אור ברסלב
לוח ארז חלק ב לוח ארז על פרשת שלח לך

לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט

לוח ארז על פרשת שלח לך

לוח ארז על פרשת בהעלותך

שלח לך אנשים.

במדרש. הה"ד יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם. הכוונה כי באמת יש להפליא הלא כמו שהש"י הוא נצחי כן בריאותיו יהיו נצחיים ולמה אנו רואים הציץ נובל בכל שנה ויפרח מחדש כחבצלת. ומדוע לא נתן הש"י כח בהם שיהיו עומדים לעד ולא יחלופו. האין זה חסרון בחיקו ח"ו. אבל באמת עשה הש"י כן בשביל האפקורסים האומרים הן אמת שהעולם נברא יש מאין מהקב"ה בעצמו ובכבודו. אבל מעת הבריאה עולם כמנהגו נוהג בכח הטבע אשר נתן בו יוצר עולם. ע"כ עשה הש"י שהטבע בכל שנה תחלוף יתכלה יתברא מחדש למען ידעון ויכירון כי יד ה' עושה זאת בכל עת ועת. לא כן אם הי' הכל קיים לע"ע מעת הבריאה אז הי' מקום למינים לטעות כנ"ל וז"ש יבש חציר נבל ציון ויקשה למה לא נתן הבורא ית' כח בהם שיעמדו לעד. ע"כ בא כמשיב שהטעם לזה כדי שדבר אלקינו יקום לעולם למען יראו הדורות שרק דבר ה' שומרת הטבע בהוציאה מחדש בכל שנה את יבולה. והנה אף שעי"ז נגרע מכבודו ית"ש שאומרים שח"ו אין ביכלתו לברוא ברי' שתעמוד לעד. בכ"ז הקב"ה לא חס על כבודו ית' אם רק הוא טובת העולם שלא יטעו כנ"ל. וכן הי' ג"כ במרגלים שלא חס השי"ת על כבודו וצוה לשלוח מרגלים אף שעי"ז נראה כמסתפקים ביכולת הש"י לתת להם ארץ חמדה בכ"ז אחרי שהי' לטובת ישראל שידעו מקדם את הדרך ילכו כמ"ש רמב"ן ז"ל לא חס הש"י על כבודו ית'. וז"כ המדרש שסמך לפסוק שלך לך אנשים הפסוק יבש חציר וגו' ודבר אלקינו וגו', כנ"ל: אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע. כי אמרו רז"ל בפ"ג דיומא רבי מאיר הוי דייק בשמא ועיי' מ"ש לעיל פ' שמות ובסוטה דף ל"ה אמרו דמרגלים על שם מעשיהם נקרא ובמדרש תנתומא דריש כן כל שמותם לרעה. וכיון דשם מכוער מורה על מעשים מגונים ממילא שם נאה מורה על מעשים נאים. וז"ש אלה שמות האנשים ואחרי ששמותיהם המכוערים היו אות לרעה מזה לקח משה ששם טוב של יהושע יהי' עמדו אות לטובה ע"כ קרא אותו יהושע ששם שמים יהי' מצורף בשמו ויעזור לו למען כבוד שמו:

ויהס כלב את העם אל משה. פרש"י לשמוע מה ידבר משה. ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. כי אם אמנם הז' אומות היו רבים ועצומים מישראל בכל זאת לא הי' להם לירא מהם כנאמר זאת הארץ אשר תפול לכם לנחלה שהיא ירושה להם וכמו שלירושה אין צריך למלחמה להחזיק בה כי ממילא קאתיא כמו כן א"י לא בכח ולא בחיל יכבשו אותה כי אם מורשה לקהלת יעקב. רק שצריך לזה ב' דברים הא' שיהי' זכותן של ישראל כדאי להוריש מפניהם גוים גדולים ועצומים מהם וזהו ע"י שישמעו לקול משה אשר יצוום בשם ה' ויעלו מעלה מעלה על סולם שלימות המדות ומעש"ט. והב' אחר שאין ברצון הקב"ה לשדד הטבע מכל וכל ע"כ אם לא הי' באפשרי בשום אופן שישראל ילחמו עם האומות וינצחו אותם אז לא הי' עושה הקב"ה מה שהוא נגד הטבע לגמרי אבל אחרי שבאמת הי' יכול להיות שגם על דרך הטבע ינצחו ישראל את האומות כי כבר כ"פ אנו רואים שנופלים רבים ביד מעטים וגבורים ביד חלשים וכיון שעכ"פ הוא באפשרי גם ע"ד הטבע עי"כ ד' להם בעוזרם ויעמוד על ימינם להושיעם כמ"ש יברכך ה' בכל אשר תעשה יכול יהא יושב ובטל ת"ל אשר תעשה והוא ג"כ כנ"ל שבלי עשיי' צריך הש"י לשדד הטבע לשלוח ברכה וזה אינו ברצונו ית"ש. אבל אם האדם עושה את שלו ואז כבר באפשרות שיבורך מעשה ידיו אף ע"ד הטבע אז יצו ה' את ברכתו.

וז"ש ויהס כלב את העם השתיק תלונתם באמור להם אל משה שאין להם לירא מהמון עמים כ"א ישמעו תמיד מה שידבר להם מ"ר בצווי הש"י ואז עלה נעלה אם נעלה ונגביה עוף למעלה ומדרגה עליונה אין צורך למלחמה כ"א וירשנו אותה תפול לנו הארץ בתורת ירושה. ושלא יאמרו שהוא שידוד הטבע ע"כ הוסיף לאמור שאינו בגדר בלתי אפשר כלל וכלל לנצח את האומות כי יוכל להיות שגם אנו מעצמנו נוכל לה לכבשה. וכיון שעכ"פ יכול להיות כן אף בדרך הטבע ע"כ אם נעלה מעלה לשמוע בקול ה' הוא יושיענו:

ויהס כלב את העם.

בסוטה דף ל"ה ע"א. התחיל יהושע לדבר אמרו לי' מה דין ריש קטיעא ימלל. פרש"י ז"ל על שלא היו לו בנים נקרא כן ובערוך פי' שראשית שמו הוא אות יו"ד שהיא אות קטיעא. ומהרש"א בחידושי אגדות שם גמגם על פירושים הנז' עיי"ש. ול"נ עפמ"ד במדרש תנחומא פ' מטות שיהושע הי' לו לחיות ק"כ שנה כמו משה רבינו שהיו ימיו ק"כ שנה שנאמר כאשר הייתי עם משה אהי' עמך אלא בשביל שכשבא להלחם עם ל"א מלכים אמר אם אני הורגם מיד אני מת כמו שאירע למשה רבינו וע"כ עיכב במלחמתן שנאמר ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה עיי"ש ע"כ לא חיה רק ק"י שנים ולפי זה ה"פ שהם נבאו ולא ידעו מה נבאו אמרו אחרי שאנו רואים שגם בעיניך אינו חשוב כ"כ ישיבת א"י שהרי להאריך ימיך ושני חייך היית מתעכב בכיבוש ל"א מלכים עד שהקב"ה נטל ממך לעונש יו"ד שנים משני חייך שהיו קצובים לך מאז ומקדם ע"כ אין לך לדבר גדולות בשבחה של א"י כי מום שבך אל תאמר לחברך. וז"ש מה דין ריש קטיעא כלומר היו"ד שהוא ראשית שמך ניטלה ממך שעשרה שנים נתקצרו ימי חייך עבור שאינך זריז בכיבוש הארץ א"כ מה לך כי תוכיח אותנו על דבר כזה שאתה בעצמך נכשל ונתקל בו. וידיד נפשי הה"ג מוהר"ש דומו"צ דפק"ק נ"י פי' קראוהו ריש קטיעא כי ידעו כבר מנבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס לארץ ע"כ אמרו שיהושע לכבוד עצמו הוא דורש ליכנס לארץ הקדושה כי עי"ז יגיע הוא להיות ראש ומנהיג אבל כ"ז שאינם הולכים לא"י לא יהי' הוא ראש ומלך להם וזה שאמרו מה דין ריש קטיעא שהוא ירא שיוקטע ויוגדע מן הראשיות והנשיאות והוא נוגע בדבר מה לו לדבר בשבחה של א"י אחרי שדבריו לא יעשו רושם ואות לטובה:

הארץ אשר עברנו לתור אותה ארץ אוכלת יושבי' וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. וכתיב ויבכו העם בלילה ההוא. וארז"ל אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיי' של חנם ואני קובע לכם בכיי' לדורות. כי כתיב מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים כי אוירא דא"י מחכים. ואינו מסוגל רק ליושבים בה על התורה ועל העבודה ושומרים חוקי' אבל מי שעובר על חוקי האלקים ותורותיו אין לו קיום וישוב באה"ק כמ"ש בפ' אחרי ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם בטמאכם אותה. וכבר האריך הרמב"ן שם באמרי נועם להסביר זה.

וזהו לדעתי כוונת הפ' למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ. כי כל אדם יש לו שני פניות שהוא פונה אליהם. הא' היא הגשמיית והב' היא הרוחניית להשלים את נפשו במעלות ומדות תרומיות. והנה הצדיק הוא מגביה ומרומם את הרוחניות ומשפיל את הגשמיות והרשע להיפך הוא ממליך את העבד ושפחה תירש גבירתה ואחרי אמרנו שא"י אינה סובלת הרשעים וכמ"ש בלחם דמעה נחלתנו נהפכה לזרים כלומר אף שנחלתנו א"י היתה מתחלה ארץ מבורכת בכ"ז לע"ע נהפכה והיתה לשממה אשר לא יצלח בה מאומה ויצא חוח תחת חטה והטעם כי היתה לזרים ואינה סובלת רק צדיקים וז"ש תשמרו את התורה והמצות למען ירבו ימיכם על האדמה כי רק זמן כזה תוכלו לישב על האדמה כימי השמים על הארץ כ"ז שהשמים והוא הרוחניות הוא לכם גבוה מעלה על הארץ שהוא הגשמיות ורק כ"ז ההוא תוכלו לישב שם אבל אם תגביהו הארץ על השמים אז תגלו ממנה. (וחוץ לדרכנו י"ל כי בחמת צריך להבין למה כל אדם יחשוב את ימיו ע"פ זריחת השמש ושקיעתה ולמה לא נתן ה' על הארץ דבר מה בו יחשבו העתים והזמנים. אבל ה' בחכמה יסד להורות נתן בלבנו למען נרגיל א"ע לראות אל השמים מעל ולא ניתן תמיד בארץ פנינו ולמען נדע כי הארץ תלוי' בשמים ורק אם האדם יקבל ברכת שמים מעל רק אז ישכיל ויצליח את דרכו ע"כ הקב"ה שם חוקות ארץ בשמים. וז"ש למען ירבו ימיכם כפרש"י מכלל הן אתה שומע וכו' וכ"ת האיך תלוי ברכת האדם בקיום המצות הלא השמים לה' והארץ לבנ"א ואין להם חיבור וקישור זע"ז לזה מביא ראי' כימי השמים על הארץ אחרי רואנו כי ימי השמים על הארץ דהייני שאנו סופרים ימינו עלי ארץ למהלך השמים ולמה עשה ה' ככה בע"כ להורות שלאנשי ארץ השמים הם המורים להם את הדרך ילכו. ופירשתי מאמר הכ' עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ובמדרש ואם לאו היוצא השדה מתגרה עליכם. כי נאמר וחרה אף ה' וגו' ולא יהי' מטר ובכ"ז ראינו בעינינו אף שבנ"א מרשיעים וחוטאים מצליחים בנכסיהם וימצאו מאה שערים בתוצאות שדותיהם. אבל כ"כ המפרשים שרק בא"י אשר למטר השמים תשתה מים ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה רק שם יעצור ה' את השמים אם חוטאים ישראל ל"כ בחו"ל אין הקב"ה דורש אותה להפרע מרשעים בעוה"ז ע"י מניעת מטר כ"א אדרבה משלם לשונאיו אל פניו אבל שלא יטעו עי"ז שרואים שיוצא השדה שנה שנה בין לטובים בין לרעים ויטעו עי"ז כי הארץ הפקר וכל אדם יעשה מה שלבו חפץ אחרי שאין הקב"ה מעניש לרשעים ע"כ צוה הקב"ה ליתן מעשר לעניים שעי"ז יודו שמאת ה' היתה להם ברכתם וממנו הכל ומידו ית' נתנו להם. וזהו עשר תעשר למען תדע שלה' הארץ והטעם שצריך אתה לעשות לך ציונים לדבר כי בקל תוכל לשכוח שה' משגיח עליך אחרי רואך היוצא השדה שנה שנה כלומר בכל שנה ושנה בין אם תיטיב דרכך בין אם תשחית מעלליך בכ"ז הארץ תתן יבולה ע"כ עלול אתה לשכוח ומפני זה צריך אתה לעשר ואם אי אתה מעשר היוצא השדה מתגרה עליך כנ"ל:

הדרן להנ"ל שבא"י רק צדיקים יהלכו בה וצריך שמה להתנהג בחסידות וזה הי' נגד רצון המרגלים ע"כ מאסו בארץ חמדה כי לא רצו לקבל עליהם עול מצות אשר יכביד אכפו עליהם בשבתם באה"ק ע"כ אמרו ארץ אוכלת יושבי'. כי הצדיק נקרא מהלך שהולך מחיל אל חיל למעלה ל"כ הרשע שאינו עוסק בשלימות נפשו זה נקרא יושב כי הוא יושב על מקום א' מבלי לכת מעלה בשלימות והם אמרו ארץ אוכלת יושבי' כלומר הארץ הקדושה יש לה טבע משונה זו שהיא אוכלת ומכלה את מי שרוצה לישב בה ולא להלך במעלות בקודש. וגם העם אשר דאינו בתוכה אנשי מדות תרומיות וטובות ורק אנשים כאלה ישבו בה אבל אנחנו אין אנו חפצים בהשלמתינו. וז"ש רז"ל שבכו בכיי' של חנם. כי דרז"ל בפ' זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם חנם בלא מצוות וזהו ג"כ פירושו כאן אתם בכיתם בכיי' של חנם שרציתם לפרוק מעליכם על מצות שצריכים לקיימם בא"י אני אקבע לכם בכיי' לדורות כי באמת נחרב בהמ"ק וגלינו מארצנו מפני חטאינו הקיאה הארץ אותנו וזהו כשם שמאסו המרגלים בא"י בעבור רצונם להיות מנוערים מן המצוות כן יחרב בהמ"ק ג"כ מה"ט על פרקם מעל צוארם עול מצות. ויש להוסיף שדייק בכיי' לדורות כי באמת רק ילד בלי השכל יבכה על דבר שאין תקוה לקבל תמורת הנאבד אבל לאדם לא יאות לבכות על דבר שנאבד ממנו כ"א צריך לסבול באהבה וא"כ יש לשאול למה אנו בוכים זה כמה על חורבן בית קדשנו הלא העבר עבר. אולם אם נדע סיבת חורבן מקדשנו וגלות עמינו שרק החטאים היו בעוכרנו ע"כ נקוה שבהסיר הסבה שתכלה הרשעה אז יסור המסובב ע"כ נאה לנו לבכות כי ע"י בכיותינו אנו מורים שעוד אנו מקווים להם להסיר חטאת ואז יהי' קץ לגלותנו וזהו כל המתאבל על ירושלם בע"כ הוא מקוה עוד לשוב שמה עי"כ זוכה ורואה בשמחתה. וזהו ג"כ בכיי' לדורות כי אחרי ידעכם שרק החטאים גרשוכם מהסתפח בנחלת ה' ע"כ תבכו לדורות. וזהו דאיתא במדרש נחמו נחמו עמי נחמו עליונים נחמו תחתונים. כי אין לנו נחמה רק אם אנחנו כולנו מרגישים העדר הבית המקודש אבל כ"ז שרק יחידי סגולה בוכים ומתאוננים והמון העם לא ירגישו בהעדרו עדיין אין לנו תנחומין ופירשתי לעיל (פ' בחקותי בהספד) אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כלומר ע"ז שרק היחידים מתאבלים על חורבן בהמ"ק ע"ז יש לעשות מספד תמרורים וזהו כוונת המקונן על אלה אני בוכי' עיני עיני יורדה מים כלומר על אלה אני מקונן שרק עיני לבדי ולא עין אחרים יורדה מים שהעם אינם מרגישים בהעדרו והוסיף לאמר היו בני שוממים כי גבר אויב כלומר בזמן העבר בעת אשר האויב הכביד עולו על ישראל וגבר עליהם בחוזק יד בעת ההוא היו בני שוממים ואבלים על הגלות אבל לע"ע אחרי היתה הרווחה אינם מתאבלים כלל אבל נחמתינו לא תהי' רק אם תתחיל בתחתונים כלומר שאנו מצטערים ומבקשים חנחומין תחלה אז אח"כ נחמוה עליונים:

במסורה הביאה בעה"ט. אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. זה לחמנו חם הצטידנו אותו וגו' ועתה הנה יבש. בנפשנו נביא לחמנו. לחמינו נאכל ושמלתנו נלבש רק שמך יקרא עלינו י"ל כי ארז"ל בכתובות דף קי"א ע"ה אינם חיים לע"ל עד שמצא להם ר"י רפואה מן התורה להנות תלמידי חכמים מנכסיהם ועי"ז יש להם חלק ונחלה בתורת ה'. והנה אחרי שכל ישראל ערבים זב"ז אם עם הארץ לא יהא לו חלק ונחלה בתורה אז גם מחלק הת"ח יוגרע מאחר שהוא ערב בעדו ע"כ אר"י בכתובות שם לא ניחא למרייהו דאמרת הכי שע"ה אין להם חיים. שגם לת"ח שהם אדונם ורבונם של ע"ה לא ניחא להו בהכי כי עי"ז גם חלקם יגרע אבל ע"י שע"ה מחזיק לת"ח אל תיראו אתם הת"ח את ע"ה שלא יהי' לו מנת חלקו בחיי עולם ותפסידו גם אתם ע"י הערבות כי לחמנו הם אחרי שהם לנו מטה לחם ובשלומנו גם להם עץ חיים יפרה למחזיקים. ועוד י"ל כי גם מי שעוסק בחיי שעה ואינו עוסק בתורה גם לו יש מוסר השכל ביגיעתו ועבודתו יוכל להחזיק בעצמו מדת הבטחון ועל ידו יגיע לחיי עוה"ב כי הת"ח יושב אהל אשר אין לו שום עסק במסחר וקנין איננו רואה עין בעין שרק זה הגבר ברוך אשר ישים בה' מבטחו כי בכל יום ויום הוא רואה בעסקיו מה שמחשב לטובה רעה תהי' באחרונה ורק אלקים הבין דרך מצעדי גבר ועלילותיו ל"כ הת"ח אשר יושב באהל של תורה ואין לו שום פגישה עם טרדות הזמן עליו יש להמליץ לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך כי אין לו מקום המלט שלא לבטוח בה' אחרי שאינו עושה מאומה ל"כ הע"ה אשר יוכל לטעות כי כחו ועוצם ידו עשה את החיל ובכ"ז בוטח בה' ע"כ סולמו המוצב ארצה ראשו מגיע השמימה. ע"כ עמי הארץ העוסקים בישובו של עולם על המחי' ועל הכלכלה ובכל רגע יצר סמוך להם להסיתם מאחרי ה'. ואם בכל זה לא יסורו מאחרי ה' ובוטחים בה' לשאת ולתת באמונה יש להם דרך מבוא לשער השמים יותר מהת"ח אשר הוא כלוא בתוך ד' אמות של הלכה ולא יתראה החוצה. והנה מה ששם הש"י בחוקי הטבע שלחם לא יוכל לעמוד זמן רב בלי שיתעפש וירקב להורות נתן שהאדם לא יוכל לדאוג על העתיד וזמן רחוק שהרי הלחם שהוא היותר הכרחי לאדם בכ"ז לא יתקיים בטובו לזמן רב ע"כ ארז"ל מי שיש לו לאכול היום ואומר מה אוכל למחר ה"ז מקטני אמנה. ע"כ לא תיראו גם מט"ז את עם הארץ שלא יהי' לו חיי עוה"ב אחרי שיש לו מוסר הזה לחמינו חם ביום הצטיידנו אותו ועתה הוא יבש א"כ יהי' לו לאות ולמופת שישען בשם ה' אלקיו וגדול הבטחון שמזכהו לחיי עוה"ב. גם יש לו עוד מוסר ע"י עמל הפרנסה וקושי המזונות עי"ז רואה שאדם לא לבד לעמל מלאכה נברא כ"א להשלים נפשו כמ"ש לעיל (פ' בראשית) על מארז"ל קשים מזונותיו של אדם כיולדה עיי"ש. וז"ש המסורה שגם עבור זה אין לנו לירא מע"ה שלא יזכה לחיי עוה"ב אחרי רואו שבנפשו נביא לחמנו כמה עמל וטורח ומסירת נפש צריך לו עד שיביא לחמו. וכ"ת א"כ שיש לע"ה מעלות הללו א"כ גאה יתגאה על הת"ח וירום לבו לומר שהוא הגבר הוקם על הת"ח והוא למעלה ממדרגתו. לזה בא כמשיב עפמ"ש במק"א לפרש מאז"ל גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושי' שנא' עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכי' מאושר הכוונה כי לרוב פעמים אנו רואים שהת"ח נצרך להחזקת ע"ה ויש לשאול השאלה ששאלו בפ"ק דב"ב אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן מכ"ש שהקב"ה אוהב ה' שערי ציון שערים המצויינים בהלכה. אלא שי"ל כתירוץ רז"ל שם כדי שינצלו העשירים מדינה של גיהנם ה"נ רוצה הש"י שגם העם הארץ אשר אין לו חלק בתורת ה' יוכל ג"כ לזכות בתורה עי"כ נצרך הת"ח לע"ה וכמאז"ל על ישב עולם לפני אלקים וגו' ישב עולמך והשיב הקב"ה חסד ואמת מן ינצרוהו. אבל באמת אין העשיר מפרנס את הת"ח מפרנס אדרבה הת"ח מפרנס את ע"ה אלא שהש"י רוצה שיהי' לו חלק בתורה ע"כ הוא מחזיק את הח"ח. וז"ש גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה כלומר היא בעצמה ואינה צריכה להחזקת אחרים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ומה שאעפ"כ אנו רואים שהת"ח צריך להחזקה הסיבה לזה היא ותומכי' מאושר כדי שהע"ה התומך יאושר גם חלקו בארץ. והנה במקום שהע"ה יודעים את זאת שכל פרנסתם הוא מסיבת התורה וזכותה אז אין מחסור ליראיו כי אומרים לו ממך הכל ומירך נתנו לך כמ"ש במק"א לפרש המדרש בשעה שהכניס שלמה את הארון לבהמ"ק הרטיבו כל אילנות ועשו פירות. אבל במקום שמבזין את הת"ח זהו אות ומופת חותך שגם את ה' הם מבזים ח"ו וכמו שהמלצתי מארז"ל במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב כלומר רק במקום כזה אשר אין יראת ה' לנגד עיניהם ומחללים את כבוד ה' הגדול והנורא במקום הזה אין חולקים כבוד ג"כ לרב ולמורה שנאמר אין חכמה ואין תבונה ואין עצה במקום אשר מעלות כאלו אינן נחשבות למאומה ולבעליהן אין כבוד אז נדע בטח כי הם לנגד ה' ומנגדים גם לו ית"ש. ע"כ ארז"ל במסכת שב' לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים את דבריו היינו כיון שמלעיבים במלאכי אלקים בוזים גם את דברי ה' עצמו ית"ש. היוצא מזה שהקב"ה הי' יכול לפרנס את הת"ח מן התורה עצמה בלי סיוע מע"ה רק ה' עשה כן למען גם לע"ה יהי' לו חלק בתוה"ק. וז"ש הת"ח לע"ה לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש שאין אנו צריכים לך ולדכוותך רק הש"י זוכה אותך שגם שמך יקרא עלינו שגם לך יהי' חלק בין הת"ח כמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך כי באור פניך נתת לנו ה' תורת חיים ואהבת חסד כמ"ש במק"א:

וילונו על משה ואהרן וגו' ויאמרו אליהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. י"ל עפ"ד הגר"א מווילנא ז"ל בפסוק לא תרצח בפתח וקרינן לא תרצח בקמץ ע"פ מאז"ל במס' ע"ז דף י"ט שדרשו כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגי' שהגיע להוראה ואינו מורה. וז"ש לא תרצח בפתח רומז על מי שלא הגיע להוראה ופותח פיו ומורה ולא תרצח בקמץ מי שהגיע להוראה ומקמץ פיו ואינו מורה שניהם נקראו רוצחים. (ובגוף מאמר הנז' אמרתי כי הת"ח אינו מתיירא מרב שלא הגיע עדן להוראה אחרי שהוא בעצמו ת"ח בטוח הוא שלא יכשילו בדבר הלכה כי היא יודע להבחין בין האמת והשקר. ורק ע"ה שאינו מבין להבחין בין טוב לרע ובכ"ז הוא ירא חטא הוא נכשל ע"י תלמי' שלא הגיע להוראה ומורה והנה הול"ל הפילה חללים ולא חללים הפילה דמשמע חללים מעיקרא כמו שדרשו על כי יפול הנופל ממנו ע"כ הפירוש כי רק חללים שהם כבר מתים מעיקרא והמה ג"כ חלולים וריקים אותם יפיל התלמיד שלא הגיע להוראה. ולהיפך מי שהגיע להוראה ואינו מורה לא יפסיד את עמי הארץ אחרי שגם אם הי' מורה להם לא יבינו אותו ורק התלמידי חכמים שהיו מרויחים על ידי תורתו הם מפסידים אם ימנע בר מהם. ע"כ קאמר עצומים כלומר גדולים ושלימים הם ההרוגים ע"י מי שהגיע להוראה ואינו מורה). והנה במצרים קודם קבלת התורה לא הי' בהם מי שהגיע להוראה ואינו מורה דהא כולם לא הגיעו להוראה עדיין ולא שייך רק לא הגיע להוראה ומורה. אבל במדבר לאחר מתן תורה כבר יש הגיע ואינו מורה. והנה אע"פ שארז"ל אין מיתה בלא חטא מ"מ מיתה כזו שימות ע"י מורה שלא הגיע להוראה ומורה או הגיע ואינו מורה זו היא מיתה קלה שבקלות אחרי שהוא בעצמו אינו גורם למיתה זו מאומה רק המורה הוא יורה לו חיצי מות. וז"ש לו מתנו בפתח ע"י לא הגיע ומורה וזה שייך במצרים או במדבר הזה אחרי שכבר קבלנו התורה ויש בינינו הגיע להוראה ואינו מורה לו מתנו ע"י קמץ שמקמץ הוראתו אע"פ שראוי לה:

ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' וגו' והמתה וגו' מבלתי יכולת ה' וגו'. י"ל עפמ"ש כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ופירשתי לא שהקב"ה הי' צריך ליד חזקה נגד המצרים כי הלא ברוח שפתיו ימית רשע וא"צ לזה התאמצות וחוזק רק כלפי שאז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וישראל במצרים היו גוי מקרב גוי הללו עובדי ע"ז והללו ולא רצו לצאת ממצרים מעם לועז באשר ישבו שם חנם בלא מצות ע"כ הוצרך הש"י ליד חזקה נגד ישראל להכריחם לטובתם שלא ברצונם כמ"ש ברוך שחשב את הקץ לעשות ואחרי שידענו כי ישראל במצרים מתחלה לא רצו לקבל עליהם עומ"ש ורק הש"י כדי לקיים את אשר נשבע לאבותינו הכריחם והביא את ערפם הקשה תחת עולו א"כ אין כאן תימה שהמרו בו זה עשר פעמים ולא רצו לשמוע בקולו אחרי שמקורם ותחלת קבלתם את עול מלכות שמים היתה על אפם ועל חמתם א"כ היו כגר החוזר לסורו על נקלה וכתינוק הבורח מבית הספר. וא"כ גם חילול השם אין כאן אם ח"ו כילה אותם באפו וחמתו אחרי שלא רצו להיות לו לעם א"כ בדין הוא שיטלו שכרם שישליכם מעל פניו. אבל מרע"ה ירא אף שמצרים ידעו ויבינו זאת בכ"ז הם יאמרו בגוים שבאמת ישראל היו זכאים ושלימים בעת צאתם ממצרים והשרה שכינתו עליהם ובתוכם. וראיי' לזה שהרי אז"ל יראה יראה כדרך שבא לראות מי שרואה את הש"י בעינא פקיחא אז ה' עליו יראה להשגיח עליו. וכיון שהש"י נגלה עליהם בהדר כבודו ועשה עמהם אות לטובה בודאי היו ראוים לזה מצד זכותם וכשרון מעשיהם וכיון שכן אם בכ"ז ישחיתם בשבט עברתו יש כאן חילול השם ית' וזה כוונת הכתוב ושמעו מצרים והוא מלשון הבנה (כמו אשר לא תשמע לשונו) הם ידעו ויבינו כי העלית את העם הזה בכחך ורק ביד חזקה בעל כרחם שלא ברצונם הוצאת אותם מקרבו כמ"ש גוי מקרב גוי הללו עוע"ז והללו וכו' וא"כ אין כאן חילול השם אם ירדפם באפו כנ"ל אבל הם לא יאמרו כ"א כן ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו והבינו כי אתה ה' בקרב העם הזה שלבם ובשרם ירננו אל אל חי והם דבוקים בו. והראי' אשר עין בעין נראה אתה ה' והוא ע"ד יראה יראה הנ"ל. כלומר שרק העין הרואה אותך אל זה תביט גם אתה אבל אם היו ישראל מעלימים עין ועוצמים עיניהם מראות בריע זה הקב"ה אז גם הקב"ה הי' מסתיר פניו מהם. אבל כיון שאתה ועננך עומד עליהם להנחותם הדרך בע"כ שהם דבוקים בך א"כ והמתה וגו' אז יאמרו מבלתי יכולת ח"ו: והמתה את כל העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים מבלי יכולת ה' וגו' ודרשו רז"ל שיאמרו תשש כחו כנקבה. ועתה יגדל נא כח אדוני כאשר דברת לאמר.

כי ארז"ל שהקב"ה מתפלל שיכבשו רחמיו את כעסו ואם השי"ת עושה דין ומשפט ברוגז לבלי יזכור רחום אז הוא בבחינת איש וגבר תקיף בלי חמלה וחנינה אבל כשהוא מרחם וחומל אז יש לו כביכול בחינת וטבע אשה אשר לבה הומה עלי' מהר ולפ"ז יש בהש"י כביכול ב' כחות מתנגדות כח הדין והוא איש וכח הרחמים בבחינת נקבה ע"כ אמר מרע"ה אם כצאן לטבח יובל כל העדה אז יאמרו בגוים מבלתי יכולת ה' היא מדת הרחמים אין לו יכולת להגביר על הדין. והמליצו ע"ז שיאמדו שתש ונחלש "כחו כנקבה" אותו הכח שיש לו ית"ש כנקבה והוא הרחמנות הוא נחלש אצלו. והנה ארז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור כי לעשות דין ולנקום נקמה אין זו גבורה האמיתית אבל גדולה יותר הגבורה אם מאריך אפו וכובש רוגזו וז"ש מרע"ה אחרי שיאמרו בגוים שתש מדת הרחמים אין זה מורה גבורתו של הקב"ה אלא אם תכבוש את הדין ותרחם עליהם. ועתה אם כן תעשה כאשר דברתי ובקשתי. יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים אם אם תאריך אפך בזה תראה יותר גדולה וגבורה מכחך הגדול כי זו היא הגבורה האמיתית אם יכבשו רחמיך את כעסך אז ה' עליהם יראה בכח גדול יותר מאם תכלה אותם בחרון אפך ח"ו:

ועבדי כלב בן יפונה עקב היתה רוח אחרת עמו וגו' והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה. פרש"י ז"ל חברון תנתן לו. והוא כמ"ש לעיל בפ' ויעלו בנגב ויבואו עד חברון כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות. וי"ל עפמ"ש במלכים שאלישע אמר לאלי' ויהי נא פי שניפ ברוחך אלי ויאמר לו אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן. וכבר פי' ז"ל שהתלמיד יש לו כפלים לתושי' א' תודת דבו וב' תורת עצמו וכ"ז אם לא ניתק החבל המקשר אותו ואת רבו שגם לאחר מיתתו יראה אותו ויצייר כאלו לנגדו תמיד משא"כ אם נפסק הקשר אז אין לו כלום ממעלת דבו. וז"ש אם תראה אותי ר"ל שתמיד תצייר לילך בדרכי כאלו אני נגדך אף אם כבר אהי' לוקח מעמך אז יהי לך כן. ולפ"ז האדם ההולך בדרכי אבותיו הקדושים אשר בארץ המה יש לו ב' רוחות שלו ושל אבותיו וזהו הטעם שהולכין להשתטח על קברי אבות להודיע שלא נפסק עדיין הקשר האמיץ שבין האב לבן. וז"ש עקב היתה רוח אחרת של אבותיו עמו כפרש"י ב' רוחות היינו שמלבד רוח שלו הי' לו ג"כ רוח אחרת של אבותיו עמו ומזה מוכח כדברי רז"ל שהלך להשתטח על קברי אבות. שוב ראיתי כעין זה בב"ל דרוש ע"ה:

הקהל חוקה אחת לכם ולגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהי' לפני ה'. י"ל עפמ"ש במק"א שכל הדעות הנאורות אשר בהם יתימרו ויתהללו חכמי לאומי דודנו כולם ממקום קדוש יהלכון כבר חצבה עמודיהם תוה"ק בימות עולם ובשנים קדמוניות. למשל הדור הזה יגיד שלכל אדם משפט שוה יחק אחד לכל איש כקטן כגדול כדל כעשיר יש לו משפט אדם. וזהו כבר פרסמה תוה"ק באמרה ככם כגר יהי'. רק בימים ההם שהאירה תורה על ישראל אם כל העמים בחשך הלכו ולא נגה עוד עליהם ניצוץ דעת הזו המשמחת אנשים כי הי' זר ופלא בעיניהם אשר העבד ישוה לאדון והנקלה לנכבד ע"כ זרו הלאה את דברי' המאירים אבל התור' העידה חוקה אחת לכם ולגר. אף שלע"ע בעת שניתנה תורה העולם כולו אינו רוצה לקבל משפ' כזה אבל אני יודע בטח שברבות הימים יכירו וידעו כל העולם את החק הזה. וזהו חוקת עולם לדורותיכם. בימים הבאים יקבלו באהבה חק זה. ואחרי שממשפט שווי הזכיות נוכל לדון על כל משפטי ה' אמת צדקו יחדיו נוכל לקוות בטח לימים יוצרו שכל באי עולם יכירו שכל התורה כולה ראוי' לקבל לחק עולם ומלואו וכמ"ש התהלך לפני הנאמר באברהם אע"ה היינו שילך לפרסם אלקותו ית"ש במקום שעדיין אין מכירין אותו ואח"כ אחרי שלמד דעת את העם גם הוא ית' יבוא אחריו. כמו כן אמר כאן ככם כגר לימוד הנפלא הזה אשר ישבחוהו כעת כל העמים ויקראוהו בשם הזכיות (גלייכבערעכטיגונג) הוא יהי' המפנה דרך ומקום בו יבוא אח"כ ה' בגדולתו שיכירוהו כל העמים וזהו ככם כגר הלימוד הזה יהי' לפני ה' והוא בכבודו ית' יבוא אחריו:

במדרש רבה. לך אכול בשמחה לחמך זו חלה ושתה בלב טוב יינך זו נסכים וסיים כי כבר רצה האלקים את מעשך. נראה עפמ"ש בפ"ב דאבות בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך ופי' הרע"ב ז"ל בפירוש השני. שרצון אחרים היינו רצון הש"י אלא שכנה כלפי מעלה הכוונה כי נאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי כמו שהקשו מאחר שהקב"ה יודע הכל בטרם נעשה מדוע יעניש את הרשעים אחרי שהם כמוכרחים על ידי ידיעת הש"י כמו כן נוכל לומר שאין כאן מקום ליתן שכר לצדיקים אחרי שגם הם כמוכרחים לעשות הטוב ע"י ידיעת הש"י מקודם את אשר יעשו וההכרח כמו שלא יגונה כן לא ישובח. ע"כ הוא רק חסד אל כל היום אם ישלם שכר לעושי מצוה. ועיי' מ"ש לעיל סוף ספר שמות בהשמטה לפ' שמות מענין זה וי"ל כמו כן בזה אף שהש"י יודע מקדם את אשר יעשו וההכרח לא ישובח אבל כיון שע"י ידיעה זו יקופח שכרם בשביל שיהיו כמוכרחים ע"כ הקב"ה בחסדו עושה א"ע כאלו לא ידע למען לא ימנע טוב להולכים בתמים ואף שהוא נגד מדתו כמש"פ שם ארדה נא ואראה שיורד כביכול מגדולתו עי"ז אבל כיון שהקב"ה משלם הכל מדה כנגד מדה ע"כ לאדם שטוב לפניו שעושה ג"כ נגד טבעו ורצונו לכבוש את יצרו כן הש"י עושה נגד עוצם יכלתו ורוחב ידיעתו ועושה א"ע כאלו לא ידע מקודם את אשר יעשה טוב ומשלם שכרו משלם כאלו בהיות האדם בלתי מוכרח על מעשה הטוב רק עושה כן ברצונו ובדעתו בלי שום הכרח ידיעת הש"י. וז"ש בטל רצונם מפני רצונו שתעשה נגד טבעך ורצונך וע"י יבטל הקב"ה ג"כ את רצונו כביכול כאלו לא הי' כלל רצונו וידיעתו בזה שתעשה טוב ורק מפני רצונך שיחשב לך לצדקה כאלו עשית רק בצביונך ובדעתך.

והנה לתת מלחמו ויינו שהם עיקר מזונו של אדם לדל ואביון לכהן ולגבוה ולא רק הנתינה לבד כ"א גם לשמוח בזה שהחסיר לחמו והחדיל את יינו מפיו להקדישו לשמים זהו ג"כ נגד טבע אדם ובכ"ז רק עי"ז יוכל לבוא על שכרו ולא יעכבנו ידיעת ה' מקדם כנ"ל. כי רק עי"ז שיבטל רצונו וחפצו בעל גמולות ישלם לו כמפעלו לבטל רצונו ית' כנ"ל. וז"ש לך אכול בשמחה לחמך רק אחרי שקיימת מצות חלה ושתה רק אז בלב טוב יינך אחרי שקיימת מצות נסכים ומחוייב אתה לעשות כזה נגד טבע בני אדם. והטעם שאל"כ אין לך מקום לקבל שכר על המצות כי כבר רצה האלקים את מעשך מאז ומקדם בטרם עשית כבר רצה כן הקב"ה וידע שתעשה כן א"כ ידיעתו מכרחת אותך ומה מקום לקבלת שכר אלא א"כ תבטל רצונך כנ"ל. ועפי"ז י"ל מדרש פ' פינחס הנני נותן לו את בריתי שלום אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו הכוונה נגלית כנזכר אחרי שאין לך ביטול טבע והתנגדות רצונו של אדם יותר מזה שעשה פנחס שהשליך נפשו מנגד א"כ הוא יטול שכרו בדין וצדק כי לא שייך לומר בו שהקב"ה ידע מקדם את אשר יעשה אחרי שביטל רצונו מפני רצון הקב"ה אף הוא ית"ש הי' מכוין לבטל רצונו כנ"ל. ויש מקום בזה לפרש דברי הפליאה הובא לעיל (פ' קדושים) ששאל מין א' את ר"מ מאי טעמא דערלה ומאי טעמא לא בעיתו שכרכון לעוה"ב והוא עפמ"ד בביצה כ"ה נטיעה מקטעה רגליהון דקצביא ופרש"י שממתינים מלאכול הפירות ג' שנים עיי"ש. וכיון שיש בזה ביטול רצונו של אדם אדם שמשתוקק לאכול מפרי יגיעתו כבכורה בטרם קיץ ובכ"ז מחמת רצון הש"י הוא מבטל רצונו א"כ ראוי הוא לקבלת שכר ואין עיכוב מצד שידע הש"י מקדם שיעשה המצוה כנ"ל וז"ש מ"ט דערלה ובע"כ שהוא ביטול רצון האדם וא"כ מהראוי לקבל שכר ומ"ט לא בעיתו שכר ועפ"י האמור רק האדם שביטל רצונו לגמרי הוא ראוי לקבלת שכר מדינא אבל מי שצריך ללחום ביגיעה רבה לעשות רצון קונו לזה לא הי' ראוי לתת שכרו משלם דהא הוא ג"כ לא ביטל רצונו כנ"ל. אלא שבכ"ז אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' ואף שלאדם כזה אינו מגיע שכר המצוה עצמה מ"מ יבוא על שכרו על היגיעה והעמל עצמו כמ"ש לפום צערא אגרא. ואפשר להעמיס זה בכוונת מד"ר וילקוט סוף פ' חיי שרה כד דמך ר' אבוה אתחזו לי י"ג נהרי דאפרסמון אמר כל אלין דאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי להבל ותהו כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי שר' אבוה בחשבו שלא הגיע למדרגת לבו חלל וביטול רצונו לגמרי סבור בדעתו שלא יגיע לו שכר עפ"י דין כיון שהי' כמוכרח כנ"ל וביטול רצון לא הי' אצלו ע"כ אמר לריק יגעתי כיון שהוצרכתי ליגע ולעמול ולכלות את כחי בעשיית המצות ופעולתי שפעלתי צדקה ויושר היתה את אלקי שהוא ידע מקודם את אשר אני עושה ואני כמוכרח א"כ אין מקום לתבוע שכר. עד שהראו לו שבכ"ז יש שכר לפעולתו על עמלו ויגיעו דלפום צערא אגרא. ולפמ"ש דגם לענוש את הרשעים הקב"ה עושה א"ע כאלו לא ידע מקודם והארכתי מזה בהשמטה לפ' שמות הנ"ל י"ל בזה דברי מדרש רבה הובא לעיל פ' וארא כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת הה"ד מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשה אומר כל חפצי אעשה כלומר אף שהקב"ה ידע מקודם את כל אשר יעשה לעתיד בכ"ז הוא מעלים עין מסוררים שיאמרו שעושים מה שלבם חפץ ולא יהיו כמוכרחים ע"י ידיעת הש"י. ואמרתי עוד לפרש גוף הפסוק הנ"ל לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשך בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר כי השם הטוב ית' יכולת בידו לשלם לאדם כפי מעלליו אם בעוה"ז שישפיע לו מאוצרו הטוב ברכות טוב מטל השמים מעל ומשמני הארץ מתחת יזרע ויקצור ברנה מאה שערים תירושו ודגנו יפרצו לרוב ובכל משלח ידו ברכה והצלחה. ואם בשכר עוה"ב אשר עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו יזכה לחזות בנועם ה' עליו יזרח כבוקר לא עבות. והנה הטוב לפני האלקים אם יותן לו לבחור בין שתי מנת כוס ישועות מתענוגים הגופניים אשר שם יתענג בדשן. ובין השכר הצפון וגנוז ליראיו בעולם התכלית. הוא ימלט מן תענוג עוה"ז אשר נחמדים למראה וטוב טעמם לחיך ויקרב אליו התענוגים הנפשיים אשר נעימות בימינם נצח לא יסולאו בפז ובכתם אופיר וכל הון עתק לא ישוו לו כאז"ל יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז. והנה בכ"ז אם יראה אדם שמצליח בדרכיו בעוה"ז אל יירא פן יגרע עי"ז משכר עוה"ב ויקופח חלקו עי"ז. כי אם גם מקבל שכר בזה יהיו לו כפלים לתושי' בזה ובבא כי מה שנהנה מברכות ה' בדרך כשר וראוי בזה עושה מצות ה' כי חפץ ה' בזה הטוב ומטיב להוריק ברכתו לבריות שירוו וישבעו רק שלא יעברו חק וגבול אשר שם להם ולא ישלחו רסן תפשי לתאוותם ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו כברכת ה' עליהם. ועוד שע"י עשרם יכולת בידם לקיים כמה מצות אשר המך בערכו לא יוכל להם כגון מצות צדקה ומעשר וכדומה. נמצא שע"י שכרם שקבלו על מה שכבר עשו מן המצות עוד יוסיפו לקבל שכר בעוה"ב כאמרם שכר מצוה מצוה כוונתם שע"י הפרס שקבלו בשכרם עושים עוד מצוה. וזהו כוונת הפסוק במשלי פרי צדיק עין חיים ולוקח נפשות חכם פי' הפרי של צדיק שמקבל בעד צדקתו ותומת לבו ע"ד אדם אוכל מפירותיהן בעוה"ז ממנו יטע עץ חיים עושה פרי לנוטעהו עוד יגדל ויפרה בעתו כעץ שתול על פלגי מים ועלהו לא יבול. והטעם לזה כי לוקח נפשות חכם שע"י עשרו הוא לוקח נפשות להדריכם בדרך ה' וללמדם מצותיו ותורותיו כאמרם על הנפש אשר עשו בחרו. וזה י"ל כוונת הכתוב בתהלים אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל וגו' כי נפשו בחייו יברך ר"ל שלא יירא פן כבר קיבל כל שכרו משלם בעוה"ז ויאבד טוב הצפון לעוה"ב. כי לא במותו יקח הכל עדן לא לקח הכל והטעם כי נפשו היינו נשמתו אשר רק תבורך ממצות ומע"ט אותה בחייו ע"י חייו בברכה והצלחה יברך כי עי"ז יגמול חסד עם נפשו. וז"ש לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך ואל תדאג פן עי"ז שנשתלחה ברכה בדגנך ותירושך יקופח לך משכרך בעוה"ב. ונתן הטעם לזה א' כי כבר רצה האלקים את מעשך זה המעשה עצמו שקבלת הנאה מעוה"ז כברכת ה' הוא רצוי לפניו ית'. ועוד בכל עת יהיו בגדיך לבנים הכוונה כי ידוע שהמדות מכונים בשם בגדים כי הם כתנות אור לאדם. והנה נסיון העושר הוא אחד מן הנסיונות הגדולים כמ"ש ריש ועושר אל תתן לי. וזהו הכוונה שהש"י נותן לך העושר שעי"ז בכל עת אם גם שמנת עבית לא תבעט ליטוש אלוה עושך לומר כחי ועוצם ידי עשה לי חת החיל הזה כ"א יהיו מדותיך לבנים נקיים וטהורים מכל חלאה וכתם. ועוד כי המפרשים כתבו שלכך ניתן שמן המשחה אצל הארון לרמוז כי הארון הוא התורה והתורה היא תבלין ליצה"ר שעל ידה יכול לגבור ביד רמה על המלך זקן וכסיל השוכן בקרב האדם. וזה נרמז בשמן המשחה אשר בו נמשחים המלכים המושלים ושולטים ביד חזקה על העם אשר תחת ירם. וז"כ הכתוב ושמן על ראשך אל יחסר שהש"י נותן לך העושר כדי שתלמד להשתרר על יצרך הרע אשר ברוב עשרך יסיתך למלאות תאוותך הבהמית ואתה בידך החזקה תשים במו פיו מחג ורסן עדיו לבלום ועי"ז שוב תקבל שכר מחדש. וזה י"ל הפסוק לכו ואכלו משמנים ושתו ממתקים ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם היינו שהקב"ה שש במעוזכם ובגבורתכם כשאתם נהנים מעוה"ז עפ"י התורה כאמור למעלה. ובדברי הילקוט הנ"ל דס"פ חיי שרה אמרתי עוד וז"ל הילקוט. כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לע"ל ומראה הקב"ה להן עד שהן בעוה"ז מה שהוא עתיד ליתן להם לע"ל ונפשם שביעה משל למלך וכו' מה טעם כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי כד דמך ר' אבהו חזי י"ג נהרין דאפרסמון אמר אלין דמאן אמרו לי' דאבהו אמר ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי. הכוונה כי רוב המון אינם רואים בעיני שכלם חיי עוה"ב כי אומרים אדם כחציר יבש וכציץ נובל תצא רוחו ישוב לאדמתו. אבל באמת אינו כן אלא אחרי המיתה אז מתחיל באמת עולם הגמול והוא עולם החיות. ומי שמשיג את זאת ודאי ברכה וטובה גדולה היא לו וישחק ליום אחרון כי יבוא וישיש כי ימצא קבר. ע"כ ברכו החכמים לר"א באמרם עולמך תראה בחייך שכ"כ תרבה השגתך עד שבחייך חיי האנושי תראה עוה"ב בעין שכלך וחומרך לא יכסה ממך אור בהיר. והנה המופת שעוה"ז הוא רק כפרוזדור לפני עוה"ב הוא מאחר שידענו שהקב"ה הוא טוב וממנו לא יצא רק טוב ואנו רואים שכל הדברים יגעים תמיד הולך האדם בזעת אפו ובעמל יגיעות ובדאגות מצקות להכין לו פרנסתו ומחיית אנשי ביתו ואם תכלית זה העולם לא ניתן לבנ"א אלא ליהנות בו היתכן שה' הטוב יברא את האדם שלא יגיע למה שהוא עיקר תכליתו רק ע"י יגיעה ועבודה רבה. אלא בע"כ שהש"י רצה להראותנו כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כ"א הוא רק טפל וע"כ אינו בא לו אלא ע"י יגיעה רבה כמ"ש ז"ל שכל דבר שהוא יותר הכרחי לאדם לחיותו נמצא יותר בנקל בלי שום טורח ועבודה ע"כ הרוח והאיר שהם יותר הכרחי לאדם נמצאים בכל מקום בתבל מבלי שצריך האדם לעשות דבר מה לחפש אחריהם והמים שהם מעט הכרח פחות כבר צריך לחפור אחריהם עד שימצא למעינו מים. וכמו שפירשתי במק"א המאמר בשעה שאמר הקב"ה לאדה"ר קוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות עיי' לעיל (פ' בראשית) וז"כ הילקוט שהקב"ה מראה להם בעוה"ז מתן שכרן לע"ל בעוד בחיים חייתם רואים בעיני שכלם כי ע"כ מתוקן להם שכר לע"ל. מה טעם כי עתה שכבתי ואשקוט רק עתה אחר שנפרדתי מזה העולם ושכבתי עם אבותי אז אשקוט מיגיעי משא"כ כל ימי חלדי לא אשקוט ולא ינוחו יגיעי כח. ישנתי אז ינוח לי ולא מקודם זהו מופת חותך על עוה"ב. משא"כ ר' אבהו כד דמך אתחזי לי' וכו' כלומר שכ"ז שהי' בחיים חייתו לא השיג גבורת המופת שהיגיעה מורה על שכר נצחי ע"כ אמר ואני אמרתי לריק יגעתי להבל ותהו כחי כליתי כלומר הי' בעיני דבר דיק והבל ותהו מה שהוצרכתי לכלות כחי וליגע כל היום ולא הבנתי טעמו של דבר אבל עתה אני רואה כי הסיבה היא כדי שאדע כי משפטי את ה' ופעולתי לפניו תבא:

כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת הנפש ההיא עונה בה י"ל עפמ"ש בילקוט ומד"ר אסתר בפסקא אם על המלך טוב. אמר משה רבינו למרדכי אם בטיט נחתמה הגזרה תפלתנו נשמעת ואם בדם היא חתומה מה שהי' הוא ובילקוט הגירסא אין לה תקנה והיינו הך. ונ"ל ע"פ הגמרא דמגילה אחשורוש רב ושמואל חד אמר כל מי שרואהו אומר אח לראשו וחד אמר שבימיו הושחרו פניהן של ישראל כשולי קדירה ופירשתי פלוגתתם אי אמרינן דמה שהשתחוו לצלם לא עשו אלא לפנים מעשה קוף בעלמא ולבם בל עמם או שבגדו ח"ו באלקי ישראל וגם בלבם זנו אחרי אלהי נכר. וידוע כי מקום המחשבה והשכל הוא בראש. וז"ש שאמרו ישראל אח לראשו היינו שהי' להם שרץ במוחם לתור בלבבם הזונה מעל אלקיהם. והנה הקדירה הנשחרת ע"י האש אין השחרות יורד לעובי הקדירה רק פני' החיצון שזפתה חום האש אבל בפנים היא נקי' כמקדם. וז"ש שהושחרו פניהם של ישראל רק חיצוניותם של ישראל נכתם מעוונות כמו שולי קדרה שאינה מושחרת רק בחוץ ולא בפנים. ולפ"ז אם לא הי' החטא אלא בגופם שהשתחוו לצלם אבל לבם ונפשם לא התערב בעבודתם א"כ רק החומר חטא ויש תקנה בתשובה קלה ותפלתם תקובל ברצון. וז"ש אם בטיט היא חתומה אם גזר דינם רק על מעשה טיט חומר יש תקנה אבל אם בדם היא חתומה שגם הדם הוא הנפש התערב בחטאם אז אין תקנה ח"ו. והנה החילוק בין חוטא בגוף לבין חוטא בנפש כי הראשון בראותו איש ירא ה' הכובש את יצרו לא לבד שלא יבזהו אלא עוד כבד יכבדהו על אשר לו יתר שאת ועוז לכבוש ביד חזקה את הצר הצורר היצה"ר. אבל מי שיש לו שרץ במוחו ובנפשו הוא חוטא זה יבזה ויחרף את הירא ה' וכבודו בקלון ימיר וישימהו ללעג וקלס. וז"ש כי דבר ה' בזה לזה אין לו עוד תרופה למכתו הנמרצה כ"א לגמרי יכרת מארץ החיים. ונתן הכתוב טעם לזה כי חטאו אינו בגוף וחומרו הוא עוכרו מהסתפח בנחלת ה' כי אם עוונה בה בנפש עצמה והנפש החוטאת היא תמות ולמכתה לא כנקל יגהה מזור. וכבר כתבתי מזה קצת לעיל פ' נח ועיי' פ' ויגש שפירשתי בזה מאז"ל שאלו לנבואה חוטא מה עונשו עיי"ש. ועד"ז פירשתי המשנה באבות הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו דהנה יש בני אדם שמתחלה הם עומדים על מעמדם לעבוד את ה' בכל מאמצי כחם אף שהם במקום שכל סביבותיהם עזבו את קדוש ישראל בכ"ז הם עומדים על מעמדם בחשבם שלעת מצוא עוד יתחברו עליו ריעים ולא יהי' יחידי אבל בראותו שתקותו נשארה מעל ולא יתחברו אליו יקוץ להיות עוד יחידי ועוזב את מקומו להיותו אחרי רבים לרעות ולנטות אחריהם. והנה זהו ג"כ מופת חותך שאין חטאו מחמת גופו כי גברו עליו תאותיו שאם כן גם מתחלה לא הי' יכול לעמוד נגד יצרו. ואחרי שמתחלה הי' כאיש גבורתו ולסוף שרואה שנשאר גלמוד אז הוא ג"כ יניח את מקומו זהו לעד שהוא חוטא בנפשו. כי אם רק גלי התאות שטפוהו אז היו בעוכריו גם מן קדמת דנא. אבל אחרי שמקדם ירא את ה' ולבסוף עזבו מזה ראי' שרק משחית בנפשו הוא. וזהו הניעור בלילה אף שסביבותו לילה וחשך התועבות ישופהו בכ"ז הוא ניעור משינתו שינת האולת בחשבו שבקרב ימים מועטים יארחו עמו אחרים לחברתו אבל אחרי רואו שמהלך בדרך יחידי ואין מי שעומד אצלו לסייעו אומר מה זה אשאר אנכי לבדי להלחם נגד המוני המונים ע"כ גם הוא מפנה לבו לבטלה לעשות המזימתה זהו מופת שבנפשו הוא חוטא ומתחייב ולא רק בגופו מחמת תאוה:

ועשו להם ציצית וגו' בילקוט על כנפי בגדיהם לדורותם לדור תם ואין תם אלא יעקב שנאמר ויעקב איש תם יושב אהלים הכוונה כי לכאורה למה הוצרך הכתוב לומר גבי ציצית לדורותם אחרי שהוא חובת הגוף פשיטא שהיא נוהגת לעולם בין בארץ בין בחו"ל וי"ל לפמ"ש ברש"י ז"ל פ' קרח שהלביש אותן טליתות שכולן תכלת וא"ל זו חייבת או פטורה היינו שחשב אחרי שכולן צדיקים אינם צריכים לאות שעל ידו יזכרו מצות ה' ה"נ אחרי שכל העדה כולם קדושים מדוע תתנשאו על קהל ה'. ולפ"ז הוה ס"ד לענין ציצית שצדיק כזה שבלא"ה זוכרים מצות ה' לא יהיה חייב בציצית קמ"ל לדורותם דלעולם הם חייבים. וז"כ הילקוט לדורותם למה לי אלא לדור תם דאע"ג שיהיו אנשי הדור תמימים יראים ושלימים וחרדים על דבר ה' אפ"ה צריכים לזכירה זו דציצית. והטעם באמת אף שהם תמימים בכ"ז אין הקב"ה משרה שמו על הצדיקים בחייהם באשר הוא אדם אינו בטוח שלא ישלוט בו יצה"ר ע"כ צריך לזכירה. והראי' מיעקב אע"פ שנאמר בו איש תם מ"מ הי' יושב אוהלים נע ונד בארץ והטעם כאמרם יזכור לו יום המיתה להכניע את יצרו וכמ"ש זאת התורה אדם כי ימות באהל כלומר התורה מודיעה לנו שאם האדם ימות לא ימות רק באהל שנטה בארץ דרך ארעי אבל בעוה"ב שם ביתו אשר ישב בו ימים. אלמא שגם יעקב אע"ה שהיה איש תם בכ"ז הוצרך לישב באהלים לכוונה הנ"ל וא"כ שפיר מוכח שאף לדור תם צריך מצות ציצית לזכירה. ועיי' מג"א סוף הלכות ציצית פי' ילקוט הנ"ל. עוד י"ל ע"פ מה שהעירו תוספות בקידושין בסוגיא דמ"ע שהז"ג למה יהיו נשים פטורות מציצית אליבא דכ"ע אף אם נימא כלי קופסא חייבין בציצית עיי"ש. לזה י"ג עפמ"ד במשנה דנדרים שלא נקרא אאע"ה תמים עד שמל א"כ אשה דלאו בת מילה לא נקראת תם ועיי' מג"א ה' יוה"כ לענין הדלקת נרות. וז"ש הילקוט ועשו להם ציצית לדורותם רק לדור תם היינו אנשים זכרים שרק איש נקרא תם שנאמר ויעקב איש תם אלמא דוקא איש מקרי תם:

ועשו להם ציצית וגו' נ"ל לפרש פ' ציצית עפמ"ש בארצות החיים להגאון מלבים זצ"ל סי' ט' ס"ק מ"א בשם הרדב"ז שחקר מאין הי' להם במדבר תכלת אחרי שתכלת מחלזון העולה מן הים א' לשבעים שנה. ואפשר דה"ט דהרמב"ם בה' כלי המקדש פ"ח כ' דתכלת של בגדי כהונה הי' צבוע כמראה השמים ותמה במל"מ למה לא כתב שצריך לחלזון כמו בציצית. ולהנ"ל אפשר דסובר כקושיית רדב"ז הנ"ל דבמדבר לא הי' להם חלזון ואפ"ה נעשו בגדי כהונה ובע"כ דלא צריך לחלזון דוקא. או אפשר משום קושיא הידועה הלא לא הוכשרה למלאכת שמים אלא טהורים בלבד עיי' ח"ס או"ח. ע"כ סובר דציצית מותר משא"כ כלי הכהונה דבאים לפנים צריך דוקא לבוא מן הטהור. והנה אם נחליט דבמדבר לא הי' להם חלזון ולא תכלת בע"כ צריך לומר כמו בזה"ז שאין אנו יכולים לקיים מצות תכלת ושאר מצות התלויין בארץ ורק הוא ע"ד אז"ל נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ה"נ כיון שרצונם לעשות תכלת רק שאין סיפוק בידם מחשבה כמעשה. וז"ש ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. דציצית נקרא בלי תכלת ורק לדורותם כשיבואו לארץ ויהי' להם חלזון יעשו גם תכלת וע"כ אמר בלשון נסתר כי מהעתיד ידבר אבל והי' לכם לציצית לכם בדור המדבר יהי' רק ציצית ולא תכלת כי נאנסים אתם ועי"ז תלמדו וזכרתם את כל מצות ה' אם רק תזכרו במחשבה על כל מצות ה' אף שלא תוכלו לקיימם הרי הוא נחשב ועשיתם אותם כאלו עשיתם כי המחשבה כמעשה. ואחרי שמחשבה מועלת כ"כ ע"כ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אף במחשבה לא תחטאו. שוב מצאתי באלשיך הק' קצת מדרך זה אבל להיפך מדברי אלו. וזהו ג"כ כוונת הספרי למען תזכרו ועשיתם לעשות זכרון כמעשה הכוונה פשוטה כנ"ל והרי הוא כמבואר:

ועשו להם ציצית במ"ר הה"ד אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה זרע הקב"ה אה התורה והמצות לישראל להנחילם חיי עוה"ב י"ל ואקדים מ"ש לפרש הפ' בפ' בראשית וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו בתוך עצי הגן כי הן רבים עתה בעוה"ר האומרים כי האדם עץ השדה כלומר כמו העץ כל גידולו הוא לפי האדמה אשר בה נשרש כמו כן האדם צריך להרגיל עצמו בתהלוכות המדינה ונימוסי העיר אשר יושב בה ואחרי שרובי המדינות בו יאמר עליהם שעזבו את ה' וסרו מאחרי תוה"ק ע"כ אזלית בקרתא הלך בנימוסה לפי רוח הזמן אשר ישן מפני חדש יוציאו ואומרים שח"ו לא ניתנה התורה אלא לפי הזמן העבר אבל בעת ההוה תורה חדשה מאתם תצא וכהנה דברי נרגן כמתלהמים זהו הרמז וישמעו את קול ה' מתהלך לרוח היום. שאם יאמרו שקול ה' בכח הוא משתנה לפי רוח הזמן מתחבאים א"ע ומחפים על עוונם בתוך עצי הגן באמרם שהם נמשלו לעץ אשר לפי המקום שעומד שם ישנה את פריו כמו כן הם לפי המקום והזמן שעומדים משנים את תפקידם. והנה כתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ודרשו ז"ל תכלת דומה לים וכו' י"ל שהציצית ירמזו על זה לפמ"ש בעקרה שער כ"ז שחכמי השם מקדם אמרו כי האדם עץ השדה ודומה לו כמו שהעץ יש לו גזע משורש בארץ והשני הם הענפים והשלישי הוא הפרי אשר לאכלה כן יש באדם שורש בארץ הוא החלק החומרי ותכונותיו והענפים הם החכמות השכליות והפרי היוצא מן הכל הוא האמונה האמיתית ע"כ העיקר אצלם שיהי' השורש בתקפו ואז יפרה ענפים וישיגו פרי וכ"ז הוא למי שלא נגה עליו אור תורה ומצות אבל באיש תורני הוא להיפך כי הנה הוא בשמים גזעו ושם מקום נטיעתו וכלפי מעלה ישלח שרשיו וצורתו מעידה עליו ששרשו בראשו וענפיו נוטים לצד הארץ. אלו דבריו ז"ל. והנה בציצית נרמזת חקירה זו כי הגדיל הדומה לשורש וגזע הוא למעלה כלפי הטלית והציצית שהם דומים לענפים כמ"ש ויקחני בציצית ראשי הם למטה ע"כ מרמז על קיום התורה שעי"ז השורש למעלה והענפים למטה לא כשאר בנ"א אשר לא זרח עליהם אור תורה שבהם השורש למטה על עפר יסודם וענפים למעלה. ע"כ וראיתם אותו שאם תראו הציצית שדומה לאילן הפוך תבואו לכלל זכירה לזכור את מצות ה' שאתם אנשי קודש אשר שרשם למעלה. ע"כ שפיר סמכו לזה במד"ר הה"ד אור זרוע לצדיק כי אם שאר אנשים אשר לא קבלו את התורה זורעים בארץ ושם יכו שורש וממנו יפרה ויצמח ענף ופרי למעלה אבל אצלנו שלומי אמוני בנ"י לא בארץ נזרע ששם יהי' יסודנו כ"א האור אשר מקומו בשמים ממעל כמ"ש ויתן אותם חלקים ברקיע השמים את זה אנו זורעים בשמים ושם הוא שרשנו ומקום מחצבתנו ע"כ אור זרוע לצדיק בשמים ממעל שם הוא שרשנו ומשם יפרד והי' על הארץ מתחת כנ"ל:

תוכן העניינים

לוח ארז חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה