אחד מהג' דברים וכגון זה היה לו לפרש דבריו על איזה מהן קאי ומדלא פירש ש"מ דאכולם קאי. א"כ ממילא יש ראיה מדברי רבי דערלה נוהג בשל עכו"ם מדאורייתא המגיה חתן המחבר זצל"ה.

)** ומפ"ק מ"ב אין להוכיח דיש לומר דמ"ש נכרי שנטע ר"ל שנטע עבור ישראל וכמ"ש הכ"מ. ועיין ברמב"ם בה' מונ"ר דחזר מזה ועיין כ"מ שם: הלכה כח יין שנתנסך לעכו"ם שנתערב עם היין אסור בהנאה בכ"ש בד"א שהורק היין המותר על טיפה של יי"נ אבל אם עירה יי"נ מצלצול קטן לתוך הבור של יין אפילו עירה כל היום כולו ראשון ראשון בטיל עירה מן החבית בין שעירה מן המותר לאסור או מן האסור למותר הכל אסור מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול ע"כ, המקור לזה מדאמרינן בש"ס כי אתא ר"ד אר"י המערה יי"נ מחבית לבור אפילו כולו ראשון ראשון בטיל תנן יי"נ אסור ואוסר בכ"ש מאי לאו דנפל איסורא לגו היתרא לא דקא נפל היתרא לגו איסורא, כי אתא ר"י בר"י אר"י המערה יי"נ מצלצול קטן אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטיל ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודו אבל חבית דנפיש עמודו לא כי אתא רבין אר"י יי"נשנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ע"כ.

ופירש רש"י ז"ל דרבין פליג אדר"י וס"ל דדוקא קיתון של מים שנפל הדין כן אבל בענין אחר אסור אפילו בצרצור קטן. אבל רבינו ס"ל דרבין מיירי בחבית דנפיש עמודו ולפ"ז לא פליג אדר"י דרבין נמי מודה בצרצור קטן דלא בעי קיתון של מים לכן פסק רבינו כר"י דבצרצור קטן אמרינן קמא קמא בטיל, ומ"ש רבינו בד"א שהורק היין המותר על טיפה של יי"נ וכו' הגם דהאיסור אינו נו"ט ובשאר איסורים מותר בכהאי גוונא אבל ביי"נ אינו כן.

ומ"ש רבינו עירה מן החבית בין שעירה מן המותר לאיסור הכוונה אפילו נפל בב"א עד שהאיסור אינו נותן טעם בההיתר מכל מקום אסור וכ"כ רבינו בפרק ט"ו הלכה ז וכן מוכח מהמשנה דאמרינן יי"נ אסור ואוסר בכ"ש ומוקי הש"ס בנפל היתרא לאיסורא א"כ אף דנפל מן ההיתר כ"כ עד שנעשה יי"נ שלמטה רק כ"ש מ"מ אסור, ומ"ש רבינו אבל אם עירה יי"נ מצלצול קטן ר"ל אפילו האיסור נו"ט מ"מ שרי דקמא קמא בטיל.

עוד כתב רבינו בהכ"ט נתערב סתם יינם ביין ה"ז אסור בכ"ש בשתיה ועיין בר"ן שכתב דכל היכא דתני יי"נ אף סתם יינם במשמע יעו"ש וכן ס"ל לרבינו מיהו יש חילוק בין יי"נ גמור לסתם יינם דסתם יינם אינו אוסר רק בשתיה ויי"נ אוסר אף בהנאה ויהיה מחולק רבינו עם התוס' ד"ה "יין ביין" דכתבו בשם ר"ת דדוקא יי"נ ממש הוי במשהו אבל סתם יינם בששים וכן כתבו בדנ"ו ע"ב ד"ה "אבל", ומה דמבואר בהתוספתא דסתם יינם אוסר במשהו י"ל להתוס' דאתי כמ"ד דס"ל דמב"מ במשהו אף בשארי איסורים כ"כ התוס' אבל רבינו לא ס"ל כן וכקושית התוס' ועיין בחת"ס בזה.

ומ"ש רבינו דאסור בשתיה מבואר כן בדע"ד ע"ב ואעפ"י דכתב רבינו בפי"ב הט"ו סתם אסור והלא ידוע דכ"מ שסתם רבינו בלשון אסור אף הנאה במשמע, אולם י"ל דלק"מ דבפי"ב האיסור משום ניצוק מחמת כחו וכמ"ש לעיל דהוה כמו נוגע בכלי ובזה רשב"ג נמי מודה דאסור בהנאה אבל היכא דיש רק תערובות סתם יינם ביין אינו אסור רק בשתיה וכמבואר בש"ס: הלכה ל מים שנתערבו ביין או יין במים בנו"ט מפני שהם מבשא"מ בד"א כשנפל המותר לתוך המשקה האסור אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המותר ראשון ראשון בטיל והוא שהורק מצלצול קטן שהיה מריק ויורד מעט מעט, ע"כ.

ונראה מדברי רבינו דאפילו היכא דנפל האיסור להמותר מעט מעט אמרינן קמא קמא בטיל לקולא אבל היכא דהמשקה המותר יורד לחוך האיסור ונתרבה כ"כ עד שאין בהאיסור כדי נתינת טעם בהמותר לא אסרינן מטעם דקמא בטיל וכמ"ש הר"ן דאיסורא עשוי להתבטל ולא היתרא ולפ"ז יהיה מחולק רבינו עם התוס' בחולין (פ"ז ע"ב) דכתב שם בד"ה "ואין" וז"ל ובנו"ט דקאמר דמשמע דכי ליכא נו"ט שרי היינו כגון שנפל הרבה מן ההיתר בב"א לתוך האיסור שנתבטל האיסור בב"א וכ"כ התוס' בפגה"נ ד"ה "בשקדם" וכן ס"ל לרש"י דכתב בע"ז דע"ג וכגון שנפל בב"א וכו' ועיין בר"ן.

וז"ל לפענ"ד דבסברא זו הם מחולקים היינו התוס' ורש"י ז"ל ס"ל כשיטת ר"ת דגם בשארי איסורים אמרינן חנ"נ וכן כתב הרש"א אבל רבינו ס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשארי איסורים לכן ס"ל אפילו אם נפל ההיתר מעט מעט ג"כ מותר אם לא נתן האיסור טעם דכיון דהוה מבשא"מ דומה זה לשארי איסורים ובזה איירי רבינו.

אבל לפי מה שפירש הראב"ד דלא אמרינן חנ"נ בשארי איסורים רק באיסור הבלוע בהחתיכה דכיון דאין איסור זה יוצא ומתערב בס' אחרות אלא בזו הרי הוא כנבלה עצמה אבל בדבר לח כגון יין דלא שייך לומר כנ"ל לא אמרינן חנ"נ לפ"ז לא יתכן מה שכתבו התוס' וכנ"ל כיון דהכא הלא מיירי בדבר לח וע"כ צ"ל דס"ל כהרא"ש דלית ליה חילוק זהואפילו בדבר לח אמרינן חנ"נ וכן מבואר להדיא בתוס' ד"ה "בשקדם" יעו"ש.

ולפ"ז אתי שפיר מה שכתב הש"ך סימן קל"ד סקט"ז וז"ל ונ"ל שכן מוכח מהתוס' דיין במים לא אמרינן קמא קמא בטיל עכ"ל, וכוונתו להתוס' בע"ז דע"ג ד"ה "כי" דכתבו באיסור שנפל להיתר אם נתרבה האיסור מעט מעט עד שאין בההיתר ס' אסור. וה"ה באיסור להיתר בשא"מ כגון יין במים בוודאי אזלינן בתר טעמא ואם האיסור נו"ט אסור ע"כ.

א"כ מוכח מזה דהיתר שנפל לאיסור נמי בתר טעמא אזלינן דאם המותר נתרבה בהאיסור מעט מעט מותר ובאמת מהתוס' בתולין מוכח דאמרינן קמא קמא בטיל בהיתר שנפל לאיסור מעט מעט ואפילו אינו נו"ט אסור, ולפי הנ"ל א"ש דבע"ז כתבו התוס' אליבא דמ"ד דאמרינן חנ"נ בשארי איסורים לכן יפה כתב הש"ך כנ"ל ובסוף הקשה הש"ך הגם דלא אמרינן קמא קמא בטיל מ"מ הלא צריך להיות אסור מחמת דחנ"נ עד דמסיק דהרא"ש לא ס"ל חנ"נ.

ומ"ש רבינו אבל אי נפל המשקה האסור וכו' פסק בזה כר"י הגם דרבין ס"ל דר"י מיירי דקא נפל קיתון של מים אבל רבינו מפרש דכי בעו רבנן קיתון של מים דוקא בחבית דנפיש עמודו ולא כמ"ש הט"ז דכל שנתרבה האיסור ובא לידי נ"ט בהמותר אסור בא"מ אפילו בקילוח קטן ולא מהני בזה ראשון ראשון וכו' ובזה חמיר ביי"נ מין בשאינו מינו ממב"מ דבמינו אמרינן ראשון ראשון בטיל אפילו באיסור שנתרבה יותר א"כ להט"ז סובר רבינו מב"מ ביי"נ כמו שמפרש בר"ד דאפילו נתרבה האיסור עד שאין ס' בהיתר מותר, ובשא"מ סובר רבינו כדעת התוס', ובאמת מלבד דלשון רבינו לא מוכח כן וכמ"ש הנקה"כ גם מהגמ' מוכת דלא כהט"ז מזה דמקשה הש"ס מדאמר ר"ד יין במים בנו"ט הלא שם מיירי במין בשאינו מינו ע"כ ולהט"ז ר"ד קאי רק על מב"מ, א"ו דר"ד ס"ל אפילו מבשא"מ גם כן אמרינן קמא קמא בטיל ודין אחד לשניהם ומדסתם רבינו ולא חילק משמע דס"ל כנ"ל בדר"ד דגם במבשא"מ אמרינן קמא קמא בטיל.

ועיין בתוס' דפירשו דקושית הגמרא על ר"ד הוא מהסיפא היינו מדסיפא מיירי דנפל איסורא להיתרא א"כ רישא נמי מיירי באופן זה ולפ"ז אזלא הוכחתי הנ"ל מהגמרא דכיון דפירכת הש"ס הוא מהרישא וברישא הלא מיירי במב"מ אבל באמת מהסיפא דמיירי במבשא"מ לא יקשה כלל לדעת הט"ז אבל באמת דוחק גדול לפרש כן ועיין ברש"א.

ורק התוס' מוכרחים לפרש כן מחמת דהתוס' מפרשים דמה דקאמר ר"ד קמא קמא בטיל היינו דמותר בשתיה ופירשו דר"ד מיירי בשיש ס' ולפ"ז לא יעלה יפה קושית הש"ס לכן נדחקו לפרש דהקושיא היא מהרישא אבל לדברי רבינו דפירש כרש"י ז"ל דמה דקאמר בטיל היינו דמותר בהנאה א"כ לק"מ קושית התוס' ואין מההכרח לומר דר"ד מיירי בשיש ס' רק דבאמת ר"ד מתיר אף בשאין ס' וע"ז הקשה הש"ס מסיפא מיין במים בנו"ט ותירץ הש"ס דכולא מתניתין מיירי בנפל היתרא לאיסורא אבל אי נפל איסורא להיתרא גם בשא"מ מותר וכשיטת ר"ד וראיתי בהגהות מיימוני וז"ל ונ"ל דהנה שיעור ביטול יין במים הוא אחד בששה חלקים כמ"ש המחבר לקמן סעיף ה' אף דלפעמים ליכא טעם יין כלל אף בפחות מששה מ"מ לא מפליגי רבנן דכל פעם צריך ששה חלקים מים אפילו ליכא טעם יין כלל.

והנה הא דפליגי הפוסקים לענין א"א חוזר וניעור או לא היינו לענין מין במינו דליכא טעם כלל משא"כ מין בשאינו מינו דאיכא נתינת טעם ודאי אמרינן חו"נ דטעם כעיקר דאורייתא, לפ"ז ודאי ס"ל להמחבר היכא דאיכא נתינת טעם אמרינן חו"נ כמ"ש המחבר לעיל סימן צ"ט. והכא ה"פ אבל אי נפל המשקה האסור לתוך משקה המותר ראשון ראשון בטיל היינו אפילו נתרבה, עד דליכא ששה חלקים מים ואיירי בליכא נתינת טעם ולא יהיה אסור אלא משום לא פלוג דמ"מ צריך ו' חלקים ובכה"ג מותר כיון דליכא בכדי נ"ט דבכה"ג לא אמרינן חוזר וניעור והוי דומיא דמב"מ דלא אמרינן חוזר וניעור אבל אם נתרבה כ"כ עד שיהא בו נתינתטעם שפיר אמרינן חו"נ וזהו שכתב המחבר אם נתרבה עד שיהיה בו נו"ט אסור ע"כ.

ובאמת עיין בר"ן שכתב וז"ל ולפי פירוש זה הא דתנן יין במים, בנו"ט לשבח קאמר, כלומר בפחות מששה חלקים מים הא בששה חלקים מים מותר שאין טעמו משביח אלא פוגם וקיוהא בעלמא הוא וכדאמרינן בעלמא מי סברת חמרא בעלמא הוא קיוהא בעלמא הוא עכ"ל, ועיין מ"ש רבינו בפרק ט"ו מהל' תרומה הי"ז ומשמע מדבריו דס"ל כמ"ש הר"ן דב' כוסות בשוים ויין בששה חלקים מים אינו נו"ט ונפגם.

א"כ מבואר מהר"ן הנ"ל דדוקא ששה חלקים מים מבטל טעם היין אבל בפחות מששה חלקים אין מבטל טעם היין אלא היין נו"ט, א"כ למה כתב המ"י דבכה"ג דליכא ו' חלקים ליכא נו"ט אבל אם נתרבה כ"כ עד שיהא בו נו"ט שפיר אמרינן חו"נ, הלא לפי הנ"ל הפשט בהמשנה מים ביין בנו"ט היינו בפחות מששה חלקים וע"ז אמר רבינו בד"א בשנפל המשקה המותר לתוך האיסור ר"ל אז אמרינן בפחות מששה חלקים דאסור כיון דנו"ט אבל אי נפל משקה האסור לתוך המותר ראשון ראשון בטיל ור"ל אפילו בפחות מששה חלקים דהיין נו"ט במים מ"מ שרי, דא"ל דמיירי דאיכא ששה חלקים מים א"כ אף אי נפל משקה המותר להאיסור ג"כ מותר מחמת דאין נו"ט לשבח אלא לפגם, ולפ"ז יפה כתב הרמ"א בהגהה דדברי המחבר סותרים אהדדי דמתחילה כתב לשון הרמב"ם דמשמע אם נו"ט מותר אם נפל איסור להיתר ואח"כ כתב ואם נתרבה וכו', ומה שתירץ הט"ז והמ"י זה דוחק כמ"ש.

ומ"ש המ"י דרבינו מיירי על לפעמים דאינו נו"ט לא אבין מנ"ל לומר כן ואדרבה מבואר מהר"ן דאפילו נו"ט **(היכן רמיזא בהר"ן לא כהמ"י לא אדע, ובכלל לא אבין הדחוי של חותני המחבר זצ"ל ואפשר להעמיס בכוונתו בזה דמהר"ן מוכח דפחות מששה חלקים לעולם איכא נתינת טעם ולא שכיח שלא יהיה בכדי נתינת טעם בפחות מששה חלקים.

המגיה.

)** מותר ורק נראה דצ"ל בהמחבר וי"א דזה פירוש התוס' דמחולקים עם רבינו הרמב"ם וכמ"ש הש"ך: הלכה לא בור של יין שנפל לתוכו קיתון על מים תחלה ואח"כ נפל לתוכו יי"נ רואים את היין ההיתר כאילו אינו והמים שנפלו משערינן בהם עם יי"נ אם ראוין לבטל טעם אותו יין נסך הרי המים רבין עליו ומבטלין אותו ויהיה הכל מותר ע"כ, ועיין בכ"מ דתמה על רבינו מדוע פסק כלישנא קמא ולא כבתרא יעו"ש.

ונלפענ"ד ליישב קושיתו דהוכחת רבינו הוא מזה מדנקט ר"י בב"ב ב' כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה ומזגן וערבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלים אותו ומדנקיט מזגו ואח"כ ערבו משמע אבל אם ערבו ואח"כ מזגו משעה שערבו מצא מין את מינו וניעור ובעי כדי ביטול שניהם משו"ה פסק הרמב"ם הכא דבעי תחלה כלישנא קמא ועיין במרדכי שהביא ראיה זו בשם ר"ת דפסק ג"כ דבעי תחלה, ולפלא לי על הכ"מ שנעלמו ממנו דברי המרדכי הנ"ל ובזה יתורץ קושית התוס' מעל רש"י שפירש כדעת רבינו דבעינן תחלה ולפי מ"ש הוכרח רש"י ז"ל לבאר כן דכיון דטעמו של ר"י משום הך דרואין ב' כוסות והתם הלא אמר בפירוש דבעי תחלה, אולם זה קשה לי הלא בפי"ז לענין דג שמלחו עכו"ם פליגי ר"י וחזקיה ופסק שם.

כחזקיה מחמת דהוא רבו של ר"י א"כ מדוע פסק הכא כר"י לגבי חזקיה, ויש ליישב מחמת דמבואר בחולין ובמנחות (כ"ג ע"א) דר"י ג"כ ס"ל רואין ור' יהודה הוא תנא קשישא מחזקיה לכן פסק רבינו כר"י וק"ל: הלכה לד יי"נ שנפל ע"ג החטים וכו' ולמה אין בודקין את החטים בנו"ט מפני שהן.

שאובותוהיין נבלע בהן ע"כ. מבואר מדברי רבינו דאף עפ"י שאינו נו"ט מ"מ אסור וא"צ לבדוק אבל עיין ברשב"א ובטור שכתבו דדוקא אם נו"ט אסור כמו בענבים מבוקעות ובאמת כן משמע בש"ס דחטים דמיא לענבים וק"ל: פרק יז הלכה ד כיצד מגעילן וכו' וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח או עד שלא הדיח ועד שלא הלבין ועד שלא טבל.

מותר שכל השומן שבהם נטל"פ ע"כ וכן איתא בש"ס תני חדא וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבין מותר ומפרש רבינו האי שלא יטביל הכוונה שלא הדיח ונקיט הברייתא הדחה בלשון טבילה ובזה מחולק רבינו עם התוס' (דף ס"ט ע"א) ד"ה "אמר" ולהתוס' היינו טבילה ממש וכ"ת א"כ מ"ט דמ"ד דאוסר יש לומר כמו שכתבו התוס' (דע"ה ע"ב) ד"ה "וכולן" וז"ל ומיהו איכא למימר דהמ"ד דאסר גזירה אטו קודם הגעלה וליבון יעו"ש ובזה מבוארים דברי רבינו וק"ל:

תוכן העניינים

לחם אבירים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה