אור ברסלב
לוח ארז חלק ב לוח ארז על פרשת צו

לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט

לוח ארז על פרשת צו

לוח ארז על פרשת ויקרא

וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה. פרש"י אין צו אלא זירוז מיד ולדורות כי הרמב"ם ז"ל נתן טעם לקרבנות בשביל שישראל הורגלו בין האומות להקריב קרבנות ולמען לא יזבחו לשעירים כמוהם ע"כ הרשה הש"י להקריב לו והלביש את מעשה הקרבנות במחלצות קודש אלו דבריו ז"ל. והבאים אחריו חלקו עליו. והנה לסברתו ז"ל בזה"ז שכבר חלפו עברו חוקי הקרבנות מבין העמים ואין עוד לירא שנשחית לזבוח כמוהם לשעירים ולסור מאחרי ה' א"כ לכאורה בטלה מצות קרבנות מכל וכל ולא לבד שלא נוכל להקריב בפועל כ"א גם תפלתנו להחזיר העבודה לציון אין לה מקום ח"ו. אבל אחרי שאנו יודעים שבאמת הקרבנות הם בעצמם מצוה ככל מצות ה' תוכם רצוף אהבה מהש"י אל עמו וסודות צפונות בם ע"כ כהיום הזה אש תוקד בקרבנו ומתפללים להחזיר העטרה ליושנה וכהנים יהיו בעבודתם וי"ל שז"כ הפ' (פ' אחרי) וזרק הכהן וגו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם ל שעירים וגו' חוקת עולם תהי' זאת להם לדורותם ר"ל אף שיגיע עת אשר לא יזבחו עוד זבחי הם לשעירים ויעברו גלולים מן הארץ כליל יחלופו לא תאמר שאז לא ינהגו הקרבנות אלא חוקת מולם תהי' זאת להם לדורותם אף לדור חם שלא יהי' עוד עבודה זרה בעולם בכ"ז וזרק הכהן וגו'. והמופת לזה הוא שאם כטעם הנ"ל לא היתה התורה מצוה על הקרבנות רק לכל היותר היתה נותנת רשות שאם א' ירצה להקריב בהיכל ה' ולא להבלי שוא כשאר אומות אבל מדצוותה תוה"ק להדיא בכל כללים ופרטים מצות הקרבנות מוכח שיש בהם טעם כמוס. וכמו שכל המצות ניתנו לצרף את הבריות כמו כן הקרבנות. וז"כ הדרוש צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה מדנצטוו בתורת צווי וחיוב ולא רק רשות ע"כ אין צו הצווי הזה אלא שמוכיח שלא כטעם הנ"ל זהו זירוז מיד ולדורות כלומר אף לדורות שהאומות לא יקריבו עוד לאלילים גם בעת ההיא מצות קרבנות במקומה עומדת. כי באמת לא עצם הקרבן לבד נרצה לפני ה' שבפועל ועסק הקרבנות כבר עשו הכהנים מה שעליהם לעשות. אלא צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה ששפתי כהן תורה יבקשו מפיהו שהוא יאמר להם התורה והמוסר היוצא מהקרבנות ועי"ז אין צו אלא זירוז מיד ולדורות כלומר הצווי הזה לומר להם התורה היוצאת במוסר השכל מהקרבנות זאת התורה עומדת לדורי דורות. ובמדרש זאת תורת העולה הה"ד וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות כימי הבל ונח שלא היתה ע"ז בעולם. כי הרמב"ן הקשה על טעם רמב"ם ז"ל ממה שהקריבו הבל ונח בעוד לח היתה ע"ז בעולם. עיי' אברבנאל בהקדמתו לפ' ויקרא. וגם שלפ"ד רמב"ם א"כ לעתיד שיבוער רוח גלולים מן הארץ ויהיו כולם שפה אחת לעבוד את ה' אחד וכי אז לא נקריב אתמהה והלא כל הנביאים מתנבאים מקרבנות שנקריב לעת"ל וז"ש וערבה לה' מנחת יהוד' וירושלים לעת"ל שגם לעתיד שלא תהי' ע"א ג"כ תערב לו מנחת קרבנותינו. ומביא קרא מופת ע"ז כימי עולם וכשנים קדמוניות בימי נח והבל שלא היתה ע"ז בעולם ובכ"ז ערב לו וכקושיית רמב"ן הנ"ל. כמו כן יערב לו לעת"ל קרבנות שנקריב לו הגם שאז אין שייכות לטעם הנ"ל בשם הרמב"ם ז"ל. ובזה אפשר לפרש מדרש פ' בא זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו זש"ה יהי לבי תמים בחקיך כי יש לנו עוד מופת חותך שהעיקר כדברי המפרשים החולקים על הרמב"ם ז"ל שהרי במצרים אשר בחפזון יצאו משם ובודאי לא עלה בעת ההיא על לב ישראל להקריב לאל זר ח"ו כמו האומות ובפרט אחרי רואם שבכל אלהי מצרים נעשו שפטים כדבר ה'. ואם כטעם הרמב"ם למה צוה ה' להקריב אז קרבן פסח. ועוד שאמר כל בן נכר לא יאכל בו ואי כטעם הנ"ל שעיקר הקרבן הוא כדי לשרש מלבם עבודת אלילים א"כ אדרבה למצוה יחשב אם בן נכר יאכל ממנו וילמוד גם הוא להרחיק תועבה מקרב לבו. אלא ודאי שמצות הקרבן בעצם הוא דבר גדול לא עשה כן לכל גוי וכמו שלא ניתנו המצות אלא כדי שהתורה היוצאת מהם תצרף ותלבן את בני ישראל עם קרובו. וז"כ המדרש זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו הה"ד יהי לבי תמים בחקיך כלומר חוקת הפסח מורה לנו באצבע שלא ניתנו חוקי הקרבנות כ"א לצרף ולברר את הלב שיהי' נקי ע"י החוקים שזהו ע"י המוסר הצפון בפנימיות המצוה כנ"ל:

וידבר ה' אל משה לאמור צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וגו'. ופרש"י ז"ל אין צו אלא זירוז אר"ש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. (לשה"ג) הנה בפסוקים אלו נרמז חובת היום לדרוש חוקי הפסח שמטעם זה נקרא היום שבת הגדול כמ"ש הטור בשם המדרש שפסח שיצאו ישראל ממצרים בה' בשבת הי' ובעשור לחודש בשבת לקחו הצאן לפסח וקשרו אותו בכרעי המטה ואמרו לשחוט את אלהי מצרים. וי"ל בטעם שנקרא שבת שלפני פסח שה"ג אף כשאינו חל בעשור לחודש. עפמ"ש בפ' ויקהל לפרש השינויים במקראי קודש שבפ' יתרו נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך ובפ' ויקהל נאמר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש. עי"ש. והנה ידוע כי במצרים שמרו ישראל את השבת כמ"ש במדרש שמרע"ה ביקש מפרעה שינוחו ביום א' וע"ז אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו. אבל אחרי שהיו משועבדים בעבודת פרך והיו יגעים ועייפים לא היתה השביתה בלתי לה' לבדו כ"א גם לנוח מעבודתם ל"כ בשבת זה קודם יציאתם ממצרים שאז כבר נשבתה העבודה והוקל עול השעבוד ובכ"ז שמרו את השבת זה הי' גדולה לשבת שמזה נראה ששביתתם לש"ש ע"כ נקרא שבת הגדול אבל באמת עיקר הטעם הוא בשביל שדורשים בו דינים והלכות חמורות מה שהי' ראוי בכל שבת כדאיתא במדרש ויקהל משה אמר הקב"ה למ"ר עשה לך קהלות גדולות בכל שבת לדרוש להם ה' שבת וממך ילמדו דורות הבאים לדרוש בשבת האסור והמותר מכאן אמרו משה תקן לישראל שיהו דורשין הלכות פסח בפסח. ודקדק בב"ס שפתח בה' שבת וסיים לדרוש האסור והמותר. ונראה כי לדרוש בשבת הלכות שבת הוא אך למותר לכאורה כי עד שהרב ידרוש לעת הצהרים יוכלו לחלל שבח ח"ו כמה פעמים בפרט בקהלתנו שרוב ח"ש הוא מבערב ע"י השוק והיריד שהוא בכל עש"ק ונוכל להמליץ ע"ז בעוה"ר ירוד ירדנו לשבר אוכל שע"י היריד ירדנו מטה למען נוכל להביא טרף ואוכל לבתינו. אבל בימי מ"ר שלא יכלו לחלל שבת כי לא הי' מסחר וקנין ולא דרש להם בהלכות שבת רק משום דבר בעתו מה טוב. ע"כ א"ל הקב"ה אתה תוכל לדרוש בשבת ה' שבת אבל דורות הבאים צריכים לדרוש ה' שבת קודם שבת ובשבת צריך לדרוש האסור והמותר השייך לימי החול. וכ"כ הוא בה' פסח אם נמתין עד ימי הפסח לדרוש הלכתו לא יועיל עוד אבל באמת צריך לדרוש מקודם. והנה מה שצריך לידע הדין לזה א"צ תקנה כי פשיטא מי שצריך לידע הדין צריך לשאול וצריכים להשיב לו כהלכתו. רק בפסח עצמו שא"צ עוד לדעת הדינים לזה צריך תקנת מרע"ה משום דבר בעתו. ולזה סיים המדרש משה תקן להם שיהיו דורשים הלכות פסח בפסח דוקא. אבל מה שאנו דורשים היום ה' פסח זה מצווי הקב"ה עשה לך קהלות גדולת בשבת ע"כ נקרא שבת הגדול בשביל הקהלות הגדולות שנאספים לשמוע הדינים וזה נרמז בנושא דרושינו צו את אהרן ואת בניו לאמור כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ע"כ הם יורו לעם את חוקי האלקים ותורותיו. וביותר צריך לזרז בה' הפסח בשביל שהוא מקום שיש בו חסרון כיס כי בפסח רבו ההוצאת עד למעלה ע"כ צריך זירוז אחר זירוז. ע"כ נדבר מחוקות הפסח:

ונחזור לענין הראשון לדברי פרשתינו. כי הרב בעל מעשה ה' חקר למה בפסח המצוה לשאול עד שאמרו אם אין לו בן הוא שואל את עצמו. ונ' לפי שפסח הוא מצוה ראשונה רצה הש"י להרגיל אותנו לעשות שאלות בכל עניינים הנצרכים לדעת חוקי אלקים ותודותיו כמ"ש שואלין ודורשין קודם לפסח.

ואותם שאינם עושין שאלות לא מיבעיא אלה שהוא מחמת קלות בודאי מאכלם פיגול הוא לא ירצה אלא גם אותם שאינם עושים שאלה קבל רוחא יתירא דאית בהו וכל אחד בונה במה לעצמו ידוע מה שדרשו רז"ל כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. ועיקר הסיבה הוא בשביל שאינם בני תורה כמ"ש סימן לגסות הרוח עניות ועי"ז גדול עוונם מנשוא כי אם עשיר מתגאה יש ללמד עליו זכות שרוב עשרו הוא סיבת גאותו וזה נרמז במ"ש במס' פסחים עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת. כי כאשר עשיר חוטא רק שרירות לבו השיאו לחטוא ולא נוכל עדיין לומר עליו כי נכרת מעץ קהל ישראל. כי נפשו לא מגואלה רק התאוות והחמדות הסיתוהו והמה היו בעוכריו. אבל אם עני חוטא זה לא נוכל לתלות בתאוות אלא ודאי נפשו מטומאה ואין עוד תקוה לאחריתו כמ"ש הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה ר"ל אם העון הוא כבר בנפש אין תקוה עוד כי כבר נכרת משורש התורה ואין תרופה למכתו. וז"ש עיסה שנילושה בישו"ד שהיא מצה עשירה אם היא נתחמצה שהחימוץ הוא רמז על חטאת האדם. חייבין על חימוצה כרת כי עוד לא תכרת הנפש ההיא ועוד יש תקוה להעלות ערוכה למחלתו אבל דל גאה כבר שלט החטא בנפש ואין רפואה למכתו. וכמ"ש אדומו"ר הגאון זצ"ל בכ"ס לפרש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. כי פרשתינו מזהירה על הגאוה כדאיתא במדרש היא העולה על מוקדה כל המתגאה נידון באש וביותר צריך לזרז על הגאוה במקום שיש חסרון כיס שהוא עני אם זה מתגאה גדול עונו מנשוא. כמו כן אני אומר אם היו גדולים בתורה מתגאים יש ללמד זכות עליהם אבל כיון שהם עניים בתורה מה להם להתגאות. ועוד יש טעם לשאלה עפמ"ש במדרש והי' כי יאמרו אליכם בניכם בשורה טובה נתבשרו באותה שעה. כי אם הרב דורש לעם כדת מה לעשות אין ידוע עדיין אם יקיימו את דבריו. ואם גם בעת הדרשה ישנם רבים אשר מחשבתם לקיים את דברו אך מחשבה לבדה ללא תועלת כדאיתא במס' ר"ה בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולסוף לך ה' החסד. היינו בתחלה צריך להשתדל בכל תוקף להוציא את הדבר לידי מעשה רק לבסוף אם כבר עשו מה שביכלתם לעשות ונאנסו ולא עשאוהו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו וזה רק מתורת חסד. ובפרשתינו נאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר. ודרשו חז"ל זאת תורת העולה כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. אך זה לא מהני רק בזמן הגלות הדומה ללילה אז זאת תורת העולה היא העולה ורק עד הבוקר מהני הלימוד לעלות במקום עולה. ל"ב כאשר יזרח בוקרו של משיח שנוכל לקיים במעשה אז צריך להקריב ממש. וז"כ המדרש א"ל הקב"ה למ"ר זאת תורת העולה א"ל זו לפי שעה וכו' כאשר יבואר בפרשתינו להלן אי"ה. ולפ"ז אם אנחנו אומרים לבנינו הדינים מבלי שהם שאלו אותנו לא נדע עדיין אם דברינו יכו שורש בלבם.

אבל והי' כי יאמרו אליכם בניכם דהיינו שהבנים ישאלו אתכם החוקים והתורות אז בודאי כוונתם לעשות את אשר תגזרו אומר אליהם ע"כ אמרו במדרש שנתבשרו בשורה טובה באותה שעה שע"י שהבנים ישאלו אותם זהו אות לטובה שבודאי יעשו ככל אשר יורו אותם. ע"כ בפסח שואלין ודורשין בה"פ שמזה ששואלים כדת מה לעשות מובטח שבודאי כן יעשו: עוד יש דרך ישר שישמע העם ויקבלו לעשות כאשר הרב ידבר אליהם במחק שפתים אז דברי חכמים בנחת נשמעים. לא כן אם הרב ידבר קשות יקוצו בתוכחתו. ע"כ נאמר בפרשתינו צו את אהרן ואת בניו לאמר. כי אהרן שהי' אוהב שלום ורודף שלום הוא ידבר נכוחות אל העם. ואין צו אלא זירוז מיד ולדורות כי במקום שאין שלום אין כלום ואם אנו רוצים לעשות דבר מה לטובת הכלל מיד נשמע קול מחצצים אומרים אחרי שאין אחדות ושלום בינינו לא נוכל לפעול מאומה ע"כ תיכף ומיד לא נוכל לעשות מאומה לטובה. ובפרט הדורות הבאים גם המה יקופחו ע"י מצה ומריבה כי ע"י שאבות יאכלו בוסר המחלוקת מצה ומריבה כל ימיהם עי"ז כל חלקה טובה וכל כנסיות שהמה לש"ש בקהל עדת ישראל לתקן תקנות מועילות לצורך הכלל יבטלו ויעשו שמה ולבניהם אחריהם שניהם תקהינה שימצאו הכל שערורי' ע"י אש המריבה שהציתו אבותיהם. ע"כ צו את אהרן שהוא אוהב שלום להורות לעם דרכי השלום והזירוז לזה להעמיד השלום על תלו הוא מיד ולדורות. ר"ל התועלת היוצא מזה יהי' תיכף ומיד וגם תצמח מזה טובה לדורות הבאים כאשר יש שלום בקרבנו. כאמרם ז"ל אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. כי אחרי שאם אין שלום אין כלום נמצא השלום הוא הכלי המחזיק את הברכה שברכנו ה' בה. והנה לפעמים אין לאדם מעות זהו בודאי רע אבל אם יש לאדם מעות ואין לו כיס שלם להחזיק אותו ועי"ז יאבדנו וגם זה חולי רע. כמו כן באיזו מקומות ישנם אנשים הרבה אשר בהאספם לאגודה אחת יוכלו לפעול טובות נצורות אך כ"ז שאין השלום בקרבנו דומים כמי שיש לו מעות ואין לו כיס לתת אותן לתוכו. כמו כן חסר לנו השלום הכלי המחזיק ברכה. ע"כ צו את אהרן שהוא רודף שלום לאמר שהוא יזרז את העם להשבית ריב ומדון כי ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס כנ"ל. כן יעזרנו ה' להעמיד השלום על תלו ומכונו וחג הפסח הבע"ל שנאמר בו בבית אחד יאכל יעורר אותנו לעשות שלום בקרבנו ויקרא שם היום שבת הגדול ע"ד שאמרו גדול השלום ונאכל מן הזבחים ומן הפסחים ב"ב:

ואמרתי עוד בדרוש שה"ג פ' צו. וזאת תורת המנחה וגו' מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה הנה אף שבעוונינו אין לנו לא מקדש ולא קרבן בכ"ז יש לנו דוגמתו גם בזה"ז שתוה"ק תבקש מאתנו קרבן בממון ודמים ובפרט ימי הפסח הבע"ל המה מבקשים מאתנו קרבן מוסף על שאר ימות השנה ברוב הוצאות ויגיעות והכנה לפסח. והנה בפ' ויקרא נאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו מרמז אף שכל אדם מביא את קרבנו בממון לפסח מ"מ הרבה אנשים קשה עליהם הדבר מאוד מאוד לבם בל עמם ואינם עושים אלא לפנים בשביל שאחרים עושים ובקרבם יחרפו ויגדפו את המורים שהחמירו עלינו כ"כ. ובאמת קרבן כזה לא ירצה. וז"ש במדרש אלו זכיתם הייתם קורים ליל שמורים ה' עכשיו שלא זכיתם אתם קורים בכה תבכה בלילה. כי אנשים יראים וכשרים לבם שמח שיש בידם לעשות רצון קונם ע"י יגיעה והוצאה. וזהו אלו זכיתם הייתם שומרים ומצפים ללילה הזה המהודרת במצות וזהו ליל שמורים לה'. אבל אחרי שלא זכיתם אם גם שאתם מקיימים מצות ה' בכ"ז בכה תבכה רוחכם אם גם איננו בפרהסיא עכ"פ בלילה בצנעה במקום אין רואים הוא מתקצף על החומרות המרובות. אבל גם לאידך גיסא אדם שהדבר קל עליו ואינו מרגיש כלל ביגיעה ובהוצאות של מצוה גם לו לא יחשב לקרבן כיון שאין כסף נחשב לו למאומה במה יתרצה עבד אל אדוניו בדבר שאין לו בו שום טורח ויגיעה. ואולם עיקר הקרבן אשר ירצה לה' הוא כשירגיש בחסרון ממון ודמים ובכ"ז אחרי ידעו כי ה' צוהו לעשות כן אז הוא מקריב ועושה בשמחה. וע"ז מרמז מקרא קודש כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כי שאור חמוצו קשה ואינו ראוי לאכילה כלל וכלל ולהפך דבש הוא מתוק מאוד וכשמקריב אדם קרבן לא ירצה הן אם יהי' לו קשה כשאור וכחימוץ לשינים וגם לא להיפך שיהי' בפיו כדבש למתוק ואינו מרגיש מאומה בהקרבתו. כ"א הדרך האמצעי שיהי' תחלתו קשה וסופו רך בתחלה יקשה לו ולבסוף ימתק לו ורק התחלת המצוה יהי' לו קשה אבל כיון שהורגלנו במצות לא תכבד העבודה לה' עלינו. וזהו קרבן ראשית תקריבו ממנו אשה לה' ר"ל מי שלא הורגל עדיין בעבודת ה' זה הוא שמקריב שאור אבל מי שהורגל כבר לזה לא הותר להקריב שאור ובאמת מי שמתבונן שע"י הקרבן הוא מקריב א"ע לה' וקונה לו אהבתו לזה לא תכבד העבודה כי אם יתן איש את כל הון ביתו באהבת הש"י בוז יבוזו לו. ופירשתי לעיל פ' ויקרא מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת ת"ל קרבן לה'. הכוונה שלא ישבח א"ע שהקריב לה' עולה כאלו כביכול הוא ית' מקבל תועלת אלא קרבן לה' שהקריב א"ע לה' ואשרי יבחר ויקרב וא"כ התועלת וההנאה הוא לאדם. וע"ז רומז הפ' פ' ויקרא וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך. כי היאכל תפל מבלי מלח אין טעם לו כמו כן אם אנו מקריבים קרבן לה' אין לנו הנאה ממנו וכעול כבד יועמס על שכמנו. אבל יש בידינו להטעימו ולהשביחו ונחת ינחת לנו אם אנו יודעים שע"י הקרבן שמקריבים אנו מקשרים בקשר אמיץ את הברית אשר כרת ה' עמנו באהבתו אותו. וזהו וכל קרבן מנחתך במלח תמלח שלא יהי' תפל מבלי טעם והנאה. ומהו המלח. לא תשבית מלח ברית אלקיך. ע"י שאתה יודע שע"י קרבנך אתה מחזק את הברית והחסד אשר כרת אתך ה' אלקיך עי"ז ינעם לך הקרבן כצפיחת בדבש. וז"כ בן הרשע בשאלתו מה העבודה הזאת לכם. מה בצע והנאה יש לכם בעבודת ה' לכם ולא לו ההנאה. אבל יש עוד כוונה אחרת בדבריו כי בזה"ז לא די שכל א' וא' יתאמץ בעצמו לעבודת הבורא ית' כ"א גם יאמר לרעהו חזק ואמץ בעבודת הבורא. כי אחרי שבעוה"ר פסו אמונים והולכים הלוך וחסור יום יום ח"ו עתידה תורה שתשתכח מישראל אם לא שכל אדם יתאמץ להטות גם לב אחרים לעבודת ה'. וע"ז שואל הרשע מה העבודה הזאת לכם ולא לו. אתמהה אם הש"י רוצה להשאיר שריד לאמונתנו יבא בעל הכרם ויכלה את הקוצים ומה בצע לנו שנעבוד בדרך זה למען השאיר לאמונתנו פליטה בארץ הלא הש"י בעצמו יכול לפעול בזה גדולות ומה לנו לסייעו. אבל באמת י"ל ע"ד רמז מאמרם ז"ל אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. אע"פ שהש"י בעצמו יוכל להבעיר אש האמונה בקרב לבות האנשים לבלי יכבה. בכ"ז החוב עלינו ג"כ להבעיר את הבערה בלפיד אש דת. וכמו כן מצינו ביציאת מצרים הגם שהש"י הוציאם בידו הגדולה עכ"ז וחמושים עלו בנ"י כי רצונו ית' בכל ענין שאנו נעשה את שלנו והוא ית' יעשה את שלו לשלוח ברכה במעשינו וזו תשובה לשאלת הרשע לכם ולא לו להקב"ה העבודה הזאת כנ"ל ותשובתו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים אע"פ שה' עשה לי בכ"ז גם אני הייתי צריך לסייע כי כן רצונו ית' וכמו כן בענין העבודה כאמור:

זאת תורת העולה היא העולה. במ"ר משל למלך שהביא לו אוהב כלכלה של תאנים וחבית של יין א"ל זהו דורון א"ל זהו לפי שעה אבל כשתבוא לפלטרין שלך תראה במה אכבדך כך א"ל הקב"ה למרע"ה זאת תורת העולה א"ל מ"ר זו לפי שעה אבל כשתיטיב ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים. והמדרש הזה צריך ביאור. וי"ל עפמ"ש גדולי האחרונים בענין אם אנו רשאים בזה"ז להקריב קרבנות דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא וכבר דיבר מזה זקני הגאון מהרע"א זצ"ל בתשובותיו וזקני הח"ס וש"ב הגאב"ד דק"ק מט"ד זצ"ל בראש ספרו חתן סופר ולדעתי מהא דארז"ל זאת תורת העולה כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה מוכח דאין אנו רשאים להקריב בפועל ממש. והטעם נראה עפמ"ש במקום אחר שהקרבנות שאנו מקריבים לה' יש בם לכאורה ח"ו צד פחיתות כבודו ית' כמ"ש האוכל בשר אבירים. רק בזמן שבהמ"ק הי' קיים והכהנים בעבודתם היו כ"כ קרובים לה' שהיו מבינים קדושת הקרבנות וסודם ועשו עבודתם בשלימות הכוונה עד שהי' הקרבן לרצון לפניו ית' ולא הי' בו צד פחיתות כבוד ח"ו. אבל מעת שגלינו מארצנו ושמם שכלנו ואין אתנו יודע עד מה להשיג גודל קדושת הקרבן וסודו א"כ נשארה השאלה למה לי רוב זבחיכם. והנה אם המלך בהיכלו מסובב משריו ועבדיו הפרתמים ביקר תפארתו אז כשמקריבים לו דורון אף שהוא נאה ומהודר אין זה פחיתות למלך שיאמרו הבריות שהוא נצרך לדורון זה כי הלא נגד כבודו הגדול שרואים זיוו ותפארתו בהיכל כבודו ידוע כי כל הדורונות כלא חשובים רק המה להראות לו אות אהבה וכבוד. לא כן אם המלך בשוק ואין שריו ותפארתו סביבו אז אם יתנו לו דורון יקר הערך יוכלו לטעות שהוא נצרך לו מאחר שאין נראה כעת גדולתו ותפארתו אבל אם נותנים לו דבר שאינו חשוב אז לא יוכלו לטעות בזה כי יודעים שאין לו צורך בזה רק הוא לאות כבוד. וז"ש משל למלך שהביאו לו רק כלכלה של תאנים שהוא פחות הערך אמר המלך זה דורון. א"ל לכשתבוא לפלטרין שלך אז אוכל ליתן לך דורון יקר הערך בלי שיטעו שאתה נצרך לו. כמו כן אמר הקב"ה זאת תורת העולה היא העולה. מדוע רק עוסקים בתורת עולה ולא מקריבם ממש. ויהי כמשיב כמשל הנ"ל זו לפי שעה אין אנו רשאים עתה להקריב ממש כי מפני קוצר שכלנו יהי' בזה ח"ו פחיתות כבוד אבל כשתבנה חומות ירושלים ותרבה הדעת אז בעלותנו לציון ברנה נקריב קרבנות ממש:

וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה' אם על תודה יקריבנו. במדרש הה"ד זובח תודה יכבדנני יכבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני בין בעוה"ז בין בעוה"ב. ושם דרך אראנו בישע אלקים. הכוונה כי אין רצון הש"י להשפיע לכל איש ואיש שפע ברכתו מיראה פן ישמן ויבעט ויטוש אלוק עשהו אבל אדם שמכיר בטובת הש"י ויודה לו על כל תגמולוהי עליו. לו נאה ויאה להשפיע ולהריק עליו ברכות מעל כי הוא יכבד להקב"ה גם בענייני עוה"ז כי הוא אוכל לשובע נפשו הרוחניית. וז"ש זובח תודה שמודה ומהלל להש"י על כל הטובות אשר גמלו זה יכבדנני בין בעוה"ז בענייני עוה"ז בין בעוה"ב וע"כ הוא ג"כ משים לו דרך להראות לו בישע אלקים כי הוא לא יבעיט מרוב טובה:

וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה' אם על תודה יקריבנו. כי יש ב' מיני שמחות יש אשר ישמח שניצלו מרעה שהיתה עליו. וזה לא יבקש שגם אחר ישמח כמוהו כי הלא יותר טוב שלא יבוא לידי צרה ולא יהי' צריך לישועה. אבל יש שמחה שהגיע לדבר מבוקש וזה מבקש שגם לאחרים יגיעו שמחות כאלו. וי"ל בזה לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. כלומר אם אדם א' עברו עליו כוס תלאות ומכולם הצילם ה' עד שיודע מרת נפשו. בשמחה כזו לא ירצה שגם אחרים ישמחו כזה. ע"כ בירך יעקב את בניו ואמר להם בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. כלומר שיבורכו כזה עד שגם אחרים יבקשו להיות מבורכים כמוהם. עוד חילוק כי השמח שניצול מסכנה אינו שמח אלא על שניצול אבל אינו שמח שיש לו שמחה זו שטוב הי' לו יותר אם לא הגיע לצרה וגם לשמחה זו. אבל השמח על שהגיע למבוקשו הוא שמח על שהשיג מבוקשו ועוד הוא שמח ע"ז שיוכל לשמוח. עוד חילוק כי השמח שניצול מצרה שהיתה עליו אינו שמח אלא בהוה אבל העבר אדרבה תוגה היא לו ל"כ מי ששמח בהשיגו המבוקש זה שמח בעבר ובהוה כל אפין שוין לטובה. וזהו שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בג"ע מקדם. כלומר שמחתם תהי' כפולה כנ"ל וגם שהשמחה לא רק מן ההוה תהי' כ"א גם מקדם שגם העבר יהי' מעורר שמחתינו. ולפ"ז יש לתמוה אחרי שכל שמחת פורים אינה אלא שיצאנו וניצלנו מהרעה א"כ אין השמחה שלימה וכפולה כנ"ל. אבל באמת עיקר שמחתנו הוא להודיע שה' אתנו ואנחנו קרובים לאלקים בכל קראנו אליו. א"כ לא לבד הצלתנו מהצרה מעורר שמחתנו שזה אינו עדיין שמחה שלימה כי טוב שלא היינו בצרה ולא היינו צריכים להיו' צדיק מצרה נחלץ. אבל עיקר שמחתנו היא הידיעה האמיתית שראו כל אפסי ארץ שהש"י משגיח עלינו והוא המושיע לנו. וז"ש בברכת המגלה האל הנפרע לישראל מכל צריהם. אך זו עדיין אינה שמחה שלימה אבל האל המושיע. נימרינהו לתרוייהו זה עיקר פרי שמחתנו. וז"ש וזאת תורת זבח השלמים זו התורה אשר צריכים אנו ללמוד אם חנו שמחים על סעודתנו. אשר יקריב לה' שאנו קרובים לה' ואנו מודים לו על כל הטוב אשר עושה עמנו. אם על תודה יקריבנו והקריב חלות מצות כמו כן אנו עתידים להקריב תודתנו בפסח הבע"ל ע"י מצות. ונוכל לעשות זה ע"י שנקיים ושמרתם את המצות שנשמור שלא יהי' ח"ו חשש חימוץ במצות. אבל דרשו אל תקרי המצות אלא המצוות שבכל המצוות צריכין אנו לשמור שלא יהי' בהם חשש חימוץ ח"ו אם לא נעשה המצוות כתיקונן יש בהן חימוץ. ובפרט במצות תפלין ומזוזה שנאמרו באותה פרשה צריכין ליזהר שלא ליקח מכל אדם אלא מן המומחה ומוחזק. ולענין חמץ צריך ליזהר בביעורו ובמכירתו ואמרו חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. וי"ל דמרמז כי מצה הוא לחם עוני וחמץ הוא לחם חירות ולמען נזכור כל ימי חיינו שמעותדים אנו לגלות כאמרם ז"ל יאה עניותא לישראל ע"כ בכל שנה אנו שובתים מאכילת חמץ ואוכלים מצה ז' ימים להורות שאנו מקבלים עלינו מרצוננו להיות בגלות. ועי"כ שאנו יודעים מקדם את אשר יארע לנו ואנו מוכנים ועומדים לכך ע"כ כאשר ח"ו יבואו ימי הרעה לא נחת ולא נפחד אחרי שידענו מקדם את אשר נעשה. משא"כ מי שאינו מבער החמץ ואינו רוצה לקבל עליו עול גלות ע"כ אם רעה תאונה אליו יחרד ויחת ולא יהנה כל השנה כולה מחירותו אחרי שבבוא עליו גלות פתאום יבוא עליו השודד בלי דעת וזהו חמץ שעבר עליו הפסח אם האדם רוצה להיות תמיד בחירות אז אסור בהנאה לאח"פ כלומר כל ימיו לא יהי' לו הנאה מחירותו כי יבעת מהמקרים הפתאומים וזה י"ל בכוונת המדרש תן חלק לשבעה אלו ז' ימי הפסח וסיפי' דקרא כי לא תדע מה רעה יהי' על הארץ. והיינו כנ"ל אם אינו אוכל חמץ בפסח שזה מורה על ידיעתו בעם ישראל שהוא מעותד לגליות אז אם רעה תבוא ח"ו לא יחת ולא יבהל וכאלו אינו יודע ממנה ואינו מרגיש בצער הרעה. וזה י"ל ג"כ כוונת המדרש שומר מצוה לא ידע דבר רע זו אסתר שהיתה עוסקת בביעור חמץ ועת ומשפט ידע לב חכם זה מרדכי. והיינו ג"כ ע"י שאסתר היתה עוסקת בביעור חמץ אחרי ידעה כי יאה עניותא לישראל וביערה מדעתה ומרצונה מביתה את החמץ המורה על החירות ע"כ אף אם באה רעה מ"מ אחרי ידעה זאת מקדם ע"כ לא נחשב בעיני' לרעה כי היתה מוכנת ועומדת לזה. ועת ומשפט ידע לב חכם זה מרדכי אחרי שידע את כל אשר נעשה מקדם בטח בה' כי מה שהי' הוא שיהי' שהקב"ה מצילנו מידם בכל דור ודור. כי באמת המתבונן בעתים וזמנים שעברו יחזיק במעוזו ולא יחת מפני הקמים עלינו לרעה כי בכל דור ודור עומדים עלינו וכו' ונוכל ללמוד מן העבר על העתיד שגם לעתיד לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. וזהו עת ומשפט ידע לב חכם המתבונן בדברי הימים עתים וזמנים שונים שעברו הוא ישפוט בשכלו לקוות הטוב בעתיד. וזהו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה בעבר ומזה הי' לו פתח תקוה על העתיד:

ופתח אהל מועד תשבו וגו' כי כן צויתי. כבר דקדקו ז"ל למ"ל למימר שכן צווה פשיטא שלא מלבו בדא. ונראה כי לכאורה יחשב קצת לפחיתות כבוד לאהרן ולבניו שהוצרכו לפרישה בטרם יכנסו לעבודת הקודש הלא כל ימיהם חיו בקדושה ובטהרה וע"ד שפירשתי דברי הגמ' חולין דף ק"ה אמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאלו אבא כי הוה אכיל בישרא האידנא לא אכיל גבינה עד למחר ואלו אנא בהא סעודתא לא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא אמר שמואל אנא להא מילתא הלא וכו' דאלו אבא סייר לנכסי' תרי זימני ביומא ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא. וצריך להבין במה השתבח א"ע הוה להו למיעבד ג"כ כמילי דאבוהון. ואמרתי עפ"י מ"ש תוספות דסעודה אחריתא היינו ברכת המזון הוא הפסק וטעמא נ"ל אחרי כי בהמ"ז הוא דבר רוחני ומפסיק לגמרי בין הגשמי ע"כ בעת התעסקו ברוחניות כבר כלה ממנו כל הגשמיות והוא כאלו לא הי'. וכ"ז במי שאכל רק לצורך הנאת הגוף אבל אביו קיים בעצמו בכל דרכך דעהו והיתה גם אכילתו רוחניית ויחזה את האלקים ויאכל וישתה ע"כ בהמ"ז שלו לא הי' הפסק ולכן לא יכול מר עוקבא לעשות כאביו לבלי יהי' בהמ"ז הפסק כי שאני אביו שאכילתו היתה קודש כמו בהמ"ז אבל הוא בעצמו לא הי' מחשיב עצמו שיוכל לאכול כ"כ בקדושה ובטהרה כאביו ממילא לדידי' הוה בהמ"ז הפסק מעליא. וכמו כן לסייר נכסי' כל יומא ב"פ ולבלות זמנו בעסק עוה"ז לא הי' רשאי רק אביו שקיים בכל דרכיך דעהו ובעת שסייר נכסיו בכוונה זכה הי' עובד בזה את הש"י ע"כ הי' מסייר ב"פ ביום משא"כ שמואל לא החשיב עצמו במדרגה כזו ע"כ לא יוכל לבלות זמנו בסיור נכסיו והבן. אמנם מרע"ה דיבר על לב אהרן ובניו לבל יחשב כמיקל בכבודם ע"כ ניחם אותם באמרו שגם הוא קודם שנכנס למחנה שכינה להצטוות מפי הש"י הוצרך לפרישה כמ"ש רז"ל כדי למרק אכילה ושתיי' שבמעיו. וזה שאמר להם אל תחשבו את זה לפחיתות כבודכם כי כן צויתי גם אני לעשות פרישה קודם שזכיתי להתקרב אל ה':

תוכן העניינים

לוח ארז חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה