אור ברסלב
לוח ארז חלק ב לוח ארז על פרשת תזריע

לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט

לוח ארז על פרשת תזריע

לוח ארז על פרשת שמיני

אשה כי תזריע וגו' פרש"י א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חי' ועוף במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חי' ועוף. וצריך להבין הלא גם תורת הבהמה לא לבהמה נאמרה כ"א לאדם א"כ מאי תורת הבהמה דקאמר דנתפרשה קודם תורת האדם הלא תורת הבהמה גם היא רק תורת האדם להבדיל בין הטמא והטהור. ונראה עפמ"ש הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת מטיפה סרוחה. ופי' במד"ש דדוקא בג' דברים יחד צריך האדם להסתכל באספקלריא המאירה אבל אם יחשוב תמיד בזה לבד שמקורו טיפה סרוחה אף שיועיל שלא יתגאה בכ"ז יזיק לו מצד אחר כי יתברך בלבבו שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך אחרי שאני אפר דם מדה אנוש אנוש אין בי כח להתגבר על יצרי ולעשות חיל בתוה"ק. ע"כ רק אחרי שיחשוב תמיד שהוא עתיד ליתן דין וחשבון רק אז שכרו מרובה מהפסדו אם יחשוב ג"כ שבא מטיפה סרוחה עיי"ש. ופירשתי מדרש פליאה הובא ג"כ בדמשק אליעזר פ' בא. בשעה שאמר הקב"ה החדש הזה לכם אמרו מה"ש לפני הקב"ה למה צוית על אדה"ר ביום אכלך ממנו מות תמות אמר הקב"ה עתיד שיצא בן ישי שיאמר רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה ונראה בהקדים מדרש פליאה הובא ג"כ בדמש"א כל הנוגע בהר מות יומת ב' מיתות יש כאן כענין שנאמר ואם אין מתה אנכי מיתה תניינא כי החוטא לא לבד שיענש בעוה"ז במיתת ב"ד ומלקיות ועונשים כ"א הכרת תכרת הנפש גם בעוה"ב וז"ש ב' מיתות יש כאן בעוה"ז ובעוה"ב. וכ"ת כיון שהנפש נצחית בטבעה א"כ איך אפשר שתכרת לגמרי הלא היא אינה בת תמותה עיי' רמב"ן עה"ת גבי כרת. אלא שהקב"ה משדד הטבע לעוברי רצונו וממית הנפש אף שבטבעה היא חי' וקיימת לעד. והנה כשאמרה אמנו רחל שאם אין לה בנים מתה לא מיתה גופנית כי ראינו הרבה סריסים חיים עד זקנה ושיבה אע"כ למיתה נפשיית כוונתה כמאז"ל על המת בלא בנים ר"ל. ובאפ"י כ' החילוק בין אני לאנכי אני מדבר בעד הנשמה ואנכי בעד הגוף ולולא דבריו ז"ל הייתי אומר להיפך כיון שגם הוא ז"ל כתב שאנכי נגזר מלשון אנך הנמצא בעמוס והוא תקות חוט המודד את בנין הבית ע"ש יש לכנות הנשמה אנכי ופירושי אנך שלי שהיא היא המודדת את תהלוכי האדם עלי תבל ממנה לא יגרע ועלי' לא יוסיף. אבל אני הוא מלשון לא אכלתי באוני ואלו ואבלו לשון צער ויגון כי כל צער ויגון הבא על האדם הוא רק בסיבת הגוף והוא חומר עכור עלול לנגעי בני אדם ע"כ מלת אני פי' גורם יגון שלי והוא הגוף. ע"כ אמרה רחל ואם אין מתה אנכי אף שהגוף איננו מת עדיין אבל מחה אנך שלי היא הנשמה אשר תפלס ותשקול מעשה בני אדם. והנה אחרי שעיקר יסוד אמונתנו היא האמונה בתחיית המתים ע"כ חודש האביב הוא ראש חדשים וראשון לחשבון להורות כמו שבחודש הזה כל הטבע הישנה בחורף תיקץ ותקום מחדש כן יקיצו ישני אדמת עפר מתרדמתם לעת יפתח ה' את קברותיהם והארכתי בדרושים מענין זה. ע"כ אמרו מה"ש כיון שכן שאמרת החדש הזה לכם הוא לפי הנ"ל שהמתים יחי' אל וא"א למות לנצח א"כ למה אמרת לאדה"ר ביום אכלך מות תמות דמשמע ב' מיתות כבמדרש הנ"ל הלא זה הוא סותר האמונה בתחה"מ אחרי שקבלה בידינו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב אף מי שחטא וע"ז מורה החודש הזה לכם שיקומו לתחיי' אחרי מותם. אבל באמת במשנה דסנהדרין הוציאו מן הכלל הזה האומר אין תחה"מ וכופר בו לזה באמת כאשר חשב כן יהי' שימות לנצח ולא יראה אור התחיי'. והנה המיתה היא מרגזת את האדם ומונעת אותו מחטוא לאלקים כמאמר יזכור לו יום המיתה אבל רשעים שסוברים שימותו לנצח. אין המיתה להם סיבה לבלתי לכת אחרי שרירות לבם. כ"א להיפך מאחר שסוברים בדעתם התועה שהמות יבלע אותם לנצח נצחים הם אומדים כמ"ש הנביא בשמם הרוג בקר ושחוט צאן אכול ושתה כי מחר נמות ולא ימנעו את בשרם מכל תענוגי עולם אחרי שלפי טעותם אין דין וחשבון בשאול. ולפ"ז י"ל כוונת הפסוק רגזו אם תרגזו ותרהו ממרירות המות אז הוא גורם שלא תחטאו. אבל אמרו בלבבכם אם לא תרצו לשמוע בקול השכל והתבונה אשר מושבם בראש כ"א רק לקול לבבכם החומד כמאז"ל הלב חומד ועינא ולבא סרסורי דעבידה. ואם אתם דוברים ואומרים ומשבחים א"ע מלשון האמרת רק בלבבכם הזונה ולא תאבו לשמוע בקול השכל. והסיבה לזה על משכבכם. בשביל שאתם טועים וסוברים שלעת תשכבו עלי אדמה אז ערבה שנתיכם מבלי מפחיד ומרגיז כי אין שם דין וחשבון וע"כ אתם כופרים בתחה"מ. אז באמת כאשר זממתם כן יהי' ודומו סלה תשכבו לדראון בדממת עולם ולא תוסיפו קום. א"כ אין כאן סתירה בין החודש הזה המורה על תחה"מ ובין מות תמות ב' מיתות כי דהע"ה כבר שנה ופירש שרק למי שמאמין תבוא לו כצדקתו שיחי' לחיי עולם. והנה בפ' הקודמת נאמר זאת תורת הבהמה והעוף וגו' להבדיל בין הטמא ובין הטהור כי נאמר מלפנו מבהמות חרץ ומעוף השמים יחכמנו ואז"ל אלמלי לא ניתנה תורה למדנו צניעות מחתול עריות מיונה וכו' כי כל מדות טובות אשר בהן נחזיק ולא נרפה נוכל ללמוד מחייתו ארץ ולהיפך גם מדות הרעות להרחיק מהם ומהמונם. וז"ש זאת תורת הבהמה והעוף המה יורו וילמדו תועים בינה למען ידעו להבדיל בין הטמא ובין הטהור בין המדות אשר נאחז בהם לטהרתם וכשרונם ובין אותם אשר צא טמא נאמר להם וי"ל שע"כ ברא הש"י מתחלה את הבהמה חי' ועוף כדי שמקודם ילמוד מהם בינה להחזיק במעוז מדות טובות שבהם ואח"כ נוצר האדם שילמוד מיצירתו שבא מטיפה סרוחה. כמ"ש בפרשתינו וכפר עלי' וטהרה ממקור דמי' זאת תורת היולדת לזכר ולנקבה ר"ל זאת תורה אותנו היולדת ממקור דמי' ע"י שהאדם נולד מאשה וממקור מקומו טמא ובחטא יחמתהו אמו. עי"ז הקב"ה מכפר עליו על כל עונותיו כי ברוגז רחם יזכור שנוצר מרחם אם. אבל בתחלה צריך אדם להחזיק בלימוד המדות הטובות שיורוהו הבהמות והעופות למיניהם ואחר שכבר החזיק בהם אז טוב לו שילמוד מיצירת האדם שבא מטיפה סרוחה. אבל אם יהפוך השיטה שהמחלתו יהי' בלימוד הטיפה בחושה אז לא ירצה עוד ללמוד המדות הטובות, כי יאמר מה לי להיטיב דרכי אחרי שעלובה העיסה שהנחתום מעיד עלי' כנ"ל וז"ש כשם שיצירת אדם אחר בהמה וחי' ללמדנו כנ"ל. ע"כ גם תורתו כלומר מה שמלמד אותנו לידת האדם. זה יבוא רק אחרי תורת בהמה. היינו אחרי שכבר למדנו להועיל ולהיטיב מדותינו ע"י הבהמות אז נשכיל ג"כ מלידת האדם שבא מאשה כי תזריע:

ובדרוש להזכרת נשמות באחרון של פסח אמרתי לפרש בזה ולתת טעם למה ממתינים מלהזכיר נשמות עד יום אחרון של חג. הלא א' מטעמי הזכרה הוא שע"י שנזכור יום המיתה לא תהי' שמחתנו ביו"ט שמחת הוללות וסכלות לפרוץ גדר ולעבור גבול כי זכירת יום המיתה היא תשקיט ולא תרשיע. וא"כ הי' לנו להזכיר ביום ראשון של חג למען יהא מכאן ולהלן חושבנא לחשב עם קונו כי סופו למות וליתן דין וחשבון. ולפי הנ"ל ניחא עפמ"ש במדרש (תהלים פ) גפן ממצרים תסיע מה הגפן הוא חי ונשען על עצים מתים כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענים על המתים אלו האבות. ונ"ל עפ"ז המשך הפסוקים בתהלים שם. אלקים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה פנית לפני' ותשרש שרשי' כי לכאורה יפלא למה הוריש ה' גוים מלפני ישראל להושיבם במקומם הכי לא היתה ארץ בלתי נושבת עדיין בימים ההם ואותה יבחר הקב"ה להושיב עלי' את ישראל ומדוע הושיבם דוקא בארץ לא להם לגרש גוים מפניהם. אבל באמת ישרים דרכי ה' כי מלבד שארץ אבותינו היא לבדה היתה מסוגלת להיותה ארץ צבי לכל הארצות טבור הארץ אגן הסהר מציון מכלל יופי. עוד מטעם נוסף היתה נסבה מאת ה' לעקור גוי וממלכה ולנטוע ישראל תחתיו במקומו למען יהי' נגד עיניהם תמיד לילך מישרים לבלתי סור ימין ושמאל מדרך המוסר למען לא תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם ולמען יהי' מוסר זה נגד עיני ישראל תמיד הושיבם בארץ אשר גירש את יושבי' משם בעבור רוע מעלליהם ומזה ילמדו תועים בינה ויקחו מוסר לבלתי עשות כמעשיהם., וע"ז נאמר ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו. הדברים מבוארים שרק ע"כ נתן להם ארץ גוים אשר עמלו בו לאומים וגירש אותם מפניהם ולא הושיבם לבטח בארץ אשר לא נאחז בו עדן גוי מעולם. למען שיהי' על פניהם תמיד לימוד מוסר שישמרו חקותיו ותורותיו לבל תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם. והנה אם ישראל היו יוצאים ממצרים בזכות עצמן שנצרפו כ"כ בכור הברזל עד שצדקתם עמדה להם. א"כ שהיו עומדים בעת ההיא במעלה גבוהה ורמה כ"כ לא היו צריכים לבוא אל ארץ גוים אחרים למען יהי' להם מוסר על פניהם. כי הלא אין צריכים כ"כ ללמוד מוסר תמיד לבל יליזו מדרך הישר אחרי שכבר היו מושלמים בתכלית האפשרי אבל אחרי שרק גפן ממצרים תסיע כפי' המדרש בזרות האבות אבל הם בעצמם היו גוי מקרב גוי הללו והללו עובדי ע"ז. וכיון שמקורם איננו טהור יש לירא שבכל עת ועונה יסורו מאחרי ה'. ע"כ הוצרך לגרש גוים מפניהם וליטע אותם בארץ לא להם למען ישימו נגד עיניהם תמיד שאם יעזבו את ה' ח"ו אז כגורל הגוים אשר לפניהם עליהם תבוא. והוסיף לפרש מה שגאלם ממצרים לא הי' בזכות עצמם כי הם כבר השחיתו התעיבו עלילותיהם רק בשביל ששרשם וגזעם ממקום קדוש יהלך והם בני אבות קדושים. ע"כ הש"י לא פנה אליהם באשר הם במעמד רע ופרוע אז כ"א פנית לפני' הש"י פנה א"ע לראות בעין חמלה על הקדושים אשר בארץ שהיו לפניהם ותשרש אותם בארץ הקדושה לא בעבור שהי' פריים קודש הלולים רק בשביל שרשי' על שהי' נצר פורה מגזע ישרים אל זה הביט הש"י בגאולתם. וכבר כ' לעיל פ' בשלח שתשועה נקראת אף אם הנושע בעצמו לא יסייע מאומה לתשועתו עיי"ש. ע"כ התחיל ברישא דקרא האר פניך ונושעה. אף שאין בנו מעשים מ"מ תהי' לנו צדיק ומושיע. והמופת ע"ז גפן ממצרים תסיע שלא הי' להם זכות עצמם כנ"ל וע"כ הוצרכת לגרש גוים שיהי' מוסר המגורשים לנגד עיניהם כי הם בעצמם לא היו ראויים רק פנית לפני' לאבותיהם שהיו לפניהם ותשרש אותם באה"ק לא בעבור זכות עצמם כ"א בעבור שרשי' כנ"ל. ולדרכנו נאמר שישראל נשענים על המתים שע"י שזוכרים אחריתם סופם רמה ותולעה עי"ז לא ינזרו לבושת. אבל לפי' הנ"ל רק אחרי שהחזיק במדות טובות ומע"ט ורק למען לא יתגאה אז רפאות תעלה זכרון יום המות. אבל טרם שנטע בקרב לבו גן ה' מלא מדות טובות אז זכירת המות לרע לו כי יאמר אחרי שהמות חלקי צפוני העולם תמלא בטני אכול ושתה ומחר נמות כנ"ל. ע"כ אמר במדרש שנמשלו ישראל לגפן שרק כשהם חיים כבר חיי השלימות לא יחסר מזג בריאות הנפש רק אז טוב להם להשען לבל יפלו ממעלתם על המתים. ע"כ לא תקנו ז"ל להזכיר נשמות המתים ביום הראשון של המועדות רק ביום האחרון שהם כבר חיים וקיימים ושאבו לימודים ישרים ממעייני הישועה של שמחת יו"ט אז הם נשענים על המתים ויחיו עי"ז חיי מוסר:

אשה כי תזריע וילדה זכר. במ"ר. הה"ד אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך אם זכה אדם נוחל ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב ואם לא זכה נותן דין וחשבון הוי ותשת עלי כפך. י"ל בהקדם לפרש המשנה באבות כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. (עיי' במפ'), ונ' כי האדם מורכב מחומר וצורה הוא הגוף העפריי ונשמתו חלק ממרומים. והנה כל תחבולות הגוף ומזימותיו נמשכות רק לעולם הנראה שיוכל ליהנות מפריו ולשבוע מטובו ורק חלק קטן באדם הוא נשמת שדי אשר תכסוף לעוה"ב שעין לא ראתה. והטעם שברא הש"י את האדם באופן זה כדי שע"י מעשה ידו יקנה לעצמו העוה"ב ואז יתהלל המתהלל השכל וידוע אותו ית' משא"כ אם בראו באופן שכולו יכסוף לעוה"ב אז אין תפארת לאדם בזה כי הוא כמוכרח במעשיו. ע"כ לא נטע הש"י באדם רק השורש והאדם הוא יעשה פרי המשמח אלקים. וז"ש התנא כל ישראל יש להם רק חלק קטן מעט מן המעט אשר ישתוקק לעולם העליון שנאמר ועמך כולם צדיקים אם גם צדיקים הם מ"מ לעולם יירשו ארץ נכספים לארציות מאחר שהוייתם בארץ השפלה נצר מטעי מעשה ידי מה שה' עשה באדם הוא רק כמו מטע קטן אשר נטע ה' באדם והוא בעצמו יוציא ממנו ציץ. והטעם להתפאר שעי"ז יוכל האדם להתפאר אם יגבור חיל ויהי' עובד את ה'. והנה לעיל (עיי' פ' תולדות) כתבנו שע"כ אין הש"י בורא כל יצורי אדם והמה רק ילודי אשה לפי שצפה הקב"ה שעתידים בני אדם לחטוא ואם יהיו יצורי כפו של הקב"ה לא יהי' להם תקומה ח"ו אם יחטאו ע"כ הניח להם התנצלות בחטא יחמתנו אמי ויהי' להם מקום מפלט לסליחה וכפרה. ועיי' שם שפירשתי המדרש אלה תולדות יצחק הה"ד גיל יגיל אבי צדיק וגו' עיי"ש. וכמו כן לענין שכר האדם בעוה"ז הוא רק מפני שהגוף נוטה לחטא ובכ"ז הוא נמנע ונותן רסן לתאותו ע"כ לפום צערא אגרא בדין הוא שיטול שכרו אבל אם הי' כל אדם יציר כפו של הקב"ה ולא הי' לו נטיי' לחטא מאין יבוא שכר לגוף בעוה"ז. וז"ש ע"כ אשה תזריע וילדה שאם יזכה היינו שינצח ויכבוש את נטיית גופו הנוצר מטיפה סרוחה אז נוחל גם עוה"ז. וגם אם לא יזכה ח"ו עכ"פ זוכר הקב"ה מפעלי איש לפי טבעו כמ"ש כי זכר כל המעשים לפניך בא. וגם כל היצור לא נכחד ממך. וזהו דין וחשבון היינו דין הוא השוה לכל אדם וחשבון הוא שהש"י מחשב לפי ערך תכונת וטבע האדם להחמיר או להקל עונשו וכ"ז על ידי שהוא ילוד אשה והטבעים שונים ומשונים משא"כ אם היו כל האדם יצירי כפו של הקב"ה. וז"ש ואם לא זכה נותן דין וחשבון כנ"ל. וזהו ותשת עלי כפך הקב"ה הושיט לי בזה ימינו לתמכני בכל אופן. הן באחור אם האדם חוטא ונזורו אחור. והן בקדם כשזוכה האדם והולך קדמת אושר השלימות. בכל אופן ע"י שיצרתני ע"י אשה שתה עלי כפך לתמכני בימין צדק:

אדם כי יהי' בעור בשרו שאת או ספחת והי' בעור בשרו לנגע צרעת. במדרש רבה הה"ד (איוב כח) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה וכו' אריב"ח בשעה שהרוח יוצא מלפני הקב"ה משברו בהרים ומרשלו בגבעות ואומר לו הוי זהיר שלא תזיק לבריותי שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי (ישעי' נז) ומים תכן במדה ר"י בר"ש אומר אפילו מים שיורדים מלמעלה לא נחנו אלא במדה הה"ד כי יגרע נטפי מים וכתיב ונגרע מערכך וכו' אדם הי' משוקל חציו מים וחציו דם בשעה שהוא זוכה לא המים רבין על הדם ולא הדם רבה על המים ובזמן שהוא חוטא פעמים שהמים רבין על הדם ופעמים שהדם רבה על המים ונעשה מצורע הה"ד אדם או דם עיי"ש. ונראה בהקדים לפרש מאמר תמוה במס' חגיגה דף ה' שדרשו אקרא ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו מאי מפני גוה מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאוה"ע, כי אם אמנם שהגאוה היא ממדות הפחיתות וכל איש ירא ה' צא יאמר לה וירחיק ממנה בכ"ז לפעמים טוב לפני האלקים לא ימלט מאחוז בה קצת והוא כמ"ש ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה' ואמרו נהוג נשיאותך ברמה זרוק מרה בתלמידים שאם צריכים ללחום מלחמת ה' נגד הקמים אז צריך ללבוש גאות ולהתאזר בעוז להכניע קמים אבל אם גם אז ישפל רוחו ודעתו לא ברוח ענוה כזאת דעת ויראת ה' ע"כ אז"ל חביבים ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. דהך סיפא נראה לכאורה כמיותר. אבל הכוונה שישראל עושה חיל אם נודעת להם והם יודעים בעצמם ומכירים את מעלתם שהם זרע ברך ה' וכמ"ש במדרש על קרא וירא את ישראל שוכן לשבטיו אמר בלעם מי יכול לעמוד באלו שהם מכירים יחוסיהם. וכבר פירשתי בפ' הקודמת דר"ל אחרי שהם יודעים חין ערכם ומעלתם ע"כ חי' יחיו חיי האושר והמוסר כראוי להם. והנה מה שבזה"ז בעוה"ר רבים מאחב"י פורצי גדר וגבול התורה ואת עול המצות ינתקו מעל צוארם בודאי צר לנו עליהם עד מאד כי כרות יכרתו מארץ החיים מעץ תוה"ק אבל בכ"ז לא יזיק כ"כ לאילן המבורך כי אם העלים הנובלים יפלו מעל העץ עי"ז לא יוגרע ערך השורש והוא עומד במקומו ככחו אז כחו עתה. אבל מה שגם היראים ושלמים המחזיקים בתורת ה' יבושו מפני המלעיגים להראות לעין כל אשר רוח ה' נוססה בקרבם. זהו רע ומר מאוד. ותחת אשר מהראוי שהרשעים הפוקרים יבושו וידמו ויהיו במחשך מעשיהם ולא יראו החוצה. המה יגלו נבלותם ופחזותם לעין כל ועולם הפוך ראיתי שהצדיקים שהי' להם להאיר ולהזריח את צדקתם ותומתם בגלוי ופרהסיא כמ"ש במדרש ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים שהצדיקים לא יחתו מפני כל כ"א השמש בצהרים תבוא עליהם וטהרו. והרשעים הי' להם להטמן במחבוא במסתרים בחורים וסדקים למען לא יובדקו לאור הנר. ועתה בעוה"ר נהפכה השיטה הרשעים לא יבושו ולא יחפרו והצדיקים יכלמו להודיע ברבים שהמה נאמנים לה' ולתוה"ק וזה רע ומר מאוד אחרי שהרשעים רואים שהצדיקים אין להם לב גבור ורוח אמיץ להרים נס התורה להתנוסס נגד כל הקמים לערות יסודי תוה"ק עי"כ הם מוסיפים כח וחיל רוח עריץ לשבר גבעות האמונה ולפוצץ הררי היראה. ועיקר הסיבה הוא על שאבדה מן הצדיקים מדת הגאוה שאמרנו שהיא נצרכה מאוד להיות גבה לב בדרכי ה'. ואם האומות מתגאים ביחוסם ומקורם מני אז וקדם על אחת כו"כ הי' לנו בנ"י עם קרובו להתגאות שאנו מתיחסים למשפחותינו לבית אבותינו אברהם יצחק ויעקב והנני נקיים בלי תערובת עם אחר זה כמה אלפים מהשנים. וז"פ אמרם ז"ל כי בימים הראשונים הי' מלא כל הארץ כבודו ית' בכל בית ישראל היתה שכינה שורה אבל עתה ירדנו שמקום יש לו להקב"ה רק מקום מעט מזער יש לו להקב"ה בתבל הנשמה הלזו כי רק זעיר שם המחזיקים בתורת ה' וגם אותם המעטים לא ירהיבו בנפשם עוז להעיד לעין כל שהמה יהודים נאמנים בלב ונפש כ"א מסתרים שמו הם מסתתרים ומחבאים א"ע לבל יתגלה ברחובות ובחוצות צדקתם כי יראים מפני המלעיגים ועל דא ודאי בוכה הקב"ה מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם שתחת שהי' להם לבני ישראל להתגאות בגאוה של מצוה ולהתפאר ביחוסם ותולדותם לבית אבותם המה יחפרו ויבושו. ואוה"ע המה מתגאים אף כי במה נחשב גדולתם נגד גדולת ישראל אבל לעתיד לבא אז"ל (מגלה יד) עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק שנא' והי' ביום ההוא יהי' ה' לעטרת צבי ולצפירת תפארה לא כמו בימינו אלה שאוהבי ה' יבושו מפני המלעיגים ולא לכבוד להם יראתם כי אז יהי' הקב"ה עטרה וצפירת תפארת בראש כל צדיק ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וע"ז אמר הנביא ע"ה כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו כי המינות והאפקורסות אשר בימים האלה בזה"ז לא ידעו בושת ומאנו הכלם והנם בגבהי מרומים על גפי קרת המה ישפלו. והצדיקים אשר הם לע"ע שפלי הקומה הולכים שחוח המה ירימו קרן ויתנשאו לכל לראש. וי"ל בזה ע"ד רמז (משפטים) כי ימכור איש בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים אם רעה בעיני אדוני' אשר לא (וקרי לו) יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה כי אז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה. והעבד אינו יוצא כ"א בתשלום עתו וזמנו. אבל כי ימכור איש זה הקב"ה את בתו זו כנס"י לאמה לא תצא כיציאת עבדים שהוא רק בעתו ובזמנו אלא אם זכו אחישנה להוציאם קודם זמנם: אבל אם רעה בעיני אדוני' שלא זכו ח"ו אז אשר לו יעדה לפי הקרי הש"י זמן וייחד לו לעצמו והפדה שהוא יגאלנו אף אם איננו זכאים. והנה כ"ז שישראל עדן יתפארו בזה שהם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב עוד יש תקוה אף שחוטאים מ"מ יחזרו וישובו אל ה' כמ"ש לפרש חיבה יתירה נודעת להם ופי' ג"כ במסתרים תבכה נפשי מפני גוה ודרז"ל מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם והארכתי מזה במק"א. והנה ה' מלך גאות לבש הרי שלבושו ית' הוא הגאוה ואם אנו יגבה לבנו בדרכי ה' להתגאות בצור ממנו חוצבנו אז אנו לובשים כביכול בגד של הקב"ה וזהו הרמז לא ימשול למכרה הקב"ה לא ימכור אותנו לגמרי לעם נכרי הם האומות והטעם בבגדו בה כ"ז שבגד של הקב"ה והיא הגאוה שישראל בו מתפארים שהם מגזע קודש וכ"ז שלובשים בגד זה לא ימכרו ממכרת עולם. והנה כמו שהוא באומה בכללה שצריכה להתגאות מעט ויגבה לבה בדרכי ה' כן הוא בכל איש פרטי שצריך להכיר ערכו ולא יאמר אני פחות ושפל ומה מני יהלך רק החלש יאמר גבור אני ללחום מלחמת ה' ואם קטן הוא בעיניו הלא קטן וגדול שם הוא להתאזר חיל ולהחלץ חושים לכבוד ה' ולא יירא שע"י שיתגאה בדרכי ה' אז מדת הגאוה תשים בלבו קן לה וישתמש בה גם שלא לש"ש ויהי' ח"ו תועבת ה' כל גבה לב. כי ה' ישמור נפש חסידיו ולא יארע תקלה על ידו וישמרהו לבל ילכד ברגל גאוה שלא לש"ש. וזהו רמז הכ' וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל, כי סנה פחות שבאילנות ונמוך שבהם ומורה על מדת ענוה והאש היא העולה למעלה והיא דמיון הגאוה וכמ"ש כל המתגאה נידון באש והראה הש"י למרע"ה שהי' עניו מכל אדם וירא לנפשו פן אם יאחז בשבט מושלים וינהג את ישראל בנשיאותו ברמה כפי ההכרח עי"ז יושחת חלקו ונחלתו הטובה מדת ענותנותו. ע"כ הראה לו הקב"ה הסנה בוער באש הנשיאות העולה למעלה אבל רק בעת הצורך וההכרח לש"ש ובכ"ז הסנה מדת ענותנותך איננו אוכל. ולפ"ז יכול האדם לנפול בשני פחים או שהגאוה היתירה תשים מוקש לרגלו או ההיפך קבל ענותנותא יתירה דאית בי' לא ילך בדרך ישר לפני אלקים אבל שומר נפשו ירחק משני הקצוות האלו צנים ופחים בדרך עקש. וזה"כ הכתוב האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי מדבר אל שני מיני בנ"א. לאותן שנלכדו בפח מוקש הגאוה והמה בעיניהם גבוהים ורמים עד לשמים ומעניקים חמה בקומתן להם צריך לדבר דברים קשים כגידין שאל ירבו לדבר גבוה גבוה ומה יתגאה קרוץ מחומר וכדומה. ולז"א האזינו השמים ואדברה עמכם קשות למען ירך לבבכם הקשה והאמיץ בגאוה ולענוי ארץ אשר גם במילי דשמיא נחבאים אל הכלים לאשר אינם יודעים להוקיר ערך עצמם. להם יענה במענה רך ואמרי נועם למה תגרעו בעיניכם הלא אתם בנים לה' אלקיכם בני אבות הקדושים. ולז"א ותשמע הארץ הם המשפילים עצמם עד לארץ ישמעו אמרים רכים שיפיחו בקרבם שלהבת קודש למען יגבה לבם בדרכי ה' והוסיף לומר כי המטר מדרכו להשכיב ולהוריד ארצה הצמחים בבואו עליהם ואל רמי הקומה ההולכים זקופי ראש להם יערוף כמטר לקחי להוריד לארץ כבודם. והטל מדרכו להרים את הצמחים שהושפלו בלילה לארץ אז ברדת הטל עליהם ירימו ראש ע"כ תזל כטל אמרתי אמרים רכים יועילו להרים ראש הנבזה בעיניו נמאס. ועפ"ז יובן כוונת נושא מאמרינו אחרי שהקדמנו שיוכל האדם לחטוא או בסיבת רוב גאוה או בסיבת ענוה יתירה רמז הכ' אדם כי יהי' בעור בשרו שאת היא מדת הגאוה לנטל ולהתנשא. או ספחת מלשון נספח וטפל בלתי עיקר ורומז על רוב ענוה. והי' בעור בשרו לנגע צרעת תועבת ה' גם שניהם יוכלו להיות סילון ממאיר וקוץ מכאיב וידוע כי הרוח רומז לגאוה כי עולה היא למעלה. ומים רומז על ענוה שהולכים ממקום גבוה למקום נמוך וז"כ המדרש להסמיך למקרא שלפנינו הכתוב לאמר לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה ר"ל בין רוח הגאוה ובין מים הנגרים ארצה והוא הענוה צריך האדם להשתמש בם במדה ומשקל לא פחות ולא יותר. והוסיפו לומר בשעה שהרוח יוצא מלפני הקב"ה ר"ל שרוח הגאוה מתנוסס בקרב לב האדם מלפני הקב"ה וכוונתו לש"ש א"ל הקב"ה הוי זהיר שלא תזיק לבריותי כמ"ש למעלה והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל אף שישתמש במדה פחותה הזו אבל אם רק מלפני הקב"ה יעשה ורוח מלפניו יעטוף אז לא יהי' מזיק לבריות כי הש"י ישמרהו מבוא בדמי הגאוה ורק ברוח גאוה לשמה ישבר גבעות החטאים וירשל הרי העונות. וריב"ש הוסיף לומר שלא מיבעיא במי שנשתמש במדת הגאוה לש"ש בודאי צריך להיות זהיר וזריז אחרי שהגאוה פחותה וקרובה סכנתה אם פורצת גבול אלא אפילו מי שנשתמש במדת ענוה וסד"א שכל המוסיף במדה המעולה הזו יוסיפו לו שבח ותהלה לז"א אפילו מים שיורדים מלמעלה הרומזים על הענוה שמניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך בכ"ז לא ניתנו להשתמש בהם אלא במדה הראוי' לא פחות ולא יותר וסיים המדרש אחרי שהדם הוא הנפש המעלה רתיחות הגאוה והמים קרים שבאדם ילמדוהו וינהיגוהו בענוה ע"כ אמר האדם חציו מים וחציו דם מי שזכה לא ירבה א' על חבירו כ"א ישתמש בהם כפי הצורך אבל מי שחוטא הדם רבה על המים ועילאה גבר אתתאה ונעשה מצורע המוציא רע עד ישוב ונרפא לו והובא אל הכהן כנ"ל: והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' וטמא טמא יקרא. נ' עפמ"ש בירושלמי (פי"א דסנהדרין) א"ל אנטינינוס לרבי צלי עלי א"ל רחמנא לשזבינך מקרירתא א"ל לית הדא צלותא יתירא כסותא והא צינתא אזלא, א"ל רחמנא ישזבינך מן הדא שרבא דנפקא בעלמא א"ל הא צלותא דכתיב ואין נסתר מחמתו ונ' עפמ"ש במד"ש לפרש ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, כי מי שהוא שונא לאדם בפומבי ובגלוי ולא ישים על לב לחפות ולכסות שנאתו יוכל האדם להשמר ממנו ולהלחם נגדו בכל מאמצי כחו כפי אשר יש לאל ידו אבל מי שהוא מחניף לאדם אהבה ולבא לפומא לא גלי שבקרבו ישים ארבו ובשפת חלקות ידבר ונראה כאוהב והוא אויב לו מזה א"א להשמר אחרי שסובר שידרוש טובתו כאנשים אחים ונגד אויב כזה לא יוכל האדם בעצמו לעמוד כנגדו אם לא שה' הרואה ללבב הוא ישמרהו מצר ואויב הריע הזה אשר הוא באמת רע. וז"ש ה' לי בעוזרי רק הוא ברחמיו יוכל לתמכני בימין צדקו נגד אותן הנראים כאוהבי ועוזרי ובאמת שנאה טעונה בקרבם אבל ואני בעצמי אראה בשונאי. וז"ש אנטינינוס לרבי נגד הקור הם אותן ב"א אשר לא ישימו על לבם לכסות שנאתם נגדי כי אם יגידו בפה מלא שהם קרים וצוננים לנגדי ואין האהבה בוערת כאש על מזבח לבם כ"א כבתה לנצח. נגד אלה א"צ לתפלתך שהשם יצילני מהם ומהמונם כי אחרי ידעי שלאויבים היו לי אני מתרחק מהם מלהתארח עמהם לחברה ולא דרכי דרכיהם רק כרחוק מזרח ממערב המרחק רב בינינו ואין ביכלתם להזיק לי כי יתירא חד כסותא שאני מתעטף ומתלבש בכסות ההתבודדות והתרחקות מהם והא צינתא אזלא אבל מן אותן ב"א הנראים חמים ומתראים כאוהבים נאמנים לי חם לבם בקרבם בלבת אש האהבה שאתחמם נגד אורה והמה אוהבי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד וכל רזי וסודותי לא אנס להו כ"א בקרבם ישימו ארבם בלב ולב ידברו מן השפה ולחוץ אין דבר חוצץ בינינו אבל תוכם ופנימיותם יארוב עלי לבלעני חנם. מן האנשים כאלה לא אוכל להושיע בנפשי כ"א אתה תבקש רחמים עלי שהש"י יצילני ממלתעות כפירים ושיני אריות האלו כי אין נסתר מחמתו אחרי שהם מרעים א"ע חם וחמותי ראיתי אור הריעות בינינו אין אני מסתיר מהם כל מחשבותי ועשתונותי כולם לפניהם כספר פתוח והמה יגורו לרע הפרו ברית אחים אשר רק בשפתותיהם יכבדוני ויאהבוני ולבם רחק ממני. וכמו שהוא בענין המדיני כ"כ הוא בענייני הדת שמי שהוא פוקר בפרהסיא מאן הכלם יבוש לא ובוש להודיע לעין כל שהוא מין מהמינים השונים מדרכי ה'. זהו איננו מסוכן כ"כ לבני אדם היושבים ממולי כי ידעו להזהר ממנו כמאמר אל תתחבר לרשע. אבל מי שהוא צבוע ואוחז את העינים שבגלוי לא נופל הוא מכל המחזיקים בתורת ה' ומתראה לעין כל לצדיק וישר אבל לבו בל עמו עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס. חברת אנוש אנוש כזה היא מסוכנת מאוד אחרי שהאדם יראה לעינים ולא יבין את זאת שתוכו אינו כברו: ע"כ מצוה לפרסם את החנפים ולהסיר מעליה' המסוה הלוטה על פניהם ולהציגם לעין כל ערום מן המצות וערי' בעבירות כיום הוולדם. והנה כבר כתבו המפרשים שהמצורע הוא אשר תוכו רצוף מינות ואפקורסת ואהבת התאוות. רק לעינים לא יראה החוצה ע"כ הש"י שולח עליו את הצרעה זו צרעת למען על פני חוצות ידעו ויכירו הכל כי ברע הוא וכי פרוע הוא לשמצה לעג וקלס בעיני הבריות וז"ש והצרוע אשר בו הנגע אשר רק בקרבו ובחובו טמון נגע נפשו ולא יראה החוצה אין לו תקנה אחרת רק שראשו יהי' פרוע ובגדיו פרומים שגם החיצון שלו יראה על פנימיותו ואם טמא הוא לא יקרא בחוץ שהוא טהור גברא ועי"ז יאחזו האנשים במצודותם ובפח יוקשים אשר טומן להם ולא ידעו כי בנפשם הוא כ"א הטמא יקרא בפה מלא כי טמא הוא כמ"ש אל תתירא מן הפרושים וכו' אלא מן הצבועים. ואפשר משום זה נאמר במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, עפמ"ש באבות הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים. כי כל ישראל ערבים זב"ז כשרואה א' בחבירו דבר מגונה מצוה להוכיחו ולומר לו אחי חטאת לה' לך ושוב ואין התנצלות על כי חשב בנפשו שבודאי החוטא לא יקבל תוכחתו כי אין החוטא הולך במכוון בעצת יצה"ר רק כמארז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות זה יצה"ר יארוב לנקי חנם לאשר הולך בחשך אבל אם יבוא א' ויראהו בור אשר נפל בה ופח יקוש אשר נלכד בשחיתותיו בודאי יעזוב דרך עקלקלות וישוב ללכת בדרך הישר. וז"ש הכל נתון בערבון שכל א' ערב בעד חבירו. והטעם ומצודה פרוסה על כל החיים הוא רק כמו מצודה שצדין בה העופות כן דרך יצה"ר. שרק ע"כ חוטא אדם על אשר לא ידע כי בנפשו הוא וא"כ אם יגלו את עיניו ויראה כי ברע הוא בודאי ישמע לקול מוכיחו ע"כ אם אינו מוכיחו הוא ערב בעדו ויחשב לו לחטאת. ולפ"ז כיון שכל הערבות אינו אלא בשביל שהחוטא מסתמא נכנס בו רוח שטות ועיניו השע מראות הרעה אשר הוא עושה וכל דרך איש ישר בעיניו. וכ"ז במי שחוטא ואינו מכסה פשעיו אבל אם הוא מראה א"ע בפני הבריות כאינו חוטא ורק במסתרים תחטא נפשו א"כ זה יודע מחטאיו ובכ"ז לא ישוב ממילא על איש כזה אין עוד ערבות כיון שבודאי לא ישמע לתוכחה כנ"ל וז"ש במצורע שהוא האיש אשר בתוכו הנגע ולפנים יתראה כמו טוב עשה בעמיו הוא ישב בדד מחוץ למחנה כלומר לא יחשב בכלל האומה שיכשל איש בעון אחיו להיות ערב בעדו כי הוא לבדו ישב אין לאחרים חלק ונחלה עמו:

תוכן העניינים

לוח ארז חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה