לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת ראה
ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו'. (לשבת שמברכין בו אלול פ' ראה) בטור הביא פרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה רבינו עלה אלי ההרה לקבל לוחות שנים והעבירו שופר במחנה משה עלה בהר שלא יטעו עוד אחר ע"ז ובאותו שופר נתעלה הקב"ה שנאמר עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר לכן תקנו חז"ל לתקוע שופר בחודש אלול כדי שיחזרו ישראל בתשובה שנאמר היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם תהי' רעה בעיר וה' לא עשה. והנה אף לנו קורא הקב"ה בחודש אלול לקבל לוחות שניות אחרי שהראשונות שברנו בעווננו בכל השנה. ע"כ גם עלינו לתקוע בשופר. ואף שלא שייך בנו ע"ז כי יצרא דע"ז בטל ולא שייך הטעם שלא נטעה אחר ע"ז. בכ"ז כמו שישראל חטאו בעגל הזהב. כמו כן אנו בעוה"ר משתחוים לכסף וזהב עשינו לבעלינו הוא המושל בנו וזה עבודה זרה שלנו. שהשופר מעורר אותנו שלא נטעה אחריו. וגם נצמח מאהבת וחמדת כספנו עבודה זרה ממש. והוא חילול ש"ק המצוי בעוה"ר בינינו והוא חמור כעובד ע"ז כמארז"ל. ע"כ השופר מעורר אותנו שנשמור את השבת ולא נטעה אחר ע"ז. וגם פרשתנו פרשת היום מכרזת ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ובמד"ר מה כתיב למעלה מן הענין כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת זו שבת. ונ"ל ההמשך דכתיב לעיל מיני' למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' כימי השמים על הארץ הכוונה ע"פ אז"ל בעון גדרים בניו של אדם מתים כשהם קטנים שנאמר למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך הכוונה כי בשעת מ"ת אמרו ישראל בנינו ערבים עלינו ואנחנו מושבעים ועומדים מהר סיני לקיים את כל דברי התורה. ואם עבר על הנדרים שנשבע לה' ומחלל שבועת הר סיני אז ח"ו בנים קטנים מתים. וז"ש בירושלמי פ"ב דתענית קרעו לבבכם ואל בגדיכם אם תקרעו לבבכם בתשובה אי אתם קורעים על בניכם ובנותיכם הכוונה כנ"ל וז"ש הכתוב בישעיה לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו כלומר בשביל ששבועתכם לקיים את התורה היתה לשוא כי לא קיימתם מוצא שפתיכם ע"כ הכיתי את בניכם. וז"ש והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' וברך את פרי בטנך היינו ג"כ שע"י שתשמרו את התורה יבורכו בניכם ולא יתפסו בעווניכם שאם לא כן ח"ו פוקד עון אבות על בנים. וז"ש למען ירבו ימי בניכם אבל בתנאי כימי השמים אם הדברים העומדים ברומו של עולם יהיו נחשבים בעיניכם יותר מהדברים הארציים. שהשמים יהיו על למעלה מן הארץ ולא תחליפו עולם עומד בעובר אז ירבו ימי בניכם. ואחרי שזה שהבנים נקטפים ח"ו באבם כמו בשנה זו ה' יאמר למלאך המשחית הרף הוא בשביל שהם ערבים. שפיר מסיים הקרא כ"א שמור תשמרון את כל המצוה הזאת. ופי' באוה"ח שמור כלומר אחרי ראינו כי הערב נתפס ע"כ שמור כל יחיד צריך לשמור ולראות שכולם תשמרון את כל המצוה. והנה משבת ראינו ערבות לטובה שכל ימי השבוע הם ערבים ומספיקיה לאדם מזון ומחי' גם בעד השבת ע"כ אמר הקב"ה אם אין אתם מאמינים בערבות של יום השבת אז אני נפרע ח"ו מערב שלכם. לזה אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום דפתח בלשון יחיד וסיים ברבים לומר כמו שהערב אם רואה שהלוה מפזר מעותיו הוא צריך להזהירו לבל יבוא הוא בעצמו לידי נזק. כמו כן אמר ראה כל יחיד ויחיד אשר אני נותן לפניכם היום כפי' כלי יקר ע"ש. והנה בעגל לא חטאו אלא הערב רב ובכ"ז נענשו כולם והוא ג"כ מטעם ערבות ע"כ העבירו שופר במחנה עלה להר. ולכאורה למה צריך תקיעת השופר הו"ל רק להכריז אצל הערב רב ולמה לי התקיעה. אלא שחתקיעה נשמעת לכל א' בלי שום חילוק. משא"כ אלו לא היו אלא מכריזים לא היו שומעים אלא מי שמדברים עליו ע"כ העבירו שופר שישמעו כולם שידעו שכולם ערבים שלא יטעו אחרי ע"ז. ע"כ תוקעים ג"כ באלול להורות שכולם ישמעו וייראו אף הכשרים כי כולם ערבים. וז"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך. כלומר אף הכשירים והשלימים אשר בשם ישראל יכונו. והטעם כי כשלת בעוונך כדרז"ל ע"פ וכשלו איש בעון אחיו בשביל הערבות. וז"ש מפני מה אין ישראל אומרין שירה בר"ה ויוכ"פ א"ל הקב"ה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני ואיך יאמרו שירה כי נאמר היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. כי העם הם הפחותים שחוטאים בכל השנה שיש להם לירא. אבל ישראל שהם השלימים המה ישמחו לכאורה כי בטח לבם שיצא כנוגה צדקם. אבל באמת אחרי שגם הם נידונים בשביל הערבות ולא לבד ספרי רשעים אשר בחייהם קרוים מתים כ"א גם ספרי צדיקים שקרואים חיים מונחים לפני כסא כבודו לדון אם יצאו ידי חובת הערבות למחות בעוברי רצונו ע"כ גם הם יש להם לירא מפחד יום הדין. וי"ל עוד שע"כ תקעו והכריזו. תרווייהו צריכא עפמ"ש תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה לומר שבר"ה אינו עדיין תכלית התשו' כ"א רק הכנה לעשות צדק ומישרים כל השנה כולה. ותקיעת שופר הוא רק כמו הבונה בית שצריך מתחלה לחשוב מחשבות באיזה אופן יבנה הבית והיא החכמה של מלאכת הבנין ואח"כ כשכבר גמר האומן בציורו את תבנית הבנין אז יבואו עושי המלאכה פועלים ושכירים לבצע את אשר יזם האומן לעשות. וז"ש תקיעת שופר חכמה הוא רק ההכנה אבל אינה עדיין מלאכת התשובה בעצמה. ע"כ מתחלה תקעו בשופר ואח"כ הכריזו שלא יטעו אחרי ע"ז להורות שהתקיעה בעצמה אונה עדיין התכלית כ"א רק התעוררות שישמעו אח"כ לקול ה' שלא יטעו אחר ע"ז. ואם אנו תוקעין באופן זה שלא נחשוב שהשופר הוא כבר התכלית עצמו כ"א רק הכנס אז "באותו שופר" אם אנו תוקעים באופן זה הקב"ה מתעלה שנאמר עלה אלקים בתרועה כי הקול אינו התכלית בעצם כ"א שע"י הקול אנו יודעים כדת מה לעשות את אשר יצוה המדבר. וזהו עלה אלקים בתרועה. אם חושבים שהתרועה היא כבר התכלית בעצם אז אלקים מדת הדין גובר ח"ו. אבל ה' הוא מדת הרחמים בקול שופר דייקא אם אנו יודעים שהשופר הוא רק הקול המעורר אותנו לעבוד את ה' בכל עת ועונה. ע"כ יאמר אם יתקע שופר בעיר והם סובר שבזה כבר יצאו י"ח ולא יחרדו להיות ירא וחרד על דבה ה'. אז ח"ו אם תהי' רעה בעיר הטעם הוא כי הצדיקים מהפכים מדה"ד למדה"ר ע"כ בידינו לעשות ע"י השופר ממדת הדין מדת הרחמים אבל אם אין חרדים מקול השופר אז ע"כ ח"ו תהי' רעה בעיר בשביל וה' לא עשה כלומר העם לא עשה ממדת הדין השם של רחמים. ע"כ חושו נא והתעוררו לחזור בתשובה ואז יקויים בנו ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ודרשו רז"ל זה שבת. כי אם נקיים את השבת כראוי אז לא יהי' עוד עצב בקרבנו קרעו לבבכם ואל בגדיכם:
ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו'. לכאורה ק' על דבר שאנו מחוייבים לעשותו איננו ראויים לקבלת שכר עבורו אחרי שאנו מחוייבים לעשות כן אדרבה לקללה תחשב אם לא נעשה את המחוייב. ועל דבר שאנו אין מחוייבים רק שאנו עושים בתורת נדבה וחסד אז ראוי לנו שכר אם נעשהו אבל אין ראוי לנו עונש בהמנע מלעשותו אחרי שאין אנו מחוייבים בזה. וא"כ יקשה בכל מצות התורה ממ"נ אם מחוייבים אנחנו לשמור ולעשות אותם ע"כ יאות העונש בהמנע מעשותם אבל לא יאות שכר בעשותם אחרי שעשינו רק כחובתנו המוטלת עלינו. ואם אין אנו מחוייבים לעשותם שפיר השכר והברכה אבל הקללה מרוע תבוא ח"ו. אם לא נשמור לעשות את דברי התורה הזאת.
והתירוץ ע"ז כי בודאי אנו מחוייבים א"כ אתי שפיר הקללה. והברכה באמת לא תאות רק הברכה היא זה בעצמו שבחר בנו מכל העמים וקדשנו במצותיו. ונבחרנו להיות משרתי הש"י ולא עשה כן לכל גוי לקרבו לעבודתו. זה עצם הברכה ע"ד שכר מצוה מצוה. וזה כוונת הכתוב ראה אנכי נותן וגו' ברכה וקללה. והיא סתירה כחקירה הנ"ל. ע"ז בא כמשיב את הברכה היא עצמה אשר תשמעון וגו' זה היא הברכה בעצם שתשמעו אל מצות ה' והקללה אם לא תשמעו וגו' מאחר שאתם חייבים בעבודתי:
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. הנה החילוק בין ברכות עוה"ז לברכות עוה"ב הוא שטובות עוה"ז עין בעין יראו אבל טובות עוה"ב נאמר עליהן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. וע"כ החוטאים בחרו בתענוגי עוה"ז שנראה לעיניהם לעת כזאת ומואסים בטובות עוה"ב שמכוסה מנגד עיניהם. וע"ז אמר ישעי' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה כי הם ישימו טובת עוה"ב לרע כי הם רוצים לראות את מתן שכרן. ויש להמליץ ע"ז וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק כלומר בשביל שהעם רק לזה כל מגמת פניו מה שרואה בעיניו ע"כ וינועו ויעמדו מרחוק מהר ה' עליו יראה. אבל באמת כבר אמר קהלת טוב מראה עינים מהלך נפש גם זה הבל ורעות רוח. ר"ל מי שאומר שטוב לו מה שרואה בעיניו תענוגים הגשמיים יותר ממה שתהלך נפשו מעלה מעלה באור החיים זה הבל ורעות רוח כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל עוה"ז. וע"ז נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם זו מינות. א"כ איפוא האיך אמרה תוה"ק "ראה" הלא הברכה הרוחנית אינה נראית בעין. אבל באמת נאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה. ושאלו אטו יראה מילתא זוטרתי ותירצו ז"ל אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. כי משה רבינו ע"ה שהגביה א"ע למעלה ראש הי' אצלו יראת שמים כבר טבעי אחרי שהכיר והשיג הרבה ממעלותיו ית' ידע שיש לירא ממנו ואנשים כאלה גם בעוה"ז עין בעין יראו מעלת עוה"ב אחרי שעינם השכלית לטושה וחדודה. כדמצינו כד מיפטרי רבנן מהדדי אמרו עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי עוה"ב. כלומר שיחודד עין שכלם עד שבעודם בעוה"ז כבר יחזו מישרים חיי עוה"ב. ובאמת לזה זכו רק מעט מזער ובני עליי' המה מועטים. וזה דיוק כוונת המקרא שפתח בלשון רבים אשר אנכי נותן לפניכם וכבר דקדקו כן המפרשים. ולהנ"ל ניחא דבאמת לכולם נותן ברכה רק רוב האנשים לא יראו את זה בעיניהם כי עינים להם ולא יראו להשיג טובות עוה"ב. רק ליחידי סגולה בחירי עם אומר רחם וממנו יראו וכן יעשו כל העם. אבל באמת הא דלגבי משה מילתא זוטרתי היא יש לו גם כוונה אחרת כי אחרי ראו שמרע"ה מסר נפשו על התורה בודאי היא נאמנה ואמיתית כי לולא כן ח"ו. לח הי' לו שום טעם להורות את בנ"י זאת התורה. בשלמא אם בנ"י יירשו את כסא מלכותו אחריו הי' הפוקר יכול לפטפט ולומר שרצה שעם בני ישראל ישמרו את חוקי תורתו למען שלבניו אחריו תהי' הממשלה. אבל אחרי שנין ונכד אין לו שיירש את כסאו אחריו מה בצע לו אם יורה להם דרך התורה ובע"כ שידע נאמנה שישרים פקודי ה' ועוד אחרי ראינו כי גם לעת מיתתו ואז בודאי לא יקוה עוד שום תועלת אם ישמרו ישראל את התורה ובכ"ז הוכיחם סמוך למיתתו מזה ג"כ נדע כי ישרים דרכי ה'. וז"ש במדרש וילך משה וידבר את הדברים האלה ואין וילך אלא לישון תוכחה שנאמר לכו בנים שמעו לי הכוונה כנ"ל אחרי שגם בעת לכתו מן העולם דיבר להם ד"ת שאז אין לו עוד שום הנאה גופנית אם ישמרו את התורה או לא. זהו תוכחה נאמנה ומופת על אמתת דברי התוה"ק. וז"ש ראה כלומר ממש בעין הגשמי תוכל לראות אמתת התורה אחרי אשר "אנכי" שזרעי לא ימלא אחרי לירש את כבודי וגם "היום" סמוך למיתתי אני נותן לפניכם ברכה מזה תדעו נאמנה כי אמת יהגה חכי באמרי את הברכה אשר תשמעון. ובכ"ז לא דיבר רק ליחידים כי לא רבים יחכמו להבין את זאת. אבל לעת"ל וראה כל בשר כי פי ה' דבר שכל עיני בשר תפקחנה לראות באור האמת:
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ראיתי בס' ישמח משה פ' עקב שהביא בשם הרא"י ז"ל אחרי שמפי עליון לא תצא הרעות והאיך נתן קללה. ע"כ פי' דוא"ו מוסיף על ענין ראשון וגם הקללה תחשב לברכה. ופי' ע"ז מ"ש ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה. כי הקללה אם תקרא למפרע הוא הלל ק' כלומר שע"י מאה ברכות שמברכין בכל יום מהפכין הקללה לברכה. אלו ד"ק ז"ל. וע"פ דרכו בקודש נ"ל כפשוטו להפך הקללה לברכה ויתיישב בזה מה דנקט קרא אם לא תשמעו בעתיד וסרתם בל' עבר. עפמ"ש שבתשובה מאהבה נעשים הזדונות כזכיות נמצא שמה שהי' מתחלה לקללה נעשה ע"י תשובה לברכה. והיינו דקאמר והקללה אם לא תשמעו וסרתם. כלומר אחרי שכבר סרתם וחטאתם אם תעמדו במרדכם שגם לאחר החטא לא תרצו לשמוע אז תחול לקללה. מכלל דאם תשמעו ותשובו אל ה' אחר שכבר סרתם אז זדונות נהפכו לזכיות וקללה לברכה. ושפיר וא"ו מוסיף על ענין ראשון שגם הקללה תהי' לברכה בתנאי כי אהבך ה' אלקיך שאתה חוזר בתשובה מאהבה. כדאיתא בש"ס דיומא שרק בתשובה כזה זדונות נעשים כזכיות.
ואחרי שכמים פנים על פנים וגו' כן אם אנחנו נאהוב אותו ית"ש אז הוא יאהב אותנו ע"כ ויהפוך ה' וגו' את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך. ובס' הנ"ל מביא מדרש בזה"ל לא לדעתכם נתתי לכם ברכה וקללה אלא להודיעכם דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר. ונתקשה בו דמה"ת יהא לרעה. ונראה דהדברים כפשטן כי לכאורה הי' טוב לאדם שנברא בלי שום נטיי' אל הרע ועי"ז לא יוכל לחטוא בשום אופן אלא שא"כ לא יהא לו בחירה ויהי' מוכרח לעשות רק טוב כל הימים ויקופח שכרו כי ההכרח לא ישובח כמ"ש המפרשים.
וזהו כוונת המדרש שלא תאמרו לרעתכם נתתי לכם ברכה וקללה כי טוב יותר אם לא הי' לפניו ב' דרכים ברכה וקללה רק בדרך אחד הטוב והישר ילך. לא כן הוא כ"א אדרבה אות לטובת האדם הוא להודיעו דרך טובה שיבחר אותה ע"י בחירתו ולא יהי' כמוכרח ועי"כ יבוא על שכרו אחרי שעושה הטוב בחפצו ורצונו ואיננו אנוס ע"פ הטבע:
ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש. י"ל עפמ"ש שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כ"א למחר לקבל שכרם. והראשונים דמו את המיתה כמו שהולכים על נהר לעבור דרך מן עוה"ז אל עוה"ב כמו כן עוברי בעמק הבכא בעזבם ארץ חייהם. ללכת אל ארץ הנשמות יעברו דרך הנהר המפסיק בין עוה"ז לעוה"ב כדאמרינן פ"ק דע"ז וי לה לאילפא דאזלה בלא מיכסא. לזה אמר הכתוב ונתת את הברכה. ושלא תאמר שהברכה והקללה בעוה"ז ע"כ אמר הלא המה בעבר הירדן. אחרי שעשה האדם את הדרך אחרי בא שמשו עלי ארץ אז תגיה מחדש בעולם הנשמות לקבל ברכתו:
לשכנו תדרשו ובאת שמה. היל"ל ותבא שמה. ונראה עפמ"ש בקדושה כבודו מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה אי' מקום כבודו. הכוונה עפמ"ש לפרש מאמר המגיד וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כי האיש הכפרי כשיבוא לעיר כל דבר חדש אשר יראה הוא לפלא בעיניו והעירוני ילעג עליו ויאמר לו שהוא פתי כי אצלו אין זה חדשות כי כבר נסה באלה. כמו כן איש אשר איננו יודע בחכמת הטבע הוא יחשוב לפלא דבר אשר לאיש מבין בחכמה ההיא ידוע שהוא דבר טבעי כי הוא מבין דבר לאשורו. נמצא לפ"ז המרבה לספר בנס ופלא הוא ללעג וקלס כי יורה בזה אשר לא בינת אדם לו. לא כן בנסי ה' שהם באמת פלאים עצומים אז הוא להיפך כי איש בער לא ישיג כ"כ החכמה ותפלא העצום שיש בנסי הש"י כמו האיש היודע ומבין את הכל ובכ"ז לא יוכל לקרב אל שכלו מופתים אשר עשה ה'. זהו ישיג נס העצום. כמ"ש שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה כלומר כל מה שאני אחכם יותר אני יודע יותר שמעשי ה' המה רחוקים משכלו. וז"ש המגיד שלא תאמר כי לבוז ולדראון יחשב לך אם תרבה להפליג ולספר בעזוזי ה' אשר עשה כי יאמרו סכל אתה שהכל נחשב בעיניך לפלא. אלא אדרבה כל המרבה וכו' מורה בזה כי הוא משובח בחכמה. וי"ל בזה מאמר דהע"ה נפלאים מעשיך ה' ונפשי יודעת מאד כלומר לא כשאני בער בלא דעת וחכמה אז נראים לי מעשיך נפלאים. אלא נפלאים מעשיך גם אז אם נפשי יודעת מאוד ונהפוך הוא איש בער לא יבין את זאת כ"א כאשר נפשי יודעת מאוד שהיא מלאה ידיעות וחכמות רק אז אני מבין לאשורו שנפלאים מעשי ה'. ע"כ אחרי שאנו אומרים כבודו מלא עולם והגענו כבר לידיעה הלזו רק אז אנו עומדים במדרגה לשאול אי' מקום כבודו. אבל אם נפשנו אינה יודעת עוד אין בידינו גם לשאול. וז"ש אחרי שבאת כבר שמה לבית המקודש ושבעת מטובו והואצל עליך מהודו אז יהא בכחך לדרוש ולשאול לשכנו כפי' רמב"ן אי' כבודו אבל בטרם תבא שמה לא תדע גם לשאול:
לא תעשון כן לה' אלקיכם. פרש"י וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש שיחרב. לפ"ז י"ל שהכתוב מרמז שאם נלך בדרך הישר ונעשה רק הטוב לא למענו נעש מאומה כי מה מידך יקח חלא אם צדקת צדקת לך אחרי שאם לצת לבדך תשא שעוונות גורמים שיחרב בהמ"ק. ויהי' מלת כן מלשון כן בנות צלפחד דוברות וכוונתו לא תעשון הכן והיושר לה' אלקיך לא לו ית' יהי' התועלת כ"א רק לכם ולא לו. והראי' שהרי אם תחטאו אתם גורמים למקדש להיות חרב ע"כ הכן והיושר תעשו לא לה' תעשו כ"א לכם לטובתכם: כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלקיך נותן לך. פתח בלשון רבים וסיים ביחיד. ונראה כי הטעם שישראל הוצרכו לשהות י"ד שנים בכיבוש וחילוק הארץ הוא על אשר לא נזדככו ונתלבנו עדן כל הצורך שיהיו ראוים ומוכשרים לרשת את ארץ הקדושה ע"כ הוצרכו לנוד ולנוע עוד השנים הללו עד שיהיו זכאים ושלימים כראוי. אבל אחרי שבודאי רוב ישראל כבר היו ראויים אם הקב"ה הי' מנחיל אותם את הארץ בעבור זכות הרבים לא היו צריכים עוד לטלטל טלטולא דגברא. רק אחרי שרצה הקב"ה לזכות את ישראל שכל א' וא' יכנס בזכות עצמו לארץ ע"כ הוצרכו להמתין כל השנים האלו. וז"ש כי לא באתם עד עתה אל המנוחה אף שבודאי רובכם כבר מוכשרים לקבל טהרת א"י מ"מ אי אפשר לכם עוד לנוח כי לא עבור זכות הרבים כ"א אשר ה' אלקיך נותן לך לכל אחד ואחד בזכות עצמו ולא זכה עדיין כל יחיד ויחיד:
השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך. כי צדקה תציל ממות אבל לא ממיתה בעוה"ז כי זה כל האדם סופו למות רק למען יאריכון ימיך ביום שכולו ארוך אז פעולת צדקה לחיים. אבל מי שמקמץ בצדקה וקופץ את ידיו בטעותו שרק בעוה"ז יחי' ואינו מאמין בחיי עד בעולם הנשמות. כאשר עשה כן יעשה לו וגמולו יושב לו בראשו שכאשר דמה כן יהי' לו שלא יזכה לחיות בעולם הנצחי כמ"ש האומר אין תחיית המתים מן התורה אין לו חלק לעוה"ב. ע"כ אם העושה צדקה בכל עת יתהלך לפני ה' בארצות החיים בזה ובבא. זה שמונע מלעשות צדקה לא יחי' כל ימיו רק בארץ הנשמה הלזו כצל עובר ולא יזרח עוד הפעם שמשו אחרי שקעה בארץ. וז"ש השמר לך פן תעזוב את הלוי. שאם תעשה כן אז לא תחי' עוד ימים של שמחה אחרי עזבך את הארץ כ"א כל ימיך לא יחיו רק על אדמתך אבל אחרי שתעזוב את האדמה לא יהיו לך עוד ימים טובים מאלה. אבל אם לא תעזבנו כ"א עזוב תעזוב עמו אז לא יהיו כל ימיך על אדמתך לבד כ"א כל ועיקר ימי חייך יהי' בעולם העומד לנצח:
כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. במדרש תנחומא הה"ד מתן אדם ירהיב לו כשרדף אברהם אחרי המלכים יצא מלך סדום לקראתו ואמר תן לי הנפש והרכוש קח לך אמר אברהם הרימותי ידי אל ה' אם אקח מחוט ועד שרוך נעל אמר הקב"ה בו בלשון אני אומר לבניך מה יפו פעמיך בנעלים. כי רבים אומרים שההשתדלות אחרי הרחוש והשתדלות להשלים את הנפש צרות הנה כי כל מה שיוסיף בקנינים הגופניים ימעוט בקניינים הנפשיים. וי"ל ע"ז אל תיגע להעשיר מבינתך הדל אם תוקע להעשיר מה שאתה מפזר כחך בזה אתה מחדיל ומגרע מהבינה וחכמה. אבל באמת נוכל להשוות ביניהם כמ"ש בצל החכמה בצל הכסף. והיינו אם כל מה שאוצר מקנייני הזמן הוא מקדיש לה' ליהנות ממנו בדרך היתר ולעשות על ידו תושי' וצדקה כמ"ש שכר מצוה מצוה ע"י השכר נוכל ג"כ לעשות מצות חדשות. והמלך סדום הוא הממון ששלט שם כי לא נחתם גזר דינם אנא על הגזל כנאמר כי מלאה הארץ חמס, והוא אומר אל אברהם שהוא הצדיק תן לי הנפש והרכוש קח לך אם תתן את נפשך ובנפשיך תביא לחמך אז תוכל ליקח לך רכוש אבל הנפש והרכוש יחדיו א"א לך לקנות ע"ז השיב א"א ע"ה לא כן הוא כי אני ביכלתי להתאימם יחד ע"י שהרימותי ידי לה' אם אקח. כלומר אם אקח וארכוש מנכסי עוה"ז גם שם אני ארים ידי לה' בידעי כי ממנו הכל. והנה מי שנהנה מעוה"ז לש"ש לו הורחב הגבול שרשאי ליהנות יותר מאחרים שאין הנאה שלהם לצורך נשמתם רק לצורך גופם. כי הם צריכים לקדש עצמם במותר להם פן יעברו חקו גבול ונחשב להם לחטאת. אבל מי שכל הנאתו לש"ש אין מן הצורך לצמצם א"ע. והשל"ה הק' פי' אך אשר יאכל לכל נפש הוא נפש הבהמית ונפש הרוחנית. וז"ש כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר. כלומר אז הורחב גבולך שתוכל לאכול יותר מן הגבול המצומצם. אם בכל אות נפשך תאכל.
לא לבד נפש החיונית תהנה מאכילה כ"א גם הנפש העליונה. וז"ש מתן אדם ירחיב לו ע"י שעושה צדקה ברכושו הורחב לו הגבול ליהנות מעוה"ז. וע"ז מייתי מאברהם שאמר ג"כ הרימותי ידי כנ"ל. והנה להתענות בט"ב ויוכ"פ לש"ש אין כאן רבותא אבל האדם צריך להקדיש כל הנאותיו הנאות הגוף ג"כ לש"ש. ע"כ לא לבד בעת שאסור בנעילת הסנדל צריך האדם לילך בדרך ה' כ"א כל השנה כולה בהיותו מהלך בין חברת אנשים ונעלים ברגליו צריך להרים ידיו אל ה'. וז"ש כמ"ש אאע"ה הרימותי ידי אל ה' שגם בעת עשותו מלאכת חול גם אז צריך לזכור את ה' ע"כ אמר הקב"ה מה יפו פעמיך בנעלים כלומר כל ימות השנה: שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב וגו' כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך. נ"ל עפמ"ש בפי' המשניות להרמב"ם סוף מכות רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שאם האדם עושה מצוה אחת בשלימות בלי שום פניי' ומחשבה זרה יזכה על ידה לחיי עוה"ב ע"כ צוה לנו הש"י מצוות הרבה שאי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלימותה ובעשותו אותה המצוה תחי' נפשו באותו מעשה. ועיי"ש ברש"א ח"א שהאריך שם בדברים נמרצים. והנה העושה מצוה לשם פניי' אחרת שלא לש"ש אף שבעיני בשר אשר לא יראה ללבב נראה מעשהו טוב וישר מ"מ הש"י בוחן כליות ולב הוא יודע ועד שאין תוכו כברו. אבל העושה מצוה לשמה מבלי שום מחשבה זרה אז גם בעיני ה' הוא טוב וישר. וז"ש שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך את כל המצות הרבות. והטעם כי לא ימלט שלא תעשה בשום פעם מצוה אחת בשלימות אחרי שרבים הם ע"כ יזדמן לך כפעם בפעם שתעשה גם הטוב והישר לא לבד בעיני בני אדם אשר רק למראה עיניהם ישפטו ולא ידעו מחשבותיך בעת עשותך המצוה. כ"א גם הטוב והישר בעיני ה' החוקר וסוקר כל. וכדברי הרמב"ם ז"ל:
והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דבר סרה וגו' ובערת הרע מקרבך. באוה"ח הק' למה יומת החולם הלא בע"כ שלא ברצונו בא לו החלום ומה פשעו וחטאתו. ונ"ל עפמ"ש לעיל בהשמטה לפ' וישב לפרש הנה בעל החלומות הלזה בא כיון שכל החלומות הם מהרהורי דיומא נמצא שהוא גרם לחלומותיו והוא מושל בם ע"כ קראוהו בעל החלומות עיי"ש. א"כ הכא נמי חולם זה ודאי רעיוניו על משכבו סליקו וכבר היו לו מזמות רעות בקרבו ביום ובא לו החלום ברוב עיונו במחשבת ע"ז כל היום ע"כ אמר שיומת כי אף שלע"ע לא הי' רק חלום בכ"ז בלי ספק כבר דיבר מאז ומקדם סרה על ה' ע"כ יומת. ונתן טעם ובערת הרע מקרבך על שהי' לו לבער מקרב לבו את המחשבה הרעה ע"כ תמותת רשע במגורו בקרבו הי' ועי"כ נראה לו בחלומו הרהורי ע"ז דיומא. ורש"י פי' סרה דבר המוסר מן העולם שלא הי' ולא נברא. כוונתו ליישב קושיית אוה"ח הנ"ל עד"ז עפמ"ש בגמ' דברכות דף. נ"ה ראיי' שכל החלומות הן מהרהורי דיומא שהרי לא מחזי לי' בחלמא אילנא דדהבא או דעייל פילא בקופא דמחטא עיי"ש. וכיון שעבודה זרה לא הי' ולא נברא שיהי' לה ממשות לעבדה ח"ו ע"כ אמרינן שבאמת זה החולם לא כן ב"א בכדי שיאמינו דבריו אמר שבעל החלום הגיד לו אבל אחרי שלא הי' ולא נברא אמרינן שקורי קמשקר ולא חלם לו כלל מזה. וז"ש ע"כ יומת כי דבר סרה דבר המוסר מן העולם שלא הי' ולא נברא כמו פילא בקופא דמחטא ובע"כ שלא חלם לו כן רק מרמה הבריות באמרו שחלם לו ובאמת שוא ידבר לא חלום ולא מפשר:
יצאו אנשים בני בליעל וגו' נלכה ונעבדה אלקים אחרים אשר לא ידעתם ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך. יש לרמז כי רבים מהאפקורסים חוטאים באמרם שלא ידעו ויבינו בחשכה יתהלכו להשיג טעמי התורה והמצות ע"כ הם פורקים עול מעל צוארם ובאים בטענה שאין להם לעשות דבר אשר לא ידעו סיבתו וטעמו אבל בזה יבערו ויכסלו כי לא בתורה ומצוה תלוי החסרון כ"א משחתם בהם מום בם אחרי ידענו כי יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. א"כ אם היו מבקשים ככסף וכמטמונים יחפשו להתחקות על שרשי התורה אז יראו אור בהיר צח מצחצח כשמש בצהרים כי מצות ה' ברה מאירת עינים. רק נרפים הם לחקור ולדרוש ביגיעה ועבודה רבה. ובלי עמל וטורח רוצים להעלות פנינים מעמקי ים התורה ע"כ לא יגעתי ומצאתי אל תאמין ובאמת העלו חרס בידם. וז"ש שהמדיחים אומרים ע"כ ילכו לעבוד אלהים אחרים על אשר לא ידעתם והבנתם בטוב טעמי התורה ע"כ יעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים. לזה אמר ודרשת וחקרת ושאלת היטב. אם לא תחוס על יגיעתך לדרוש ולחקור בכל מאמצי כחך אז תמצא כי אמת ונכון כל דבר ה' והתועבה הזאת שאתה רוצה לעזוב את התורה מחסרון ידיעה לא נעשית רק על ידך ומקרבך על אשר לא רצית לעסוק בניעה בד"ת:
בנים אתם לה' אלקיכם וגו' כי עם קדוש אתה לה' אלקיך. במשנה דאבות אמרו חביבין ישראל שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם. מלבד הכפל לשון הקשה בתיו"ט דהו"ל להביא מקרא הקודם בפ' שמות שנאמר בני בכורי ישראל. ונראה כי כמה מדות טובות יש לנו ללמוד מהודעה זו כי בנים אנחנו. כי עי"ז לא יגביה העשיר א"ע על העני כי אחרי שאב אחד לכולנו כולנו אחים אנחנו. ונאמר ע"כ בפרשתנו כמה פעמים אחיך האביון.
להורות ע"ז כי אחרי שכולנו בנים לאבינו שבשמים, א"כ כעשיר כרש אחים בני איש אחד. והנה איתא בפ"ק דב"ב דא"ל טורנוסרופוס הרשע לר"ע אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן משל למלך שכעס על עבדו ומנע ממנו מאכל ובא אחר והאכילו הלא הוא נתחייב למלך. והשיב לו ר"ע משל לאב שכעס על בנו ומנע ממנו מאכל ובא רעהו ונתן לו בחשאי הלא יודה לו עבורו ואנו נקראים בנים למקום עיי"ש. והנה אז"ל כשישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים וא"כ אם העניים עושין רצונו של מקום מצוה לפרנסם. אבל כשח"ו אין עושין רש"מ נקראים עבד ואז נשאר שאלת טורנוסרופוס שאין לפרנסם. וז"ש חז"ל הובא ברש"י פרשתנו כתיב כי לא יחדל אביון מקרב הארץ כתיב כי לא יהי' בך אביון כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן באין עושין. כי בזמן שעשירי העם מפרנסין את העניי' אף שמ"מ ישארו עניים אבל אביונים התאבים לכל דבר אינם עוד כי יש להם די מחסורם מהצדקות שמקבלים. וכ"ז בזמן שהעניים עושין רש"מ שאז מצוה לפרנסם ע"כ לא יהי' בך אביון. משא"כ כשאין עושין רש"מ ואז אין לפרנסם כמשל הנ"ל אזי לא יחדל אביון. והנה בכל השנה כולה כשאנו חוטאים אין אנו זוכרים שאנו בנים למקום כ"א אנו אומרים שאנו בני אדם קרוצי חומר עפר מן האדמה. רק בימים הקדושים הבאים שאנו רוצים שישפיע לנו הש"י שפע ברכות טוב אנו נזכרים שיש לנו אב זקן בשמים ממעל ואנו צועקים אבינו מלכנו כמה פעמים שירחם עלינו כרחם אב על בנים. כאשר פירשתי מ"ש באיוב. ויהי היום ויבואו בני האלקים להתיצב על ה' ודרשו בזוה"ק וכ"ה ברש"י שם שזה ראש השנה והיינו טעמא כי בכל השנה אנו בני אדם ולא בני אלקים. אבל ויהי היום יום א' בשנה שאנו צריכים לרחמי שמים אנו אומרים שאנחנו בנים למקום. וזהו שרמזו אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול כלומר ע"כ אומרים באלול אני לדודי בשביל שאנו רוצים שדודי יהי' לי שהש"י יהי' קרוב לכל קוראיו. ע"כ אמרו ג"כ דורשי רשומות ומובא בסידור נהורא איש לרעהו ומתנות לאביונים ג"כ ר"ת אלול ורמזו שצריך להרבות בצדקה בימים אלו. והיינו כנ"ל אחרי שצועקים אנו אבינו מלכנו רחם עלינו. אומר הקב"ה בזה אראה אם אתם בנים למקום אז גם האביון אחיכם ע"כ צריך להרבות וליתן צדקה לעניים. ובאמת אין אנו נקראים בנים למקום רק אם אנו יודעים שאנחנו בנים למקום ועושים רצונו: וז"ש חיבה יתירה נודעת להם. כלומר אם הם יודעים שהם בניו וחיים חיי אושר ויושר. וע"ז הוצרך להביא פ' דפרשתנו דאי מבני בכורי ישראל הו"א בכל גווני מקרי בנים ע"כ אמר בנים אתם לה' ורק באופן זה כי עם קדוש אתה אם אתה מתנהג בקדושה ובטהרה:
נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך. הכוונה עפמ"ש מאתו לא תצא הרעות והטוב.
כלומר כי בכל טובה שישיג האדם ע"י מעשה ידיו כלול רע וטוב. כי לעצמו הוא טובה ולאחרים הוא רע כי מה שהוא מרויח האחר מפסיד. לא כן בטובות שהש"י משפיע הם רק טוב בלי תערובת רע כלל כי אין דבר רע יורד מן השמים. כי הוא ית' בטובו יוכל להשפיע מבלי שיחסיר זה לאחר וז"ש מאתו לא תצא הרעות והטוב פי' טוב כלול ברע. והנה חז"ל אמרו וסימנך עשירים מקמצין ולפ"ז הי' מהראוי להמנע מלתת צדקה כי עי"כ יתעשר כמ"ש עשר בשביל שתתעשר וכשיתעשר יהי' אמיץ לב וקמצן ומה לו ולצרה הזאת להיות אח"כ קשה לב. טוב לו שלא יתן מאומה ולא יתאמץ לבבי. אבל באמת אם הי' זה בדרך הטבע שע"י הצדקה מתעשר הי' מקום לומר כן שיתאמץ לבבו אח"כ ע"י העשירות הזה. אבל באמת ע"פ דרך הטבע הפרוטה שאדם נותן אבודה לנצח ולא תוסיף עוד לשוב אליו רק ברכת ה' היא תעשיר את הנותן צדקה שלא כדרך הטבע וא"כ כיון שברכת ה' היא כבר אמרנו שטובה הבאה מאת ה' לא תוסיף עצב עמה ואין בה רק טוב. ע"כ נותן לו הש"י העשירות ובכ"ז לא יכבד לבו. וז"ש נתן תתן לו ולא ירע לבבך וגו' כלומר אל תירא שע"י שתתן צדקה תתעשר ותהי' קמצן וירע לבבך יהי' רע ואמיץ ויצא שכרך בהפסדך. לז"ח דאין העשירות בא בדרך הטבע כ"א בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך וברכה מאת ה' לא תהי' עמה רע רק טוב כל הימים. ועד"ז פי' מדרש תנחומא פ' מקץ הרואה גשמים יורדין בזמנן אומר ברוך אתה ה' הטוב והמטיב כי לכאורה אף שהגשם ירד על הארץ להשביעה צחצחות עוד לא ידע הקוצר אם ישא ברנה אלומות לברכה כי עוד כמה הרפתקאות עדו על התבואה עדי תובא למלאות אסמים בר אולי יבא רוח קדים או שארי דברים המפסידים ומכלים את תבואת השדה. ע"כ לא הי' לו לברך עד שרואה בעיניו שכבר עבר קציר כלה קיץ ואסף מגרנו ומיקבו בלי מגרעת אז לו נאה לברך. אבל לא בשעת ירידת הגשמים שאין הברכה עדיין במילואה ושלימותה. אמנם אחרי ידענו שהש"י טוב ומטיב וכי מאתו לא תצא הרעות. ואם אמרו באיוב שכל הנוטל ממנו פרוטה מתברך עאכו"כ ברכת ה' ממקור הטובה בודאי לא תכזב ונאמנת וקיימת לעד וכמו שאמרו טובתן של רשעים אינה שלימה הה"ד וק"ו להיפך טובתו של צדיקו של עולם היא בתכלית שלימות ולא תוסיף עצב עמה. וז"ש ע"כ יברך בעת ירידת גשמים אף שלא נגמרה עדיין ברכת שמים מעל בכ"ז יברך אחרי השי"ת הטוב הוא מטיב ומאתו לא תצא הרעות בודאי מברכתו יבורך גבר מעתה ועד עולם. עוד י"ל בפסוק הנ"ל כי לכאורה אין הקב"ה צריך לשלם טובה לעושי צדקה אחרי כי ממנו הכסף והזהב ומידו נתנו לנו וכי בע"ח הפורע חובו נאה לו תודה וברכה. אבל באמת אם משלם לבע"ח רק המעשה יחשב ואין אנו רואים אם לבו עצב או שמח. לא כן מי שנותן צדקה אם לבו עצב אז באמת אין מגיע לו ברכה בעבור המעשה כי לזה הי' מחוייב ועומד לעשות כן. אבל אם לבו שמח בעשיית הצדקה בשביל זה יבורך גבר ירא ה' אשר במצותיו חפץ מאוד. וז"ש ולא ידע לבבך בתתך לו רק יהא לבך שש ועלז על המצוה כי רק בעבור זה יברכך ה' אלקיך ולא בשביל המעשה בעצם אחרי שאתה מחוייב ועומד ע"ז. ובזה יש לפרש ונא אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם כי אמרו טוב עין הוא יבורך כל הנוטל פרוטה מאיוב הי' מתברך. ואנו מתפללים שאם אנו מוכרחים לקבל צדקה יהי' מאותם האנשים אשר בלב שלם וברוח נדיבה יתמכונו אשר נותנים בידים ובלבם ואל תצריכנו "לידי" מתנת בשר ודם כלומר שלא נצטרך לצדקת הקמצנים שאין נותנים רק בידים ולבם בל עמם. עוד י"ל בפסוק הנ"ל עפמ"ש באבות ד' מדות בנותני צדקה וכו' לח יתן ול יתנו אחרים וכו' ותמהו המפרשים א"כ האיך קרי לי' נותן אחרי שלא יתן ולא יתנו אחרים. ותירץ בס' נאוה תהלה פי' על תהלים מזמור ט"ו עפמ"ש מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה ואם חסר לו זוז א' ממאתים מותר לו ליטול אפי' הרבה. ע"כ הוא הנותן רשע ערום שנותן לו זוז אחד שיושלמו לו מאתים זוז ולא יצטרך ליתן עוד הפעם. ע"כ אף שהוא מנותני צדקה בכ"ז כוונתו להרע שלא יתן עוד עכ"ד.
ולפ"ז מי שנותן צדקה יוכל להיות שמטוב לבו הוא עשה אבל גם יוכל להיות שעושה כן מרוע לב בערמימות שלא יצטרך ליתן עוד ע"כ נותן לעני זוז אחד שלא יצטרך ליתן עוד בהיות שנשלמו לו המאתים זוז. אך אם ראינו שהוא נותן וחוזר ונותן אז נדע בטח שלא מרוע לב עושה כן דא"כ לא הי' לו ליתן רק פעם אחד להשלים המאתים. אלא ודאי שטוב לב הוא. ולפ"ז כמו שדרשו ז"ל על הוכח תוכיח ועזוב תעזוב אפילו מאה פעמים ה"נ י"ל נתן תתן כמה פעמים ולא תסתפק בנתינה פעם א' דא"כ יש לחשדך שמרוע לבך וערמימות הנ"ל אתה נותן צדקה. אבל אם נתן תתן אפי' כמה פעמים אז נדע ולא ירע לבבך בתתך לו שלא מרוע לב אתה נותן כ"א מטוב לב:
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. י"ל עפמ"ש יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם שע"כ נתן הש"י כח בטבע שיצמח בכל שנה מחדש החציר ואח"כ ימול וייבש ולא נתן לו קיום לעולם שכל צמח השדה יעמוד בלחותו ורטיבותו כל ימי הייתו. למען ידעו הכל כי יד ה' מקיים הטבע ורק על פיו כל צבאו חי וקיים. ע"כ כליל יחלוף מדי שנה בשנה וצומח מחדש ע"י יוצר הכל במאמרו ית"ש. וז"ש ע"כ יבש חציר נבל ציץ להתוודע ולהגלות כי רק דבר אלקינו יקום ויקיים את העולם כולו. עיי' לעיל פ' שלח. והנה האדם הי' יכול לומר מה לי לתת מעשר ממה שרכשתי בעמלי ויגיע כפי ואעזוב לאחרים חילי לאשר לא עמל בו ולא יגע. אבל אחרי ידענו שלא יד חרוצים תעשיר כ"א ברכת ה' הנותנתי כח לעשות חיל ואחרי כי ממנו הכל מידו יתנו לו. וז"ש עשר תעשר את כל תבואת זרעך. ושלא תאמר שידך עשתה תושי' ואין לזרים אתך לזה אמר היוצא השדה שנה שנה צומח מחדש ומזה תדע כי דבר אלקינו יקום לעולם כנ"ל:
ונתת בכסף וצרת הכסף בירך והלכת אל המקום אשר יבחר וגו' ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר וגו'. כי הכסף אין לו ערך ושווי מצד עצמו אחרי שהוא רק אמצעי לדברים הזמניים לקנותם עבורו אלא שהאדם יוכל לעשות כנפים לכסף אם מוציאו לדברים נכבדי הערך ויקרי המעלה לתורה ולתעודה אז הכסף יעלה מעלה מעלה. כמ"ש לפרש כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כלומר שהוא עושה חדשות כמו שהוא ית' ברא חדשות. כי הוא עושה מדבר גשמי דבר רוחני יש מאין ע"י דין אמת עיי' בפ' משפטים. והנה מי שמפזר לכל דבר ואינו חס על ממונו כ"א כתועפות ראם לו אם הוא מפזר לדבר מצוה איננו מוכיח עדיין בזה שהמצוה באשר נכבדה בעיניו ע"כ מפזר עבורה כ"א רק בשביל שאין כסף נחשב למאומה בעיניו ע"כ הוא פזרן בכל מקום ובכל זמן. לא כן מי שחס על ממונו ומקמץ בהוצאות צרכי הנוף ועל צרכי הנפש הוא מפזר ונוסף זהו הוכחה נאמנה אף שאוהב כסף בכ"ז לצורך המצוה לאשר יקרה בעיניו מפנינים לא יחוס על מיטב כספו. וז"ש ונתת בכסף. בך הדבר תלוי שתוכל לתת מעלה וחשיבות בכסף אשר בפ"ע במה נחשב הוא בכ"ז אתה תוכל להרים את הכסף שיהי' לו חשיבות ומעלה. ומצאתי אח"כ באלשיך הק' שפירש כעין זה. והוסיף הכתוב לומר וצרת הכסף בידך שהכסף יהי' קשור בירך ולא בנקל תפרד ממנו כ"א לבך בכיסא תליא ובזה אתה מורת שאין אתה מפזר לכל דבר רק לצורך גבוה. והלכת אל המקום ונתת אותו בכל אשר תאוה נפשך רק לדבר אשר נפשך הרוחניות תאווה בזה אתה נותן לכסף מוצא:
שמור את חדש האביב כי בחדש האביב הוציאך ה' לילה. ואז"ל בפ"ק דברכות וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מכערב. הנה המגיד אמר חכם מה אומר וכו' כי החכם שואל למה צוה ה' אותנו הרבה מצוות שהם כולם זכר ליציאת מצרים כמו פסח מצה מרור תפלין שבת ויו"ט וכדומה רבים. כי אם גם כשנזכור גאולת אבותינו מעבדות לחירות נשמח ונודה לה' על כל הטוב אשר גמלנו מ"מ גם יכאיב אותנו הזכרון הזה כי עי"ז נזכור גם כן גודל התלאה אשר מצאתם במצרים. ויעציב אותנו זכרנו כי לפני הגאולה שתו כוס התרעלה מצו שמרי' אבותינו המדוכאים בחבלי עוני. א"כ הלא יותר טוב שלא נזכור תמיד ביציאת מצרים. וזהו שאלת החכם מה העדות והחוקים וגו' למה לנו כ"כ מצוות המעלים בזכרוננו עצב ואנחה. והתשובה ע"ז אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. הכוונה כי באמת גם הזכרון בשעבוד הקשה שנשתעבדו אבותינו במצרים גם הוא לא יעציב אותנו כי באמת קושי השעבוד בעצמו הי' לטובתינו כי מצרים הי' כור הברזל ששם נזדככו ישראל ויצאו נקיים מכל פסולת. וגם כל המתנות הטובות שניתנו לישראל לא ניתנו אלא ע"י יסורין כמאז"ל. וגם למדו בכל צרתם להתאמץ ולבטוח בה'. נמצא שהשעבוד הי' בעצמו סימן הגאולה. וע"ז אמר במדרש שיר השירים שחורה אני במצרים ונאוה אני במצרים. כלומר גם בעת ההוא שהייתי שחורה במצרים מחמת קושי השעבוד. גם בזמן ההוא הייתי נאוה כי הגלות בעצמו הי' ראשית הגאולה כי לא היו ראויים לגאולה אלא ע"י הגלות החזק והמר. נמצא לפ"ז שיציאת מצרים לא היתה התחלת הגאולה כ"א סוף הגאולה היתה באמת מעת החל השעבוד כי באמת השעבוד הי' המצמיח הגאולה. ע"כ הקרבן פסח שהוא זכר ליציאתם ממצרים אינו נאכל כ"א אחר מצה ומרור. להורות נתן שתחלה באה מצה לחם עוני ואעפ"כ הוא ראשית הגאולה. ואח"כ מרור המורה על מירור חייהם והיא אעפ"כ סימן לגאולה כנ"ל כי כאשר יענו אותו כן יפרוץ עי"ז הגאולה. ולבסוף בא הפסח זכר ליציאת מצרים והוא סוף הגאולה ע"כ פסח נאכל על השובע. וח"כ גם זכרוננו על גודל עניים ומרודם במצרים לא יכאיב אותנו אחרי שנדע בטח כי הגלות הי' מוכרח לגאולה. וזה מענה נכון על שאלה הנ"ל מה העדות וגו' כנ"ל אין מפטירין וכו' להורות כי פסח לא הי' תחלת הגאולה כ"א נם מצה ומרור סימני הגלות גם בהם כבר התנוצצה שמש הגאולה והנה אם גם אנו בעניינו לא נראה בעיני בשר בגלות המר כמצרים דבר המשמח וסימן גאולה בכ"ז אין זה מן התימה בידענו כי נפלאים דרכי ה' ונעלמו מעיני כל חי. כי נגד עינינו בכל יום שהאדם יראה רק לעינים ובמקום אשר ידמה כי שם רק מות ורע בכ"ז שם החיים והטוב. למשל אנו רוחים בחורף ידמה כל אדם כי אבדה הארץ שבתה ממלאכתה מלאכת הטבע ונפלה בתרדמת החורף. רק כשיגע האביב הנצנים נראו בארץ אז נבין כי גם בימי החורף לא הפריעה הטבע את מלאכתה. רק שאנו אשר רק למראה עינינו נשפוט ובאשר כי בחורף אותות הטבע לא ראינו דמינו בנפשנו שלא תעשה מלאכת מאומה. עד הגיע תור האביב ושלח פארותיו מעשיו להתפאר אז נבין שגם החורף הכין את האביב. כמו כן הי' בגלות מצרים אם גם עינינו לא ראו את גאולת אבותינו רק לעת צאתם מעם לועז ולא מקודם בכ"ז כבר החלה הגאולה מקודם. וז"ש הכתוב שמור את חודש האביב וגו' כלומר תשמור בעין שכלך את חודש האביב כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה. כלומר ע"י השכלה שתלמוד מחודש האביב כנ"ל שתדע כי גם בחורף לא הרגיעה הטבע ממלאכתה מזה תדע כי הוציאך ה' ממצרים בעוד ליל הגלות חשכה עליך והגאולה החלה וקמה בעוד לילה. וז"כ הגמרא וכי בלילה יצאו והלא ביום יצאו אלא מלמד שנגאלו מבלילה. והמשך הכוונה אם תשמור ותביט בעין שכלל על חודש האביב בו נצנים נראו בארץ וכך כחות הטבע אשר נראה כמתים בימי הסתיו קרח הנורא כעת חיים. ותבין לאשורך שגם בימי החורף לא שבתה הטבע ממלאכתה כ"א רק למראה עין הי' מנוח והשקט אבל לפי האמת החורף הי' הכנה לימים האביב כי במסתרים עשתה הטבע פעולתה גם בימי החורף כמו כן בגאולת מצרים אף שלמראית עין יחשב שהשעבוד והגלות במצרים לא הי' בו צורך לגאולה ורק בהופיע אור בוקר של גאולה רק אז התחילה. ע"כ תשמור ותביט בעין חודרת על האביב ממנו תלמוד להועיל שלא ממחרת הפסח עת צאתם ממצרים התחילה הגאולה כ"א כבר התחילה בעוד ליל גלות הי' חשך ועלטה להם:
בילקוט חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים להדיוט ומנין אף לגבוה ת"ל חג הסוכות ז' ימים לה'. י"ל עפמ"ש בפ"ק דערכין הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים לויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא לי' סד"א מאן דליתי' בתקיעה דכולה יומא מחייב בשופר אבל הני כהנים דאיתנהו בתקיעות דכולי יומי אימא בר"ה לא ליחייבו קמ"ל. ופי' כמו שאמר קרח כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' אחרי שכולם קדושים ובתוכם ה' אין צורך להם לרב ומנהיג אשר ישגיח בעינא פקיחא על דרכם שהרי מעצמם הם מתעוררים לעבודת הקודש. וע"כ הלביש טלית שכולו תכלת ושאל אי חייבת בציצית או בית שמלא אי ספרים חייב במזוזה כדאיתא במדרשים. ג"כ לכוונה הנ"ל שא"צ להתעוררות הציצית לזכור את מצות ה' ולשמירת המזוזה בזמן שכל טליתם תכלת קודש לה' וכל בתיהם מלאים ספרים.
ובכ"ז השיב מ"ר להם שאעפ"כ חייבים בציצית ומזוזה. כמ"ש לעיל (פ שלח) לפרש המדרש ועשו להם ציצית לדורותם לדור תם עיי"ש. והנה השופר בא לעורר את העם לחשובה כידוע ולפ"ז הוה אמינא מי שכל השנה כולה הוא טרוד על המחי' ועל הכלכלה ואין מי יעורר אותו לעבוד את ה' באמת וצדק הוא צריך לשמוע קול שופר ברגש קודש למען עכ"פ אחת בשנה יעיר ויעורר בלבו אהבת ה' ללכת בדרכיו. אבל הני כהני שלוחי דרחמנא אשר בכל עת ובכל שעה בבית אלקים יהלכו ברגש ובכל יום ויום בת קול יוצאת אליהם להשמיע בקול תורה. סלקא דעתך אמינא דלא ליחייבו בתקיעת שופר בראש השנה. קמ"ל דאפ"ה מיחייבו כי ועשו להם ציצית לדור תם כנ"ל. והנה הסוכה אשר תעורר את האדם לצאת מדירת קבע ולישב בדירת עראי להסתופף בצל שדי ולחסות רק בצל עליון ולא לשום בשר זרועו וסד"א ג"כ כי האיש ההדיוט ההמוני אשר אין אלקים נגד עיניו ואגודתו רק על ארץ יסדה רק הוא צריך לישב בסוכה למען ידע ויכיר לבטוח בה'. אבל מי ששוה ה' לנגדו תמיד ומימינו בל ימוט וחסד עליון יסובבנהו כי רק בגבהי מרומים סלעו מצודתו ומשגבו איש כזה אינו צריך להתעוררות הסוכה. וז"ש חג הסוכות תעשה לך להדיוט הוא האיש המוני כנ"ל ומניין שאף לגבוה מי שהוא ברום המעלה גם הוא מחוייב בסוכה ת"ל חג הסוכות ז' ימים אף אתה לה':
בהפטרה ליום א' דסוכות. והי' האיש אשר לא יעלה ממשפחות הארץ לחוג את חג הסוכות ולא עליהם יהי' הגשם. הכוונה עפמ"ש קול דודי דופק פתחי לי וגו' שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה. כי הש"י מעורר אותנו ע"י שלוחיו ונביאיו וע"י מוסר השכל לעשות את כל מצוות ה'. ובאמת לפי ראות עין לא הי' צריך שום התעוררת לזה כי מדת הכרת הטובה למי שמטיב לו היא א' מיסודי עמודי חברת האדם וכולנו נודה לזה שאם נגרע מערך זה להיות כפוי טובה תחת מכיר טובה אזי השתות יהרסון אשר העולם בנוי על תלן. ואחרי שכן הלא כל הטובות שעשה ושעושה לנו הקב"ה בכל עת ושעה הלא המה יכריחו אותנו לבל נמנע הטוב מבעליו כ"א נמלא רצון המטיב לנו ולמה לנו התעוררות לזה. אבל באמת הטעם הוא כי אם היינו רואים כל הטובות בעת נבעו ממקור העליון ויודעים ומכירים כי יד ה' עשתה זאת וודאי נשתדל בעצמנו לעבוד את ה' ולשלם לו תודתנו בעבדנו אותו בלב ונפש. אבל אסרי כי אלקים מסתתר בחביון עוזו וכל טובותיו ונפלאותיו אלינו במעטה הטבע עטויים אנו אומרים שיד הטבע הי' לנו לישועה וטובתו בל עלינו, ועי"כ אנו טועים שאין אנו מחוייבים להודות. וע"כ הוצרך הש"י לעורר אותנו כפעם בפעם לעבדו שכם אחד. והנה גשם וטל שניהם ברכות ה' המה והחילוק ביניהם שבעת רדת המטר מן השמים אנו רואים שהש"י פתח אוצרותיו להשביע נפש שוקקה. אבל טל אף שגם הוא ממקור עליון בכ"ז בעת רדתו מן השמים מעל אין אנו רואים אותו כי עת רדת הטל על המחנה לילה אין רואה מקורו הטהור. והנה כשהש"י עושה לנו נסים המראים באצבע כי יד ה' עשתם אז דומים לגשם אחרי שנראים כמוהו ממעין העליון נבעו מצפוניהם לא כן כשהש"י זן ומפרנס אותנו ע"פ חוקי הטבע אז דומה ברכתו לטל כי אין אנחנו רואים מאין יבוא מאת ה'. וז"כ השיר קול דודי זה הקב"ה דופק על פתחי לבנו ואומר פתחי לי אחותי רעיתי פנה לי מקום בקרב לבך לעבדני ולעשות רצונו ית'. והטעם שצריך התעוררות לזו ולא מעצמנו נרוצה לקראת דודנו מלכנו ית"ש להודות לו על הטוב אשר עשה. לז"א כנסת ישראל הטעם שראשי נמלא טל. אף שאני מלא ברכות ה' אבל הם דומים לטל קווצותי רסיסי לילה בעת אשר אינני רואה כי מן השמים הם באים. והנה א' מטעמי הסוכה הוא שאל יבטח האדם בצל קורתו עבודת האדם ולא יאמר הטבע לי לעזרה. ע"כ אנו לנין בצל סוכה להורות נתן בלבנו כי אנו חוסים בסתר וצל שדי וכל טוב הבא עלינו מידו ניתן לנו והכל דומה לגשם. ע"כ העונש של אשר לא יחוג חג הסוכות שלא עליהם יהי' הגשם פי' שאינם רואים כי יד ה' היתה לימינם. ובזה יבואר מקרא קודש פרשתנו שבעת ימים תחוג לה' וגו' כי יברכך וגו' בכל מעשה ידיך והיית אך שמח.
דהנה מי שסובר שכחו ועוצם ידו עשו לו חיל. בעת יפרוץ דגנו ותירושו ואוצרותיו ימלאו אין לו אלא הרגשת השמחה אבל רגשי תודה אין לו כי לדעתו הנכזבה אין לו להודות לה' כי רק היא עצמו תקפו וגבורתו הוא מקור ברכתו. אבל תוה"ק למדה אותנו ע"י חג הסוכות כנ"ל שרק ממנו ית' הכל והוא נותן כח לעשות חיל א"כ ביום שמחתנו לא לבד רגשי שמחה ישימו קנם בלבנו כ"א גם רשפי אש תודה לה' הטוב ומטיב וז"ש ז' ימים תחוג לה' בהלל והודאה לשמו ית' למען תדע שאף שאתה עשית את שלך בכ"ז אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו והוא יברכך בכל מעשה ידיך ועי"כ אף שבזמן העבר קודם שהאיר עליך אור תורה היית אך שמח. ורגשי תודה לא עלו על לבך מ"מ מכאן ואילך לא רק תשמח כ"א גם תודה לה' על הטוב אשר גמלך:
שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך בחג המצות וגו'. (להזכרת נשמות באחרון של פסח) הנה היום הזה שהוא מיוחד לשמחה כמ"ש ושמחת בחגך יש לתמוה מדוע נהגו להזכיר בו את המתים ולעורר בלבנו יגון ואנחה בזכרנו את אבדתנו. אבל נאמר (פ' בהעלותך) וידבר משה אל בנ"י לעשות הפסח ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח עפמ"ש לעיל לפרש וידבר משה. את מועדי ה' אל בני ישראל מכאן שמשה רבינו תקן לישראל לדרוש הלכות פסח בפסח. כי לשמוח ולאכול ולשתות א"צ להזהיר בדיבור קשה. אבל לקיים הלכות החג המרובין לזה צריך דיבור קשה. והנה החג היותר קשה הוא חג הפסח לשמרו ככל חוקותיו ומשפטיו. ע"כ וידבר משה לשון דיבור קשה לעשות הפסח. וה"נ אם מצות פסח לא הי' אלא לאכול ולשתות זהו גם הרשעים מקיימים. אבל וידבר לעשות הפסח והיינו דיניו והלכותיו ע"כ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כלומר נפשם היתה מגואלה ומטומאה והם לא יכלו לעשות הפסח כדינו. והנה באותם אנשים לא לבד שהיו"ט לא יהי' לטובתם כ"א עוד יוסיפו חטא ופשע כי אחרי שאוכלים ושותים וישמן ישורון ויבעט. ע"כ העצה היעוצה הוא מה שאמרו חז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר נצחו מוטב וכו' ואם לא יזכור לו יום המיתה. לכן לעת צאת ימי החג למען לא נצא עמוסי עון ע"י שמחת החג אנו מזכירים את אהובינו הנעימים אשר אבדנו והלכו למנוחות ועי"ז נחלש כח היצר כמ"ש הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה. ופי' במד"ש דוקא בג' דברים יחד צריך להסתכל כי אם יחשוב רק מאין בא ולאן הוא הולך אז ידמה בנפשו אחרי שעפר הוא ועפר לחמו שוב יוכל לעשות מה שלבו חפץ וידבק לארץ בטנו אחרי שעפר מקורו ויסודו וסופו לעפר אבל יחשוב ג"כ שעתיד ליתן דין וחשבון והנה המתים שנקטפו מאתנו אין אנו רואים אותם עוד בעינינו אבל בזכרוננו נחרתים הם על לוח לבנו בכתב שאינו יכול להמחק עד עולם. אבל ג' פעמים בשנה ברגלים למען נזכור יום המיתה צריך שיהא "יראה" כלומר שיהא כמו שהיו נראים לעינינו. כל זכורך. אותם הנאהביה שהם רק בזכרוננו אבל לע"ע כבר הם בשמי מרום. את פני ה' אלקיך. ע"כ עלה זכרונם לפנינו לטובה היום הזה ומתפללים שתהא נצב"ה:
בילקוט עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אם זכיתם סוף שאתם יוצאים לזרוע השדה ואם לאו סוף שהיוצא השדה מתגרה בכם. הכוונה כי קצת אפקורסים אומרים הן אמת שבתחלה ברא הש"י את עולמו יש מאין רק אחר שכבר נתהוה הבריאה שוב הסיר עיני השגחתו ולא יביט עוד אל הארץ רק הטבע פועלת ולש כח וגבורה להוציא דברים מדברים הנבראים והנה אם הש"י הי' בורא את הכל בששת ימי בראשית כל מה שעתיד להצטרך ולא נתן כח בטבע להוציא מדי שנה בשנה מגדים חדשים. אז כבר נסתמו פיות דוברי שקרים כי אז בעיניהם הי' רואים שיד ה' עשתה כל זאת. אבל אחרי רואם בכל עת ועונה מתחדשת הטבע עי"ז נפלו בפח הטעות לאמור כי הטבע מעצמה פועלת ח"ו. והנה בזה שאנו מעשרים את כל תבואת זרענו קודש לה' בזה אנו מראים אמונתנו כי לא הטבע עשתה את תבואתנו כ"א יד ה' היתה באמנה אתנו כי אנו אומרים ממך הכל ומידך נתנו לך. וזהו כוונת המדרש אם אין אתה מעשר סוף שהיוצא השדה שנה שנה פי' ע"י שהשדה תוציא תבואתה מדי שנה בשנה זה מתגרה עליך להפילך ברשת הטעות. והנה מצות שבת ג"כ ניתנה להאמין כי ה' עשה את הטבע ולא היא פועלת מעצמה ע"כ אנו שובתים ביום הז' להורות נתן כי העבודה לא ממעשי ידינו תתן לנו ברבה רק ברכת ה' היא תעשיר אותנו והוא ית' צוה לנו ג"כ לשבות והוצרכנו למצות שבת ג"כ מטעם הנ"ל על אשר ראינו הטבע פועלת תמיד חדשות, שלא נסכל להאמין שהיא מעצמה הפועלת ח"ו ע"כ אנו שומרים את יום השבת. וזה כוונת הכ' ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו וגו' אשר ברא אלקים לעשות כלומר על אשר ברא הש"י הטבע כדי לעשות תמיד חדשות ולא תעמיד על מצבה הראשון ולמען לא נפול במוקש הטעות הנ"ל הוצרך הש"י לקדש את יום הז' וזהו כוונת מדרש ילקוט פרשתנו בשביל ב' דברים ישראל מתחטאים לפני הקב"ה בזכות שבת ובזכות מעשרות בזכות שבת כתיב אם תש"ב משבת רגלך מה כתיב בתרי' אז תתענג על ה' בזכות מעשרות כתיב ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' הכוונה מבוארת כי בשמירת שבת יתענגו על כל הטוב ויאמרו שה' נתן להם ולא הטבע ונמנע עי"ז מחטוא. ובזכות מעשרות ג"כ שמחים בכל הטוב אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. וצריך לבאר ההמשך שיש למעשרות אצל התורה. ונ"ל מכאן ראי' לגירסת ר"מ שהביא במד"ש פ"ד דאבות דגריס מעשרות סייג לתורה ופי' ז"ל כי שבט לוי הם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וע"י שישראל מחזיקים אותם במעשרות ומתנות הם מחזיקים את התורה ועי"כ מעשרות סייג וקיום לתורה. ומעתה הפי' כפשוטו כי ע"י המעשרות יוכלו לשמוח בתורה.
לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר: