לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת עקב
והיה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. נראה עפמ"ש באו"י לפרש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם שמה שהבטיח לאברהם אבינו לא הי' חלא מצד החסד אבל אחרי שכבר הבטיח מאז הוא מחוייב ועומד לקיים את הבטחתו כי לא איש היא ויכזב ע"כ רק אמת ולא חסד הוא שנותן ליעקב. ולפ"ז יל"ד האיך אמר ושמר את הברית ואת החסד הלא הברית מחוייב הוא לשמור ולקיים ואין כאן חסד אלא אמת. אבל פשרן של דברים עפמ"ש לעיל פ' ואתחנן אקרא דועתה ישראל שמע אל החקים דהן אמת שהש"י מחוייב לקיים שבועת אבות לבנים יזכור אבל כ"ז רק בזמן שברא כרעא דאבוה והם דומים אליהם אז לא נפסק החבל המחבר.
אבל אחרי שהאבות ידעו את התורה והשכילוה מדעתם עד שלא ניתנה השיגו צפוני' וסוד ה' ליראיו ואנחנו אין אתנו יודע עד מה נגשש כעור באפלה לא ידענו דרך ה' א"כ מצד הדין אין חיוב למקום עלינו כי אין אנו ראויים ח"ו להקרא בנים לאבותינו הקדושים. ע"כ הוא חסד שזוכר את בריתו וכלול בו חסד ואמת. וז"ש והי' עקב תשמעון שרק לסוף ובאחרית הימים יראה כל בשר כי פי ה' דבר ואז תשמעון ותבינו את המשפטים האלו כי יפתחו עיניכם לראות באור הבהיר. אבל לע"ע רק ושמרתם ועשיתם אותם אין לכם בו רק העשיי' לבדה מבלי הבין והשכיל. ועי"כ ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אף שנשבע לאבותיך בכ"ז אינו אלא חסד שמקיים לכם את בריתו אחרי שהמרחק רב ביניכם ובין אבותיכם:
והיה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו' בילקוט אמר משה לישראל הוו יודעין שכל המצות שאתם עושים שמורות לכם לעוה"ב שנאמר ושמר ה' אלקיך וגו' ולעוה"ב הקב"ה נותן שכרן שנאמר (ישעי' מ') הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו והן רואין ומתמיהין כל הטוב הזה הי' מתוקן לנו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך הכוונה כי מעלת האדם על המלאכים אף שהם עומדים תמיד במדרגה רמה והאנוש אנוש הוא לחטוא. מ"מ זהו מעלתו שאין לו בחירה למלאך משא"כ לאדם. ופי' בזה מאמרם ז"ל מלאכים אין להם קפיצין שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ור"ל שרגליהם ומהלכם תמיד הוא בדרך הישר ע"כ אין להם קפיצה לעלות למדרגה יותר גדולה ופי' בזה ירושלמי דמס' שבת הובא בכלי יקר פ' ראה על פסוק את הברכה אשר תשמעון וז"ל אמר ר' ברכי' עתיד הקב"ה לעשות מחיצה לצדיקים לפנים ממה"ש ומה"ש שואלים מה פעל אל שנאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. הכוונה כנ"ל שע"כ נותן הש"י שכר מרובה לצדיקים יותר ממה"ש לפי שמה"ש הם בעצמם אמנם עושים כלום כי טבעם מכריחם לכך. לא כן האדם טבעו מכריחו לשוט במי תאוותיו ורק הוא בכחו פועל ישועות בקרב הארץ החומר העכור. וזהו שיאמרו מה"ש לישראל מה פעל אל כ"א הם בעצמם פעלו ע"כ שכרם מתוקן להם. והנה רשב"א בברכות כתב דמה שאנו מברכים לה' ית"ש הוא שכשעושין מצות ומעש"ט אז יהי' מקום לקבל שפע קודש שמשפיע לנו וזה היא ברכתו של הש"י כמ"ש גבי ריב"א כהן גדול שנכנס לפני ולפנים וכו' והיינו דאיתא כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בפמליא של מעלה. ופי' בזה ברוך אתה ה' הטוב והמטיב והבן. ופי' בזה מ"ש בפרשתנו ובחורב הקצפתם את ה' ויתאנף ה' בכם להשמיד אתכם כי לפניו ית' אין קצף מצד עצמותו ית' כי אם חטאת מה תפעל לו ולא נגרע משלימותו ית' אלא הקצף הוא שצריך להשמיד את החוטא וז"ש הקצפתם על שמוכרח להשמיד אתכם. והנה הברכה ההוא לא שייכא אלא במי שיש לו בחירה וברצונו הטוב יבחר בחיים לא כן מי שאין לו בחירה אין זו ברכה להקב"ה אם יעשה כדבר ה'. וז"ש ברכו ה' מלאכיו גבורי כח היינו שצריכין להתאמץ ולהתחזק בכל כח נגד יצה"ר. ע"כ האדם לא ימית את תאוותיו לגמרי דא"כ לא יהי' לו בחירה כלל וזו אין מעלה כ"כ כ"א יהנה ויקדש עצמו במותר לו. והמלצתי ע"ז הפסוק והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' שמו של הקב"ה מבורך שהטהרה והקדושה שלו היא והוא בוחן לבות וכליות והוא מטהר את ישראל אמר שלמה דוד אמר לב טהור ברא לי אלקים שאל שלא כענין וכיון שידע שלא שאל חזר ואמר הרב כבסני מעווני וכו' ומה השיבתו רוה"ק הואיל והשפלת עצמך על השאלה אני נותן לך גדולה ואמר עליו בקש לו ה' איש כלבבו כיון שראה שלמה כך אף הוא אמר מי יאמר זכיתי לבי ונ"ל הדברים כפשטן עפ"מ שחקרו אי טוב לאדם שלא יהא לו תאוה ויצה"ר כלל או שיהי' לו חשק אל הרע ויגבר בעים רוחו לכבוש את יצרו. והנה בודאי האיש אשר לבו חלל בקרבו ואין לו שום נטיי' אל הרע הוא עומד במדרגה גבוהה למעלה מעלה מן המצטרך ללחום ולכבוש ביד חזקה את היצר הצר הסוכן בו. אבל בכ"ז לענין קבלת שכרה זוכה יותר בדין מי שלוחם וכובש יותר מן הישר שכבר נתפשט כל עקמומיות שבלבו כי לפום צערא אגרא. ובאמת לא יראה ולא ימצא ואולי רק אחד בין רבוא רבבות מהאנשים שלא יהי' לו שום תשוקה וחמדה אל הרע כי האדם באשר הוא אדם הוא עלול להתאוות תאוה. ורק הש"י הוא לבדו קדוש וטהור במגורו לא יגור רע וז"כ המאמר. שהמע"ה אמר מי מבני אנוש שיוכל לומר על עצמו זכית לבי שלבו זך ונקי מכל שמרי התאוות. רק שמו של הקב"ה מבורך הטהרה והקדושה שלו. אבל באדם אין מציאות באופן נעלה כזה טהרה וקדושה בלי שום התנגדות. ודוד אמר מתחלה לב טהור ברא לי אלקים שיהי' לבו כולו טהור ונקי בלי שום תשוקה אל הרע אבל שאל שלא כענין דבר שא"א לקיימו. וכיון שידע ששאל שלא כענין חזר ואמר הרב כבסני מעווני. לא שלא יהי' לו שום נטיי' אל החטא כלל כ"א שיזכהו ה' לחזור בתשובה שלימה ולהתכבס מצואת חטאו. והשיבתו רוה"ק הואיל והשפלת עצמך על השאלה. כי אם היית מתפלל שלא יהא לך נטיי' כלל אל החטא היית עומד במעלה גבוהה יתירה. אבל אחרי שיש לך נטיי' אל החטא הנה אתה בשפל המדרגה. אבל לעומת זה שכרך הרבה מאוד כי תצטרך ללחום ביד חזקה את מושל ע"כ אני נותן לך גדולה ואמר עליו בקש לו ה' איש אשר כלבבו. כלומר ע"כ בחר ה' בו בעבור שהוא איש אשר לבב אנוש לו ובכ"ז יכבוש את יצרו כמ"ש בבל"ע על שהי' דהע"ה אדמוני עם יפה עינים ע"כ אמר הש"י זה האיש אשר בו בחרתי. וע"כ אמר שלמה מי יאמר זכיתי לבי שלא יהא בו שום נטיי' אל החטא כנ"ל. ועפי"ז פירשתי המדרש הים ראה וינס מה ראה מילה ראה לגוזר ים סוף לגזרים בלשון ארמי קורין לכדיתה גזירה הוי אומר זו מילה. הכוונה ע"פ שאלת טורנוסרופוס את ר"ע אם אלקיכם שונא את ערלה למה לא נברא כשהוא מהו. א"ל לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה. כי מותר האדם מן הבהמה אין כלומר שהבהמה שור כשב ועז כי יולד שור בן יומו קרוי שור כי כבר הגיע לחכליתו ביום הולדו. לא כן האדם ביום הולדו הוא כאין רק הוא בעצמו צריך להשלים א"ע וזהו מותרו האין. ולהראות ע"ז שהגוף אינו שלם בעצמותו בצאתו מבטן אמו כ"א צריך להשלים את הגוף וכל השלמתו ע"י שיגרע חק הגוף ויקדשהו שלא ימלא תאוותיו כ"א יצמצם מחסוריו וכל המוסיף לגרוע ה"ז משובח. וע"ז מורה מצות מילה שאנו כורתים מהגוף הערלה להורות שתיקון הגוף הוא לא בטבע כ"א ע"י מעשיני ועוד שהתיקון נעשה ע"י שנחסר מהגוף. וז"ש לא ניתנו המצות ובפרט מצות מילה רק להורות לצרף בהם הבריות שעי"ז נדע שאנו צריכים לצרף ולזכך את גופינו. אבל יש צדיקים קדושי עליון שגם גופם קודש לה' וגם החומר שלהם זך ומצוחצח ואינו צריך להחסיר מחומרו כי גם בחומרו יעבוד את ה'. ואלו הצדיקים באמת נולדים מהולים כי אלו הצדיקים אינם צריכים להחסיר את גיפס כי כולו טהיר. וז"כ המדרש גבי מ"ר ותרא אותו כי טוב הוא שנולד מהול.
כלומר ע"י שראתה שנולד מהול עי"ז ראתה כי טוב הוא גם גופו טוב וא"צ לתיקון. וכן דרשו ז"ל בנח איש צדיק תמים שנולד מהול כלומר גם אישיותו החומרי טוב הי' ע"כ נולד מהול. והנה כל כחות הטבע עדיפים מהאנשים כמ"ש הרמב"ם במו"נ שהם תמיד עובדים את ה' משא"כ האדם עלול לחטוא. אבל באמת יצא שכרם בהפסדם שע"י שאין להם יאה"ר אין להם מעלה כ"כ כי הם נבראו בטבע כך לעשות רצון קונם משא"כ האדם הוא בעצמו משלים את נפשו וע"כ מעלתו גדולה כמ"ש מהרש"א פ"ק דחולין גבי גינאי נהרא.
ועי"כ כחות הטבע משועבדים תחת האדם על אשר האדם הוא בעצמו משלים את נפשו. לא כן כחות הטבע שהם מושלמים ועומדים בטבע. ז"ש הים ראה וינס כלומר שהוא משועבד לבנ"י בשביל שראה את המילה שהיא מופת חותך שהאדם משלים א"ע. וכ"כ לגוזר ים סוף לגזרים ג"כ הכוונה כנ"ל. שע"י שהאדם נטועות בו תכונות רעות והוא בכחו יגבר עליהם בזה כחו יפה יותר מכל יצורי הטבע. ואולם גם לענין השלמת אחרים טוב הוא אם גם הוא יפנה כמוהם לדברים אחרים ארציים ובכ"ז ישים מתג ורסן לפיו לבלום תאוותו ממנו יראו ויקחו מוסר. ופי' עפ"ז מאמר הלל אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני הכוונה כמ"ש החוקר כי לא יכיל לכבוש ולמשול על אחרים מי שלא יכול האדם לכבוש את עצמו כמ"ש איזהו גבור הכובש את יצרו. ע"כ אם הת"ח לא יפנה כלל אל עניני עוה"ז ולא יהיה למוד ללחום את יצרו ולהכניעו לא יוכל למשול על אחרים. ע"כ טוב לו לישב באחוזת מרעים ולא יתבודד להתרחק מהם הרבה כ"א ישב בחברתם. וז"ש הלל אם אין אני ברשותי מי לי מכ"ש שאין אחרים ברשותי להוכיחם. ע"כ וכשאני לעצמי בהתבודדות בלי חברת האנשים מה אני. ונררה שע"כ שכר מצוה בהאי עלמא ליכא דאם היינו רואים בעינינו עונש הרשע ושכר הצדיק אז היינו ממש כמוכרחים לעשות את הטוב ולמנוע מהרע. וזהו שארז"ל דו פרצופין נברא האדם שנאמר אחור וקדם צרתני הכוונה שע"כ ברא הש"י את האדם שני פעמים בעוה"ז ובעוה"ב ולא נתן לו שכרו ועונשו בעוה"ז הוא בשביל שרצה שהאדם יהא מהלך תמיד או קדימה או לאחור ואלו הי' משכירו ומענישו בעוה"ז לא הי' לו בחירה והי' כמו מלאך עומד. עוד טעם ב' מה שאינו נותן לנו שכר ועונש בעוה"ז הוא עפי' מאמרם ז"ל בילקוט ישעי' מ"א. הן אתם מאין ופעלכם מאפע כל הטובות והברכות והנחמות שאני עתיד ליתן לכם בעוה"ב אינו אלא בשביל פעיי' אחת שאמרתם נעשה ונשמע. כי נאמר לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים שהמצוות הם מצדו ית' וזהו לך ה' הצדקה שאנו עושים כי מי הקדימנו ואשלם וה' ית' נותן כח לעשות חיל במצוות והוא מסייע שיש בו ממש. לא כן העבירות נעשים רק מצדנו כי הבא ליטמא רק פותחין לו ולא מסייעין ע"כ רק לנו ושלנו הם מעשינו אשר נבוש מפניהם. והשכר של מצוות ששנו מצפים הוא בשביל מחשבתנו שאנו שמחים שתבוא מצוה לידינו ונקיימנה זה מצדנו כי המחשבה ושמחה של המצוה העתידה לזה אין הש"י מסייע. וז"ש וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל החוקים יאמר שמעשה הצדקה יהי' מצדנו אם נשמור ונצפה לקראת מצוה מתי תבוא לקיימנה. וז"ש כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון כי השכר אינו אלא על המחשבה שמשמר ומצפה לקיים המצוה שתבוא לידו. וז"ש הילקוט הן אתם וגו' ופעלכם מה שאתם פועלים במעשה המצות אינו כלום אלא כל עיקר השכר הוא בשביל אמירתכם נעשה ונשמע היינו לעתיד שאתם אומרים במחשבתכם נעשה המצות שיבואו לידינו. והנה הש"י משלם מדה כנגד מדה ואלו הי' עיקר המצוה עצם המעשה שהוא דבר גופני נכון שיהי' השכר ג"כ גופני אבל כיון שהמעשה אינו מצדנו ואין מגיע לנו שכר כ"א על המחשבה שהוא דבר רוחני א"כ צריך שיהי' שכרו ג"כ רוחני והוא בעוה"ב. וז"ש כל הטובות וכו' שמתוקן לכם בעוה"ב ה"ט בשביל שכל שכרכם אינו אלא בשביל שאמרתם נעשה ונשמע לעתיד ע"כ גם שכרכם צריך שיהי' בעוה"ב. הטעם הג' הוא שאם היה הש"י נותן שכר בעוה"ז אז אדם שנראה בעינינו רשע ובאמת הוא צדיק וכשיתן לו הש"י שכר בעוה"ז אז יתרעמו הבריות על הש"י ויאמרו דעביד דינא בלא דינא והם טחו מראות שצדיק גמור הוא כי עיני בשר להם ע"כ הש"י צפן השכר לעתיד לבוא. וז"ש יודע ה' ימי תמימים כפרש"י ע"כ נחלתם לעולם תהי' לעוה"ב, וכה"א מה רב טובך אשר צפנת ליראיך לעוה"ב והטעם פעלת לחוסים בך נגד בני אדם רק למראית עין מפני בני אדם. וזהו כוונת ילקוט שהתחלנו שע"כ שכרכם רק לעוה"ב ולא בעה"ז לפי שפעולתכם, רק לפניו גלוי ע"כ מה רב טובך אשר צפנת לע"ל ולא נתת בעוה"ז והטעם נגד בני אדם כנ"ל:
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם. יל"ד שפתח בלשון עתיד תשמעון הי"ל לסיים ג"כ ותשמרו ותעשו ולא ושמרתם ועשיתם. (לשבת פ' עקב שמב"ח אלול) הנה בשבחי א"י נאמר בפרשתנו ארץ אשר עיני אלקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה. כי מהמעלות הנכבדות שנשתבחה בהם א"י הוא אשר מציון תצא תורה כי צדק ילין בה ועמך כולם צדיקים. והנה כשישראל ח"ו אינם עושים רצונו של מקום נאמר ואסתיר פני מהם כי הבט פני רשע לא יוכל אבל כשעושים רצונו ית' אז הם נצר מטעי מעשה ידי להתפאר ורואה עליהם בעינא פקיחא. וז"ש ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית ועד אחרית. לא כן מעת שגלינו מארצנו בעוה"ר כל השנה אנו מלאיסעון ואין אנו כדאי להראות לפניו ית' אבל לכל הפחות בראשית השנה ואחרית שנה שאנו מתעוררים לחזור בתשובה בר"ה ויו"כ וחודש אלול אז גם אנחנו מתראים פני האדון ית"ש. והנה היום אנו הולכים לקראת אחרית השנה ע"כ החוב עלינו לפשפש במעשינו לתקן בחודש זה את אשר פגמנו בכל חדשי השנה. וי"ל ע"ז זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה כלומר זה החודש שהוא האחרון עולה על כל החדשים ועליו לתקן את כל החדשים כדאיתא בפרקי ר"א בחודש אלול אמר הקב"ה עלה אלי ההרה לקבל לוחות שניות. כמו כן גם אנו ששברנו את הלוחות בכל חדשי השנה ע"י שעברנו על המצוות עלינו החיוב לעשות לוחות שניות והש"י ברחמיו שלשים יום בשנה מחשיב לשנה ומחשב אם רק לסוף השנה אנו חוזרים בתשו' כאלו כל השנה שמרנו את מצוותיו. והנה הרמב"ן פירש עקב מלשון סוף כמו שהעקב הוא סוף הרגל. וז"ש והי' עקב תשמעון כלומר אם רק לבסוף תשמעון אף שבתחלה לא שמעתם מ"מ הקב"ה מחשב כאלו שמרתם לשעבר ועשיתם את המצוות גם עד עתה. והנה חודש אלול למספר החדשים הוא הששי כי תשרי הוא השביעי וע"ז י"ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת עלינו לטרוח בחודש הזה ולהכין צידה על החודש השביעי המקודש. וע"ז י"ל אלמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד נגאלין כי כמו ששבת הוא יום השביעי המקודש כמו כן חודש שביעי הוא ג"כ חודש שכולו שבת. והנה ר"ה ויו"כ רגילים אף הפושעים לשמרו. אבל גם צריכים לשמור כל שבת ושבת שהוא ג"כ מקודש בשביעי כמו חודש השביעי. ע"כ אז"ל אלמלי שמרו ישראל שני שבתות כלומר לא לבד החודש הז' שהוא שבת שבתון כ"א היום השביעי שהוא מקודש כמוהו אז מיד היו נגאלין. וסיים הקרא ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך הכוונה כי בזמן שאנו חוטאים ח"ו ואין אנו ראויים שהש"י יברך אותנו אז כל מה שאנו אוכלים הוא רק זכות אבות כי אנו מעשים אין בנו. ועי"ז הוא רע לבנינו כי אחרי שאין אנו צדיקים א"כ בנינו אחרינו עוד ירשיעו יותר אם לא נגדלם ח"ו על ברכי התורה והיראה. ומה יהי' להם אם אנו אוכלים את הזכות של אבותינו. בשלמא אם היינו אנחנו צדיקים שיספיק לנו זכות עצמנו לא הי' מזיק כ"כ אל הדור האחרון אם גם ירשיעו כי עוד יוכלו להתקיים ע"י זכות אבות ואנחנו חיינו בזכות עצמנו. לא כן עתה שאנו אוכלים זכות אבות מה ישאר לבנינו אחרינו. וז"ש והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ותחיו בזכות עצמכם אז ושמר ה' אלקיך את הברית אשר נשבע לאבותיך כלומר הזכות אבות יהי' שמור להם ועי"כ וברך פרי בטנך כלומר להם יהיה לברכה בכל אופן אם הזכות אבות יהי' שמור להם. והנה הא דפתח בלשון עתיד תשמעון וסיים לשון ושמרתם ועשיתם י"ל עוד רמז על הדור האחרון הזה. כי בימים הראשונים שהיו צדיקים היו עושים כל מצות ה' לא כן בדורנו אף אם לפעמים ישמעו את דבר ה' מפי הדורש והיום הזה לעת כזאת רבו הדרשנים יותר מבימי קדם בכ"ז ברוב דברים לא יחדל פשע אם גם רצונם לשמוע דברי פי חכם אבל אינם רוצים לעשות. והנה בימים הראשונים הברית אשר כרת ה' עם עמו נשמר משני הצדדים בין מהקב"ה ובין מצרנו. לא כן עתה בעוה"ר אני הפרנו את הברית ח"ו ע"י מעללינו הרעים רק הקב"ה הוא שומר את הברית וביד חזקה מולך עלינו. וז"ש והי' עקב כלומר בסוף הימים יהי' שרק תשמעון את המשפטים שרוצים אתם לשמוע ולענג אזניכם בדברי נועם אבל לעשות אינכם מרוצים אבל הימים הראשונים היו טובים מאלה כי אז בזמן העבר ושמרתם ועשיתם הייתם מרוצים לעשות. אמנם אל תחשבו שתוכלו אתם ע"י מעשיכם הרעים לנתק מוסרות הברית מעל צואריכם לא כן הוא כי ביד חזקה ימלוך עליכם ושמר ה' אלקיך את הברית הוא ישמור בעל כרחכם את בריתי. הש"י יתן לנו לב טהור לשמור את בריתי לטוב לנו אמן:
ושמר ה' אלקיך לך את הברית וגו'. י"ל עפמ"ש באו"ה בהגדה לפרש הפסוק כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון וגו' שע"כ היו האמהות עקרות וגם אאע"ה ראש יחוסנו כדי שלא נאמר שנתייחס אחרי תרח וכל עו"א אבות האמהות ע"כ היו עקרים וכיון שלא ניתן להם כח הלידה ממולידיהם כבר נתפררה החבילה והחיבור שבין אבות לבנים ודפח"ח וש"י. ולפ"ז כ"ז שאין בנו עקרים אנו נוכל להתייחס אחר אברהם יצחק ויעקב שהם נתנו לנו כח המוליד אבל מי שהוא עקר בטבע אף שהקב"ה נותן לו בנים ע"ד נס מ"מ י"ל שכבר נפסק החבל שבינו לבין אבותיו אחרי שמדרך הטבע לא נתנו לו כח המוליד. וז"ש ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך ובתנאי לא יהי' בך עקר ועקרה שאם תהיו עקרים לא תוכלו להתייחס לבית אבותיכם. ובזה י"ל מ"ש בפ' ויחי ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ כי רק באופן זה יתייחסו אחרינו להקרא על שמי אם יהיו כדגים שאין בהם עקרים אז יוכלו להתייחס אחרינו:
ברוך תהי' מכל העמים לא יהי' בך עקר ועקרה ובבהמתך. כי דוב הטענות שהאומות טוענים עלינו הוא אמרם שהיהודי לא יצלח לכל מלאכה אין בידו וברצונו להוליד חדשות מעשה חרש וחושב כ"א תחבולותיו כל היום אך למסחור ולמרכולת בדברים אשר כבר מצווים ועומדים הוא ירויח בהם. אבל אחרי שעיקר קיום הלאום הוא ע"י פעולת חדשות הנקרא בלשונם פראדוצירען וישראל עושה חיל ע"י שיסחור בדברים שכבר באו לעולם בלעדו ע"כ ללא יועיל הוא לברכת הארץ. אבל אם יראו שגם הוא כמוהם פועל גבורות ועושה חדשות אז תחת אשר יקבוהו גם ברוך יהי' מכל העמים אחרי רואים שאין בהם עקר בלתי מוליד כ"א גם הוא יוליד חדשות אשר לא היו עדיין. או ירמוז למ"ש עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים והמה תולדות הנפש ע"כ כפל הברכה לא יהי' בך הוא הוא הנפש אשר בקרבך לא תהי' עקרה לא ילדה מצוות ומעש"ט. וגם בבהמתך הוא חלק הגוף גם הוא יוליד בנים ובנות:
ונשל ה' אלקיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה. י"ל עפמ"ש רבינו בחיי לפרש קרא נלכה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו שידיעת ה' לא תוכל להיות בבת אחת כ"א כמו השחר עולה לאט לאט כן הידיעה תתרבה ממדרגה למדרגה כמו. שמנה רפב"י את המעלות בקודש. והנה לפרוש מן התאווה א"א לו לאדם ג"כ לפרש בפ"א מכל תענוגי בנ"א כי יש לידא שאם יסגף א"ע ויעכור שארו מכל הנאות הגוף אז לא יוכל לעמוד על משמרתו ויפול בפחת לעשות ההיפך כמו שהורה הניסיון שהאדם אם בקפיצה אחת יעלה מעלה אז יפול אחור. וינקמו נקמתם התאוות על אשר משל בם ביד חזקה. כ"א טוב לפני האלקים ימלט בהשתדלותו להשביח שאון גלי התאווה לאט לאט תחלה יפרוש מן המותרות ואח"כ יקדש א"ע גם במותר לו. וזהו הרמז כי כתבו המפרשים שהגוים רומז על החמדות הרעות המתרגשות לבוא לאדם להסיתו לסור מאחרי ה'. וע"ז נאמר בפ' לא תערוץ מפניהם כי ה' אלקיך בקרבך כי מי שבקרבו קדוש לא יחת מפני הרבים הקמים עליו להשחיתו. ולזה יעץ שישל את הגוים האלו רק מעט מעט אבל לא תוכל כלותם מהר בפ"א להומם ולאבדם מכל וכל כי אם כן תעשה יש לירא שלא תוכל לעמוד בהר ה' לנצח כ"א אדרבה הם יתקוממו עליך ותרבה עליך חית השדה הם ירבו עליך וימשלו בך. ולזה נאמר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי כי מי שברצונו ללכת בפעם אחת מעלה מ' אם גם אמת שהוא ינשא את נפשו למעלה אבל אחרי שלא יכול להשאר במדרגה הרמה ההוא אם לא הכין א"ע מקודם ע"י מעלות ומדות נשגבות המה המדרגות אשר עליהם יעלה על הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. א"כ לשוא היתה יגיעתו ולהבל וריק כחו כלה. אבל מי יעלה בהר ה' למרום הרים וגם יקום שם לנצח ולא יפול אחור אשר יאמר עליו כי הוא זה. נקי כפים ובר לבב. המה המדות שהם הקדמות לעלות על ידיהם בהר ה' ורק עליו נאמר שלא נשא והגביה את נפשו לשוא לבלי הועיל כי הוא אחרי שהקדים להכשיר א"ע להיו' כלי מוכן לקבל טהרה אז יעמד חי כל הימים בהר קדשו:
ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. י"ל עפמ"ש לעיל (פ' בא) לפרש הפסוק והי' לחות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. שע"כ הוצרכו ישראל לאות זכרון שיזכרו תמיד ע"י התפלין ולא ישכחו את השם בשביל שמקורם לא טהור ורק ביד חזקה שלא ברצונם יצאו ממצרים ע"כ יש מקום לירא פן יחזרו לסורם וצריכים לאות וזכרון עיי"ש. כמו כן י"ל שע"כ החמירה התורה בע"ז שלא להביאה גם אל הבית וצא טמא נאמר לה פן תוקש הטעם אחרי שישראל בצאתם ממצרים גוי מקרב גוי היו הללו עובדי ע"ז והללו. ע"כ יש מקום לגור ולפחוד שלא יחזרו לסורם הראשון לכן אמר ולא תביא תועבה אל ביתך והטעם שאני מחמיר כ"כ בזה הוא על שכבר בימים מקדם בעת צאתך ממצרים היית ג"כ חרם כמוהו והשתחוית לאל אחר ע"כ צריך אתה לשמירה יתירה. והנה הרמב"ם בח' פרקיו העלה שבדבר שהוא מתועב בעצמו טוב לגרר שלא יהי' לו יצה"ר כלל ע"ז ורק על בשר חזיר שאינו מתועב בעצמו אז"ל אל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר עיי"ש. וי"ל גם כן שבדבר שכבר נכשל האדם בו מקדם בודאי צריך שימית לגמרי את התאוה לדבר ההוא ויהי' נבזה בעיניו נמאס שאם לא יעשה כן יש לחוש אולי לא יהי' ביכלתו לעמוד נגד יצרו אשר כבר לכדו מקדם במצודתו. והנה חרם נקרא בקרא חרמי הקדש והם דברים שהיו מותרים מתחלה ורק ע"י דיבורו נעשו חרם והקדש. ע"כ אחר שאמר שכבר היית חרם כמוהו כנ"ל הוסיף לאמור שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו שתהא ע"ז משוקץ ומתועב בעיניך כי אחרי שכבר היית חרם כמוהו ונכשלת ונפלת כבר בפח מוקש האלילים ע"כ צריך אתה לתעב אותו שיהא בעיניך כסחי נמאס והטעם כי חרם הוא שדומים האלילים אצלך כחרם שהי' מתחלה מותר ורק עתה נאסר כמו כן האלילים היו בעיניך כהיתר ורק עכשיו באיסור ע"כ צריך לשקץ ולתעב אותם מחששא הנ"ל. ועי' ברכות כ"ט ע"א ברש"י ד"ה רשע מעיקרו וז"ל שב מרשעתו פעמים שחוזר ונעשה רשע ע"כ:
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון וגו' וירשתם את הארץ אשר נשבע ד' לאבותיכם. הא דנקט מצוה בלשון יחיד י"ל עפמ"ש ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כי אחרי שאז"ל אלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ע"כ עפ"י הדין אין מגיע לאדם שכרו משלם כי הקב"ה עושה מחצה. ע"כ א"א לומר על האדם שעשה את המצוה כולה כי אל עליון גומר עליו. אבל אם בעת עשיית המצוה אין כאן שום יצה"ר ונטיי' אל הרע וא"צ לעזר אלקי ממעל אז כל המצוה נקראת על שם האדם לבדו. והעצה לזה עפמ"ש לעיל פ' שמיני ופ' פנחס שאם יעשה האדם משמרת למשמרת בטרם יפגע בו היצר כי אינו פוגע בבלתי מצווה ועושה ואחרי שעל הגדר אינו מצווה מן התורה וכיון שאין כאן יצר סוכן כל המצוה נקראת על שמו. וז"ש כל המצוה ולא חציי' תהי' נקראת על שמך אם תשמרו ותעשו גדר ומשמרת לעשות וכיון שאין כאן הסתת היצר כולו שלך הוא. או יאמר כי באמת א"א לאדם יחידי לשמור את כל דברי התורה אתרי שישנם מצוות שאינן נוהגות בכאו"א רק בכהנים וכדומה. אבל ע"י הערבות כל ישראל כגוף אחד נחשבים והמצוה שמקיים אחד תחשב לכולם לצדקה. וז"ש כל המצוה אשר אנכי מצוך תוכלו לקיים כולכם באגודה אחת ע"כ אמר תשמרון לעשות בלשון רבים כי ע"י הרבים תוכלו לקיים כל המצוות. וראיי' על הערבות הוא ממה שישראל נחלו את הארץ בזכות אבותיהם לכאורה האיך יפקד זכות אבות על בנים הלא איש בחטאו ובזכותו ית' ומה בצע לבנים בזכות האבות אלא ע"כ שיש כאן ערבות ובפרט האבות ערבים על בניהם כמ"ש פוקד עון אבות על בנים. וז"ש לראיי' שכל המצוה תשמרון לעשות כולם יחדיו משום ערבות שהרי ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם הרי שאתם נהנים מזכות אבות ובע"כ מטעם ערבות:
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך י"ל עפמ"ש פ' ויצא על הפסוק אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שעיקר מעלת התורה הוא שתורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שהיא מחכימת פתאים אף אותם אשר לא ידעו ע"י שכלם ומחקרם לבוא בסוד ה' והם עם לא בינות להתחקות על שרשי המחקר לבוא על ידו לידיעת ה' בכ"ז התורה תאלפהו ללכת בדרך הישר אף אם לא נגה עליו אור התבונה עי"ש באריכות. ונראה דע"ז רמז נתינת המן שאז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן להורות כמו שהמן הי' לחם מן השמים לא חרשו לא זרעו ולא קצרו ובכ"ז לחם אבירים אכלו כמו כן התורה באה להם מן השמים אף שלא ידעו לחרוש ולזרוע בשדי תרומות החכמה והמדע בכ"ז מן השמים ירחמו להאיר עליהם אור תורה. וז"ש ויאכילך את המן לרמז אשר לא ידעת שאין אתה צריך לידע מאומה מחכמות וידיעות ובכ"ז בוא תבוא ברנה לישא אלומות התורה: מדרש פליאה. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן מכאן שמדליקין נרות בלילי שבתות. כי כשמדליקין נרות לכבוד שבת לכאורה היו צריכין להדליק ביום שיהא ניכר שמדליקין לכבוד שבת. אלא דשרגא בטיהרא לא מהני. וה"ט שהקב"ה האכיל מן לישראל ומדוע הרעיבם ולא האכילם לחם שמים בעיר מושב אבל באמת שאם הי' להם כל טוב בעיר לא היו יודעים להעריך ערך מן כי שרגא בטיהרא למאי אהניא וזהו ויענך וירעיבך ורק אח"כ ויאכילך את המן מכאן שמדליקין גרות בלילי שבת ולא ביום שוב נזכרתי מש"ס דיומא ע"ד ע"ב אינו דומה רואה ואוכל לאינו רואה ואוכל עי"ש ואין כאן פליאה כלל שזה הוא העינוי במן שלא היו רואים:
שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה. פרש"י ענני כבוד היו שפים ומגהצים. הכוונה כי תאוות המלבושים הנאים כאשר הוא בזמננו שלובשים כמאדע החדשה. הוא על אשר יסירו מנגד עיניהם את ה' ולא יכירו את כבודו. אבל במדבר אשר בכל יום כשקמו מאהלם מיד ראו כבוד ה' בענן אש אוכלת. אז לא הוצרכו תמיד לשנות את מלבושם וא"כ ענני כבוד הם אשר תקנו וגהצו להם הבגדים. ובזה מדוקדק מה שדייק בכלי יקר דהו"ל למימר לא בלתה עליך מאי מעליך דקאמר. ולהנ"ל ה"פ ע"כ לא בלתה שמלתך. מעליך. המ' היא מ' הסיבה. על אשר ידעת מה שעליך הוא כבוד ה' השוכן בענן אשר חופף עליך כל היום וע"י שידעת מה למעלה ממך עי"כ לא התאוית תאוה לבגדים חדשים ולא הוצאת ישן מפני חדש: וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך. י"ל עפמ"ש במשנה דאבות כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. הכוונה כי כל אדם יש לו בקרבו רות המעוררו לעשות טובה ומוכיחו על פניו בעשותו את מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם. וזה גם בגדולי החוטאים אם גם בשעת העבירה היא מחשיכה עיניהם מראות גודל רשעתם. בכ"ז אחרי עברם יעוררם רוחם בקרבם להנחם על הרעה אשר עשו. וזה סימן שהנשמה היא חלק אלוק ממעל על כי תמיד תתעורר באדם כאשר הלך בזדון ושאט לבו. וז"ש המשורר אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי וגו'. בעת שאני ישן ונרדם במצולות התאוות ובכ"ז לבי בקרבי עוררה לנפשי לאמור עד מתי תישן זהו המופת שקול דודי הוא הקב"ה דופק ואומר פתחי לי וגו'. וזהו ג"כ חלקי ה' אמרה נפשי המופת שחלקי הוא הנשמה הוא מה' הוא כשנפשי אומרת ומעוררת אותי. וע"כ האדם לא יסיר אזנו משמוע קולו אשר בקרבו כי אם רוצה לידע דבר מה אם יעשה או לא היכשר בעיני ה' ישאל רוחו בקרבו אם יסכים לזה אז נכון לבו בטוח שגם בעיני ה' הוא נכון לעשותו. וז"ש כל שרוח הבריות נוחה הימנו כלומר שרוח של אדם מסכים אז בודאי יוכל לידע שגם רוח המקום נוחה מזה. וזהו דע מה למעלה ממך הכוונה ממך תוכל לדעת מה למעלה שאם רוחך ונשמתך מסכים לעשותו בודאי גם למעלה בקודש רוח המקום נוחה הימנו. כי הרוח אשר בלב האדם מתרגש בקרבו וקול דודי דופק. ומה גם אם יסורין באים על האדם אז ישוב ונחם ומרגיש בלבבו כי באו עליו הנגעים על אשר סר מדרכי ה'. וז"ש וידעת עם לבבך אתה מרגיש ומבין את זאת בלבבך שה' אלקיך מייסרך ומלמדך להועיל:
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. י"ל עפמ"ש בילקוט פ' בראשית וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והנה טוב זו מלכות שמים מאד זו מלכות הארץ שהיא תובעת עלבונן של בריות שנאמר אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי והוא פלאי. ונ"ל פירושו כי רבים אומרים שהעולם הוא רע והם כת פעססימיסטען אחרי שמצודה פרושה לרגלו ובכל עת ועונה יוכל להכשל בחטא ופגע רע ע"כ טוב לו שלא נברא. אבל באמת נמנו וגמרו טוב שנברא כי ע"י שהקב"ה נטע בלבות האנשים יראת שמים וגם הוא משגיח בעינא פקיחא על עלילות מצעדי גבר כבר אבד מהעולם שם רע.
וזהו וירא אלקים את כל אשר עשה. שאם הי' העולם נעזב ח"ו למקרי ופגעי הזמן ולא הי' שכר ועונש ויעשו אדם כדגי הים גדול בולע את הקטן אז בודאי הי' העולם רע. אבל וירא אלקים את כל אשר עשה שרואה ואינו מסיר השגחתו מבריותיו. עי"כ והנה טוב. אמנם לשון טוב אינו מוחלט שהוא טוב בעצם רק ברצותינו לומר על דבר שהוא בלתי רע בע"כ מוכרחים אנו לומר שהוא טוב כי אין בלשון שם מונח על לא רע כ"א טוב. אבל אם נרצה לומר שהוא טוב בעצם ולא רק שאינו רע אז אנו אומרים טוב מאוד וכוונתנו בזה שלא לבד שאיננו רע כ"א הוא אך טוב בעצם. אבזאלוט גוט. והנה אחרי שרבים פורקים מעליהם עול מלכות שמים א"כ עדיין לא היתה הארץ טוב בעצם אחרי שמי שאיננו ירא שמים יוכל לגזול ולחמוס. אבל הקב"ה שם בארץ מלכים ושופטים אשר לצדק ימלוכו ויענישו את החוטא נגד חוקי החברה ועי"כ נוכל להחליט שהארץ לא לבד שאינו רע כ"א גם טוב בעצם. וז"ש טוב מאוד זו מלכות הארץ שהית תובעת עלבונן של בנ"א כנ"ל. והנה מאתו ית' לא תצא הרעות וגם מזה מוכח שהארץ טוב אחרי שהש"י אומר על עצמו אנכי עשיתי ארץ ומוכח שהוא טוב כי מהטוב האמיתי יבוא אך טוב וחסד. ומסיים הקרא ואדם עלים בראתי. עי"כ נעשית הארץ טוב מאוד. ע"י שבראתי אדם גדול שמושל עליה והנה אכילה ושביעה מביא את האדם לחטוא ולעבור חק גדר ועי"כ אפשר. לטעות ולומר שהארץ לא טובה. אבל אם אנו מברכים להש"י על כל הנאה שנותן לנו בזה ניתן גדר לפורצים ונוכל להחליט שהארץ טובה. וז"ש ואכלת ושבעת ואם אח"כ וברכת את ה' אלקיך אז תראה כי טובה הארץ אשר נתן לך:
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. י"ל עפמ"ש במד"ר פרשתנו בפסוק שמע ישראל אתה עובר היום. הלכה אדם מישראל השותה מים לצמאו ר"ט אומר מברך שהכל נהי' בדברו רבנן אמרי בורא נפשות רבות וחסרונן. ממה שלא אמר תחלת הברכה ברוך חתה י"ל שרומז עפמ"ש בתיו"ט בברכות הובא לעיל פ' ואתחנן שע"כ מברכין בבהמ"ז נברך אלקינו שם מדה"ד ובברכת התורה ברכו את ה' שם הרחמים משום דמזונות צריך הש"י כביכול ליתן לנו עפ"י הדין כיון דיהיב לן חיי מההכרח ליתן לנו מזונות. אבל התורה נתן לנו רק בתורת נדבה חסד ורחמים עיי"ש. והנה אם האדם שותה מים לצמאו שהוא דבר היותר הכרחי לאדם להחיות את נפשו ואינו מבקש מטעמים ומזרקי יין לעדן את בשרו רק מסתפק במועט האפשרי שא"א להתקיים בלעדו. לכאורה עבור זה אין צורך לברך להודות ולהלל את הנותן ית"ש אחרי שמגיע לאדם כן מצד הדין וכנ"ל. אלא בשביל שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל כמאז"ל בפ' בראשית ברא בשביל ישראל שנקרא ראשית ונאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. נמצא שע"י שישראל מברכים ומהללים להש"י כרצונו ית' שיספרו תהלתו ועי"ז נתקיים העולם כולו כמ"ש לעיל לפרש כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע עיי"ש. ולהיפך כשישראל ח"ו חוטאים בלשונם גורם חורבן והריסת העולם כי על פיהם ישקו כל העמים כידוע. ע"כ אף על הדבר ההכרחי ביותר צריך לברך וז"פ אדם מישראל אף ששותה מים לצמאו בכ"ז מברך בשביל שהכל נהי' בדברו. שדברו של אדם מישראל האמור למעלה הוא המהוה ומקיים את הכל לטוב ולהיפך ח"ו בהתקלקל דבורו. כמו שהוא בורא נפשות רבות ע"ד את הנפש אשר עשו הנאמר באאע"ה. כמו כן הוא בורא ג"כ חסרונם והפסדם. ע"כ כדי לקיים את העולם ולא להפסידו צריך לברך על כל דבר ודבר כמ"ש כל הנהנה בלא ברכה גוזל לכנס"י. וז"ש ואכלת ושבעת אף אם לא תאכל אלא כדי שביעה די סיפוקך ההכרחי והי' מקום לומר שע"ז א"צ לברך כי מזונות בדין הוא נותן לך כנ"ל ובכ"ז אתה מחוייב לברך. והטעם על הארץ הטוב אשר נתן לך בשביל שכל הארץ שלך הוא ועל ידך מתקיימת ומאחר שנבראת לספר חהלתו ית' ע"כ ע"י ברכתך אתה מקיים את התכלית אשר בעבורו נוצרת ועי"ז אתה מקיים את כל הארץ אשר נתן לך ברשותך וברצותך מהרס וברצותך בונה:
ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך מכאן אמרו כל המתגאה כאלו כופר בעיקר הכוונה כי איך יתגאה האדם אם יודע כי לא לו הגבורה והחכמה והעושר כ"א הכל מתנת חנם מאת ה' הוא ית' נתן והוא יכול ליקח בכל שעה ואיך יתגאה בדבר שאינו יודע אם יתמיד בקיומו אע"כ שהוא כופר ח"ו בהשגחת הבורא ית"ש:
והיה אם שכת תשכח וגו' העדותי בכם היום כי אבד תאבדון כגוים אשר אני מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה' אלקיכם. מ"ש מתחלה אבר תאבדון ואח"כ עוד הפעם תאבדון נ"ל עפ"י מדרשם ז"ל חטאו בכפלים ולקו בכפלים עפמ"ש באוה"ח בפרשתנו לפרש פ' וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו כן ה' אלקיך מיסרך כי כשאדם רואה בן אחרים הולך בדרך עקלקלות לא יכאב לבבו ולא יחוש לו אבל אם בנו עצמו ובשרו ילך בדרך לא טוב לבו הומה עליו כן ה' אלקינו לכל האומות אינו חש כ"כ בקלקולם אבל עלינו בניו יהמה לבו כביכול אם נחטא. וז"ש וידעת עם לבבך כמו שאתה יודע ומרגיש אם בנך יסור מדרך הישר כן ה' אלקיך מיסרך להועיל. א"ד ז"ל. ולפ"ז כשישראל חוטאים חטאם בכפלים הא' שחטאם כחטא שאר האומות והכביר עוונם עוד על שהם בנים למקום ע"כ כפלים לתושי' להתיש כחם שהם מכאיבים לב אביהם שבשמים ע"כ ג"כ לקו בכפלים. וז"ש אם שכח תשכח העידותי בכם כי אבוד תאבדון שתי אבדות לוקין בכפלים. ומפרש והולך החטא הא' כגוים אשר אני מאביד מפניכם כן חטאתכם עכ"פ כבדה כחטאם ועוד יתר שאת לפתח חטאתכם אשר תרבצו תחת משאו עקב אשר לא תשמעו לקול ה' אלקיכם אשר הוא אלקיכם ואביכם ביחוד ואתם ממרים בו ע"כ שתים רעות עשו עמי. או יאמר עפמ"ש שישראל שה בטבע המעט מכל העמים ולא יוכלו להתקיים רק בהשגחת ה' עליהם בעינא פקיחא אשר לא ינום ולא יישן ועיי' רש"א ח"א כתובות הביאונוהו לעיל פ' פנחס ע"כ שאר הגוים שי כלו להתקיים בדרך הטבע אם רוצה הש"י להענישם צריך לפעול חדשות להומם ולאבדה אבל בישראל נאמר והסתרתי פני מהם וממילא והיו לאכול. ואחרי שהש"י לא לבד שמסיר השגחתו מהם בחטאם אלא אף מעניש אותם בידים ככל הגוים, א"כ לקותם בכפלים. כי מדרך הטבע בלי השגחת ה' עליהם כבר ילכו ח"ו לאיבוד עוד זאת ירו נטוי' להענישם ככל הגוים בידים. וז"ש אם שכח תשכח אז אבוד תאבדון בכפלים אתם לוקין. ופי' הדבר כגוים אשר הם קיימים ע"פ דרך הטבע ואני צריך לאבד אותם בידים כי הטבע בעזרם ותומכם כן אתם תאבדון מעצמכם מבלי שום מעשה בפועל מצדי וא"כ אם ידי תגע בכם לרעה אז איבוד כפול ומכופל יש אצלכם ח"ו:
וידעת היום כי ה' אלקיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' לך. הכוונה כי ישראל לבדם בכחם לא יוכלו לכבוש עמים גדולים ועצומים מהם אשר נפל פחדם ואימתם על כל העמים אשר סביבותיהם כ"א יד ה' עשתה זאת והוא הנלחם להם ועכ"ז עליהם ללמד ידם לקרב ולעשות מלחמה והטעם כדאיתא במדרש גבי גאולת מצרים ואעבור עליך וגו' ואת ערום וערי' מן המצוות ונתן להם דם פסח ודם מילה שע"י מצות הללו יזכו שהש"י יעשה להם נפלאות ונסים כן הי' בבואם לארץ ישראל ממרים היו במדבר ע"כ נתן להם מצות התלויות בכיבוש כדי שעי"ז יזכו לחזות בנועם ה'. והנה מה שנמשל הקב"ה לאש כתבו המפרשים כמו שהאש אינו מכלה עצם ועצם בשוה כ"א כפי שיש הכנה חום הטבעי כמו כן יכלה האש מהרה מעט מעט או חיש קל כעופרת וגפרית יבער מהרה יותר מדבר אחר כמו כן אהבתו ית' את עמו אינו בשוה לכל נפש כ"א כפי אשר יכינו א"ע במצוות ומעש"ט כן ירבה ויפרוץ עליהם אהבתו ית' וז"ש אם גם ה' ית"ש עובר לפניך והוא ישמידם לפניך ולא אתה בכחך מ"מ והורשתם אתם ע"י תחבולותיכם והטעם לזה כי אש אוכלה. הוא ורוצה שיהי' לך הכנות לשיעשה בעבורך נפלאות. וז"ש בגמרא ולדבקה בו וכי אפשר לידבק בו והלא אש אוכלה הוא אלא הדבק בת"ח הכוונה כנ"ל האיך יוכל כל אדם ע"ה לדבק בשכינה באהבה רבה הלא צריך לזה הכנות לז"א הדבק בת"ח והבן:
וארא והנה חטאתם וגו' סרתם מהר מן הדרך אשר צוה ה' אתכם ואתפוש וגו' ואתנפל וגו'. י"ל עפמ"ש לעיל פ' ויקרא שאם האדם חוטא ממדרגה למדרגה אז קשה תשובתו כי הרגל נעשה בו טבע משא"כ אם בפתאום חטא בפ"א אז קלה תשובתו. ופי' בזה אם תחטאו כאדם תביאו קרבן עייש"ה. וז"ש אחרי שסרתם מהר מן הדרך ולא חטאתם לאט לאט ע"כ קויתי שתועיל תפלתי ואתנפל: כי יגורתי מפני האף והחימה. בילקוט כשעלה משה למרום וסרח ישראל נזדווגו לו ה' מלאכי חבלה אף חימה קצף משחית והשמד מה עשה נתלה בזכות אבות זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו' מיד נסתלקו ג' נשתיירו אף וחימה ועדיין הי' משה מתיירא שנא' כי יגורתי מפני וגו' א"ל רבש"ע קום אתה בחד שנא' קומה ה' באפך ואנא בחד שנא' לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית. ועיי' ברבה. ונ' כי אם אדם חוטא וראוי שתרדף לרשע רעה אף שהקב"ה מואל וסולח לעוונו בזכות אבות בכ"ז לא יוכל להמלט נקי שהש"י לא ישנא אותו בלבבו כי אף שהועיל זכות אבות לבלתי עשות בו כלה עבור הברית והחסד אשר נשבע לאבותיו מ"מ השנאה שמורה. וז"ש אחרי שמ"ר התפלל זכור ברית אבות נסתלקו קצף משחית והשמד והשיב ידו מבלע אבל בכ"ז נשארו אף וחימה כי בערה בם אף ה' כי לא תועיל זכות אבות שיהא כאלו לא חטאו כלל. והנה החילוק בין אף לחימה כתב הגרמ"ל מלבים ז"ל בביאורו לתהלים ו' שאף הוא הכעס הנראה לחוץ באפיו. וחימה הוא מה שבוער בפנים כמ"ש וחמתו בערה בו. ע"כ ביקש מרע"ה מהקב"ה שיסיר עכ"פ אפו מהם שלא יראה להם אותות השנאה ואז ידע שאם פני ילכו אזי והניחותי לך כיון שהקב"ה מראה עכ"פ פנים שוחקות לישראל אז כבר הוא עת רצון עד שיוכל הוא בכח תפלתו וזכותו להסיר גם החימה הפנימית אשר בלב הש"י עליהם. וז"ש כי יגורתי מפני האף והחימה כלומר מפני תפנים החיצונים שיראה החוצה אותות כעסו אבל אם נסתלק הפנים אז אין מגור מחימה:
ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה'. י"ל ע"פ אז"ל ג' פתחי' יש לגיהנם א' במדבר ואחד בירושלים וא' בים. הכוונה כי אף שאנו במקום קדוש או להיפך במקום בלתי טהור לא המקום גורם וע"ז נאמר לא המקום מכבד וכו' ויש לו פתח לגיהנם בין אם אנו בירושלים מקום הקדושה בין אם אנו בודדים במדבר בין אם אנו הולכים למקום ימים ונהרות ועוברי ארחות. והנה כמו שיוכל להקציף את הש"י אם לא ישים מתג ורסן לתאוותו רק ילך אחרי שרירות לבו הרע כמו כן רע בעיני ה' אם ימית לגמרי את תאוותיו ולא יהי' בו שום יצה"ר כלל כי לא תהו בראה לשבת יצרה. כמ"ש במדרש אלו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה. כי אם אנו מנצחים את יצה"ר שלא יעבור חק וגבול התורה (ויהי' זכיתם מלשון בהא זכינהו ר"א לרבנן לשון נצחון) אז אתם בעצמכם הייתם מודים להש"י על אשר נתן בכם אש התאוה והייתם מבקשים שלא יכבה לנצח כדי שתקבלו שכר על כבישתה. אבל אחרי שלא זכיתם להיות מן המנוצחים ואדרבה אתם המנוצחים ממלך זקן וכסיל ואולת אדם תסלף דרככם ועל ה' יזעף לבכם להיות קובלים אש שלח בעצמותי וירדנה שהמקום גורם שהבעיר בקרבכם אש התאוה אש לא נופח. וז"ש בין בתבערה שאתם מבעירים אש התשוקה בקרבכם עדי היתה לבער בקרבכם כמסוס נוסס וכהמס דונג מפני אש דהיינו שחתם הולכים לגמרי אחרי שרירות לבכם הרע. בזה בודאי מקציפים הייתם את ה'. אלא חף בצד שכנגדו דהיינו בקברות התאוה שאתם פורשים א"ע לגמרי מכל תאוות עוה"ז וקוברים אותה אף בזה מקציפים הייתם. כי גם דרך זה אינו ישר בעיני ה' רק דרך הממוצע:
ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך וכו' אר"ח הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר מה ה' אלקיך שואל מעמך ופריך אטו יראה מילתא זוטרתי היא והכתיב יראת ה' אוצרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד. ומשני אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. מדקדקין הלא הך קושיא דאטו יראה מילתא זוטרתי הי' יכול להקשות אקרא גופי' דמוכח דמילתא זוטרתי היא ולמה הקשה דוקא אמימרא דר"ח. עיי' זרע בירך פ' זו. ונראה עפמ"ש לעיל פ' פנחס לפרש מאז"ל ויהי מורא שמים עליכם לא שנירא מעונש העבירה כי אם מהעבירה עצמה כי ברע היא עיי"ש. לפ"ז א"ש דאקרא לא ה' יכול להקשות דאפשר לומר דקרא ועתה ישראל דמכוכח דיראה מילתא זוטרתי איירי ביראת העונש וקרא דיראת ה' אוצרו דייק ונקט יראת ה' היינו אותה יראה שירא הקב"ה יראת הרוממות. ובפרט לפי מה ששמעתי ומטו בה משמי' דהגאון הצדיק בעל ישמח משה ז"ל דכתיב והלכת בדרכיו שכל איש ישראל יעשה מה שהקב"ה עושה ואז נכון לבו בטוח שלא יחטא אבל ביראת שמים לא יכול האדם להדמות לבוראו ית"ש דהא הוא כביכול אין לו י"ש. וז"ש ועתה ישראל מה ה' אלקיך כל מה שהוא שואל מעמך שגם אתה תעשה כן כ"א ליראה את ה' את זה לא תוכל לעשות כמוהו ודפח"ח. אבל אם הכתוב איירי ביראת שמים כנ"ל מה שהקב"ה ירא שלא נטמא את נפשותינו ח"ו חי אפשר לפרש קרא הכי. אע"כ דהקרא איירי מיראת העונש. וכ"ז לולא דברי ר"ח אבל כיון שהוא דייק בלשונו והוכיח מן הפסוק הזה דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דייקא. אלמא דהוא מפרש קרא אף איראת שמים מה שהוא ית' ירא גם זה מילתא זוטרתי ופריך שפיר מיראת ה' אוצרו וכנ"ל. שוב מצאתי כדרך זה במהרש"א ח"א בברכות שם:
את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק. הכוונה כי יש ב' מיני יראה ח' היא יראת העונש והב' היא יראת הרוממות והנה העובד את ה' מיראת העונש קראו בעל חו"ה עובד א"ע. מאחר שאינו עובד אלא למען לא יגיע לגופו ולנפשו נזק ואיננו נקרא עובד את ה'. לזה הזהיר כאן את ה' אלקיך תירא אבל לא היראה הגרועה אשר בשבילה תקרא עובד את עצמך. כ"א אותו תעבוד והוא כשיהי' לך יראת הרוממות. וע"ז סיים ובו תדבק ע"ד שפי' בעל טל אורות לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו כלומר שתדבק האהבה הנזכרת בו ית' ולא תהי' אהבה התלוי' בדבר עכ"ד. כמו כן י"ל ביראת העונש אינו ירא את ה' בעצמו אלא מפני העונש שישיגנו. אבל הכתוב הזהיר ובו תדבק כלומר תדביק היראה הנזכרת בו בהש"י בעצמו ולא בעונשיו. וי"ל בזה יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. כי האדם הבינוני יש לו להשתדל לאהוב את הקב"ה באהבה ולא מפני יראה אחרי שיש לו הרבה מחסורי וצרכי גופו בודאי יירא מהעונש לבלתי יסתום הקב"ה את הצנור המשפיע לו כל טוב ואין זו יראה שלימה אבל יראו את ה' קדושיו אשר לא יחסר להם מאומה ואין להם צרכים אחרי שהם קדושים ובהם תהי' יראה שלימה יראת הרוממות:
למען ירבו ימיכם וימי ביניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ. י"ל עפמ"ש כבד בפרשתנו בפ' ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. כי כצל ימינו עלי ארץ ואנו רק עוברים בעמק הבכא. אבל מי שעושה גדולות ונפלאות כל ימי חייו בעה"ז. זה יחי' לעולם לא יראה המות כי מעשיו המה זכרונו עלי חלד. כמארז"ל משה לא מת יעקב אבינו לא מת. וע"ז נאמר יראת ה' תוסיף ימים. שגם בעת אשר כבר עזב את ארץ הנשמה הלזו בכ"ז עודנו חי בין יושבי חלד. וז"ש למען תחזקו ע"י שמירת המצות ובאתם להחזיק את הארץ בתורת ירושה שאינה פוסקת לעולם אף שאתם רק עוברים שמה ובין לילה הי' ובין לילה אבד בכ"ז תאריכו ימי על האדמה שאתם חיים וקיימים לעולמי עד ולנצח נצחים. והראי' ע"ז שהרי נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ופרש"י במקרא שלפנינו לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה. שאף שאבותינו קדושים אשר בארץ המה בכ"ז להם ניתנה הארץ למורשה. כי אף שעינינו אינן רואות אותם מהלכים בין החיים בכ"ז יתרון ארץ להם הוא שהם חיים וקיימים ומכאן שיחיו אף הם שכבר מתו בכ"ז הם חיים וקיימים. מן ועל ידי התורה שקיימו בעוד היו בחיים חיותם. וז"ש למען ירבו ימיכם וימי בניכם אף שכבר עליתם לגבהי מרומים לשמי השמים ושם תחיו תשבעו ותתענגו מנועם זיו השכינה עטרותיכם בראשיכם ותחיו ימי שמים. בכ"ז עוד גם על הארץ תהיו כי לזכר עולם יהי' צדיק עד שאם כבר יחי' חיי וימי שמים בחברת מלאכי עליון בכ"ז גם על הארץ יהי' איתן מושבו לעד. ומביא ראי' לזה אשר נשבע לאבותיכם לתת להם כפרש"י אף שכבר עזבו את הארץ בכ"ז להם ניתנה שאצלם ובצדיקים כיוצא בם ימי השמים וימי הארץ תואמים יהיו יחדיו ולא יפרדו: