לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת ויקרא
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. בילקוט יכול דיבר עמו לצורך משה ת"ל לאמר שלא דיבר עמו אלא לצורך ישראל, כי מרע"ה זכה למעלה גדולה שדיבר עמו ה' פה אל פה ואמנם אף שהי' מבחר האנושי בכ"ז באשר הוא אדם עפר מן האדמה הלא נאמר כי לא יראני האדם וחי ע"כ לא הי' באפשרותו להגביה עוף למעלה רמה ונשגבה כזו אם לא שיד ה' עשתה זאת להרימו לנטלו ולנשאו למעלה מעלה בשביל שהוצרך להיות אמצעי עומד בין ה' ובין קהל עדתו להשמיע לעם ה' חוקי אלקים ותורותיו ע"כ משה זכה לזכות את הרבים לדבר עם ה' פה אל פה מה שלא זכה עוד איש זולתו כמ"ש ולא קם עוד נביא כמשה, וארז"ל בפ' לך רד וגו' רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, והנה קריאה היא למרחוק ודיבור הוא לקרוב פא"פ וז"ש ויקרא אל משה, למשה בעצמו אף שהי' רם ונשא וגבה למאוד בכ"ז לא הי' ראוי אלא שהש"י יקרא אליו מרחוק, ומה שהי' וידבר ה' אליו מאהל מועד דיבור פה אל פה הסיבה היא לאמר כדי שיוכל לומר לישראל דברי אלקים חיים.
וז"כ הדרוש יכול דיבר עמו לצורך עצמו שמדרגת מרע"ה בעצמו גרמה לו את הכבוד הזה ת"ל לאמר שלא דיבר עמו אלא לצורך ישראל כדי לזכותם וע"כ דיבר עמו פא"פ:
ויקרא אל משה. במדרש. זש"ה יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת יש לך אדם שיש לו כסף וזהב ואין בו דעת מתלא אמרין דעה חסרת מה קנית ולפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו שכולם הביאו נדבתם למשכן והוא לא הביא א"ל הקב"ה שלך חביבה משלהם שמכולם לא דברתי אלא עמך שנאמר ויקרא אל משה. הכוונה כי ארז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
כי אהבת ריעים הוא יסוד מוסד אמונתנו ומזה יבוא לקיום כל התורה כולה כי אם אוהב את רעהו מכ"ש שיאהב את עצמו וריעו היא נשמתו האצולה ממרומים לתת לה די מחסורה אשר יחסר לה מצות ומעש"ט. ע"כ מצינו באותו גר שבא לפני שמאי וא"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה על רגל אחת. היינו שלא רצה לטרוח הרבה בקיום המצות ע"כ דחפו באמת הבנין שבידו. שכפי שמדד הוא את בנין תוה"ק אין זה מן המדה לקיים את התורה מבלי שיקבל עליו עול תורה ומצות בא לפני הלל וא"ל דעלך סני לחברך לא תעביד שיגמול טוב וחסד עם כל אדם וע"י שיתעסק בג"ח עם אחרים מכ"ש שיגמול חסד להאי אכסנאי דאית לי' בגו ביתו היא נשמתו. וזה כוונת אמרם ז"ל גדולה ג"ח יותר מן הצדקה שג"ח בין בגופו בין בממונו בגופו ר"ל בעצמו שאם גומל חסד לאחרים גם לעצמו ולגופו ולנשמתו יגמול חסדים טובים. ועפ"ז י"ל מארז"ל אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר להלך אחרי הקב"ה אלא תדבק במדותיו מה הוא גו"ח מלביש ערומים וקובר מתים אף אתה כן. עפ"י המשל הידוע פעם בא מוכיח לקהלה אחת אשר מתחלה בימי אבותיהם היו יראים ושלמים ובניהם אחריהם עזבו מעשה אבות. ויאמר להם שיש לו משפט עם הש"י ובהגיעו למקום א' שהם רעים וחטאים מעולם והושיב את אקרו"ט שהם יחתכו את דינו השיבו לו רצוננו לעשות רצונך אולם בתחלה צריכים אנו לידע מקום מושב הבעל דין שלך למען נוכל להזמינו לדין כנהוג ואנו שלא ידענו מעולם מהקב"ה לא ידענו ג"כ אי' מקומו ואין לאל ידינו לחתוך את דינך. גם בהגיעו לקהל יראים ושלמים ובטח שהם לא ישיבו לו כן אחרי שיודעים את רבונם אבל גם הם ענו אמת שאנו יודעים את מקומו של הש"י אבל אנו יראים מפניו והאיך נוכל לדון את התקיף ממנו. ועתה בהגיעי לקהלה כזו שאתם יודעים מקומו של הקב"ה יען שגדלתם על ברכי התורה ואעפ"כ אין אתם יראים ממנו ע"כ פניתי אליכם שאתם בודאי תחרצו את משפטי. ע"כ המשל. ולפ"ז יומלץ שיש מקומות שעדיין לא הי' שם הקב"ה שלא הכירו עדיין את הבורא ית' (ועיי' מ"ש לעיל פ' חיי שרה בביאור המאמר באברהם נאמר התהלך לפני ובנח את האלקים התהלך) ויש ג"כ מקום אשר כבר הי' שם הש"י מתחלה שהיו יראים מפניו ואח"כ עזבוהו ונזורו אחור כמובא במשל. וזהו נקרא אחרי ה'. ר"ל שהי' שם אהל שכינתו ית' בתחלה אלא שכבר עזבה את מקומה. וזהו שאלתם וכי אפשר להלך אחרי הקב"ה. ר"ל וכי במקום אשר עזבו את ה' העוד להם תקוה ותרופה למכתם כי עוד ישובו לבצרון אסורי התקוה. ואולם כפי שאמרנו כי הדבוק עכ"פ במדת גמ"ח יבוא ללמוד עי"ז לגמול חסד גם לנפשו העלובה כמאמר דעלך סני לחברך לא תעביד. ע"כ שפיר השיבו אלא הדבק במדותיו מה הוא גו"ח וע"י שאתה מורגל לגמול חסד יש לך תקוה שתצמיח ישועה גם אם כבר הלכת אחר ה' כנ"ל. וע"כ נקראת חברה דגו"ח חברה קדישא. להורות שע"י שגומלים חסדים לסוף קדוש יאמר להם. וז"ש רז"ל התורה תחלתה ג"ח שנאמר ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה ג"ח דכתיב ויקבור אותו בגי והוא כפי דברינו שע"י גמ"ח יבוא לידי תורה וגם אם ח"ו עזב את התורה מ"מ אם נשאר עדיין גמ"ח בידו יש תקוה שישוב ג"כ לשמירת התורה. וז"ש תורה תחלתה ג"ח שיתחיל לגמול חסד עם אנשים ועי"כ יבוא לתורה כי יגמול חסד גם עם נפשו. ואפשר לרמז כי ארז"ל שהנשמה נקראת אשתו של ארם כמ"ש משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. וארז"ל בתורתו של ר"מ הי' כתיב כתנות אור בא'. ושניהם צדקו יחדיו. כי הלבושים של הנשמה הם המצות ומעש"ט והיינו ע"י ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור היינו ג"ח בממון עי"כ יבוא ג"כ לעשות לאדם ולאשתו הוא הגוף והנשמה כתנות אור והם המצות ומעש"ט. וסופה ג"ח היינו ג"כ כנ"ל שאם ח"ו עזב את התורה והגיע כבר לסופה עכ"פ יחזיק בגמ"ח ועי"כ יקבל עליו עול תורה מחדש. ויש לפרש בזה מ"ש במגלת אסתר משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים וקבל היהודים את אשר החלו לעשות. ונדחקו המפרשים על אומרו וקבל לשון יחיד שהיל"ל וקבלו היהודים.
אבל באמת מרדכי ואסתר ראו כי רבים באותו הדור עזבו את ה' וכבר הלכו אחרי ה' כנ"ל. שנהנו מסעודתו של אחשורוש והשתחוו לצלם. והבינו שבהכביד עליהם עול התורה מחדש לא ירצו לקבלה כי לא הורגלו באלה. ע"כ בחכמה יסדו מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים שהוא מצות ג"ח. והתורה אחרי שתחלתה ג"ח יבואו לקבל התורה מחדש. ועשו כמו שעשה הלל עם הגר שא"ל ואהבת לרעך כמוך כנ"ל. והנה ע"י ג"ח נעשו כל ישראל כאיש אחד חברים ועי"ז אמר ומתנות לאביונים עי"כ וקבל היהודים לשון יחיד שכל ישראל כאיש אחד נחשבו כמ"ש ויחן שם ישראל שפירשו כאיש אחד בלב אחד. ואמנם ג"ח בגוף וממון הוא רק מעלה ראשונה ובזה התחילו לעלות מעלה בדרך הקודש. והוא אומרו את אשר החלו לעשות. וי"ל בזה מה שדרשו קימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר היינו התורה ודרשו ג"כ קיימו למעלה מה שקבלו למטה וכבר העירו התוס' בסתירת דרשות אלו. ולהנ"ל יש ב' מיני ג"ח א' הוא ג"ח בממונו והוא למטה במדרגה ויש ג"כ ג"ח גדולה וטובה הימנו והוא ג"ח לעצמו שגומל נפשו איש חסד. והנה משלוח מנות ומתנות לאביונים הוא רק בממונו אבל הם קבלו ג"כ עליהם לעשות גם ג"ח המעולה והוא ג"ח בנפשו. וזהו קיימו למעלה היינו ג"ח העליונה כמו שקבלו למטה הוא ג"ח בממון שהוא למטה הימנה. ועי"כ קיימו מה שקבלו כבר היא התוה"ק כי התורה תחלתה ג"ח כנ"ל. ולפ"ז ב' הדרשות לאחדים הם. ואחרי שאמרנו כי כל עיקר ג"ח בא שעי"כ יגמול חסד גם לנפשו ויקיים התורה והמצות בשלימות. דעת לנבון נקל שאם אמנם כל ישראל הוצרכו לנדב למשכן למען שע"י ג"ח הלז יבואו עוד לג"ח המעולה לגמול טוב עם נפשם. אבל מרע"ה אשר כבר הגיע למעלה עליונה לא הוצרך כ"כ לג"ח ולא הוצרך הוא לנדב. וזהו כוונת נושא המדרש שהתחלנו והרי הוא כמבואר:
הוספתי לפרש מאז"ל כיון שנפל הגורל על ירח אדר שמח המן ואמר הוא ירח שמת בו משה רבן והוא לא ידע שבז' באדר מת ובז' באדר נולד וכבר כתבנו במק"א ביאור מאמר זה שדקדק בו היע"ד הלא רק מלידתו לא ידע אבל זמן מיתתו ידע. ועוד דהול"ל איפכא שבז' נולד ובז' מת. וכעת נ"ל אחרי כי תצלנה אזנינו לשמועה באה ופלצות אחזתנו כי נשבה ארון אלקים ולוקח אדוננו מעל ראשינו ה"ה הגאון האמיתי רשכבה"ג מו"ה יוסף שאול הלוי נאטאנ, זאהן זצוק"ל אב"ד ור"מ דק"ק לבוב והגליל. ויש לקונן עליו קינת דהע"ה על שאול איך נפל גבורים כי הי' גבור בתורה ולא הניח אחריו כמותו. ויאבדו כלי מלחמה מלחמתה של תורה אשר בהם גבר והצליח ועשה חיל. וכמי שנאמר בשאול בחיר ה' אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה היינו בשביל שאתה עניו וקטן בעיניך עי"כ ראש שבטי ישראל אתה. וכמו שנאמר בפרשתנו ויקרא א' זעירא להורות על ענותנותי של מרע"ה. כמו כן רבינו הנספד במקום גדולתו אתה מוצא ענותנותו. הכי נקרא שמו שאול כי שאול הי' לה' כל הימים וגם שאלו בתורתו מקצות הארץ. והנה אף שבודאי פטירת צדיק עושה רושם מ"מ לטובה יזכר שמו שמיתתו תוכל לפעול טובה לנו. הא' כי החי יתן אל לבו כי יראה חכמים ימותו והב' לפי הנ"ל שע"י שגומלים אנו חסדים עם הנפטר עי"כ נבוא ג"כ לגמול חסר בגופנו ולנפשנו כנ"ל. ובזה י"ל דברי הירושלמי פ"ג דבכורים אר"י הלין דקמין מקמי מיתא לא מן קמי מיתא הן קמין אלא מפני גומלי חסדים. והוא עפמ"ש ויקם אברהם מעל פני מתי כי המיתה היא התעוררת לתשובה וזהו ויקם אברהם שהקים א"ע לעלות למעלה בדרך הקודש ע"י מתו.
ולהנ"ל יש שני התעוררות לתשובה ע"י מיתה הא' כפשוטו כי החי יתן אל לבו שסוף כל אדם למות ועתיד ליתן דין וחשבון. והשנית שע"י שגומל חסד עם חבירו יוסיף לגמול חסד עם נפשו וגופו. וז"ש הלין דקמין מקמי מיתא היינו שהן קמין ומתעוררין לחזור בתשובה לא רק מן קמי מיתא הן קמין לא זו בלבד התעוררותם שרואים סוף כל האדם כ"א מפני גומלי חסדים. ר"ל שע"י שגומלים חסד איש לרעהו עי"כ הם קמין ומתעוררין לגמול חסד גם עם נפשם. וזהו לא ידע שבז' באדר מת משה אבל כיון שמיתתו היתה התעוררות לתשובה משני פנים הנ"ל א"כ בז' באדר תו נולד עוד הפעם אחרי מיתתו וזה תהי נחמתנו. (כ"ז מדרוש לז' אדר שנת תרל"ה לפ"ק). ואמרתי עוד בדרוש לז' אדר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. הנה במקרא קודש הזה יש לרמז חובותינו היום אשר עלינו בכפלים לזכור את יום מיתת רבינו ספרא רבא דישראל ולדבר ממצות גמ"ח דח"ק אשר ע"ז נתיסדה. כי ארז"ל פ"ק דברכות לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש ואי לאו יעסוק בתורה ואי לאו יזכור לו יום המיתה. באמת נרמזו בזה שלשה עמודי עולם שהם תורה עבודה ג"ח. ובמדרש רמוזים שלשתן במקרא א' נהלת בעזך זו התורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן אל נוה קדשך זו עבודה שבמקדש נחית בחסדך זו ג"ח. ובאמת היינו הנך תלתא. יקרא ק"ש זו עבודה שבלב תפלה. ותורה הלא מפורש בהדיא יעסוק בתורה וג"ח זהו יזכור לו יום המיתה שהוא חסד של אמת. וזהו נרמז ג"כ בנושא דרושנו ויקרא חל משה כמו שאז"ל שלמד שם תורה. וידבר ה' חליו זו מדת הרחמים וזהו ג"ח. מאהל מועד לאמר זו עבודת המקדש. והנה בימים הראשונים כשחרב המקדש קונן המקונן ואין לנו שיור רק התורה הזאת. אבל לעת כזאת הגענו שגם התורה אין לנו עוד שיור כי היא מונחת בקרן זוית. ואמרו במשנה סוף סוטה אין דורש ואין מבקש ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים כי בעוה"ר תפלתנו לעת כזאת אינה תפלה בכוונה רק כגוף בלי נשמה והנגשים אל ה' אצים לאמר כלה מעשך. ותורה ג"כ אין לנו כי אם אין גדיים אין תיישים. ולא נשאר לנו רק האחד והוא ג"ח. ואף שאחז"ל על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח בכ"ז לעת כזאת אינו עומד רק על גמ"ח לבד. ויש להמליץ ע"ז עולם חסד יבנה.
היינו בזמן הזה העולם עומד בבניינו רק על חסד אחרי כי רופפו עמודי התורה והעבודה. והנה ג"ח למדנו מאבינו שבשמים כמו שאחז"ל מה הוא גו"ח וקובר מחים אף אתה כן. וע"י שהוא אבינו הרחמן אנו בניו דומים לו להיות רחמנים וגומלי חסדים כי כנפש האב נפש הבן. וז"ש המשנה אין דורש היינו דברי תורה. ואין מבקש זו תפלה ועבודה שהיא בקשה והשתפכות שיח לפניו ית'. ואין לנו להשען רק על אבינו שבשמים והיא מדת ג"ח שלמדנו ממדותיו של אבינו שבשמים ית"ש. וז"ש התורה סופה ג"ח שנאמר ויקבור אותו בגיא. ופירשתי אף שהגיעה העת שח"ו עתידה תורה שתשתכח מישראל ואומרים שבא קץ וסוף לתורה ח"ו. בכ"ז כל עוד שמדת גמ"ח חי' בקרבנו יש פתח תקוה לאחריתנו. ע"כ אם גם בימים הראשונים לא הי' החוב וההכרח כ"כ לעסוק בג"ח בגוף וממון אבל עתה בזמן הזה אשר רופפו עמודי התורה והעבודה החוב עלינו בכפלים להחזיק במעוז עמוד ג"ח כי אחרי שבעוה"ר תורה ועבודה אין לנו צריכים אנו להתאמץ ולהשתדל עם המתים כדי שעכ"פ נזכור שאדם סופו לעפר ובל יתגאה. וי"ל ע"ז מ"ש רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף כי אחז"ל משחרב בהמ"ק בטל השמיר כי בימים הראשונים הטובים הי' יכול האדם להכניע את יצרו ע"י ידיעתו שהוא תולעת ולא איש ונחנו מה אנוש אנוש עפר ואפר ומה יתגאה קרוץ מחומר. והנה השמיר הוא תולעת המשבר את האבן. וארז"ל יצה"ר דומה לאבן. ע"כ המליצו בצחות לשונם כי אף בזמן שהמקדש הי' קיים היתה הידיעה הזאת שאדם רמה ותולעה בכחה לשבר את אבן הטועים אבן מכשול זה יצה"ר אבל משחרב בהמ"ק בטל השמיר ר"ל הכח שהי' לתולעת לשבר לב האבן ולפוצץ סלע היצר סוכן בנו בטל ונאבד מאתנו ולא נשאר לנו לחבוש מכותינו ולרפוא חליינו חולי הנפש מהג' רפואות שמסרו לנו רז"ל בלשון חכמים מרפא יעסוק בתורה ויקרא ק"ש ויזכור לו יום המיתה רק האחרון שאינו חביב לנו. כי תורה מונחת בקרן זוית וק"ש קורין בלא כוונה כמאמר אין דורש ואין מבקש כנ"ל. ואין לנו שיור רק זאת תורה לנו אדם כי ימות אם רואים אדם לקברות הובל וכל הבשר חציר. והנה האדם הוא עץ השדה אשר נקטף פתאום מן הארץ ביום פקודתו. וזו המליצה בדור הזה אין צרי ותחבושת (מלשון הצרי אין בגלעד) לחולי הנפש רק השרף הנוטף מעצי הקטף היינו הלימוד היוצא לנו אם ראינו אנשים הדומים לעץ השדה נקטפים ונכרתים בדמי ימיהם ח"ו ועזבו לאחרים חילם זה נותן לנו חיל להתגבר על יצה"ר. אבל באמת יש לנו לקוות שע"י החזקתנו בגמ"ח נתעורר ג"כ לעשות המצוות כבראשונה. כי שורש פורה ראש ולענה שאין מקיימים את התורה הוא ע"י הגאוה שמחשיבים עצמם לבעלי שכל ואנשי חכמה ומדע וסוברים בדעתם שהם חיים בזמן נאור. ואחרי שאין שכלם משיג רובי המצות הם פורקים עול. אכן אם עוסקים בג"ח של אמת שזה מזכיר אותנו מה אנו מה חיינו עפר רמה ותולעה אז לא יתגאו עוד ויכניעו צוארם לעול תורה. וז"ש במרע"ה והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. סיפא דקרא הוא נתינת טעם על היותו עניו מאוד. כי הוא זכר תמיד את יום החריתו שילך מן הארץ אבל שאר אנשים אינם ענוים כ"כ יען אינם זוכרים אחריתם כ"א רק על פני האדמה בחשבם ששם ביתם לעולם. אבל ההתעסקות במתים יכניע את לב האדם לבל יתגאה ואז ישוב לקיים את כל המצות. וז"ש במדרש שה"ש אני ישנה מן המצות ולבי ער לגמילות חסדים הכוונה כנ"ל אף שאני ישן מן המצות בשביל הגאוה מ"מ ע"י גמ"ח אני מתעורר לקיימם כבראשונה. והנה השקלים שנאמר בהם העשיר לא ירבה והדל לא ימעוט המה מועילים ג"כ לבטל הגאוה מלב האנשים אחרי שהעשיר והדל חלק כחלק יתנו לצדקה למה יתגאה האחד על רעהו. והנה נאמר גאות אדם תשפילנו ודרשוהו חז"ל על המן. ושפל רוח יתמוך כבוד על ישראל. וז"ש רז"ל גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. אחרי שהמן בגובה אפו רנה למכור את ישראל בכסף הקדים שקליהם המורה על עניוות וכיון שהם ענוים שפלי רוח יתמכו כבוד וכל כלי יוצר עליהם לרעה לא יצלח ונהפוך הוא שגאוות המן תשפילנו הפוך רשע ואינו ובית צדיקים ישראל יעמוד לנצח. וז"ש כיון שנפל הגורל על ירח אדר שמח המן אמר הוא ירח שמת בו משה רבן ולא ידע שבז' באדר מת משה. ובז' אדר נולד משה היינו שהוא הי' סבור אחרי שמת בו מ"ר ובטל עמוד התורה יכלו ח"ו לנצח. אבל באמת ע"י מיתתו וסם גומלים חסד עמו להספידו מדי שנה בשנה ויש כאן גמ"ח שעושין עם המתים. עי"כ יתעוררו להחזיק ג"כ בעמוד התורה. וז"ש ע"י שמת משה נולד ג"כ כנזכר:
ויקרא אל משה. במדרש. ר' תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת מתלא אמר דעה חסרת מה קנית דעה קנית מה חסרת ואף משה לא עלה עד שקראו הקב"ה שנא' ויקרא אל משה. נ"ל עפמ"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא וראז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. נ"ל כי אם אחד אומר בפני רבים דבד מחכמות חיצוניות צריך שידע כי כחו רב ועצום בחכמה ההוא ויודע אותה על מתכונתה ורק אז יוכל להטיף מלתו בפני קהל ועדה. ואם לא כן יאמרו לו מה לך להתעשת ולענות על רב אשר גם לך אין ידוע הדבר על מתכונתו. לא כן אם אדם אומר לרבים דברי תורה ויראה חכמה ומוסר אז אם גם עדן לא בא רק אל שערי' ושקד רק על דלתות היכלה אם רק בלבו אש התורה והחכמה תוקד לא תכבה. נכון בטח יוכל לעמוד בשער בת רבים ולקרוא בקול גדול דברי תורה ולא ימעדו קרסוליו. וע"ז נאמר כי ה' יתן חכמה ואימתי מפיו דעת ותבונה. אם אנו אומרים רק הדעת והתבונה אשר מפיו יצאו היא תוה"ק. וז"ש באיוב כ"א האנכי לאדם שיחי ואם מדוע לא תקצר רוחי. ירצה וכי אדבר בדברים ארציים אל האדם הארציי. לא כן אלא אני בדברים אלקיים אדבר וע"כ אם גם קצרה רוחי ועדן לא באתי אל מדורי החכמה פנימה בכ"ז ואדברה בעדותיך ולא אבוש. והנה מי שעומד להורות לרבים דרכי ה' ורק לתכלית זה מגמתו לא למען בצע כסף ולא פנה אל רהבים ושטי כזב. אז דבריו בנחת עם הבריות ואז בודאי דבריו נשמעים באהבה רבה ובשמחה מאחר שאין רצונו להשתרר על האנשים השומעים. וזה הנקרא לומד תורה לשמה מאחר שאינו עושה אותה קרדום לחפור בה ועטרה להתגדל בה. לא כן מי שרוצה להשתמש בכתרה של תורה ולהכתיר זר כבוד ותהלה על ראשו. אז הרם המצנפת והסר העטרה ודבריו בלתי נשמעים כי יטילו האנשים בם דופי ויקוצו בתוכחתו על כי רצה להשתרר עליהם גם השתרר בחכמתו הגדולה ויאמרו לו לך רד מגדולתך. וז"ש במשנה דאבות ר"מ אומר בל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' נקרא ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריו' וכו' ומקרבתו לידי זכות. הכוונה כנ"ל מאחר שהוא מלמד רק לשם כוונת התורה לא ירים ראש כנגדם להיות אדון ושר עליהם כ"א נקרא רק ריע אהוב אוהב את הבריות ולא ישתרר עליהם גם השתרר רק כאיש אל רעהו ידבר ועי"כ דבריו נשמעים ומקרבתו לזכות. והנה המלאך אינו עושה רק לקיים שליחות בוראו ית' כמ"ש ורגליהם רגל ישרה אין להם שום כוונה ופניי' רק להשלים רצון קונם וכמ"ש גבורי כח עושי דברו רק לשמוע בקול דברו. ואם הרב גם הוא מלמד רק על דרך זה לקיים מצות ה' אז דבריו מתקבלים. וז"ש אם הרב דומה למלאך ה' צבאות אז בודאי יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אז יקוצו בתוכחתו ולא יבקשו תורה מפיהו והנה הכסף והזהב והפנינים אינם התכלית המבוקש בעצמו כי מה בצע בכתם אופיר אם לא יוכל ליקח בעדו דברי צרכיו אלא הם אמצעים להגיע על ידם אל התכלית. לא כן הכלי יקר הוא הדבר המבוקש בעצמו כי יכול לשים בו כל צרכיו. וז"ש יש זהב ורב פנינים אבל שפתי דעת חין ערוך למו בהם כי השפתי דעת אינם האמצעי להגיע על ידם לכבוד והון וכדומה רק הם התכלית בעצמו ללמד תועים בינה לנטלם ולנשאם על גפי מרומי השלימות. וז"ש יש זהב ורב פנינים אבל השפתי דעת הם כלי יקר תכלית המבוקש. ולזה משלו במדרש דעה קנית מה חסרת ע"כ הדעה היא תכלית המבוקש. ומפני זה גם מרע"ה לא עלה בעצמו להשתרר עד שקראו הקב"ה כנאמר ויקרא אל משה וזה ביאור המדרש הנ"ל:
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' אם האדם מקריב מחלבו ודמו אז יותר מן הבהמה מן הבקר נבחר לה' אם תקריבו את קרבנכם מעצמכם. והנה הקרבן היותר גדול לעת כזאת הוא כשאנו מגדלים את בנינו לתוה"ק אף שעי"ז יקופח קצת פרנסתם הזמניית. וז"ש אם עולה קרבנו שקרבן העולה כולה כליל לגבוה הוא חם זכר תמים יקריבנו שיגדל את בניו על ברכי התורה התמימה. והנה הרמב"ם ז"ל כתב הטעם שמילה בשמיני ולא ממתינים עד שיגדל וימול א"ע כשיהי' בר מצוה. כי חש הש"י פן יהי' בנ"א אשר יחוסו על עצמם ולא ירצו לחבול גופם בשפיכת דמם להכנס בברית קודש ע"כ צוה הש"י להקדים המצוה בימי קטנותו בעת אשר אהבת הבן לא מצאה עדן בלב האב קן לה. ובזה פירשתי המדרש הובא בי"א ערך מילה למה כ"ג משמש בח' בגדים כנגד המילה שניתנה לה' ימים וכה"א בריתי היתה אתו החיים והשלום כי לפ"ד הרמב"ם הנ"ל בטעם מילה בח' ראינו כי הש"י זוכר ופוקד חולשת האדם ורוע טבעו וע"ז עיניו ית' פקוחות כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת רק לקרוצי חומר. והנה בכ"ג נאמר ועשית בגדי קודש לכבוד ולתפארת ולכאורה יפלא שבמקום הקודש ששם הכל קודש וטהור יפאר הכהן את עצמו בבגדי חמודות אשר המה מהבל יחד. אבל באמת נאמר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ע"כ אמרו גדלהו משל אחיו כי חכמת המסכן בזוי' ואין דבריו נשמעים ור"י קרא למאני' מכבדותי' שבהיותו מלובש בבגדי כבוד ותפארת הוא מהודר לקהל ודבריו נשמעים, ומזה ראינו ג"כ שהש"י מחשב חסרוני בנ"א אשר יראו לעינים אף שהוא ית' יראה רק ללבב. וז"ש המדרש למה כ"ג מתלבש בח' בגדים בגדי כבוד והדר החפץ לה' באבני שוהם ומשבצות זהב וכסף. ויהי כמשיב כנגד המילה שניתנה לח' ימים והיינו ג"כ מטעם הנ"ל שהש"י יודע כי עם בנ"א קרוצי חומר ידבר כנזכר. והנה ברשעים נאמר אין שלום אמר ה' לרשעים כי כל ימיהם מלאים חרטות רק אז יבא שלום כאשר ינוחו על משכבותם אמנם הצדיקים הכובשים יצרם נאמר עליהם שלום רב לאוהבי תורתך והטעם מפני שאין למו מכשול הוא היצה"ר וע"י מה יכולים לכבוש את היצר סוכן הוא ע"י המילה המתשת כח הגופני של אדם לבלי יפרצו תאוותיו את גבולם. וז"ש בריתי היתה אתו ע"י שברית מילה היא את האדם עי"ז לא רק לאחר מותו יהי' לו שלום באשר שם ינוחו יגיעי כח רק החיים והשלום הן בעודנו חי ג"כ יהי' לו שלום. והנה בעת הכנס אדם למצות נקרא בא אל אהל מועד כי יבוא אל הקודש פנימה אבל בעת לידתו הוא רק בפתח אהל מועד. וז"ש זכר תמים יקריבנו אם רוצה להקריב בנו הזכר תמים מבלי מום אז אל פתח אהל מועד יקריב אותו תיכף ומיד בעת עמדו עדיין על הפתח למען יהי' לרצונו לפני ה' שיקריב אותו ברצון ובלב שלם כמ"ש הרמב"ם הנ"ל. וז"ש בפ' צו ובער עלי' הכהן עצים בבקר בבקר וגו' אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. כי נאמר חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. ע"כ אם רצונך אשר אש היראה תמיד תוקד על לב מזבח בנך אז ידליק בו בבוקר עודנו באבו בימי ילדותו. ובמדרש מה אדם הראשון התחיל בעבירה והביא קרבן ונתכפר לו אף אתם כן ומדקדק אדמו"ר בכ"ס מהו התחיל בעבירה. ונראה כי ארז"ל עבירה גוררת עבירה כדכתיב הוי מושכי העון בחבלי השוא כי היצר אינו בא לאדם להסיתו בתחלה לעבירה חמורה כי אז צא איש הדמים יאמר לו ולא יחרוך רמי' צידו אלא בא בתרמית לומר לאדם עשה עבירה לשמה ותחשב לך לצדקה וע"י שמתחפש במלבוש מצוה היום אומר לו עשה כך ומחר ע שה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז רח"ל. ועד"ז שמעתי באומרים לי בשם הקדוש מהר"י בעש"ט זצוק"ל לפרש דברי ש"ס דשבת שוחט משום מאי חייב רב אמר משום נטילת נשמה ושמואל אמר משום צובע וכתבו תוס' דאשוחט דעלמא קאי. היינו היצה"ר ששוחט את בני העולם אין חיובו רק בשביל שנוטל נשמת האדם ומחטיאה כ"א גם משום צובע שצובע את העבירות בצבע מצות.
וע"ז כתבו תוס' דאשו חט דעלמא קאי הוא יצה"ר הוא מלאך המות. והנה החוטא בדרך זה שיצא מהקל אל החמור מן המצות המדומות אל העבירות לזה קשה לפרוש מעבירה אחרי שהורגל ונשתרש בחטא ולאט לאט ירד מטה מטה. לא כן מי שחטא בפ"א ע"ד כי ארם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא ולא חטא כל ימיו בדמות מצוה רק בפ"א יצרו תקפו לעשות את אשר לא יעשה ואשם לזה קל לשוב בתשובה ולפ"ז אדה"ר שלא חטא עדיין מעולם קודם אכילת עץ הדעת שהרי לא היתה לו מצוה קודמת רק זו היתה הראשונה ממילא הוא לא התחיל במצוה רק בעב ירה ע"כ עביד ומהני תשובתו עם הקרבן. וז"ש מה אדה"ר התחיל בעבירה היינו שלא התחיל לחטוא בעבירה במלבוש מצוה מהקל אל החמור רק תיכף התחיל בחמורה שבחמורות ע"כ הועילה לו תשובתו. והנה התשובה צריכה להיות כסדר מהקל אל החמור כמ"ש האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין תחלה. לזה אמר אם חטאתם כאדה"ר שלא כסדר אבל תשובתכם תהי' כסדר דהיינו מן הבקר עבירות גסות ואח"כ מן הצאן קלות תקריבו קרבנכם. וי"ל בזה הת"כ הובא ברמב"ן ז"ל פ' שמיני מה ראו ישראל להקריב יותר מאהרן א"ל יש בידכם בתחלה יש בידכם בסוף יש בידכם בתחלה וישחטו שעיר עזים ובסוף שנאמר עשו עגל משכה כי בתחלה האדם נפתה להשבית אהבת אחים ומרעים להיות כפוי טובה ולעבור על מצות שבין אדם לחבירו ולסוף ניסת למרוד ח"ו בה' ובתורתו וכמו כן ירדו בנ"י ממדרגה למדרגה מתחלה שחטו שעיר עזים ובגדו באהבת אח עד שלבסוף עשו להם עגל מסכה. ולפי האמור אם אדם חוטא כסדר אז התשובה קשה. וז"ש הת"כ אתם יש בידכם בתחלה ובסוף היינו שיררתם מן הקל אל החומר ע"כ חטאתכם כבדה וצריכים אתם לכפרה יתירה:
במס' נדרים. ר"ש אומר מנין שלא יאמר אדם לה' חטאת לה' עולה ת"ל קרבן לס' הכוונה כי אם אנו עושים מצות ה' בכל מאמצי כחנו ביגיעה והפסד ממון לא נאמר כי לה' ולתועלתו עשינו כל אלה כי מה בצע לו ית' בכל קרבנותינו כמאמר הנביא למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' ר"ל מה תועלת יגיע לי הלא כל התועלת לכם כי ע"י עבודתכם תקרבו עצמכם לי לשמי לרצוני שתקבלו אהבתי אליכם. וז"ש לא יאמר לה' עולה כלומר לה' ולתועלתו הבאתי הקרבן וע"ז נאמר קרבן לה' שע"י עולתך תשיג להתקרב לה' וא"כ לא לו העולה והחטאת כ"א לך להנאתך:
וקרבו וכרעיו ירחץ במים וגו' אשה ריח ניחוח לה'. כי אין די לאדם בעשותו מצות ה' בלי כוונה רק כמצות אנשים מלומדה במחשבה בלתי זכה וטהורה כי רחמנא לבא בעי ומצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה והטעם גלוי אחרי שאין הש"י נהנה מגוף המצוה ואם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח ורק רצונו של אדם זהו כבודו של הקב"ה שהאדם עושה ברצונו הטוב ובחשקת לבו למלאות רצון קונו וע"ז נאמר ריח ניחוח לה' כמו הריח העולה מדבר הנותן ריח שאין המריח נהנה מגוף הדבר רק מהריח העולה כן אין הקב"ה נהנה רק מריח הטוב הוא מחשבה וכוונה זכה העולה ממעשה המצות. וז"ש וקרבו וכרעיו ירחץ שלא די אם הכרעים אשר בהם ילך לעשות צדק יהיו נקיים ולבו בל עמו כ"א גם הקרב ולב יהי' בעזרו בעשותו את מצות ה' ונתן טעם לזה ריח ניחוח לה' שלא רק גוף העשיי' ימצא חן וחסד לפניו ית' כ"א ריח המחשבה הטובה היא אשר בה יתרצה העבד אל אדונו ית"ש: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כי ארז"ל ושמרתם את המצות מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה וא' מתנאי המצוה לעשות בזהירות וזריזות כי בעצלתים ימך אם מתעצל בעשיית המצוה וחושב מחשבות ערי יעשנה בתוך כך בא השטן ויצה"ר להפריעו מעבודתו ואם גם האדם מתגבר עליו ועושה המצוה שלא ברצון יצה"ר על אפו ועל חמתו מ"מ טוב מזה אם גם מלאך רע בע"כ יענה אמן והיינו שגם הוא יהי' שר המסכים על המצוה והוא ע"י שעושה המצוה בזריזות זו תחבולה נפלאה בטרם יעלה על לב השטן לעכב ימהר האדם ויחיש מעשהו לטובה לא כן אם ימתין ויתרשל בתוך כך גם השטן עומד על דעתו למנעו מדרך טוב ואם גם בכ"ז יגביר עליו מ"מ הלא טוב מאוד אם גם היצה"ר יסכים גם הוא. והנה שאור ודבש הם כינויים ליצה"ר המחמיץ וממתיק את תענוגי העולם ע"כ אמר כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ לא תחמיצו את המצוה בעשותם אותה להמתין ולהתרשל הרבה והטעם כי אם גם לאחר הישוב והמתנה תעשה אותה בכ"ז הלא בתוך כך יתעורר היצר סוכן להפריעכם מעבודת הקודש ועי"כ עכ"פ היצה"ר לח יסכים בעשיית המצוה וא"כ כל שאור ודבש לא תקטירו ממנו אשה לה' מהם ומהמונם לא יהי' להם חלק ונחלה בעבודת הקודש ומה טוב ומה נעים שגם השאור והדבש גם מהם תהי' המנחה לה' ועפ"ז י"ל מדרשם ז"ל פ' בא. ואכלתם אותו בחפזון בעוה"ז בחפזון אבל לע"ל נאמר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' כי להורות ע"ז שצריך לעשות המצוה במהירות ובזריזות צוה הש"י שיאכלו את הפסח בחפזון ובזריזות וממנו נקח לעבוד את ה' בכל המצות לעשותם מהר טרם יחמץ. ולפי ביאורנו שעיקר הטעם שצריך למהר ולהחיש במעשה המצות הוא שלא יתעורר היצה"ר להפריענו מעבודת הקודש ובתחבולת הזריזות נעשה אתו מלחמה שגם השאור יהי' לו חלק ונחלה להקריב אשה לה' כנ"ל, ע"כ כ"ז בעוה"ז שהיצר אורב לנו בכל מדרך כף רגל אבל לעתיד לזמן המקווה אשר יקויים ואת הצפוני ארחיק מעליכם ולא יהי' עוד יצר סוכן בנו והס כל בשר מפני ה' כי נעור ממעון קדשו לא נצטרך למהר במעשה עבודת המצות כי אין מכלים ומחריד. וז"כ המדרש בעוה"ז שלא לבד ה' הולך לפנינו כ"א גם יצרי מעללי איש לנו לעינים על הדרך ע"כ ואכלתם אותו בחפזון אבל לעתיד שרק ה' הולך לפניכם הוא ולא אל זר אשר בקרבך אז לא בחפזון תצאו:
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה' לה'לחטא' י"ל עפמ"ש בסוף הוידוי סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו. וי"ל עפמ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והיינו כי יש עונות שהטבע והחומר היא בעוכרם אם הנער חוטא מחמת רתיחות הדם או הזקן מתעצל במעשה המצות מחמת קרירות דמו. אז יש לקוות שהש"י יסלח לו כי יש להם התנצלות שהיצר סוכן בם. לא כן אם הנער עצל במצוה והזקן זריז בעבירה והוא זקן מנאף אין תרופה למכתם כי אין חטאם לפי טבעו וחומרו וזהו אם יהיו חטאיכם כשנים כפי השנים שלכם שבימי נוער יש להם חטאות נעורים ובזקנה חטאות בן זקונים אז כשלג ילבינו כי יש מקום התנצלות משא"כ אם אין החטאים לפי שנותיו של אדם. ע"כ אחרי התוודינו על כל העבירות אשמנו בגדנו וכו' אנו מוסיפים להתוודות עוד סרנו ממצותך וכו' והעבירות לא היו שוות ודומות לנו שיהיו רק לפי טבעינו כי חטאנו גם במה שאינו דומה לנו כלל. ועי"כ לא נוכל להתאונן על ה' אשר מיסר אותנו במשפט לטעון לפניו הלא שאור שבעיסה מעכב ומה פשעינו כי עצמו כל כך. כי הלא חטאנו בלא שוה לנו. ע"כ ואתה צדיק על כל הבא עלינו צריכים אנחנו להצדיק את הדין. כי אמת פי' הן אמת שאתה ה' עשית את האדם עם יצרו ותאוותיו אבל אנחנו לא לבד שחטאנו ביצרנו כ"א גם הרשענו שאנו בעצמנו הגורמים חטא ופשע אחרי שלא שוה לנו כנ"ל והנה טבע אדם נכבד מחייבת עבירות שונות מטבע איש פחות ונבזה. וכאשר חוטא במה שטבעו לחטוא אז יש לו התנצלות כנ"ל אבל אם הנכבד חוטא כדרך הפחותים אז גדלה אשמתו כי חטא חוץ לגדר טבעו ואין תרופה למכתו כ"א שירחיק א"ע אף מן המותר לו אף ממה שטבעו מחייב יפרוש ממנו מדה במדה כמו שחטא שלא כדרך טבעו ומזגו כן יתרחק אף ממה שהוא טבעו. והנה הטבע והחומר יש לו כח מצד עצמו באשר הוא אדם מן האדמה ועוד מצד מולידיו שהוא בן אדם ויש בו ג"כ כח החומרי שהוטבע בו מאבותיו. ויש לכנותו פר בן בקר. כי הכח החומרי הוא בעצמו פר וגם נחלת אבות בן בקר. וז"ש אם הכהן המשיח שהוא ברום המעלה יחטא לאשמת העם שעשה מעשה חטא ואשם מה שהוא דרך וטבע העם הפחות והנבזה ולא לפי טבעו הגבוה ע"כ צריך כפרה יתירה עד שיביא לחטאת לה' פר בן בקר כלומר מה שהוא מטבעו גם זה צריך להרחיק נדוד ולהכניעו כנ"ל:
ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם. נראה ע"פ מאז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ונאמר עת לעשות לה' הפרו תורתיך הרי שלעתים שונות אף דבר שהוא בכל עת מצוה לעשותו בכ"ז לעת ידועה מצוה שלא לעשות וכדמצינו עשה דוחה ל"ת. הנה הירא לעבור על הל"ת בשביל שלא לעבור על צווי ה' שלא לעשותו ומבטל עי"ז מצות עשה הוא חוטא אף שחטאו הוא לש"ש כי סבור שאינו רשאי לעבור על ל"ת ומיראתו את ה' הוא חוטא בכ"ז חוטא הנהו אלא שהחילוק הוא כי העובר בשאט נפש ובזדון על מצות ה' הוא חוטא בגופו כי חומרו העלול לחטוא השיאו לדבר עבירה כמ"ש שאור שבעיסה מעכב. לא כן החוטא בדבר מצוה להיותו חסיד שוטה כדאיתא במסכת סוטה שרואה אשה טובעת בנהר ואינו מצילה שלא יסתכל בה. זה אינו חוטא בגופו כלל כ"א בנפשו כי לא תאוותיו הדיחוהו לדבר עבירה רק יראתו כסילתו. ועל אופן זה לא יחטא כ"א עם הארץ שאינו יודע מה קאמרי רבנן לשקול כל דבר בפלס היכשר לעשותו אם לא. אבל הת"ח לא יכשל באופן זה כי יודע להזהר לעשות חובתו בעת הראוי ולמנוע בעת אחרת. וז"ש ואם נפש תחטא מעם הארץ כלומר הנפש תחטא והוא ג"כ מעם הארץ אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו הוא בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה דהיינו שהוא בדעתו סובר שעושה מצוה ובאמת הוא בזמן אשר לא תעשינה וטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה.: