אור ברסלב
לוח ארז חלק ב לוח ארז על פרשת שמיני

לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט

לוח ארז על פרשת שמיני

לוח ארז על פרשת צו

אבל כבד על הלקח אדוננו מעל ראשינו הוא כבוד דודי הרב הגאון האמיתי צדיק יסוד עולם קדוש ה' מכובד הי' חסיד הי עניו פאר דורנו מזה בן מזה כקש"ת מו"ה שמעון סופר ספרא רבא דישראל הכ"מ האב"ד ור"מ דק"ק קראקא אשר קוננתי עליו ער"ח ניסן תרמ"ג ביום אשר הושם לחוק מח"ק לדרוש מידי שנה בשנה:

בפרשתנו קראנו ממיתת בני אהרן ואיתא במ"ר באחד בניסן מתו בני אהרן ומפני מה מזכיר מיתתן ביוה"כ לומר לך מה יוה"כ מכפר אף מיתת צדיקים מכפרת. וע"כ בער"ח ניסן שאנו קרובים לזמן הזה אשר בו מתו גדולי עולם עת לבכות על כל הצדיקים שנפטרו בשנה זו. ובפרט על אנשי ח"ק אשר עליהם נוכל לומר כמו על נדב ואביהו בקרבתם לפני ה' וימתו ואיתא במדרש שמתו במקדש. כ"כ יש לקונן היום על אנשי הח"ק שמתו ג"כ לפני ה' במקדש בעודם עושים את עבודת הקודש אשר עליהם להתעסק בג"ח עליהם נוכל לומר וימותו לפני ה'. ועוד מטעם אחד העת ההוה מסוגל להספד אחרי כי עיקר הספד להחזיק אמונתנו בתחה"מ כמאמר רב אחים הספידא דהתם קאימנא כי אם היינו חושבים ח"ו שהמתים כלו תמו ונכרתו ואבדה כל תקוה לשוב ולחיות אז מה לנו לבכות חבל על דאבדין ולא משתכחין אבל אחרי שאנו יודעים שגם לאחר מיתה חיים הצדיקים בעולם הנשמות ע"כ לן יאות למבכי עליהון. וכמ"ש גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר. ר"ל בשביל שאני מאמין באמונה שלימה שהאדם בעוה"ז גר בארץ אבל בעולם הנשמות תושב והוא מתחלה גר ואח"כ תושב. א"כ עיקר זריחת שמשו הוא אחרי בוא שמשו בעוה"ז. ע"כ אני מכבד את הנפטרים כי יום מיתתו הוא יום לידתו בעוה"ב. וז"ש הספידא יקרא דשכבי ויקרא דחיי. כלומר ע"כ אנו מספידים את המתים שהלכו לעולמם כי בזה אנו מורים דשכבי חיי. רצ"ל אף שמתו עלי ארץ בכ"ז יתהלכו לפני ה' בארצות החיים והוא יקרתם שאף שהם שכבי מ"מ יתרם בחיים. וע"כ בניסן שהוא חודש האביב ואנו רואים שכל הטבע וכח הצמיחה אשר מתה בחורף תחיי' מחדש. מתו בני אהרן לומר כשם שהטבע תחי' מחדש אחר גויעתה כמו כן הצדיקים אור חדש עליהם יאיר ויופיע. וזהו ויציצו מעיר כעשב הארץ. כמו העשב אשר מחדש יצמיח בימים האלו כמו"כ הש"י יפרה מחדש את הצדיקים שאבדנו.

מכל אלה הטעמים מצאתי א"ע מחוייב לדרוש היום מילי דהספידא. ואחרי שהראנו שהיום הוא עת ספוד לקונן על מיתת צדיקים בכלל נבוא על העין בעינים זולגות דמעה ובלב נשבר קרוע ומורתח לבכות בדמעות שליש על ראש השלישים אשר השליש את שנותיו והקדישם לתורה ועבודה וגמ"ח. וכל בשליש מזויין ללחום מלחמת ה' צבאות עפר ארץ כי שב לעפרו ורוחו הטהור עלה בסערה השמימה תשובתו הרמתה כי שם ביתו הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות על האי סופרא דבלי בארעא קא בכינא. ה"ה אדוני דודי רב האי גאון בעל הלכות גדולות צדיק וקדוש. רבא דעמי' ומדברנא דאומתי' גליי' לדרעי' ונפל נהורא כקש"ת מו"ה שמעון זצוק"ל איתא במ"ר גבי מיתת בני אהרן. זש"ה אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו (איוב) בני אהרן לא היו דומין למטהו מטהו נכנס יבש ויצא לח ובני אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים. אף אנו נאמר לזאת יחרד לבי על השמועה הרעה נהיתה לנו הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל הוא רבינו הגאון זצוק"ל. עליו יש לקונן הוי אדון. על במותיך חלל. כי הוא הי' עומד לנס עמינו אהוב למעלה ונחמד למטה ראש המדברים בכ"מ. ועתה אהה איך שודדנו כי פתאום בא השודד וגזל מאתנו צבי תפארתנו רוח אפנו משיח ה' אשר אמרנו בצלו נחי'. וי"ל עליו כי בא השמש בצהרים כי עוד לא הגיע לימי הזקנה ושיבה עוד לא הגיע לערבי ימי חייו כ"א רק בצהרים הי' וכבר בא שמשו וטהור גברא אשכל הכופר דודי לי יש לי לקונן עליו כאמרם איש שהכל בו תורה גדולה וחכמה. ועתה דודי ירד לגנו ללקוט שושנים הוא הלך לגן עדן ללקוט שמה פרי צדקותיו אבל אותנו עזב לאנחות הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה ואת אלה הצאן על מי נטשת. אהה. דודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיו ולא מצאתיו קראתיו ולא ענני חכו ממתקים וכולו מחמדים זה דודי וזה רועי. והנה ארז"ל כשמת מ"ר הי' יהושע צועק ובוכה א"ל הקב"ה וכי לך לבד מת והלא לי מת שנאמר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד. כמו כן על איש רם ונשגב הזה לא לבד עלי מוטל לבכות על אשר הוסר המצנפת והורם העטרה מראש משפחתינו כי אם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'. ואיתא באבות שמעון הצדיק הי' משיורי כנסת הגדולה הוא הי' אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח. וגם על הנספד רבינו שמעון הצדיק נוכל לומר שהי' משירי כנה"ג חד מן קאמיא העומד לריב כנגד המתחדשים הרוצים להרוס אשיות ויסודי תוה"ק כי רבים ירגנו באהליהם על הצדיקים יסודי עולם שלא יבינו תהלוכות הזמן הזה אשר היא עת חי' ומאשימים אותם שיהלכו נגד רוח היום בהיות שהם לעת כזאת אחרי שכל האדם כוסף ללכת קדימה מכל חיי העולם רוח החיות באופנים לחדש בכל יום חדשים לבקרים וישן מפני חדש יוציאו ודגל הפארטשריטט הוא הנס להתנוסס אשר אחריו ינהו. ורק הצדיקים המה כעמוד ברזל וכחומת נחושת עודם מחזיקים בתורת ה' ולא יכרעו ולא ישתחוו לשנות קוץ א' ולמוש פסיעה אחת מנתיב בו הלכו אבותינו מעולם. אבל הוי לכסילים אשר הם חכמים בעיניהם ולענקים בשם ננסים יכנו. אשר יבזו את ראשינו מאורות הגדולים באמרם להם טול קורה בין עיניך. הלא ראשי בית ישראל הצדיקים המה לנו לעינים גם המה ידעו שעת לעשות להלוך קדימה לרוח הזמן המבקש תפקידו להלוך מעלה מעלה אבל המה ידעו ג"כ להבדיל בין קודש לחול. כי בענינים הארציים בכל חכמה ומדע ומלאכת מחשבת לעבוד את האדמה ולסחור אותה גם להם לב לכל זמן ועידן לאחוז בדגל הפארט שריטט אבל בענין הדת והאמונה אומרים שבת לה' ומנוחה לחי העולמים. וזהו שהי' אומר על ג' דברים העולם עומד דייקא. אם כי בשאר עניינו הזמן צריך העולם להלוך קדימה אבל בענייני תורה עבודה גמ"ח צריך העולם לעמוד על איתנו הראשון. ועפ"ז י"ל אמרם ז"ל מטבע של אברהם אבינו בחור ובתולה מצד א' וזקן וזקנה מצד א'. כי הטבע של הזקן להיות עומד על דעתו ומצבו אשר נצב עליו מאז ומקדם וכל הרוחות שבעולם אין מזיזות אותו ממקומו. ל"כ הבחור בימי נערותו יתהפך כחומר חותם פעם בכה. ופעם בכה ואאע"ה בענייני הדעת הי' דומה לזקן אשר יחזיק במעוזו בלי הרף אף כחוט השערה אבל בעניינים הארציים בעסקי תבל ומלואה הי' כבחור ובתולה אשר בכל יום ויום אשתני למעליותא לעשות חדשות ונצורות אשר לא שערום מתחלה. וזה נכלל ג"כ בכח אמרם ז"ל משה רבינו מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלקים. כי האלקים נצב לא יחליף ולא ישתנה כמו כן הוא בדברים הנוגעים למעלה הי' דומה לאלקים שלא יחליף ולא ימיר. אבל מחציו ולמטה בעניינים התחתונים גם הוא הי' כאיש אשר ישתדל תמיד להרחיב את גבולו בידיעות חדשות. והנה גם על רבינו הנספד יכולים אנו לומר שקיים בעצמו נער הייתי גם זקנתי שאף שהי' מעורב עם הבריות ובעניינים הארציים הי' דומה לנער כנ"ל. אבל בעניינים הגבוהים תורה ויראת ה' הי' זקן שקנה חכמה וירש מאבותיו הקדושים אשר בארץ המה עמד על דעתם הרחבה ולא הניח ליפול דבר א' מכל דבריהם הטובים ארצה וחגר חרבו על ירכו נגד כל הקמים להרוס מחומת וחיל התוה"ק כחוט השערה. ועליו נוכל לומר על במותיך חלל כי תמיד נלחם נגד מהרסי הדת ויצתה נפשו באחד עד שבמיתתו נקונן ויאבדו כלי מלחמה. אבדנו במיתתו לוחם מלחמת ה' בכל מאמצי כחו כאיש גבורתו. וכי תאמרו מה לנו לזעוק על המלך שהלך מאתנו הלא כל איש מישראל האוהב את דתו ילחום כמוהו נגד אויבי התורה. הלא כל איש ישראל יתגבר כארי יתנשא וישפוך דמו כמים לבל יחמסו ממנו אוצר התורה. א"כ מה לנו להתאונן כ"כ ינוחם יסתר מעינינו בסילוקן של צדיקים וגדולי ישראל. על זה אשיב הן אמת שכולנו היינו מוסרים נפשנו אם היו טורפים ממנו היקרה מפז ומפנינים.

אבל אנו חלושי הראות לא ידענו הסכנה טרם תקרב אלינו להמית ח"ו רוח התורה מקרבנו ואם יקומו פריצים לפרוץ פרצה קטנה בחומת בית ישראל היא התוה"ק אשר היא כחומת אש סביב לנו. אז רגילים אנו לומר הלא דבר קטן הוא מה שהפורצים רוצים להרוס מנהג או חק ונימוס אשר אין תלוי בו עצמית התוה"ק ולמען השלום נחשה ונשקוט ולא נעמוד כנגדם ביד חזקה ובחימה שפוכה. רק כי יבואו למאס ראש פנה ועיקר דתינו אז נלחם כנגדם מלחמת חובה עד החרימם אבל בשביל דברים קלים שאין עיקרי הדת תלויים בם לא נצא מיד שלופי חרב נגד אחינו מנדינו. אך באמת לא כן הוא כי אם נמתין לעמוד נגד המהרסים עד שיעפילו לעלות ההרה הר ה' לנתוש ולנתוץ דברים התלויים ברומו של עולם אז כבר עבר הזמן המוכשר לעמוד כנגדם כמ"ש הקב"ה לנחש הוא ישופך ראש כ"כ הוא בנחשים ועקרבים המחטיאים את ישראל רק אז נוכל להתיש כחם וחילם אם בראש תיכף בהתחלה נעמוד כנגדם. חבל ואתה תשופנו עקב אם נמתין עד העקב והסוף אז ח"ו הנחש יגבר. וכמו שפירשתי פ' בשה"ש אני חומה ושדי כמגדלות. כי כל ישראל בחזקת כשרות ואם יבוא עליהם ח"ו אויב ה' ומבקש להדיחו מאחרי ה' ישים נפשו בכפו ויקריב חלבו ודמו על מזבח האמונה הטהורה כמ"ש עליך הורגנו כל היום אבל כ"ז רק אם כבר באו אויבים בשערי התורה אז יבינו כי בנפשם הוא וילחמו מלחמת קנאת ה' צבאות בעבור תוה"ק ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. אבל אם רק שועלים קטנים המחבלים יבואו רק לפרוץ פרצות בגדרים וסייגים שגזרו חז"ל או רק במנהג ותיקון. לא ידעו ולא יבינו עוד כי הסכנה קרובה ויאמרו מה לנו עוד להתעשת הלא די' שעתה לעת שיקומו שונאי ה' להרוס עקרי הדת ח"ו אז נתקומם עליהם להשחיתם עד חרמה. לא כן גדולי ישראל אשר עיניהם צופיות למרחוק ויודעים מקדם אשר יעשה באחרית הימים ואם הפוקרים לע"ע רק לדבר הנראה קל יבוזו הוא שורש פורה רוש ולענה שמהקלות יבואו אל החמורות. ע"כ המה אינם ממתינים מללחום מלחמת חובה עד שיבואו מים עד נפש לערות יסודי התורה. כ"א אחרי שלפתח חטאת רובץ. ר"ל מיד בתחלת התקוממותם על הקלות רובץ חטאת ועון לפרוץ בחמורות. ע"כ ימהרו ויחישו מעשיהם לכלות קוצים מן הכרם בטרם ישחיתו כל חלקה טובה. והנה החומה בעיר מבצר יעמדו אצלה אנשי חיל חמושים ומזויינים לעת מצוא שיבואו האויבים ללחום שמה. אבל בטרם יקרב אליהם השונא לא יעשו מאומה. לא כן הצופה העומד במגדל המבצר הוא רואה למרחוק ובטרם יקרבו אנשי המלחמה השערה המה כבר יעירו ויעוררו את העם להקהל ולעמוד על נפשם ולהיות מוכני למלחמה. וז"ש כנסת ישראל הן אמת שאני חומה ואם יבואו צרים ואויבים להלחם בו לשלול ממני כלי חמדת התורה אז אני נצב כמו חומה בצורה והכני מוכן ומזומן לעמוד נגד כל הקמים עלי בכל כחי ועוצם ידי אבל רק בעת אשר כבר יקרבו עלי מרעים לאכול את בשרי אז ארדפם ואשיגם אבל לידע מקודם את אתי מרחוק זאת אין אתי. רק החכמים הם רואים את הנולד מה יולד יום הבא. ע"כ שדי המה החכמים אשר ממקור חכמתם וצדקתם יניקוני דבש מסלע התוה"ק אשר עינים להם לראות מרחוק. המה דומים כמגדלות בנויים לתלפיות אשר הצופה עומד עליהם להזהיר את העם עוד טרם יבוא יום הנורא אשר אויבים באי שערי' כבר מאז ומקדם יתנו בקולם קול עוז. ובזה פירשתי מאמז"ל במס' סוטה ספ"א. כשמת מ"ר אמר הקב"ה מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי אין. והכוונה ע"פ הנ"ל שאם האדם לוחם נגד השונא בעת שהוא מתחיל להתקומם עליו אז קל לנצחו כי כל סכנה שאדם עומד לנגדה ואינו ממתין עד שתגדל למעלה ראש יוכל לגבור עליו משא"כ אם ממתין מללחום נגד האויב עד שעולה למעלה אז אין תרופה למכתו כי כבר גדל והצליח מעשה שטן. וכמ"ש הוא ישופך ראש כנ"ל. ואמרתי לפרש מדרש פליאה הובא בדמש"א בפרשת משפטים ובס' פרי העץ וז"ל לא תטה משפט אביונך בריבו מכאן ליין נסך שאסור מן התורה כי חז"ל תקנו גדרים וסייגים לתורה כדי שלא יבוא לעבור על דברי תורה מפני שהבינו שאם תבוא התאוה להסיתו לעבור על דברי תורה אז קשה לנצחה ומה יודע מה יולד יום כמ"ש ואל תביאני לידי נסיון. ע"כ יעצונו בחכמתם לפני התגלע הריב נטוש. כלומר שלא יבוא האדם לידי כך שיצטרך להלחם ביצרו סחור סחור לכרמא לא תקרב. וע"כ הרחיקו מדבר המביא לידי עבירה שעי"כ הוא ניצול ממלחמה הכבידה אחרי שלא יבוא כלל לידי כך לעבוד על ד"ת כי הגדר הוא סייג לבל יקרב לנגוע בהר התורה. והנה היצה"ר נקרא אביון התאב ומתאוה לכל דבר. וזה שרמז הכתוב באמרו ידעתי גם ידעתי שלא תוכל להטות את משפט התאוה שהיא אביונך בריבו אם כבר רב ולוחם אתך אז א"א להטותו עוד לתחיי'. ע"כ להשמר מהמלחמה עשו חכמים גדרים וסייגים ע"כ מכאן רמז ליין נסך והכוונה אסתם יינם כמ"ש בס' פה"ע הנ"ל גזרו על יינו משום בנותיהן כי אם תמתין עד שיבוא היצה"ר להסיתך שתקח מבנותיהן לא תוכל עוד להטותו לטוב ע"כ לפני התגלע נטוש כנ"ל. ואמנם גדולי הדור המה החכמים הרואים את הנולד ואינם ממתינים מללחום נגר שונאי הדת עד שנראה הנגע ונגלה רשעתם לעין כל כ"א עוד בטרם תצמח הרעה בעוד רק חושבים מחשבות רעות כבר בעת ההוא יכינו א"ע לעמוד נגדם ואז ה' בעוזרם שיוכלו לכבשם. והנה בקרא נאמר קמה אלומתי וגם נצבה. הרי שקימה נאמר מי שמקים א"ע ממושבו. ונצב הוא שעומד על מעמדו. והחילוק בין מרעים לפועלי און הוא כי מרעים הוא מלשון רעיון ורעות רוח המה הרשעים אשר לא גלו עוד את מצפינם רק, חושבים בסתר להדיח אבל פועלי און הן המה אשר כבר איגלו בהתייהו לעין כל. וזה שהספיד הקב"ה במיתת מ"ר שהי' חכם לראות את הנולד מי יקום לי עם מרעים מי יקים א"ע כבר בהיותם עוד עוד בבחינת מרעים בעוד הם רק חושבים לעשות רע ועי"כ יוכל אח"כ להתיצב עם פועלי און שהם כבר פועלים את אשר יזמו לעשות:

וכי תאמר למה זה אנו עורכים מלחמה נגד הפושעים הלא השלום אהוב מן הכל והלא טוב יהי' להעמיד השלום בין אחים שגם הצדיקים ירפו מעט ויניחו זעיר שם זעיר שם לקלי הדת למען יושבת מרון ומריבה בין אחים יפריא לשורש פורה ראש ולענה. אבל גדולינו לא כן עושים הם מפריעי שלום ובשביל דבר קטן הבערה לחלק יוצאת. ע"כ הבוערים בעם יאמרו על ראשינו ומנהלינו על אשר לא יתרצו לפשר כ"א מעמידים הדת על תלו בכל חקותיו והלכותיו אחת מהנה לא נעדרה שהם אנשי ריב ומדון בעלי מצה ומריבה. אולם אך הבל יהמיון הדוברים כזב כזה על המאורות הגדולים אשר לאורם נסע ונלך כי הם באמת ת"ח מרבים שלום בעולם המה מלאכי השלום אשר כל אוצרות וסגלות מלכים כנבלי חרס בעיניהם נגד גודל יקר ערך השלום החביב להם מן הכל והם מקיימים בעצמם כורתי בריתי עלי זבח. אם יוכלו לקיים ברית השלום אז בלב שלם ובנפש חפצה המה מקריבים חלבם ודמם על מזבח השלום והשלוה. אבל דבר אחד יש מה שנחשב בעיניהם עוד יותר מן השלום עד שלא יוכלו להניח ממנו אף חלק הקטן שבקטנים והוא התורה הקדושה. כי בענינים הארציים אף אם יקרי הערך המה בכ"ז להם לעינים בקש שלום. אבל בענייני הדת והאמונה אף שמלאכי שלום מר יבכיון וצר להם להשבית השלום בכ"ז ירדפוהו עד חרמה ויגרשוהו מן הארץ. וע"ז יש לומר משאז"ל שלום לטובה מצטרף לרעה אין מצטרף אם השלום בנוי על הטוב אין טוב אלא תורה אז הוא מצרף ומחבר את אנשי בית ישראל. אבל לרעה ס"ו שנעשה שלום עם הרשעים אשר עליהם נאמר אין שלום אמר ה' לרשעים אין זה צירוף וחיבור אדרבה חבור עצבים אשר בסופו פרידה גמורה תהי'. ואם גם בענייני המדינה צריכים לתווך השלום בין כל איש ואיש אבל עם הפושעים הרוצים לחלל את הקודש לא נוכל לעשות שלום. בעניני הדת ואפשר שע"ז רמז חטא בני אהרן בהקריבם לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. היינו שהיו רוצים להקריב לפני ה' גם אותם האנשים אשר היו מלאים אש התאוות לעשות את אשר לא צוה ה'. ואמר הקב"ה בקרבי אקדש רק בהם רוצה הקב"ה להקדש באותם שקרובים אליו אבל לא באותן שנאמר עליהם רחוק מרשעים ה':

וזה כוונת המדרש אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו. כלומר אף שהלב הישראלי רצונו בשלום אבל לזאת הוא התורה כדאי' במדרשים אין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה. צריך הלב לנתר ולקפוץ ממקומו הטבעי. כד"א לנתר בהם. ומביא מופת לזה כי מטה של אהרן הוא רדיפת השלום ומעוזו כאמרם הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כי השלום הי' מטה עוזו ושבט תפארתו. אבל רק חוץ למקדש רדף שלום ופרח ציץ וז"ש נכנס יבש כלומר כשבא הענין לדברים שבקדושה אז יבש ואומלל מטה השלום ורק יצא לח כשיוצא חוץ למקדש הרטיב ועשה פירות. אבל בני אהרן נכנסו להקריב אף אותו שאינן ראויין לקרב אל הקודש ע"כ יצאו שרופין. ואמנם י"ל עוד כוונה אחרת בדברי הכתוב בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד ונקיים בזה ג"כ מאז"ל כל מי שאומרין דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר. כי רבינו הנספד זצוק"ל פירש מאמר הש"ס במס' ברכות א"ל רב לר' חייא לא חזינא לי' לרבי דקא מקבל עלי' עול מלכות שמים א"ל בשעה שמניח ידיו על עיניו הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. כי הצדיקים אשר ערבה להם עבודת ה' ותהי בפיהם כדבש למתוק א"כ אינם מקבלים עליהם עול מלכות שמים עול דוקא כי לא יחשב להם כעול וכמשא. אך מה שקשה להם שאינם רשאים לקרב א"ע ביותר אל הבורא ית' ואינם רשאים לדרוש במופלא זהו עליהם לעול קשה כי תשוקתם להדבק בקונם. וז"ש בשעה שמניח ידיו על עיניו לבל יסתכל במופלא ממנו זהו עול מלכות שמים. ודפח"ח וש"י. והנה קדוש נאמר על דבר שרוצים אנו לקרב אליו אלא שקדוש הוא ויראים אנו לנגוע בו אבל כבוד שייך גם בדבר שאינו נכנס כ"כ בגדר קדושה. וזהו בקרובי הם הצדיקים אקדש כנ"ל שיראים מחמת קדושתי ליכנס פנימה אבל ע"פ כל העם שאצלם איננו בקרבם אלא על פניהם לחוץ בהם רק אכבד. ע"כ זאת נחמתינו בעניינו כי הצדיק אבד ואי איש שם על לב רק אז אבד ח"ו אם אין אנו שמים על לב את העדרו אבל אם אנו מתעוררים עי"ז לתשובה אין זו אבידה כי מכפר עלינו:

והנה כתיב ונסלח לכל עדת בנ"י וגו' כי לכל העם בשגגה. ופירשתי מארז"ל אגרא דהספידא דלויי כי להספיד למען יבכו העם האנשים והטף לזה אין צריך מספיד כי כל אדם מעצמו מתעורר בראותו את הצער רק עיקר חיוב הספד לעורר הלבבות שיחזרו בתשובה אחרי רואם כי נגע בהם יד ה' ונטל אחד מהם כדאיתא במדרשים. והנה הבכי' והצער איננו רק בשעת חימום אבל לאחר הקבורה ישכחו הדחוקים את הצער ולא יהי' להם שום תכלית. אמנם עיקר אגרא ותכליתו של הספד הוא דלויי כלומר מה שמלוה את האדם אל ביתו ואל עבודתו היינו המחשבות הטהורות שנתעורר להם ע"י ההספד והם אשר ילווהו כל ימי חייו. עוד י"ל כי כ"ז שעומדים אנשים במחוגה סביב ואין מחסור מהם יוכלו לעמוד כמו שירצו בדוחק או בריוח. משא"כ כשנחסר אחד מן המחוגה אם רוצים להשלים את הנחסר למען לא יהי' פרצה וריוח ביניהם אזי צריכים לקרב א"ע אחד אל אחד למען יחדיו ידובקו. כמו כן כשמת ח"ו אחד מן בני החבורה מהצורך להתקרב יחדיו באהבה וחיבה כדי להשלים את הריקות אשר נתהוה עי"ז במחול החברים. וזהו מוסר אל השלום. ומצינו הפעם ילוה אישי מלשון חיבור. וז"ש אגרא דהספידא ועיקר תכליתו הוא דלויי שיתחברו הנשארים יחדיו. והנה כשאחד מת בחצי ימיו ח"ו הוא בעון הצבור כמאז"ל הקב"ה נוטל צדיק אחד מביניהם ומכפר עליהם. ויש להמליץ ע"ז כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא היינו כשאחד הי' בכלל ובחברת העדה ופתאום ח"ו יצא מן הכלל ונעדר מהם לא ללמד על עצמו יצא שזהו רק ע"י חטאו בלבד רק הכלל כולו חטאו והוא קרבנם. וידוע שהקרבן אינו מכפר אלא עם תשובה ע"כ לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו ע"כ מיתת צדיק אינו מספר רק כשיודעים העם שלא מת הצדיק בחטאו רק נלכד בשחיתות עונותינו ועי"כ ישובו משא"כ אם אומרים שרק בחטאו מת לא יתעוררו אל התשובה. וז"ש ונסלח לכל עדת בנ"י רק באופן זה מיתת צדיק מכפרת אם יודעים כי לכל העם בשגגה ולא הוא חטא ובעוונו מת רק לכל העם היא השגגה והחטא ויקויים בנו כשם שבגדי כהונה מכפרים כך מיתת צדיקים מכפרת כי הבגדי כהונה אינם מכפרים רק בשעת לבישת הכהן אבל לא בעת שמונחים בקופסא כמו כן במיתת צדיקים אינה מכפרת רק אם נלבוש את בגדי הקודש אשר היו עליהם והמה צדק אזור לבושם ויראתם חתולתם אז יכופר לנו ותהי נשמת רבינו צרורה בצרור החיים:

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם. כי לכאורה הי' מקום לטעות שכל מה שעשו משה ואהרן לעם לא עשו בכח ה' אשר האציל עליהם מהודו כ"א ח"ו רק רוח מבינתם יחלוף לנהל את העם כפי שכלם ותבונתם וא"כ בזה יוגרע כבוד ה' ח"ו שלא הוא ית' הנוהג כצאן עמו רק משה ואהרן. אבל אחרי ראינו כי בכל פעם שעשו פעולת צדיק לחיים לברכה הוצרכו מקודם ליכנס אל אהל מועד למען יערה אליהם רוח ממרום ושפע קודש יינקי למען יוכלו ולברך את העם והם היו רק הצנור אשר על ידם תבוא לישראל ברכת טוב זה הקב"ה א"כ כבוד ה' על מקומו כי עין בעין ראו בנ"י כי משה ואהרן רק האמצעים סולם מוצב ארצה וראשם מגיע השמימה. וז"ש אחרי שמשה ואהרן הוצרכו לבוא מתחלה אל אהל מועד לקבל שם השפע מגבהי מרומים ואח"כ ויצאו ויברכו את העם ממה שהאציל עליהם מקור הברכות ע"כ וירא כבוד ה' אל כל העם ראה כל העם כי כבוד ה' שוכן עליהם חופף כל היום:

ויצאו ויברכו את העם פרש"י אמרו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. י"ל עפמ"ש בפ' ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו ובמדרש והיכן צוה ועשו לי מקדש. כי היל"ל ויכלו מאי ותכל דקאמר אלא שמרמז כמו במעשה בראשית נאמר ויכולו שנעשו בלא עמל ויגיעה כמו כן במעשה המשכן לא עמלו ויגעו בעבודה כ"א ותכל מעצמו וכמ"ש במק"א שע"כ נאמר בפ' ויקהל ששת ימים תיעשה מלאכה בבנין נפעל שנעשית מעצמה וישראל לא עשו אלא שנדבו רצונם הטוב ומחשבתם הרצוי' לשמים כוונתם זו היתה משלהם. והוא כמו שצוה ה' את משה שלא הי' בצוויו שום יגיעות וליאות ח"ו רק מחשבת וכוונת ה' פעלה גדולות וכמו כן עשייתם את המשכן לא הי' כ"א רצונם הטוב וז"ש ותכל מעצמו כל עבודת המשכן ועשייתם לא היתה כ"א כאשר צוה ה' את משה שבצווי זה בודאי לא הי' פעלה ומעשה רק רצונו ית"ש כן עד"ז עשו בנ"י רק הרצון והמחשבה. וע"ז מייתי המדרש לראיי' שנאמר ועשו לי מקדש עושים רק ההכנה אל הקדושה ולא יותר. ולפ"ז שפעולת ישראל לא היתה בעבודת המשכן רק מחשבתם הזכה וברה דעת לנבון נקל כי גם אם בנין אשר עמלו בוניו בו יתקיים גם אחרי יפנה הבונה מחשבתו ממנו כי אחרי שהושלמה העבודה אין עוד צירוף וייחוס בין הבונה לבין הבנין. אבל אין כן בבנין המשכן אשר ישראל לא עמלו בו מאומה רק מחשבתם הטהורה הקימה אותו ממילא רק כ"ז שמחשבתם טהורה ונקיי' יעמוד המשכן על תלו אבל כאשר יפנו מחשבתם ח"ו לרעה אז בהתבטל הסיבה בטל המסובב ואפשר דמטעם זה נצטוו ישראל לתת רק מחצית השקל ולא שקל שלם כ"א היו נותנים שקל שלם יסברו שכבר עשו את שלהם להעמיד המשכן ואין קיומו תלוי בצדקתם ובכשרון מעשיהם ע"כ לא נתנו רק מחצית השקל ומחציתו נשאר להם להורות נתן בלבם שקיום המשכן תלוי בהם וחציו אף שכבר הוא לה' מ"מ החצי השני נשאר לכם. וזהו שברכם יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם שהשכינה רק תשרה בו עפ"י מעשה ידיכם כפי שאתם עושים כן תשרה השכינה. ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו לא יהי' לו כן ובסיס רק עלינו שאנחנו נהי הכן אשר עליו יווסד המשכן עיי' מלבים בפירושו. והטעם אחרי שבעצם לא עשינו מחומה במעשה המשכן ורק מעשה ידינו כוננהו הוא הקב"ה כוננה עליון הוא ית' בנאו והקימו ואין לנו רק המחשבה ע"כ אנו הכן והבסיס אשר עליו יעמוד המשכן על תלו. והנה אם אנו רואים מי ומי היו בונים את המשכן לא היו חרשים ואומנים רק צדיקים ואנשי מעשה מזה נבין לאשורו שרק רוח קדשם היתה לאבן פנת המשכן ומובן מעצמו שבסור רוח טהרתם כשל עוזר ונפל עזור וזה י"ל אלה פקודי המשכן אם נתבונן מי ומי היו במלאכת המשכן לא אומנים וחרשים מלומדי מלאכה כ"א צדיקים וקדושים מזה נדע כי משכן העדות אחרי שרק רוח הקודש העמיד את המשכן ע"כ בעונותיהם יתמשכן ויחרב וזהו שדרשו על פ' אלה פקודי המשכן שנתמשכן על עונותיהם של ישראל:

ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא העם וירונו ויפלו על נ' אמרת עפמ"ש ז"ל חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כי אם נזכור ראשונות הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו בימי מרדכי ואסתר ונשמח אלי גיל על אשר הורם העטרה מעל שונאינו ומנדינו והודם נהפך למשחית ונהפך הוא אשר ישלטו היהודים בשונאיהם בכ"ז אז גם קדמוניות נתבונן הצרות והיגונות אשר סבבו את אבותינו בצאת דבר מלכות להשמיד להרוג ח"ו את כל היהודים וכמה צער סבלו כל הזמן ההוא שהי' כפתע בינם ובין המות. ואם בימי הפורים יעלה על לוח לבנו זכר היגונות והצרות שעברו על ראש אבותינו הלא ערבה כל שמחה וזכרון א' עולה לכאן ולכאן. רצוני אם נזכור הישועה המשמחת לבנו הלא לא נשכח גם את התלאות אשר הגיעום עד שיצאו מאפלה לאורה. וא"כ לשמחה מה זו עושה אחר שלשחוק אמרנו מהולל ומעורב במים המרים אשר שתו אבותנו. ע"כ העצה היעוצה למען שלא יתערב בשמחתנו מחשבה המולידה יגון ועצב ע"כ לא נזכור בפורים רק ההצלה והיתה הרווחה אבל המצור והמצוק שקדמו לישועה נשקיע בים הנשיי' יאבד זכרם לנצח. והנה בתחלה כשנתחדשה גזירת המן לא בירכו ישראל את מרדכי כי מלבד שלא ידעו עדיין שעל ידו תצמח להם ישועה אדרבה סברו שהוא בעוכרם וגורם רעה להם שעורר מדנים עם המן ורק אז קללו את המן הצורר אבל לסוף שראו כי אלקים חשבה לטובה לא קללו עוד את המן כי אין טבע עמינו לנקום נקם באויבינו כמ"ש ישמח צדיק כי חזה נקם ויאמר אדם אך פרי לצדיק שאנו רוצים רק הפרי הטוב הנצמח ממפלת רשעים למען ידעו כל העמים כי יש אלקים שופטים בארץ. ובפרט כי מחשבת המן נעשה על ידה טובה לישראל לנשאם ולנטלם ע"כ לא קללו עוד את המן רק נמלא פיהם תהלה ושבח וברכה למרדכי אשר ע"י שלח ה' פדות ופורקן לישראל ובו בחר ה' לעשות על ידו תשועה גדולה. והנה בין הזמן שאמרו ארור המן שהיתה עת צרה ליעקב עד שנושעו ממנה ואמרו ברוך מרדכי. העת ההיא לא תזכר ולא תפקד בימי הפורים. שאם נזכיר את ימי הצרה אז ערבה כל שמחה ע"כ היטיבו אשר דברו חז"ל באמרם חייב אינש לבסומי בפוריא ורק בזה האופן יוכלו לשמח את עצמם אם יבינו וידעו רק את עת התשועה אבל הזמן ועידן שהי' בין זמן שאמרו ארור המן לבין זמן שאמרו ברוך מרדכי לא ידע ממנו מאומה כ"א יעשו את עצמם כאלו לא ידעו מהצרות שעברו עליהם. אבל באמת י"ל שגם הצרות והיגונות לטובת. ישראל היו כמו שפירשתי פ' וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בנ"י עפ"מ ששמעתי מדרש פליאה מסה"ק הקנה בשעה ששנינו בתולה נשאת ליום הרביעי יצתה ב"ק ואמרה אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי ונראה דלכאורה הוא מורה על פחיתות עם בנ"י ח"ו היותם דחופים וסחופים בשעבוד הגלות מה שלא עשה כן לכל גוי שוכן ושוקט על שמריו בלי מגור מסביב ורק ישראל נדח מדחי חל דחי ומזה יוכיחו שונאינו מנדינו שאנו הגרועים והיותר חוטאים מכל האומות. אבל באמת לא כן הוא כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקי' מייסרנו לצרפנו בכור הברזל צירוף אחר צירוף למען נהי' נקיים מכל סיג וחלאה הגו סיגים מכסף אבל אוה"ע אף אם יכביד עליהם אכפו עול הגלות לא יתבררו ולא יתלבנו כי משחתם בם מום בם ע"כ עשה ה' עמנו אות לטובה לענותנו בסבלותם. כי אם לא היינו סובלים עול הגלות אז יאמרו בגוים שרק ע"כ אנו מחזיקים בתוה"ק על אשר אנו שלוים ושקטים חוסים תחת צל עץ החיים אשר יתן לנו פריו לתרופה אבל ברוח סועה וסער אם יעמוד עלינו נרף ח"ו את תוה"ק. ע"כ למען הראות לעיני כל כי מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבת תוה"ק מקרב לבנו נתן יעקב למשסה וישראל לבוזזים ועלי' הורגנו כל היום ובכ"ז נחזיק במעוזה לחיותנו כהיום הזה. ועי"ז לא יחשב לנו הגלות לנפילה כ"א לעליי' וקימה וז"ש אל תשמחי אויבתי לי לומר שנפילתי הוא הוראה על רוע מדרגתי ח"ו כי אדרבה כי נפלתי קמתי נפילתי זו היא קימתי. והנה מה שבתולה נשאת ליום הרביעי הוא שאם ימצא טענת בתולים ישכים ויבוא לב"ד טרם תתקרר דעתו ולכאורה בזה אנו מטילים חשד על כל בתולות בנות ישראל שמא זנתה ח"ו והכזונה נעשה את אחותינו ביום שידובר בה שצריכים דוקא להנשא ביום הד' מטעם הנ"ל. אבל באמת עי"ז אדרבה כבוד ויקר יתנו לה. כי אם לא נשאת ליום הד' הי' מקום לומר אולי זינתה ומה שלא בא הבעל לב"ד הוא מפני שנתקררה דעתו ע"כ תקנו שתנשא ליום ד' ובכ"ז לא בא לב"ד עי"ז נתברר שהיא מבנות ישראל הכשרות כולך פה רעיתי ומום אין בך. ראינו מזה שאנו עושים דבר אף שלפום רהיטא הוא למגרעת וקלון אבל לפי האמת הוא לכבוד ולתפארת. ונמשל לגלות ישראל שהוא לפום רהיטא חילול כבודנו בגוים ובאמת היא לנו לצפירת תפארה. וזו כוונת הפליאה הנ"ל כמובן. וע"ז רומז מקרא שלפנינו שלא תאמר העינוי והגלות שאנחנו סובלים הוא לרע לנו ע"כ אמר אדרבה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ עי"ז תגדל מעלת ישראל כנ"ל. וסיים ויקוצו מפני בני ישראל ופרש"י שנעשו כקוצים והוא עפמ"ש כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות כי עי"ז שאנו בגלות סחופים ודחופים ובכ"י עומדים עלינו לכלותינו והמה כסילון ממאיר לבנ"י עי"ז אנו נדמים לשושנה וכ"כ שמוסיפים להכביד עולם עלינו ולהכאיב את בשרנו אנו מוסיפים מעלה מעלה וז"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה שריבויינו והתגדלותנו תלוי בעינויים שסובלים והטעם לזה ויקוצו מפני ב"י שהמה עושים לנו מעשה הקוץ וחדק עי"כ אנו נדמים יותר ויותר לשושנה בין החוחים. והנה כ' לעיל פ' וישלח כי ע"כ ראיתי פניך כראות פני אלקים שהצרות הם שלוחי הש"י שבט עברתו למען נלך בדרך הישר וז"ש ותצא אש מלפי ה' ותאכל את העולה ואת החלבים כאז"ל אין פורענות בא לעולם אלא בשביל וכו' ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים ע"כ האש שיצאה לכלות את המובחרים והשלימים על מזבח אמונתו לא במקרה יצאה האש לאכול גדיש או קמה כ"א מלפני ה' יצתה הוא שלח אש בעצמותינו לרדות אותנו. ואחרי שהצרות האלו היו תמיד לטובתינו ע"כ וירא העם וירונו שמחו וירונו ע"ז שנפלו על פניהם והוכו ביד מאהבם:

וירא העם וירונו ויפלו על פניהם י"ל עפמ"ש טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו כי יקר בעיני ה' המותה להביאו לידי יראת ה' כאז"ל יזכור לו יום המיתה שבראותו סוף אדם למות וישוב לעפר רמה ותולעה יתעורר לשוב לטוב למען לא ינהים באחריתו. אך אחרי שכבר הורגל האדם לראות המות בכל עת ושעה כבר סר מר המות ואינו מתפעל מזכירתו. רק בבוא ח"ו צר ומצוק בעת שמחה וכנורו נהפך לאבל אז ההיפוך הפתאומי משמחה לתוגה ומיו"ט לאבל ח"ו הוא יעורר את האדם בתכלית ההתעוררות. וז"ש טוב ללכת אל בית אבל אימתי הוא טוב ומועיל להחזירו למוטב. מלכת אל בית משתה אם מקודם עלז ושמח במשתה ופתאום ממהלכו למשתה נהפך הגלגל ח"ו והוכרח ללכת לבית אבל ח"ו. ונתן טעם באשר הוא סוף כל אדם וכבר הורגלו בו אינו פועל זכירתו רק אחר לכת לבית משתה כשהולך לאבל ח"ו אז החי יתן אל לבו. וי"ל רמז באז"ל סימן טוב לאדם שלא נספד כהלכה כי בימי יו"ט ושמחה אסור להספיד המת אבל הצער אז הוא יותר גדול כנ"ל. ע"כ ברצות הש"י שיאוננו ויצטערו ביותר על העדר אדם כשר הוא מסלקו בימי שמחה שיורגש יותר ההיפוך משמחה לתוגה וזהו סימן טוב לאדם שלא נספד בשביל כהלכה שההלכה אומרת שאסור להספיד אז. והנה אם בני אהרן היו מתים בעת שלא שמחו ישראל שמחה גדולה כזו בהקמת המשכן וחינוכו לא היתה מיתתם פועלת התרגשות וצער גדול כ"כ. אבל וירא העם וירונו בשביל שמתחלה הי' רנה ושמחה מנת חלקם ופתאום בא השודד לטרוף את הצדיקים האלה. עי"כ ויפלו על פניהם מגודל החרדה והרגש הצער:

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו וגו'. י"ל מה שנענשו באש ע"פ המדרש פ' צו כל המתגאה נידון באש שנאמר היא העולה על מוקדה, עיי"ש כי איתא במשנה דאבות חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. הכוונה כי בודאי חביבות הוא לנו שאנו בני המקום ב"ה. אבל כ"ז רק אם יודעים אנחנו ד"ז ותמיד נוכח עינינו הרעיון הזה שאנו בנים למקום שעי"כ אנו מתנהגים בתום וביושר כאשר יאות לבניו של מקום ב"ה. ל"כ אם אין אנו זוכרים ביקרינו אז אדרבה הוא לגרעון ח"ו מה שאנחנו בניו של מקום ב"ה ע"ד שכתב השל"ה הק' מ"ש בתוכחה וזכרתי את בריתי יעקב וגו' שהוא לרעה ח"ו שהם בני גדולים והשחיתו דרכם וגדול עונם מנשוא. ע"כ רק אז הוא חיבה יתירה מה שנקראנו בנים למקום אם נודעת להם שיודעים אנו בכל עת ועונה שאנו בנים למקום. אבל אם לא נודעת לנו אז אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמה. וע"כ אף שהעניוות היא מעלה גדולה בכ"ז צריך שיהי' בכל אדם מעט גאוה שידע מעלתו וערכו שהוא בן אל חי ועי"ז ישמור א"ע מכל חטא ואז יחי' חיים מאושרים ונכונים כמ"ש במדרש שאמר בלעם מי יוכל לעמוד באלו שמכירים ביחוסם. ובאופן זה הגאוה היא טובה. אבל אם תעבור את גבול וגדר האמצעי והוא מתגאה ומתייהר הוא לרע לו. והנה האש היא א' מכחות הטבע אשר הוא לטובת בני אדם כי בלא סיוע האש לא נוכל להוציא מאומה אל הפועל אבל אם תעבור את הגדר היא לרעה כי תצא אש ותאכל ותלהט את כל רכושו. ע"כ כל המתגאה ופורץ הגדר והגבול הנכון אשר הי' לטוב לו הגאוה בעת לא פרצה גדרה אז עונשו באש מדה כנגד מדה להורות לו בזה שגם כח הטבע אשר הוא לטובת בנ"א עת יעבור גבולו הוא לרעה. וז"ש במס' שבח כל המחלל שבת נידון באים וראי' מקרא דירמי'. הכוונה ג"כ כנ"ל כי כח הטבע באדם לעבוד ולפעול הוא טוב כי יבדך ה' בכל אשר תעשה והניח את האדם בגן עדן לעבדה ולשמרה חבל חק נתן לנו ה' ולא יעבור והוא ששת ימים תעבוד ויום השביעי תשבות אבל מי שפורץ גדר וגבול העבודה להשתמש בכח העבודה גם חוץ לגבול ומחלל את השבת. אז הש"י שולח משרתיו אש לוהט והוא ג"כ כח הטבע אשר בפרצו הגבול יהי' למשחית. ולהורות נתן עי"ז בלבו שע"י פריצת גדר האמצעי גם הכח הטוב יתהפך לנזק. והנה במדרש איתא שבני אהרן מתו על שלא נשאו נשים כי אמרו אבינו כהן גדול אחי אבינו מלך וכל משפחתינו נשיאים ואין שום אשה הוגנת לנו. ואחרי שזה כעין גאוה וסביביו נשערה מאד ידין אותם הש"י כמתגאה שנידון באש ע"כ ותצא אש וגו':

וידום אהרן במדרש מאי הי"ל לומר ביום השמיני ימול בשר ערלתו והוא פלאי. וי"ל הכוונה כי חטא נו"א הי' לדעתי בהקריבם אש זרה שלא סמכו עצמם על ה' כשראו שידדה אש מן השמים על סקרבנות וכשהקטירו הם איש מחתתו לא האמינו שה' יעשה להם גדולות עוד הפעם להוריד להם אש מן השמים וזהו חטאם שהי' להם לסמוך על צדקתם שה' יעשה להם נס. וה' מתקדש עי"ז כשהעם רואים שיש להם קורבה עם הש"י ועושה רצונם כרצונו וז"ש משה הוא אשר דבר ה' בכרובי אקדש ע"י שהעם רואים שיש לי קרובים אשר אני עושה רצונם עי"ז אקדש וע"פ כל העם אכבד. אבל באמת טעמם הי' שלא סמכו על צדקתם וכמו כן מצינו גבי מילה שנצטוינו מאת ה' והטעם כ' הרמב"ם ז"ל כדי להכרית התאוה מאתנו ואף שטוב הי' שיהי' לנו תאוה ונלחום עמה ויגדל שכרנו עבור זה ובע"כ שאין האדם יכול לסמוך על עצמו. וזה הי' אהרן יכול לומר ולטעון אחרי שנצטוו ישראל על המילה להתיש כח יצה"ר ולא יסמכו על הנס שה' יהי בעוזרם במלחמת מצוה הלזו ע"כ גם בניו לא סמכו על הנס:

זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. פתח בחי' וסיים בבהמה ופרש"י מלמד שהבהמה בכלל חי'. וגם מה שסיים אשר על הארץ נראה כמיותר עיי' בעה"ט. ונ"ל לרמז בזה עפמ"ש דהע"ה תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח. כי כל שמחה גופנית לא תשמח לבינו רק בעת אשר נתעלס באהבתה ונשגה ונרוה מכוסה אבל אחרי עבור ימי השמחה לא לבד שלא נשמח עוד בימי השמחה שעברו וחלפו כ"ח עוד אחרית שמחה תוגה. כי בזכרנו היום שישבנו ביום אתמול כי יעבור על סיר הבשר ומזרקי יין והיום יחסר לנו המזג לא לבד שאין אנו שמחים כי גם להיפך אנו מתאוננים על מה שערבה לנו לע"ע שמחת העבר אבל מי ששמח בה' ובמצוותיו לא לבד שבשעת חדוה חדוה כ"א גם אחרי שעברו ימי שמחתינו נמלא לבנו גיל בזכרנו את העבר אשר זכינו לשמוח בשמחה של מצוה וליהנות מטובה.

ע"כ נעימות בימינך נצח. אם התענגנו בימין ה' רוממה אז השמחה תעמוד לנצח כל הימים כי אנו שמחים גם על העבר. וזה שאנו אומרים בברכת חתנים שמת תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בג"ע מקדם והך מקדם לכאורה יתור לשון שהרי ידענו מקום הג"ע שהוא מקדם. ולכוונתינו יאמר שאנו מתפללים שהזוג אשר חיברם היוצר מתחלה לא לבד שישמחו רק שמחה גופניית אשר בין לילה היתה ובין לילה אבדה כ"א שמח תשמח בשמחה כפולה היינו גם שמחה רוחניית. ולא לבר שישישו בשמחת ההוה כ"א ישמחו גם בשמחה שעברה אם תעלה על זכרונם לטובה וישמחו גם מקדם ממה שעבר. וזה י"ל ג"כ כוונת המדרש זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו איני יודע אם בו ביום אם בו בהקב"ה עד שבא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בך בתורתך. כי אין אנו יודעים אם לשמוח ביום שמחה גופניית או רוחניית. והחילוק שאם היא גופניית אז אינה מתקיימת אלא בו ביום. ואם הוא בהקב"ה אז היא לנצח נעימות בימינך. עד שבא שלמה ופי' נגילה ונשמחה שגם אחרי הגילה עוד:ישמחו וישישו וזהו רק בך בתורתך וזהו נגילה ונשמחה כפלים לתושי' וז"ש ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים וארז"ל במקדש ז' ימים ולא בגבולין. כי שמחת החג מורה שכל ימי שנותינו בהם שבעים שנה נשמחה בהם ונעבוד את ה' ברננה. וכ"ת האיך אפשר לשמוח כל הימים הלא גבול ניתן להשמחה עד פה תבוא ולא תוסיף כי אחרית שמחה תוגה לז"א ושמחתם לפני ה' אלקיכם במקדש אם כל חייכם תקדישו קודש לה' ותשוו ה' לנגדכם תמיד מימינכם בל ימוט אז כל שבעת הימים המה ימי שנותיכם תוכלו לשמוח ולא בגבולין שלא תושם לשמחתכם גבול וגדר כ"א נחלתכם שפרה עליכם בלי מצרים. וא"ת האיך אפשר שישמח הגוף בדברים הגשמיים ובכ"ז השמחה תהי' קודש לה' הלא המה שני הפכים בנושא א' לז"א מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים כי האדם אם אוכל ושותה במותר לו אז יוכל לקדש א"ע במותר לו שיהנה מן העולם כדי צרכו ואת המותר יחרים ואז גם אכילתו למצוה תחשב. והנה יפה מורה על דבר הנחמד למראה עין אף אם אין תוכו כברו בכ"ז מראית פניו הוצק חן בו והמה כל תענוגי עוה"ז שהם מושכים עין האדם לתור אחריהם. אבל נעים הוא מה שיש בעצמיותו טוב ומועיל וינעם לנפש והם תענוגי עוה"ב. ע"כ אמר מה יפית ומה נעמת האיך אפשר לחבר היפה לעין עם הנעים בעצם והיינו שמחת הנאת עוה"ז עם תענוג עוה"ב. והוא ע"י אהבה בתענוגים אם בכל תענוגי עוה"ז שאנו נהנין אנו מוסיפים עי"ז אהבה להקב"ה אשר ברא נפשות רבות וחסרונם להחיות בהם נפש כל חי וברא בריאות טובות להנות בהם בנ"א. וז"כ אז"ל במדרש רות על פסוק ויאכל בועז וייטב לבו שבירך על מזונו ברוך הטוב והמטיב. שהי' קשה לרז"ל דע"י אכילה ושתיי' הגוף נהנה ולא הלב ונפש וקרא קאמר ויאכל בועז ולא לבד לגופו היטיב בזה ע"י האכילה כ"א גם לבו ונפשו הוטב. ע"כ אמרו שבירך על מזונו הטוב והמטיב ונפשו בחייו יברך אם יודה לה' על כל הטוב אשר השביעו. ואפשר שזהו כוונת מליצתם שדרשו על הכתוב עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. כי ענבים הם מתוקים ונחמדים לחיך האוכל אבל אין בהם כח לשמח לבב אנוש והוא דמיון לתענוגי עוה"ז שהם ערבים ומתוקים מדבש אבל אין בהם תוקף ועוז. והיין הוא להיפך אין בו כ"כ מתיקות ונעימות אבל הוא הנותן ליעף כח ולאין אוני עצמה ירבה כי יין ישמח לבב אנוש והוא דמיון לתענוגי עוה"ב שאין אנו מרגישים ויודעים כ"כ את מתיקותם אבל בזאת לבינו בטוח ששם הוא עיקר התענוג הנפלא המוסיף כח וגבורה לנפש ואם היינו יכולים לחבר ולצרף שניהם יחדיו מתיקות הענבים וגבורת היין אז הי' לנו דמיון מתענוג אמיתי אשר יהי' לנו לעתיד לבוא שימתק לגוף וגם יערב לנפש. וזהו יין המשומר בענביו שניהם יחדיו היפה אף נעים יתלכדו ולא יתפרדו ושלא תאמר הלא אין כל חדש תחת השמש והאיך אפשר לזווג שני ההפכים האלו תענוג הגוף והנפש. לזה אמר מששת ימי בראשית שקודם החטא היתה ג"כ הנאת הגוף עם הנאת הנפש לאחדים. ואפשר שגם ע"ז ירמזון בברכת חתנים הנ"ל שמח תשמח וגו' מקדם. שקודם החטא חוברו יחדיו שובע שמחות הגוף עם דבר שהנפש נהנה בו. והדרך האמצעי לזה שיאכל בהנאת גוף וגם לשובע נפשו הוא כמ"ש המג"א סי' ו' ס"ק ד' בשם ס' הכוונות שכל מאכל יש בו רוחניות וגשמיות עיי"ש. ואם יכוין לאכול הרוחניות אז נשמתו תשבע עונג. ונ' שע"כ הצומח והדומם הוא תחת הארץ ורק האדם והבהמה המה ע"פ הארץ כי הארץ נתן לבני אדם שיש בהם נשמת שדי ע"כ גם הבהמה שיש לה חלק רוחנית הולכת על הארץ כי גם לה חלק ברוחניות. וזה רמז המקרא שלפנינו זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ את בחינת החיות שיש בכל בהמה והוא חלק רוחניות שבו אותו תאכל (עיי' אוה"ח) ומביא ראי' לזה שיש לבהמה חלק רוחניות ממנו תהנה הנפש אשר על הארץ אחרי ראינו שהבהמה הולכת על הארץ ולא בארץ מתחת בע"כ שיש גם לה חלק ונחלה ברוחניות:

תוכן העניינים

לוח ארז חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה