לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת ואתחנן
ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. בספרי הובא גם בילקוט. אפשר שהי' משה מבקש מלפני המקום שיכנס לארץ והלא כבר נאמר כי לא תעבור את הירדן הזה אלא משל למלך וכו' כך משה הי' מחבב דברי המקום ומבקש מלפניו שיכנס לארץ. י"ל שאף שידע מרע"ה שלא תתקבל תפלתו מאחר שהי' גז"ד שיש עמו שבועה בכ"ז אם הי' שותק מלהתפלל היו אומרים שלא נחשב בעיניו למאומה מעלת ישיבת ארץ הקדושה כמו במשל הנ"ל שאמר העבד לאחר שגזר עליו האדון שלא ישתה יין ל' יום אמר איני טועמו אפילו שנה בזה הראה שבמה נחשב הוא בעיניו. אבל מרע"ה רצה להראות לדורות שחשוב וספון בעיניו עד למאוד ישיבת אה"ק ע"כ אף שידע בנפשו שלא ישמע תפלתו בכ"ז הרבה להפציר והראה בזה מעלת וחשיבות אה"ק. וידוע שלשון התפעל מורה על פעולת מתדמה שאיננה בעצמותה כן כמו יש מתעשר ואין כל. ע"כ רמז מרע"ה שלא היתה תפלתו בעצם כדעת כל המתפללים המקווים שצעקתם ישמע ה' ויושיעם כ"א רק נראיתי כמתפלל. וזהו ואתחנן ה' נראה לפנים כאלו אל זה התפללתי שאזכה ליכנס לארץ אבל באמת לא כן היא אלא כוונתו בזה לאמר. ובמדרש לאמור לדורות. כדי שהדורות ילמדו מזה גודל מעלת ארץ הקדושה. ואפשר להעמיס זה בדברי המדר' הובא בנחל קדומים. אמר משה לפני הקב"ה אתה אמרת לא"א קה נא את בנך ולסוף החלפת אותו באיל אף אני אומר אעברה נא. כי מ"ר רצה להורות בתפלתו כנ"ל את מחשבתו וכוונתו הטהורה ליכנס לארץ וסובר שמחשבתו תחשב לו לצדקה כמעשה ממש ומנא ידע את זאת אם לא שלמד מא"א שגם בו לא היתה אלא זכות המחשבה להקריב את בנו יחידו ובכ"ז אף שלא בא לידי מעשה נחשב לו כמעשה. ע"כ קוה מ"ר שגם מחשבתו כמעשה תהי':
ואתחנן אל ה' פרש"י אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשים טובים אעפ"כ אינם מבקשים אלא מתנת חנם. כי על המעשים הטובים אף שא"א לבקש שכר כמ"ש ולך ה' החסד כי אתה תשלם כי מי הקדימני ואשלם גם אולי לא נעשו בכוונה רצוי' בלתי לה' לבדו. מ"מ הי' להם עכ"פ לתלות במעשיהם הטובים. אבל ארז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה. וכתב המד"ש על המשנה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות שזהו בודאי נקרא רק מתנת חנם עיי"ש דפח"ח. והנה אף שעל עשיית המצות אינם מבקשים שכר מ"מ על המנע מעבירות שהוא מתנת חנם שואלים. ומסיים רש"י לפי שא"ל וחנותי את אשר אחון. הוא נתינת טעם להקודם כי מי הקדימני ע"כ על כל המצות א"א להם לבוא על שכרם כי וחנותי כבר מאז ומקדם את אשר אחון:
אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו' אשר מי אל בשמים ובארץ וגו'. כלומר כל הנסים שעשה הקב"ה עשה ע"י משה ואהרן. וזהו את עבדך. וכ"ת יש לירא שיאמרו הבריות שמשה בעצמו עשה את כל המעשים ע"י חכמתו וידיעתו. ז"א דכל גבורת אדם מכשף אינו אלא בארץ כי אין לו אלא כח פעולה א' משא"כ ה' הוא האלקים בעל הכחות כולם ע"כ הוא עושה מופתים בשמים ובארץ. וז"ש אף שעשית עם עבדך לא יתלו הנסים בי כי מי "אל" כלומר כח יחידי אשר יעשה בשמים ובארץ כמעשך וכגבורותיך:
במדרש הובא בישמח משה. אמר הקב"ה למשה כתבתי עליך שחכם אתה שנאמר חכם לב יקח מצות זה משה ואתה רוצה ליכנס לא"י. עיי"ש ובס' אפרון להגאון מהר"ש גאנצפריד זצ"ל. ונראה ע"פ אז"ל במס' סוטה חכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל נתעסקו בביזת מצרים והוא נתעסק בעצמות יוסף. כי ההליכה לא"י יש לה ב' טעמים. א' שאוירא דא"י מחכים כי מציון תצא תורה וישיבת א"י מועלת אל השוכן בה לצרף ולזכך אותו. טעם ב' שישיבת א"י היא מצוה כשאר המצוות. ונ"מ אם היא כשאר מצות אמרינן גבה ג"כ נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. משא"כ אי ישיבת א"י מועיל לצרף וללבן את היושב בה א"כ אף שנאנס מ"מ הלא יחסר לו הצירוף הנזכר בבלתי עשותו כי רק לשוכן בתוכה יהי' לו למנה. עוד נ"מ אי הטעם משום צירוף א"כ אין למתים להשתדל לעלות שמה אחרי כי במתים חפשי וא"צ ולא יועיל לו עוד הצירוף משא"כ לפי הטעם שהישיבה בה מצוה וכפר אדמתו עמו אז גם למתים לטובה יחשב אם בה ישכנו. והנה אחרי שמ"ר השתדל בעצמות יוסף לתור להם מקום מנוחה באה"ק בע"כ שסובר שהיא מצוה כשאר מצות א"כ כיון שהוא נאנס ע"פ הדיבור שלא לעלות לארץ נחשב כאלו עשאה. וזהו כוונת המדרש:
במדרש רב לך כבר עשיתי לך רב ומנו יהושע, נ"ל עפמ"ד בסוף מס' מכות ובמד"ר סוף איכה. וכבר היו ר"ג ור"א ור"י ור"ע מהלכין וכו' כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית ק"ק התחילו הן בוכין מקום שנאמר בו והזר הקרב יומת עכשיו שועלים הלכו בו ור"ע אמר לכך אני משחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן ברכי' וכי מה ענין אורי' אצל זכרי' אורי' במקדש א' וזכרי' במקדש ב' אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי' באורי' כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש בזכרי כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' קיימת אמרו לו נחמתנו. וכ' מהרש"א בח"א דלפיכך הי' משחק אחרי ראינו שהמקום המקודש אשר הי' מקדם ארץ מבורכת לא יחסר כל בה ועתה היא ארץ לא מבורכת ארץ מסכנות אשר אין בו מקום ראוי לאדם רק שועלים הלכו בו זהו לאות כי הארץ רק לנו בנ"י לנחלה ומברכתנו היא תבורך ע"כ בעזבנו אותה גם היא לא תתן את ברכתה לאחרים עיי"ש דבריו הנחמדים וזהו לדעתי כ"ה איכה ישב' בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה. כי לע"ע אף שהמון לאומים ינהרו לירושלים בכ"ז היא יושבת בדר לא יצלח בה מאומה כבשאר ארצות כ"א גפרית ומלח שריפה כל ארצה. לז"א אף שהיא לע"ע רבתי עם שבאים אלי' המון לאומים אלה מים ואלה מצפון בכ"ז לא תתנחם בזה כ"א היא כאלמנה אשר נוחם יסתר מעיני' ולא תתן את חילה לאחרים. כמו כן ירושלים שנתאלמנה מבעלה ישראל אף שהיא רבתי בגוים בכ"ז יושבת בדד. ואמנם כוונת המאמר הנ"ל נ"ל כי אז"ל במס' סוטה משחרב בהמ"ק אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו שנאמר בערב תאמר מי יתן בקר ובבקר תאמר מי יתן ערב. והוא לכאורה תמוה כי עינינו רואות שהיום הזה טוב לנו מאבותינו אשר היו נגשים ונענים בשעבוד גלות קשה ועול כבד ואנו אף שלא נבנה בהמ"ק בימינו בכ"ז היתה לנו הרווחה שנותן לנו חירות וחפשיות ככל העמי' וא"כ איך אמרו שכל יום קללתו מרובה ח"ו. אבל באמת כוונתם אם גם עול גלות הוקל מעט מעל שכם בנ"י ולכל בנ"י הי' אור במושבות' כ"ז רק לענין הגופני אבל גלות הנפשי ביטול תורה ועבודה בכל יום הכביד אכפו עלינו ביתר שאת בעוה"ר כי בכל יום ויום ירבו המתפרצים וכ"ז שהי' הגנות בכובד עול הגוף אז נאמר עמו אנכי בצרה כלומר בצרת הגוף פתי ישראל אל ה' ישמע ויושיעם אבל אחרי היתה הרווחה יכבד לבם ח"ו. וזו הקללה מרובה כל יום מחבירו. ע"כ אז"ל יאה עניותא לישראל כי עי"ז יכנעו ויפנו אל ה'. וע"ז נאמר בבקר והוא העת ההוה שזרחה עלינו שמש החירות תאמר מי יתן שיהי' מעט ערב והוא כינוי לגלות ישראל למען יפנו ישראל אל ה' בצר להם. ובערב הוא לע"ע שכבר אנחנו בערב הגלות כי ארכו לנו זה כמה ימי הגלות. תאמר מי יתן בקר הוא ראשית הגלות כי אז בעת הכביד עלינו הגלות עול נחושתו אז הימים הראשונים היו טובים מאלה בענין התורה והאמונה. והנה בימים הראשונים שהיו מצפים לגאולה מתוך חשכה אף שבמאוד הצטערו בהתמהמה ואי חור הגאולה בכ"ז האמינו שבוא יבוא ולא יאחר ואם יתמהמה חכה לו. אבל לע"ט שהיתה לנו רווחה בארץ אחרת כהיום הזה יש מהאנשים שאין מצפי' עוד לגאולה ואינם מצטערים עוד על שוממות ארץ הקדושה ונתקיים בהם נבואת אורי' לכן בגללכם ציון שדה תחרש כלומר בשבילכם לא הייתם מקפידים אם ציון שדה תחרש ואין לכם צער מזה. ובזה אנו מכינים עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. ויל"ד מדוע דוקא זקנים. אבל באמת אחרי אמרם כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וכל שאינו מתאבל אינו זוכה וכו'. א"כ הנערים ילידי זמנינו שכמה מהם בעוה"ר אין מאמינים בגאולה ואין מתאבלים על הגלות הם לא יזכו לגאולה. רק הזקנים שבנו אשר עוד בהם רוח תורה וי"ש מקדמת דנא הם ישבו ברחובות ירושלים. והנה השועל הוא החכם שבחיות הוא למשל על הלץ פתי בערמה. וכהיום הזה מצינו כמה וכמה שועלים המחבלים כרמים כרם ה' צבאות מליצים ומשחקים על אמונתנו בגאולה ב"ב. וזהו שראה ר"מ שועל יוצא מבית קודש קדשים כלומר שילעגו וילוצצו וישחקו לאמונתנו בגאולה ע"כ ראה שנתקיים נבואת אורי' לכן בגללכם ציון שדה תחרש כלומר שאינכם מקפידי' בדבר זה כנ"ל. ויתקיים ג"כ נבואת זכרי' עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים כן דדוקא זקנים המחזיקי' עוד באמונת הגאולה המה יזכו לישב ברנה ברחובות ירושלים אבל הנערים הנעורי' מן המצות המה השועלי' המתלוצצים באמונת הגאולה ואשר בגללם לא יתאבלו ע"ז אם ציון שדה תחרש. והנה במד"ר איכה הביא עוד סיפא דקרא דזכרי' ימלאו ילדים וילדות והוא לנחמה כי עוד יערה ה' רוח ממרום גם על נערי בנ"י שגם הם יתאבלו על הגלות ויזכו לגאולה ב"ב. והנה בהקדמה לתשובת ח"ס הביא דברי הרמב"ם באגרתו אשרי אדם שחתמו ימיו מהרה. והאריך לבאר עפ"ז שצדיק גמור א"צ לזקנה רק הקב"ה מזכהו לזקנה למען ילמד בניו אחריו ללכת בדרך ה'. ופירש בזה הפסוק והותירך ה' לטובה בפרי בטנך כלומר שזקנתך לא תהי' אות על חסרון שלימותך שהוצרכת להאריך ימים למען תוכל להשלים א"ע כ"א אדרבה לטובה יהי' בשביל פרי בטנך עיי"ש. וזהו ג"כ כוונת אז"ל זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתן מתיישבת עליהם זקני ע"ה כ"ז שמזקינין דעתן מטורפת עליהם וידועים דברים הנחמדים של היערות דבש בזה. ולפי הנ"ל כפשוטו שהת"ח שרואה שהקב"ה מזכהו לזקנה הוא לו לאות ולמופת שישלים א"ע ואת אחרים עמו אבל ע"ה אם רואה שהוא זקן ובכ"ז אינו משלים א"ע ומכ"ש אחרים אין לך שטות גדול מזה. ובזה נתבונן אחרי שלע"ל יהי' דור דעה וישלימו א"ע במהרה איך אמר הפסוק עוד ישבו זקנים וזקנות מה להם לזקנה אחרי כי מנוי' וגמורה אשרי מי שחתמו ימיו מהרה. ולתרץ זה שפיל לסיפא דקרא עוד ימלאו רחובות ירושלים ילדים וילדות ע"כ יהי' להם זקנה למען יהיו לאות ולמופת לילדים וילדות יותירם ה' לטובה בפרי בטנם. ולפי הנ"ל י"ל טעם על הזר הקרב ימות. אחרי אמרנו כי אשרי אדם שחתמו ימיו מהרה ע"כ מי שזכה ליהנות מק"ק כבר השלים א"ע ע"כ אין לו עוד לחיות רק שהזר אינו רשאי לקרב כ"כ כמ"ש רבינו בחיי לפרש נלכה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו כלומר כמו השחר עולה במדרגה לאט לאט כן צריכה השגה מדרגה אחר מדרגה ע"כ זר לא יקרב. אבל אם קרב והשלי' א"ע יומת. לא כן הכהן הגדול מאחיו אשר שפתי כהן ישמרו דעת להורות לעם את דרכי ה' ע"כ אם גם יקרב אל ק"ק והשלים א"ע בכ"ז חי' יחי' כי יותירו ה' לטובה לנהל ולהדריך אחרים. ולפ"ז נבין למה שועלים הלכו בו. אם הי' גזה"כ שזר בל יקרב א"כ כמו בהר סיני נאמר אם בהמה אם איש לא יחי' כ"כ בק"ק גם גם בהמה תומת אבל לפי הנ"ל שכל הטעם הוא משום השגה הגדולה ע"כ בהמה שאין לה שום השגה אף שתלך שמה בכ"ז חי' תחי'. וז"ש ר"ע אחרי שראה מק"ק שועלים הלכו ובע"כ שהטעם הוא משום השגה והא דכהן גדול אע"ג שנכנס לק"ק אפ"ה האריך ימים בע"כ הטעם אף דהשגתו כבר שלימה בכ"ז חיה יחיה להדריך אחרים כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וא"כ תתקיים נבואתו של זכרי' שלע"ל רק ע"כ יהיו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים בשביל שימלאו ילדים וילדות להשלים אותם. והנה מ"ר אחרי שהחל הש"י להראות לו את גדלו שדיבר עמו פא"פ כמאמר המדרש א"כ כבר השלים א"ע די והותר ולמה א"כ ביקש לחיות עוד ובע"כ שטעמו הי' שרצה לחיות למען ישלים אחרים כי אמר לא אמות כי אמיה ואספר לאחרים מעשה יה. ע"ז שפיר השיבו הקב"ה רב לך כבר עשיתי לך רב ומנו יהושע הוא יעמוד במקומך להשלים את אחרים ע"כ חזקהו ואמצהו:
עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וגו' וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה. ובמדרש מפני מה מת משה בחו"ל כדי שיעמדו מתים שבחו"ל בזכותו הכוונה כי ראה הש"י שישראל יפוזרו לבין האומות וא"כ יטעו אחרי שאבדו את ארצם וחדלו מהיות גוי וממשלה גם תורתם ח"ו אבדה לנצח. בחשבם שכ"ז שהם בא"י ויכולים לקיים כל התורה כולה אז חובה עליהם לקיימה משא"כ בעת גלותנו אשר אין ביכלתנו לקיים כמה מצות התלויות בארץ כקרבנות וכדומה וכיון שבטלה מקצתה בטלה כולה ח"ו ע"כ נשאר מ"ר בח"ל ולא זכה לעלות לא"י כדי להראותנו כי לא על הארץ לבדו יוכל האדם להיות יהודי בתכלית השלימות כ"א גם בחו"ל מחוייבים אנו לקיים מה שביכלתנו עכ"פ מצות הנוהגות עתה וגם על ידם יכולים להיות שלימים כי מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה. וז"ש עלה ראש הפסגה כלומר הרימה את עצמך וראה העתיד ושא עיניך ימה וגו' כלומר ראה לכל פינות העול' ובכל מקו' תמצא תפוצת ישראל הנדחים מארצם ואחרי רואך זאת ראה בעיניך כלומר גם אתה בשכלך ובעיניך תראה כי נאה לך לטובת ישראל שלא לעבור את הירדן. וזהו כוונת הדרוש משה מת בחו"ל כדי שיעמדו מתים שבחו"ל ר"ל אותם אנשים שבל"ז היו מתים בח"ל מחיי אמונתם בטעותם הנ"ל וע"י זכותו של משה המה יחיו חיי נפש שיראו אל מה זכה מ"ר אף בהיותו בח"ל ולא נכנס בארץ הקדושה: ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלקי אבותיכם נותן לכם. יל"ד דפתח בלשון יחיד שמע ומסיים בלשון רבים מלמד אתכם. ונראה ע"פ מאז"ל לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות ופירשתי כי לענין מחשבת המצות אין יד כל אדם שוה כ"א איש לפי שכלו ותבונתו כאיש כן גבורתו שהאחד יוסיף אומץ ללכת בגדולות ונפלאת יותר מחבירו קבל רוח יתירא דאית בי'. אבל לעשות המצות בפועל כל העם יעשו יחדיו חוקה אחת אין הבדל בין חכם לאשר איננו מבין. וזהו צירוף הבריות שכולם מצורפים חלק כחלק להם בשוה. והנה שמע הוא לשון הבנה ע"כ אמר ועתה ישראל המה החשובים ביותר כמ"ש בכל"י ר"פ דברים. שמע אל החוקים ואל המשפטים אתה הבחור מעם תוכל לשמוע ולהבין את החוקים אבל לכלל ישראל אני אומר אשר אנכי מלמד אתכם לעשות. עליכם מוטל רק חיוב העשיי' אף אם לא תשכילו להבין. כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. וכ"ת למה לנו כלל אף לחכמים ונבונים לידע טעם המצות הלא אף לגדולים די אם ידעו שה' צוה אף אם יחדלו להשכיל בטעם הצווי. אבל אחרי שאבותינו מעולם קיימו את התורה טרם ניתנה כי הם הבינוה וחקרוה עד היסוד בה כאז"ל שני כליות של אאע"ה היו נובעות לו כמעיין חכמת תוה"ק ובהיות שישראל לא זכו לנחול את הארץ רק באשר נשבע ה' לאבותם לתת לבניהם אחריהם ואם הם לא יבינו מאומה מטעמי המצות ואבותינו היו כמעין המתגבר בחכמה ודעת א"כ לא יהא שום חיבור ודיבוק בין אבות לבנים ויפסק החבל המקשר אותם ולא יהיו ראויים להיות תחת אבותיהם. ע"כ עכ"פ הגדולים והחשובים צריכים שימלאו דעה ובינה והשכל בלימודי ה' ועי"ז הקשר המחבר אבות לבנים הוא של קיימא. וז"ש ע"כ אנכי מצווך שעכ"פ ישראל החשובים צריכים לשמוע ולהבין בלימודים למען תחיו וגו' אשר ה' אלקי אבותיכם נותן לכם וכיון שלא בכוחכם תירשו את הארץ כ"א בעבור אבותיכם ע"כ צריכים אתם להיות ראויים להקרא בנים לאבותיכם וזה רק ע"י שמיעה והבנה כמו הם: ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום י"ל עפמ"ש כל כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסי' שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. וצריך להבין הלא יש כמה תכליות נכבדות בעולם אשר בעבורן יתחברו ויתכנסו בנ"א לאגודה אחת ומדוע לא יתקיימו אף שמצווים אנו ועומדים לקיים בכל דרכיך דעהו שכל מעשינו יהיו לש"ש וכי בשביל שאין מקיימים דבר זה יוכרח שתתפרד החבילה. אבל באמת טעם הדבר נגלה אחרי שאז"ל כל אהבה שתלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה וכיון שאין לך שום דבר בעולם שיתקיים לנצח כ"א כל הדברים יגעים ואובדים זה במוקדם וזה במאוחר ע"כ כל כנסי' שתלתה תכלית אגודתה על ארץ יסודה ורק עניינים ארציים שמה לה למטרת חפצה ע"כ בביטול הסיבה יבטל המסובב. אבל הכנסי' אשר שמה על דגלה את שם אלקים חיים ומלך עולם אשר הוא לבדו יחי' לנצח נצחים וכמו שהוא ית' חי' וקיים כן הכנסי' אשר תסתופף בצלו תחי' לעד. והנה באוה"ח דקדק דהו"ל למימר ואתם דבקים מאי הדבקים דקאמר. ולהנ"ל ה"פ ואתם הדבקים רק אתם תקראו דבקים ומחוברים שלא תפרדו לנצח אם תאמרו לדבק טוב לשמים שכניסיתכם לש"ש ורק בה' אלקיכם אם תתחברו לש"ש אז תקראו דבקים באמת. אבל אם תתאגדו ותתחברו לתכלית אחר לא תעמוד חברתכם לעד אחרי שכל דבר הנמצא בעולם לא יחי' לנצח רק היום כאן ומחר בקבר. ע"כ א"א לכנסי' שנתחברה עבור דבר אפס וכלה שתתקיים ביותר מן הדבר אשר בעבורו נתקשרו. ע"כ נתן טעם שרק ע"כ רק בה' אלקיכם יקרא דיבוק אמיתי ולא הדיבוק לצורך דבר אחר. כי חיים כולכם היום. כל הנמצא במציאות בעוה"ז הוא רק חי וקיים היום אבל לא למחר ואם גם יש מחר לאחר זמן בכ"ז סוף סוף יאסף ומצא קצו ע"כ רק באלקים חיים תדובקו בית ישראל. עוד י"ל עפמ"ש כל מי שיש לו מזונות היום ודואג על מחר הוא מקטני אמנה. ובאמת צריך לבטחון כזה דיבוק גדול אמיץ וחזק בה' שיאמין מאן דיהיב חיי יהיב מזוני ויאמר ברוך ה' יום יום לזה אמר ואתם הדבקים בה' אם תהיו דבוקים בקשר עליון עם עילאה דעילאה ית"ש אז יהא במחשבתכם כאלו אתם חיים רק היום ולא תדאגו ליום מחר:
ואתם הדבקים בה' וגו'. י"ל עפמ"ש במק"א לפרש מ"ש כוכב אחד שמו רעה מורה על דם והפכו הקב"ה לדם מילה א' מטעמי המילה לנטוע האהבה והאחדות בין העם כולו החתומים בחותם אחד ובאים בברית יחד והאחדות הוא מקיים אותנו נגד כל הקמים עלינו ומתנפלים בידים שופכות דם על צאן מרוטה והקב"ה מהפכו לטובה ע"י דם מילה המסבב אחדות בינינו. ופירשתי עוד הפ' ויבואו מדבר סיני ואז"ל שבו ירדה שנאה לאוה"ע ועי"כ ויחן שם ישראל כאיש א' חברים בלב אחד וכ"ז שאחדות בינינו לא יוכלו צוררנו להרע לנו. וז"ש ואתם הדבקים עי"כ שאתם דבקים איש באחיו עי"כ חיים כולכם היום גם היום הזה אף שבכל יום עומדים עלינו לכלותנו בכ"ז ע"י אחדותינו הקב"ה מצילנו מידם:
מסורה ואתם פרו ורבו. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואתם הדבקים וגו'. כי באמת אמרו חוש המישוש חרפה הוא לנו אבל קודם החטא נאמר ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו כי מי שמכוין במעשה זו לש"ש לקיים מצות פרו ורבו או להעמיד תולדות הוא מוציא יקר מזולל וקדוש יאמר לו כמ"ש הראב"ד בס' בעה"נ בשעה"ק ע"כ איש ואשה שזכו שכינה ביניהם והי' הנקלה כנכבד כשארי מצוות שבתורה כמ"ש רז"ל בפסוק ומספר את רובע ישראל שע"ז נסמית עינו של אותו רשע. וז"ש ואתם פרו ורבו אין אתם צריכים לפרוש לגמרי ובכ"ז ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש תקראו אבל בתנאי ואתם הדבקים שהדיבוק והחיבור כמער איש ולויות יהי' בד' אלקיכם לשם שמים:
ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה ושמרתם ועשיתם. ופירש"י ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו. ונ' עפמ"ש קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך. כי לימוד התורה איננו לבד רק מצוה כדי שנדע כדת מה לעשות ולשמור מצוות ה'. כ"א גם בשכבר נדע למדי כל מצוות ה' בכ"ז הלימוד בעצמו הוא מצוה כשאר מצוה שבתורה. וז"ש קשרם על אצבעותיך אם גם כבר קשרת את כל דברי התורה על אצבעותך הם כלי המעשה וכבר ידעת דת ודין להבין להורות בכ"ז אתה מוזהר שלא תפסק מלימודך תכתבם על לוח לבך משם לא ימחו לנצח הראי' לזה שהרי אף המצות שאינן נוהגות לע"ע בכ"ז מחוייבים אנחנו ללומדם כמ"ש כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. אלמא דאין הלימוד רק בכדי לידע לעשות לבד. ואמרו דרוש וקבל שכר. וע"כ ראינו שמ"ר לימד דעת את העם במצות התלויות בארץ אף שידע שהוא לא יקיים אותן בכ"ז הלימוד בעצמו מצוה. ומזה נלמוד כנ"ל שאף שידענו כבר אופן עשיית המצוה בכ"ז לא נחדל לעסוק בתורה יומם ולילה. וז"ש ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים וגו' אף שאין צריך לעשותם רק בקרב הארץ ואין כאן אצלי לימוד בכדי לעשותו. ובע"כ שהלימוד בעצמו מצוה ע"כ גם אתם תעשו כמוני ושמרתם ועשיתם. ושמרתם זו משנה גם אז לא תפסיקו פומייכו מגירסא אף שכבר ועשיתם לעשות בפועל. והוסיף לאמור כי האומות יונו את ישראל ויאמרו שאנחנו כל דעתנו רק התועלת פראקטיש אבל לדבר שאין תועלתו נראה לעין והוא הנקרא אידעאליסמוס עבור זה אין לב ישראל מרגיש. ואף שיכולים אנו להכות על קדקדם מלימוד התורה שהוא לנו נחוב היותר גדול ומקודש ולא נצמח לנו ממנו הנאה ותועלת גופני רק רוחני ועיוני ואין לך אידעאליסמוס גדול מזה. בכ"ז יאמרו בגוים שגם מזה בל תנח ידינו רק בעבור התועלת המקווה אחרי שאנו מאמינים שבזכות המצוות שאנו עושים אנו חיים וקיימים כמו שהובטחנו פעמים אין מספר בתוה"ק ע"כ לימודנו בתוה"ק הוא ג"כ בשביל שנדע מה לעשות ונזכה ע"י המצוה לחיי עולם. אבל אם נעשה כנ"ל שגם אחר שנדע כבר בטוב מעשה המצות בכ"ז נכתב את דברי התוה"ק על לוח לבנו וגם מצות שאינן נהוגות עתה גם בהם נחקור ונדרוש אז תאלמנה שפתי שקר הדוברות על ישראל בגאוה ובוז וז"ש ע"כ אמרתי ושמרתם ועשיתם בכוונה הנ"ל כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ורק באופן זה תוכלו להראות חכמתכם אשר יאמרו בגוים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ואינם עושים רק בחכמה להכין מכל דבר צידה לחייתם וזהו שרק חכמים ונבונים בהשכל ודעת לעשות בכל מלאכת מחשבת אשר בה יקוו להוציא מחשבת' לרכוש רכוש אל הפועל ורק השכר הוא אצלם במעלה רמה ונשגבה ע"כ לא יתעסקו אלא בחכמות המחיות את בעליהן הנקראות בראטשטודיען והם נבונים להוציא דבר מתוך דבר. רצוני להוציא תועלתם מן לימוד החכמה אבל בדבר שלמעלה מן התועלת אין להם לב. אבל ע"י הלימוד הנ"ל נסתתמה טענתם:
רק השמר לך וגו'. במשנה דאבות פ"ג כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יכול אפילו תקפה עליו משנתו וכו'.
הכוונה י"ל ע"פ הפ' בתהלים נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי. כי האמצעי אשר על ידו לא ישכח את התורה אשר למד הוא שילמוד ע"מ לעשות ואז בכל עת ועת כשיעשה דבר מה וישאל עצת התורה אם נכון לעשות או לא אז לא ישכח פקודי ה' אחרי כי בכל דרכיו עושה ע"פ עצת התוה"ק. וזהו נפשי בכפי תמיד כלומר בכל מעשה ידי אני אזכור גם את נפשי ועי"כ ותורתך לא שכחתי. וזהו כוונת הש"ס עירובין נ"ד. ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה היא ברמ"ח אבריו היא שמורה בלבו של אדם. הכוונה כנ"ל אם כל מעשה אשר יעשה באבריו יערוך ע"פ דרכי התורה אם ראוי ונכון ע"פ דרכה אז הוא שמורה בלבו של אדם. וע"ז נאמר קשרם על אצבעותיך שיקשור דברי התורה על מעשה ידיו. וי"ל בזה מד"ר פ' בחקותי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד בכל יום הייתי מחשב והולך לבית פלוני אני הולך למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש. הכוונה כנ"ל כי גם דרכיו האנושים עשה כ"כ בהשכל ובתבונה כנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל עד שגם דרכיו האנושים הי' מעריך מתחלה אם ראויים ע"פ דרכי התורה לעשותם וממילא גם רגליו היו מוליכות אותו לביהמ"ד ומעתה הכוונה מבוארת. והנה הטעם שהשכחה מצוי' במי שלומד ואינו מקיים הוא על שהדברים אשר לא יושגו ויובנו רק בכח השכל והתבונה נקל לשוכחם לא כן אם כבר עשה מהם מעשה אז לא ישכחהו. וז"ש רק השמר לך ושמור נפשך מאד אם תרצה לשמור את נפשך לא די שתשמור דברים הרוחניי' כ"א גם בלכתך בדרכך אף שאתה עוסק בצרכיך הגופניים צריך אתה בעת ההיא לשמור את עצמך וזהו השמר לך. כי מה שרק בעיניך השכליים ראית ועוד לא עשית מעשה על פיהם אותן הדברים תשכח בקל:
השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלקיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל. י"ל ע"פ הפסוק כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו. כי עינינו רואות כל המספחת שפשתה בקרב עמינו מקור המשחת הי' כי מתחלה רצו להתדמות לעמים ולהיות כמוהם אז התערבו בגוים ולמדו מעשיהם לעשות כל אשר לא צוה ה'. וזהו אחרי שנושנתם בארץ אז מתחלה ועשיתם לכם פסל תמונת כל אף שלא תהי' כוונתכם להרע בכ"ז תרצו להתדמות ולשוות במעשיכם בגוים ההם אשר אתם יושבים בקרבם ולבסוף יסתעף מזה ועשיתם הרע בעיני ה' לא בעבור התדמות כ"א להכעיסו ח"ו. אבל באמת אוולת הוא מי שרוצה להתדמות כי לא יוכל אם גם חוטא וכופר בכ"ז העמים עוד ילעגו לו שהוא ישראל אם גם יעשה כל תועבת ה' מ"מ אע"פ שחטא ישראל הוא בעיניהם והוא ע"י ברית מילה החתום בבשרו אשר אי אפשר להעבירו מעליו. א"כ אחרי שלא יועיל לו להפיק רצון מן העמים למה ימיר כבודו בלא יועיל. וז"ש השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלקיכם הוא ברית קודש בבשרו עי"ז לא תשכחו שאתם יהודים בכל אופן ועי"כ ועשיתם לכם פסל תמונת כל לא תרצו עוד להתדמות בלא יועיל:
כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך. הכוונה כמו שכל איש יחיד צריך לזכור תמיד את הימים מקדם ימי אבותיו אשר חיו בתורה וביראה ועי"כ יתלהב גם הוא ללכת בדרכיהם. כמ"ש אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא וגו' כמו כן כל אומה צריכה לזכור תמיד את החליפות אשר עברו עלי' מימי קדם מזה תלמד גם היא לעשות כמעשיהם ותוכל ליקח מוסר משפט ומישרים. וז"ש (הושע ח') אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו כי באמת עיקר התורה הוא תרי"ג מצות ובכ"ז מצינו שתרי"ג מצות הן רק מיעוט מן המיעוט מן התורה וב' וג' יריעות יכילים ורוב התורה הם סיפורי מעשיות וישאל השואל מה בצע לנו מסיפורים אלה. וזהו אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו כלומר רוב התורה היא לנו כמו זר שאין לכאורה שום תועלת ממנה. אבל באמת עי"ז להורות נתן בלבנו כו גם הסיפורים שבה הן הם גופי תורה כאז"ל מעשה אבות סימן לבנים כי ממנו ילמוד הדור הבא דרכי מוסר וארחות וישר. וז"ש בפרשתנו והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם ואמרת אליו עבדים היינו לפרעה במצרים. ולכאורה יפלא הוא שאל באחת לומר לו המצות והחוקים וע"ז נשיב לו סיפור המעשה איך נתיסדה אומתנו. אתמהה. אבל הוא הדבר אשר דברנו כי באמת לבני הנעורים לא נוכל ללמד להם בפ"א כל המצות כי יהי' עליהם למשא. ע"כ נקדים אצלם ידיעת תהלוכות אומתנו מימי קדם למען יראו כי יד ה' הוליכם בכל הדרך. ואחרי אשר מלא את רוחו ע"י ימים שעברו ברוח דעת ויראת ה' אז נוכל להורהו דעה ולהבין שמועת החקים והמשפטים. וזהו שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך החיוב עלינו לחקור תמיד ולהגות בעניינים אשר עברו על ראש אומתנו בימי קדם:
השמע עם וגו' כאשר שמעת אתה ויחי בילקוטי דו פרצופין הי' הדבור יוצא אחד סם חיים לישראל וא' סם המות לאומות העולם הה"ד כאשר שמעת אתה ויחי אתה שומע וחי ואוה"ע שומעין ומתין. ר"ד אומר כי לא יראני האדם וחי בחייהן אינם רואין אבל רואין בשעת מיתתן וכה"א לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. הכוונה עפמ"ש יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אנא ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי. כי יד ה' עשתה כל חיי האדם בכל רגע ורגע כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה צריכים להודות לה' על אשר טוב גמלנו ונתן לנו לחם לאכול ובגד ללבוש איש כמתנת ידו כברכת ה' אשר נתן לו. אבל בעוה"ר העולם כל ימי הליכתם על הארץ המה כפויי טובה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו וישכחו אל מושיעם ויאמרו רק כחנו ועוצם ידינו עושה לנו חיל. ורק בעת צרתם אז יזכרו ראשונות ויודו כי יד ה' עשתה זאת. ע"כ הוצרך הש"י לדכאם עד מות ואז יזעקו אל ה'. משא"כ הצדיקים גם בעת טובתם יברכו על הטובה וידעו כי זה היום עשה ה' אם נגילה ונשמחה ע"כ אין צורך להש"י לדכאם ולהמיתם. וז"ש יקר בעיני ה' המותה לחסידיו והטעם לזה כי אני עבדך גם אם פתחת למוסרי. וזהו כוונת הילקוט כי אדם הארצי אינו רואה את ה' כ"ז חיותו ורק רואה אותו בשעת מיתתו וע"כ באמת הוא אומר לפניו יכרעו צריכים לדכא אותם היורדים המשפילים עצמם לעפר ואדמה ונפשו לא החיי'. וז"ש דו פרצופין הדבור יוצא כלומר בשני אופנים יוכלו לשמוע דבר ה' האחד בסם חיים כנ"ל והב' בסם המות היינו כשהוא ממית אותם אז שומעין קול דברו ואוה"ע אינם שומעין רק ע"י המות אבל ישראל זכו לשם חיים. וי"ל בזה מה שנאמר בפ' בלק נופל וגלוי עינים גבי בלעם רק כשהוא נופל אז הוא רואה יד הגדולה של הקב"ה:
ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. י"ל עפמ"ש אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. ופי' כי יש לומר שלא מאהבת ה' את ישראל בחר בם לעם רק מאהבת אבותנו קרבנו אליו אך שא"כ גם עשו אחרי שגם הוא כמונו מזרע ריעים האהובים הי' לו להתקרב גם ה"א תחת כנפי השכינה אבל אחרי שרק יעקב בחר לו יה זה הוכחה שמאהבת עצמנו קרבנו אצלו. וז"ש ואמרתם במה יוכח שאהבת אותנו כמו שאמרת אולי הוא רק זכות אבות אשר עומד לימיננו. לזה משיב הלא אח עשו ליעקב וגם הוא זרע קודש מחצבתו ובכ"ז שנאתי אותו זהו עד נאמן שרק אתכם בעצמכם אהבתי. ואמרו חז"ל מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי' ע"כ נאמר בלוט אל תבט אחריך ובכ"ז ישראל ראו את היד הגדולה עין בעין נראה אליהם זהו ג"כ אות ומופת שישראל מצד עצמם גם לולי אבותיהם היו ראויים לחיבת הקודש ית"ש. וז"ש ותחת כי אהב את אבותיך ויש מקום לומר שרק בעבור אהבתם זכר חסדו לכם ע"כ ויבחר רק בזרעו אחריו בחר לו רק חלק א' מזרעו ולא את כולם. ועוד ויוציאך בפניו שהיית רשאי לראות את פני האדון ה' בעת נגלה עליך בהמון עוזו ואם הייתם רק נשענים על אבותיכם ולא בזכותכם אז לא הייתם רואים את פניו:
אז יבדיל משה שלש ערים וגו' וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, פרש"י שאמר מרע"ה אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותו שבארץ כנען אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה והנה הי' מקום לומר שאין למצוה אלא מקומה ושעתה וכיון שעדיין אינה נוהגת מה לו לעשות דבר שלא נצטוה עליו הלא גדול המצווה ועושה וא"כ הי' לו להמתין עד עת בוא דבד ה' אז יקיים מי שנצטוה על כך אבל אם יעשה מה שלא נצטוה מנ"ל דבזה עושה נ"ר ליוצרו ית' אחרי שלא צוהו עדיין. ואם המצוה בעצמה אין בה תועלת רק מה שפקודתו שמרה רוחנו מה בצע כי נעבדנו טרם צוה. אלא שלמד מרע"ה מאבותינו הקדושים שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה מזה לקח מוסר שגם אם לא נצטוה ואינו מחוייב עדיין לעשות כדבר הזה מ"מ תחשב לו לצדקה כי המצוה בעצמה מלבד שמקיימים בזה צווי הש"י יש לה עוד תכונה סגוליית לצרף ולברר טוהר הנפש. ע"כ גם הוא עשה כמעשיהם עוד טרם צוה ה' הי' הוא זריז לשמור פקודיו. וז"ש אז יבדיל משה שאמר מצוה שתבוא לידי אקיימנה ומהיכן למד זה שגם אינו מצווה ועושה חן ימצא בעיני ה' לזה אמר וזאת התורה אשר שם משה היתה כבר "לפני בני ישראל" כלומר קודם שהי' עוד עם בני ישראל בעולם כבר אבותיהם מעולם קיימו וקבלו אותה כנ"ל. ומיושב מה שנתקשו המפרשים שפסוק וזאת התורה אין לו מקום בפרשת ערי מקלט ולהנ"ל הדבר נכון:
אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר. י"ל עפמ"ש לעיל פ' בהר ובכ"מ שהרב אם ירצה להועיל לתלמידיו צריך שיהא עומד ולא יהלך מעלה מעלה להשלים א"ע שא"כ לא יוכלו תלמידיו להשיגו ללמוד ממנו. וכן פירשתי לעיל (פ' דברים) יהושע בן נון העומד לפניך עיי"ש. וז"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם ולא רציתי להלוך קדימה להשלים א"ע והטעם למען אוכל להגיד לכם דבר ה' כי ידעתי שאם אני הייתי מעלה על לבי אש ההתלהבות כאשר יש לאל ידי אז תיראו מפני האש לגשת אלי ולא תוכלו לעלות בהר מרום הדים כמוני ע"כ אנכי עומד הייתי לרגל התלמידי' אשר אתי:
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ע"כ צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. י"ל כי השבת הוא לאות וזכרון למען על ידו נזכור את בוראנו ית"ש ולא נשכח אל מחוללנו. ואמנם אם היתה יציאת מצרים גלוי לעיני הכל ורואים שמאת ה' היתה זאת נפלאת בעינינו לא היינו צריכים להתעוררות וקול דודי דופק על פתח לבנו מדי שבת בשבתו כי מעצמנו הי' כ"כ חקוק על לוח לבנו עזוזיו וגדולות אשר עשה עד שבלי התעוררות וזכרון השבת כבר שוינו ה' לנגדנו תמיד ומימיננו בל ימוט. עיין לקמן (פ' ראה) בפסוק שבעת ימים תחוג לה' וגו'. אבל אחרי שבנ"י יצאו חמושים ומזויינים ביד רמה וחזקה ממצרים יש מקום לטעות שידינו עשו לנו את החיל בצאתנו ממצרים ואין ערוך אליו ית"ש יציאת מצרים ולא ה' פעל זאת ח"ו רק סוס מוכן למלחמה ביום קרב הוא שעמד לנו. ע"כ מן ההכרח לשמור את השבת ולקדשו למען נזכור את צאתנו ממצרים כי לא לנו התשועה רק ימין ה' רוממה עשתה חיל והוא הוציאנו מכור ברזל וז"ש על כי הוציאך ה' ממצרים בעת שהי' ידך יד חזקה וחמושים עלו בנ"י ממצרים והי' רק כטל לישראל רסיסי לילה בלתי נראה לכל תשועת ה'. ע"כ צוך ה' אלקיך לעשות את השבת למען תזכור שרק הוא המוציאך משם. ועיין לעיל (פ' בא) מה שפי' כעין זה ביד חזקה הנאמר בפרשת תפלין:
כבד את ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך נראה עפמ"ד בפ"ק דר"ה לחלק דבישראל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור ובאוה"ע התוהה על הראשונות אם לא יבא את אשר בקש ונדר עבורו לא עיי"ש דף ד' ע"א. וכתבו תוספות שם דהא דתנן באבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס היינו באוה"ע. ופי' בתיו"ט שם דודאי מילי דאבות לאו בנכרים איירי אלא בישראל דומיא דנכרי בתוהה על הראשונות עיי"ש. ולפ"ז י"ל בישראל גופי' לחלק דבארץ ישראל דאוירה מחכים והעם היושב בה נשוא עון מותר לעשות המצוה ע"מ לקבל פרס דבודאי לא יהי' תוהה על הראשונות אם יקופח שכרו משא"כ בחו"ל שנמנענו מהסתפח בנחלת ה' אין לעשות המצות ע"מ לקבל פרס כי יש לחוש שמא ח"ו יהי' תוהה על הראשונות. וזהו רמז הכתוב כבד את אביך וגו' רק מטעם כאשר צוך ה' בלי שום צפיי' לתשלום גמול. וכ"ז בחו"ל אבל רשאי אתה לעשות המצוה למען יאריכון ימיך והוא ע"מ לקבל פרס בעת אשר אתה שרוי על האדמה אשר ה' נותן לך והוא בא"י: והיו הדברים האלה וגו' על לבבך. במד"ר ריש איכה אימתי המלכות גוזרת גזירה ומצלחת בזמן שמשליכין ד"ת לארץ שנאמר ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה וכיון שהשליכו ד"ת לארץ התחיל מקונן עליהם איכה. ונ"ל כי המתחדשים אומרים אע"פ שבימים הקדמונים היתה התורה למורה דרך בו נלך אל ארץ החיים אבל בזה"ז נשתנו העתים ובעת כזאת אשר מנהגנו ותהלוכותינו הם על דרך אחרת גם התורה ח"ו לא תתכן להיות לנו לעינים כי היא היתה מלמדת להועיל רק בשנים קדמוניות ולא כעת שנשתנו העתים וסדרי הזמנים איך יתנהגו אחרי חוק שעבר עליו אלפי שנים. ובאמת נו היא כפירה גמורה כי התוה"ק היא נצחיית ניתנה לנו למורשה לדורי דורות לא תשתנה ולא תתחלף. ונותן התורה ית"ש ראה וצפה דור ודור והבין בחכמתו העצומה שהיא ראויי' להיות לנו למשיב נפש בכל זמן ועידן. וע"ז אמרו כל הנשמות שעתידים להיות עמדו על הר סיני. כלומר שנותן התורה ית"ש הכינה גם חקרה באופן נאות כזה שהיא מוכשרת וראויי' לכל הדורות. ואם גם נאמר שהעת ההוא תבקש מאתנו דברים נגד התוה"ק לא נוכל להמיר תורה בעבור בקשת הזמן כ"א להיפך בקשת הזמן צריכים אנו לקבוע ע"פ בקשת התורה כי התורה נצחיית והזמן משתנה ע"פ צווי התורה. וזהו ששואלים לאדם לעתיד לבוא בשעה שמכניסים אותו לדין קבעת עתים לתורה כלומר לא שנקבע את התורה ח"ו ע"פ העת לומר שבזמן הזה יתחלף או לא יקויים אחד מחוקי התורה בשביל שהעת מבקש כזאת מאתנו. רק אדרבה להיפך חוב עלינו לקבוע את העתים ע"פ התודה. ואמנם באמת שקר בפי המתחכמים כי העת ג"כ לא תבקש מאתנו לעבור על ד"ת אם גם נהי אנחנו שלימי החכמה יותר מבעתים הראשונות בכ"ז נוכל לקיים את מוצא פי ה'. רק באמת יצרנו ותאוותינו הם מבקשים מאתנו לעבור ח"ו בשאט נפש על מצות ה' אשר לא תעשינה והם תולים את הדבר בהעת למען כסות כלימתם לבל נשכבה בבשתנו ע"ד הרוצה ליחנק יתלה באילן גדול. וע"ז יש להמליץ דברי קהלת לבל זמן. כלומר לכל תאוותינו שאנו רוצים לילך אחריהן אנו אומרים שהזמן גרמא ועת לכל חפץ לכל חפצינו ומאויי לבנו הרע אנו אומרים שהעת גורמת. אבל באמת התורה צריכה להיות למעלה מכל תאוותינו וכל גלי' לא ישטפוה וע"ז נאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך כלומר שיהיו אצלך ד"ת למעלה מתאוות לבך. והנה אם המלכות רואה שאנו מרוממים את התורה וכל חפצינו ותאוותינו יכרעו ויפולו לעומת מצוותי' אז גם היא אינה גוזרת גזירה לבטל ח"ו אחת מהמצוות כי היא רואה שאנו אין הולכים אחר הנחמד למראה וטוב לעינים בשביל שהתורה אוסרת עלינו והאיך תבקש היא שפקודת המלכות יהא לה יתר שאת ויתר עז מפקודת התורה. לא כן אם המלכות רואה בעיני' ובאזני' תשמע כי גם אם יצרנו הרע מבקש מאתנו דבר אנו עוברים ח"ו על חקי התורה בשביל תאוות לבנו ודברים ארציים שאנו מבקשים. אז אומרת המלכות כיון שהתורה משתנה אצלכם לפי מבוקשיכם מזה נראה כי התורה לא תעמוד לכם למעלה על כל. ע"כ גם אנכי אפקוד עליכם לעבור על אחת מחוקי התורה. כי לא תהי' תאוות לבכם אשר ביכלתה להפר חוקי התורה גדולה מפקודת המלכות. וזהו כוונת מדרשנו אימתי המלכות גוזרת לבטל חוקי התורה והיא מצלחת בזמן שאנו משליכים ד"ת לארץ כלומר שאנו משליכים את דברי התורה בשביל דברים ארציים אז גם היא יש בכחה לבטל אותנו ח"ו מהמצוות:
וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה וגו'. י"ל עפמ"ש בכלי יקר לפרש דברי רש"י בריש פרשתנו אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים אלא מתנת חנם. שאין הכוונה על המעשים טובים שעשו כבר כי מי הקדימני ואשלם אלא על המעש"ט שרוצים עוד לעשות בעתיד עיי"ש דפח"ח ולפ"ז אין לנו הצדקה לתבוע שכרינו בפה כי מי הקדימנו רק ע"ז יש לנו צדקה לתבוע בדין שהקב"ה יחיי' אותנו למען נוכל לקיים בעתיד את מצוותיו. וז"ש כי נשמור ונצפה לעשות את המצוות ע"ז יש לנו צדקה. ועפ"ז י"ל מה שנאמר ברות ישלם ה' פעלך ותהי, משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל ובמדרש אמר ר' חסא אשר באת לחסות. כי העושה מצוה ע"מ לק"פ אחרי שלא עשה אותה בשלימות כדבעי עי"ז כבר נגרע ערכה וכשיבא על שכרו לא יהא משלם אבל אם יבקש השכר כדי לעשות המצות בעתיד כנ"ל ועי"ז לו הצדקה לתבוע לא נגרע ערך המצוה. וז"ש ישלם ה' פעלך אם גם במחשבתך בעת עשותך המצוה ליכנס תחת כנפי השכינה שישלם ה' פעלך עי"ז לא יוגרע ערך המצוה ובכ"ז תהי' משכורתך שלימה. וע"ז אמר ר"ח שהטעם הוא עבור שעתה באת לחסות ובקשת על העתיד כנ"ל באופן אחר אמרתי לפרש המדרש הנזכר עפמ"ש תיו"ט פ"ג שאכלו דע"כ אומרים בברכת הזימון נברך אלקינו שם מדה"ד ובברכת התורה ברכו את ה' שם מדה"ר מפני שבנתינת לחם לכל בשר איש לפי אכלו בדין הוא שהקב"ה יזון את בריאיו כי בלעדי מזון א"א להם לחיות. אבל התורה אחרי שיש אומות שאין להם תורה ובכ"ז חיים ע"כ רק מדת הרחמים בחר בנו מכל עם ונתן לנו את תורתו עייש"ה. והנה אף שישראל נרדפים ומעונים יותר משאר אומות כ"ז הוא רק מפני שקבלו התורה ועלי' הורגנו כל היום. ולפ"ז מה שהקב"ה מצילנו מידם הוא בדין ולא רק ברחמים כי לולא ה' בעזרנו ותומך נפשנו לגד הקמים עלינו לא היינו יכולים לעמוד ח"ו ואז גם התורה תאבד מעמנו ח"ו. וכ"ז מי שהוא ישראל מלידה ומבטן הקב"ה מחוייב מצד הדין להושיט לו ימינו אבל מי שבא מאומה אחרת ונתגייר ומדבק א"ע בישראל המוכים וסחופים מכל צד מי בקש זאת מידו שלא הי' מחוייב לזה. ואם בכ"ז הקב"ה בעזרו זה אינו מצד מדה"ד כ"א רק רחמים גמורים וז"ש ישלם ה' פעלך רק מדת הרחמים הוא ישלם לך ומשכורתך תהי' שלימה רק מאת ה' שהוא רחמים. אבל אלקי ישראל ישראל מתקיימים אף ע"פ דין. ושפיר מסיים ע"ז הטעם אשר באת לחסות תחת כנפיו ולא נולדת בקרב ישראל שיהי' הקב"ה מחוייב כביכול בדין להיות לך למגן נגד הקמים. ובזה פירשתי הפסוק בפ' יתרו וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את בנ"י ממצרים. ומדקדק ברמב"ן שפתח במדה"ד ומסיים במדה"ר. אך לפי דברי רז"ל שיתרו בא אחר מתן תורה להתגייר ואלו לא שמע רק מה שהקב"ה עשה עמהם ע"פ מדת דינו לא הי' מתגייר כי הם מתקיימים בדין ולא הוא. אבל אחרי שמעו שלא לבד שעשה אלקים בדין למשה ולישראל בשביל שהם עמו ומחוייב הוא לכך כ"א גם שהוציא ה' במדה"ר יותר ממה שמחייב הדין את בנ"י ממצרים ונתן להם את התורה וכמאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.
וכיון שכן נשא לבו להתגייר כי ברחמים גם הוא יזכה:
ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו כבר דקדק באוה"ח שהתחיל בשונאיו לשון רבים וסיים בשונאו לשון יחיד. ונראה כי הש"י אל פניו ישלם לו. אינו מעניש לכל הרשעים בפעם אחת כי אם ייסר בשבט עברתו רק איזה מהם אז כבר הנשארים ישמעו וייראו יקחו מוסר ולא יזידון עוד. ועיי' מ"ש למעלה פ' נח על המדרש זכור ימות עולם אלו ימי נח. אבל אם הש"י רואה שיקשו ערפם ולא יקחו מוסר ללמוד בינה, ע"י שנענשו האחרים אז שבט לגו כסילים איש בחטאו יומת אחרי שללא הועיל הי' מה שהכה בחרון אפו המוקצים שבהם. וז"ש ומשלם לשונאיו אף שרבים הם לא את כולם יכלה בחמתו כ"א רק להאבידו בלשון יחיד א' מהם יוכת לארץ חייתו והאחרים יפחדו מהדר גאון עוז ה'. אבל אם לא יועיל זה אז בזמן המאוחר לא יאחר ה' לעשות כן שרק על האחד יקצוף אם כל העדה חטאו כ"א אל פניו ישלם לו איש איש כמפעלו בפועל כפיו נוקש רשע אחרי שלא לקח מוסר מהאחרים: